מיקרופדיה תלמודית:יין של גויים

הגדרה^[1] - סתם יינם של גויים, שאין יודעים בו שנתנסך לעבודה זרה, וכן יין של ישראל שנגע בו גוי, שאסרום חכמים בשתייה ובהנאה

גדרו

יין של גויים - שאין אנו יודעים בו אם נתנסך לעבודה זרה, אם לא נתנסך, והוא הנקרא "סתם יינם" (רמב"ם מאכלות אסורות יא ג) - אסור בהנאה (עבודה זרה כט ב; רמב"ם שם; טוש"ע יורה דעה קכג א), כיין שנתנסך (ראה עבודה זרה שם; רמב"ם שם; רמ"א יו"ד שם), ודבר זה מגזירת סופרים הוא (רמב"ם שם).

השותה מסתם יינם רביעית (ראה ערכו), הרי זה לוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם מאכלות אסורות יא ג, ושם יד ט; ספר החינוך קיא), ואף כלשהו מסתם יינם אסור (ספר החינוך שם, וראה מנחת חנוך קיא ב)^[2]. וכן כל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור, ודינו כסתם יינם, שהוא אסור בהנאה (ראה עבודה זרה נז א ואילך, וראה להלן: הנגיעה האוסרת; רמב"ם שם ד; טוש"ע יורה דעה קכג א).

איסור יין של גויים הוא מגזירת שמונה-עשר-דבר (ראה ערכו. ראה שבת יז ב, ועבודה זרה לו ב), שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם (שבת ועבודה זרה שם; טור יורה דעה קכג), כלומר כדי להתרחק מהם וממסיבותיהם המביאות לידי חתנות וזנות עם בנותיהם (תורת הבית ה א).

יש מן הראשונים שכתבו ששתי גזירות היו בסתם יינם, שמתחילה גזרו עליו משום בנותיהם - ולא אסרוהו אלא בשתייה ולא בהנאה (ראשונים דלהלן), כבשולי-גוים (ראה ערכו. תורת הבית ומאירי דלהלן), ופת גויים (ראה ערכו), ושמן של גויים (ראה ערכו), שאינם אסורים אלא באכילה (ראה ערך פת גויים וערך שמן של גויים. מאירי שם) - ובית דין שאחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך לעבודה זרה, ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם יינם לאסרו הנאה משום ודאי יינם (ראב"ד עבודה זרה לח ב; ראה תורת הבית ה א; ראה רא"ש עבודה זרה ד ז), שמא ניסך הגוי את היין לעבודה זרה (סמ"ג שם, וראה בית יוסף יו"ד קכג בתחילתו).

יש סוברים שפנחס גזר על יין של גויים, לאחר מעשה מדין (רמב"ן בספר המצות לאוין קצד)^[3]. ויש חולקים וסוברים שלא גזר פנחס אלא על יין נסך ממש (ראה ערך יין נסך. לב שמח לעל ספר המצות שם בדעת הרמב"ם, וראה מגילת אסתר שם ח). ודניאל גזר על סתם יינם (ראה דניאל א ח. וראה עבודה זרה לח ב, ותוספות ד"ה שמן, וראה בית יוסף יורה דעה קכג בתחילתו).

יין של ישראל שנגע בו גוי, כתבו ראשונים שאף בו שייכת הגזירה משום בנותיהם (ראה רמב"ן עבודה זרה ל א; ראה תורת הבית ה א; ראה רא"ש עבודה זרה ב יג), שלא ישתה עם הגויה ותרגילו לעבירה (רמב"ן ע"זז ס ב), או שאם ישתו תמיד עם הגויים יבואו להתייחד עם בנותיהם (ראה מבי"ט א רח ד"ה ראיתי). ויש מן הראשונים שסוברים שמגע גוי ביין של ישראל אין בו משום בנותיהם, ולא אסרוהו אלא משום חשש ניסוך (ראה תוספות עבודה זרה נז ב סוד"ה לאפוקי; פרישה יורה דעה קכג סק"ח. וראה חתם סופר עבודה זרה נז א ד"ה ודע).

"יין שרף" (הובא בפוסקים גם בלעז, כגון "אגואה ארדינטי" (מים שרופים), "עראק", "ברנדי", "קוניאק"), הנעשה מזיעה - אדים - היוצאת מן היין על ידי חום, אם נעשה מיין של גויים כתבו ראשונים שהוא אסור בהנאה (שו"ת הריב"ש רנה; תשב"ץ ג רצא; שו"ע יורה דעה קכג כד).

סתם יינם של גויים, החמירו בו חכמים לאסור דמיו, כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה (ראה ערך יין נסך. ראה משנה עבודה זרה עא א, ורמב"ם מאכלות אסורות יג כג, וטוש"ע יורה דעה קלב א,ב; רמב"ם שם טו).

סתם יינם, אין מקדשים עליו, ולא מבדילים עליו, וכן אין לברך עליו לא בתחילה ולא בסוף (שאילת יעבץ א מה, וראה כף החיים רעב ס"ק יג מכמה אחרונים). ויש מן האחרונים שכתב שהשותה סתם יינם צריך לברך, ומכל מקום אין מצוה בברכה זו, שאין עבירה מצוה (שו"ת באר עשק קט)^[4].

היין

משקה היוצא מן הענבים, נחלקו תנאים ואמוראים ממתי אפשר שייאסר משום יין נסך (עבודה זרה נה א, ב). הלכה שכיון שהתחיל להימשך עושה יין נסך (רמב"ם שם; טוש"ע שם יז). התחיל להימשך, לדעת הרבה ראשונים היינו כשהתחיל היין להימשך מן הענבים (ראב"ן שה) ולהיגרר על הארץ (רמב"ן ורשב"א ומאירי עבודה זרה נה ב, ורא"ש ע"ז ד ג), ועושה יין נסך אפילו כשנמשך בגת עצמה (ראה רש"י עבודה זרה נה ב ד"ה שהתחיל וד"ה והשאר; רמב"ם מאכלות אסורות יא יא; טוש"ע יורה דעה קכג יז).

יין שאין ראוי לנסכו על גבי המזבח (ראה ערך יין וערך נסכים), נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שאין מתנסך לעבודה זרה אלא יין שראוי לנסכו על גבי המזבח - שכיון שאינו קרב על גבי המזבח, נהגו הגויים שלא לנסכו לעבודה זרה (תלמיד רבנו יונה עבודה זרה ל א) - ולכן כשגזרו על סתם יינם לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך (רמב"ם מאכלות אסורות יא ט; סמ"ג לאוין קמח), ולכן יש מן הראשונים שכתבו שיין שנתערב בו מעט דבש (ראה ערכו), או מעט שאור, אינו נאסר במגע גוי, הואיל ואינו ראוי למזבח, ומותר לשתותו עם הגוי (רמב"ם שם מאכלות אסורות יא י, ובתשובות הרמב"ם (בלאו) רסט), ואף לכתחילה מותר לערב ביין מעט דבש כדי להצילו מאיסור (שו"ת רדב"ז ג תתקסב), ויש סוברים שלכתחילה אסור לערב מעט דבש ביין כדי לשתותו עם הגוי, ולא הותר אלא בדיעבד לאחר שנתערב (ב"ח יורה דעה קכג); ויש סוברים שאף יין שאין ראוי לנסכו על גבי המזבח יש בו משום יין נסך (רמב"ן עבודה זרה ל א; תורת הבית לרשב"א ה ג).

יין מבושל

יין מבושל אין בו משום יין נסך (עבודה זרה ל א. ראה אגרות משה יורה דעה א נ), כלומר שיין מבושל של ישראל מותר אף על פי שנגע בו הגוי (רמב"ם מאכלות אסורות יא ט; תוספות עבודה זרה שם ד"ה יין; טוש"ע יורה דעה קכג).

ההיתר ביין מבושל, כתבו ראשונים שהוא אפילו בשתייה (רש"י עבודה זרה ל א ד"ה הרי; רמב"ם מאכלות אסורות יא ט; ש"ך יורה דעה קכג סק"ו), ודוקא בבית הישראל, אבל בבית הגוי אסור, כמו שכר-של-גויים (ראה ערכו. כנסת הגדולה שם הגהות הטור יז). ויש מן הראשונים שכתבו שיין מבושל שנגע בו גוי אינו מותר אלא בהנאה, ולא בשתייה (ראה רש"י ע"ז כט ב בסופו, ודרישה יו"ד קכג סק"ד, וט"ז שם סק"ד בדעתו).

יין שרף

יין שרף, הנעשה מאדים היוצאים מן היין, אם נעשה מיין של ישראל אינו נאסר במגע הגוי (שו"ת רדב"ז ד אלף שעא (רצט); שו"ת הלכות קטנות י (בהערה מבן המחבר); שבות יעקב א סב), שהרי זה יין מבושל (רדב"ז שם; שבות יעקב שם), וגם נשתנה טעמו (שבות יעקב שם), וגם נשתנה שמו, ופנים חדשות באו לכאן (רדב"ז שם).

קרוש או קפוא

יין קרוש או קפוא, כתבו ראשונים שאינו נאסר במגע גוי (אור זרוע עבודה זרה לב א, הובא בדרכי משה יו"ד קכג ד; רמ"א יו"ד קכג ה). חישב על היין הקרוש למשקה, הרי זה נאסר במגע גוי (אור זרוע שם). חזר היין ונימוח ונגע בו הגוי - נאסר (אור זרוע שם).

חרס הבלוע מיין, כתבו ראשונים שהוא בטל מתורת משקה, שאינו גרוע מיין שנקרש שבטל מתורת משקה, ואינו נאסר במגע הגוי (אור זרוע שם (סוף אות קסד); רמ"א שם).

חומץ

חומץ (ראה ערך יין: חומץ יין) אינו נאסר במגע גוי (עבודה זרה ל ב; תוספות שם כט ב ד"ה אי; טוש"ע יורה דעה קכג ו). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא חומץ חזק ביותר אינו נאסר במגע גוי (ר"ח עבודה זרה ל א; ראה רשב"ם ב"ב צז א ד"ה כגון, וראה כללי יין נסך לרא"ה אות יב: שהחמיץ כל צרכו), ויש שכתבו שדוקא חומץ שאינו ראוי לשתייה בתורת יין אין בו משום יין נסך (ריטב"א עבודה זרה ל א), וכן יש מן הראשונים שכתבו שיין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה, אם נגע בו הגוי נאסר (רמב"ם מאכלות אסורות יא ט); ויש חולקים וסוברים שכל חומץ אינו נאסר במגע גוי (ראה תוספות ותוספות הרא"ש עבודה זרה כט ב).

חומץ שלנו, יש מן הראשונים שכתבו שאין להתירו במגע גוי, לפי שאין אנו בקיאים בטיב חומץ (רבנו תם בתוספות עבודה זרה כט ב ד"ה אי; סמ"ג לאוין קמח; ראבי"ה תתקנה), וכתבו ראשונים שיש להחמיר בכל חומץ שעשוי לשתותו על ידי הדחק (רמב"ן עבודה זרה ל א), ומכל מקום לאחר שנים עשר חודש החומץ מותר (רמב"ן שם; תורת הבית שם בשם ר"ת), וכן אם הוא מבעבע כששופכים אותו על הארץ, שאז אין ספק שהוא חומץ, שיין אינו מבעבע (שו"ת מהר"ם ב"ב (קרימונא) רלג; ראה בית יוסף יו"ד קכג; שו"ע יו"ד קכג ו); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף המבעבע אסור (ראה טור יו"ד קכג, ובית יוסף וב"ח בדעתו. וראה דרכי תשובה שם סק"ל).

יין קונדיטון

יין המר ויין החד, אמרו בירושלמי שאין בהם משום יין נסך (ירושלמי עבודה זרה ב ג), וכן כתבו ראשונים להלכה (אור זרוע עבודה זרה קנח,קנט, וראה טוש"ע יורה דעה קכג ד לענין תערובת דבש), ויש מן הראשונים שכתבו שהבבלי חולק וסובר שיש בהם משום יין נסך, וכן הלכה לדעה זו (רמב"ן עבודה זרה ל א; רא"ה כללי יין נסך אות יב). יין החד הוא הנקרא קונדיטון (ירושלמי שם) או אנומלין (שו"ת הריב"ש קפ), והוא עשוי מיין דבש ופלפלין (עבודה זרה ל א; טור יו"ד קכג). יש מן הראשונים שכתבו שאין להתיר יין קונדיטון עד שיהא בו שליש פלפלין (תורת הבית ה ג, בשם הרמב"ן; טור ובית יוסף שם, בשם ראשונים); ויש שחולקים וסוברים שכל שנשתנה טעמו, אין בו משום יין נסך (תורת הבית שם; שו"ע קכג ד), וכן אם עירבו בו דבש בלבד עד שנשתנה טעמו אין בו משום יין נסך (רמ"א שם ד), וכן הדין בשאר דברים המעורבים ביין, שאם נשתנה טעמו מחמתם אינו נאסר במגע הגוי, ואפילו אם יש שם רוב יין (דרכי משה שם סק"ד).

תבשיל שיש בו יין

תבשיל שיש בו יין, אינו נאסר במגע גוי, אפילו קודם שהרתיח (תוספות עבודה זרה ל א ד"ה אלונתית; אור זרוע עבודה זרה קנז,קנח; טוש"ע יורה דעה קכג ה), שכיון שנתערב היין בתבשיל אין הגוי מנסכו (תוספות שם; אור זרוע שם), ודוקא כשאין היין ניכר בעין כלל, אבל כשמניחים את היין בשומים או בחרדל והיין בעין, ולא נשתנה טעמו, הרי זה נאסר במגע הגוי (תוספות שם בשם ריצב"א: רמ"א קכג ה). ויש שכתבו שנהגו לאסור תבשיל שיש בו יין שנגע בו גוי (מרדכי עבודה זרה תתיז).

האוסרים

גר תושב

גר-תושב (ראה ערכו), נחלקו תנאים ביינו (עבודה זרה סד ב). הלכה שאסור בשתייה ומותר בהנאה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ז; טור יורה דעה קכד, וראה רמ"א שם ב, וש"ך שם סק"ה); ויש מן הראשונים שכתבו שלא נחלקו תנאים אלא לענין מגעו, אבל סתם יינם של גויים, אפילו גר תושב, אסור הוא בהנאה (רא"ה עבודה זרה נז א, ובדק הבית ה ב בסופו).

מגעו של גר תושב ביין של ישראל מותר בהנאה (ראה עבודה זרה סד ב). אם מגעו אסור בשתייה, יש מן הראשונים שסוברים שנחלקו תנאים בדבר (ראה רש"י עבודה זרה סד ב ד"ה אבל מייחדין), והלכה שאסור (תורת הבית ה א, הובא בטור יורה דעה קכד; שו"ע קכד ב); ויש ראשונים שסוברים שמגעו מותר אף בשתייה (תוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי).

גוי שאינו עובד ע"ז

שאר גוי שאינו עובד עבודה זרה, יש סוברים שיינו אסור בהנאה (בדק הבית ה א. וראה הגר"א יורה דעה קכד סק"ד); ויש סוברים שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה, יינו מותר בהנאה ואסור בשתייה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ז; טוש"ע יורה דעה קכד ו), וכן יש שכתבו שגויים שבזמן הזה, שאינם מנסכים (ראה תוספות ע"ז נז ב ד"ה לאפוקי, ורמ"א יו"ד קכג א, ושער המלך מאכלות אסורות יא ג) יינם מותר בהנאה (ראה תוספות ע"ז נז ב ד"ה לאפוקי בשם הגאונים; ראה סמ"ג ריש לאוין קמח, בישמעאלים שאומרים עליהם שאין מנסכים; רמ"א יורה דעה קח ה), ואסור בשתייה משום בנותיהם (סמ"ג שם), אלא שיש שכתבו שלכתחילה יש להחמיר שלא לקנותו ולמכרו (מאירי עבודה זרה סב ב סוד"ה מה; רמ"א יו"ד קכג א, וראה רמ"א יו"ד קנה יב).

שאר גוי שאינו עובד עבודה זרה, אם עושה יין נסך במגעו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמגעו מותר בהנאה ואסור בשתייה (תשובות הגאונים חמדה גנוזה קיד; ראה רמב"ם מאכלות אסורות יג יא; רבנו ירוחם טז א; שו"ע יורה דעה קכד ו); ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין להתיר מגעו בהנאה (ראה תוספות עבודה זרה נז ב); ויש חולקים על כל זה וסוברים שמגעם של גויים שאינם עובדים עבודה זרה מותר אף בשתייה (תוספות רי"ד מהדורא קמא עבודה זרה נז א).

גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאינו אוסר יין במגעו אלא בשתייה, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו אחרונים שבכלל זה כל גוי שאנו מוחזקים בו שאינו עובד עבודה זרה, אף על פי שבני אומתו עובדים אותה, והוא לא קבל עליו בפירוש שלא לעבדה, וגם אינו מקיים שאר מצוות בני נח ולא קבלם עליו (בית יוסף יורה דעה קכד ד"ה ואיכא למידק, וראה ש"ך קכד ס"ק יב; הגר"א שם סק"ד), וכן אם קבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, אינו אוסר יין אלא בשתייה (ראה בית יוסף שם; פרישה שם ס"ק יא; ראה ב"ח שם, וש"ך שם סק"ב); ויש חולקים וסוברים שאם אין אנו מוחזקים בו שאינו עובד עבודה זרה, אף על פי שקבל עליו שלא לעבדה, יינו ומגעו אסורים בהנאה (ושב הכהן לח ד"ה ולפענ"ד (הב') וד"ה היוצא), ומכל מקום אם ידוע שכל אומתו אינם עובדים עבודה זרה, הרי זה כמי שידוע אף בו שאינו עובדה (ושב הכהן שם); ויש חולקים על כל זה, וסוברים שדוקא גוי שהוא מבני דת שאינם עובדים עבודה זרה אינו אוסר במגעו יין בהנאה, אבל אם הוא מבני דת שעובדים עבודה זרה, אף על פי שזה קיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, לא יצא מכלל בני אומתו, עד שיקבל עליו כל שבע המצוות של בני נח, וייעשה גר תושב גמור (בית יוסף שם בלשון ראשון. וראה ט"ז שם סק"ד בסופו).

גויים שבזמן הזה

גויים שבזמן הזה, שאינם רגילים לנסך לעבודה זרה (תוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי; רמ"א יורה דעה קכג א) יש מן הראשונים שכתבו שהרי הם כמי שאינם בקיאים בטיב עבודה זרה ומשמשיה, שמגעם ביין מותר בהנאה, לסוברים כן (תוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי; רמ"א שם: י"א); ויש שמצדדים לומר שמגעם מותר אף בשתייה (ראה המנהיג יין נסך, ושו"ת הרמ"א קכד. תוספות הרי"ד עבודה זרה (מהדו"ק) שם, ומסיים: איני סומך להורות לעשות מעשה); ויש סוברים שגויים שבזמן הזה אוסרים במגעם יין אף בהנאה (תורת הבית ה א; הריב"ש רנו בסופו בדעת הרמב"ם מאכלות אסורות יא ז, שכותים (נוצרים) אוסרים במגעם יין בהנאה, וראה שו"ת הב"ח כט בסופו).

גוי שאינו עובד עבודה זרה שנגע ביין שלא בכוונה, יש מן הראשונים שכתבו שאותו היין מותר בשתייה (רמב"ם מאכלות אסורות יג יא; שו"ע קכד ז), וכן אם נגע גוי כזה ביין ולא ידע שהוא יין, מותר אפילו בשתייה (רמ"א בשו"ע שם).

גוי קטן

גוי קטן שנגע ביין, ואפילו תינוק בן יומו, אמר רב שאוסר את היין בשתייה (עבודה זרה נז א. וראה ירושלמי עבודה זרה ד ח בסופו), אבל מותר בהנאה (עבודה זרה שם; רמב"ם מאכלות אסורות יא ה). בדעת שמואל אמרו, שקטן אינו עושה יין נסך (עבודה זרה נז ב).

הלכה כרב, שמגע גוי קטן אסור בשתייה (רמב"ם מאכלות אסורות יא ה; טוש"ע יורה דעה קכד א; שו"ת הרמ"א קכד, שכן הסכמת כל הפוסקים האחרונים); ויש פוסקים כשמואל, שמגעו מותר אף בשתייה (תשובות הגאונים (אסף) ח"א (תרפ"ז) סי' מט (מרה"ג); בעל הלכות גדולות, מובא בתוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי).

נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא הותר מגעו של גוי קטן בהנאה אלא בתינוק שאין לו כוונת מגע (תמים דעים פח), אבל כל שיש לו כוונת מגע - מגעו אסור אף בהנאה (תוספות עבודה זרה נז ב ד"ה לאפוקי); ויש סוברים שכל שאינו יודע בטיב עבודה זרה דינו כתינוק, ומגעו אינו אסור אלא בשתייה (ראה שו"ת הגאונים שערי תשובה רנב; ראה טוש"ע יורה דעה קכד א).

גוי קטן, כתבו ראשונים שבזמן הזה מגעו מותר בשתייה, שלא החמירו בגויים שבזמן הזה שאינם מנסכים אלא בגוי גדול לאסור מגעו בשתייה (תשובת ר"י בר אליהו בשו"ת בעלי התוספות קכב, ובשו"ת מים עמוקים לט ממ"ג, שכך קיבל בדעת ר"ת, וראה הגהות מהרש"ל לטור יורה דעה קכד, ושו"ת מים עמוקים שם, בשם ר"ת, שהתיר נגיעת תינוק בן חמש שנים. וראה ש"ך יורה דעה קכד ס"ק עא).

מומר

ישראל שנעשה מין לעבודה זרה - שאדוק בה וכל מחשבותיו לה (רש"י חולין יג ב ד"ה מין. וראה תוספות עבודה זרה כו ב ד"ה איזהו) - יינו יין נסך (חולין יג א), וכן כל מומר (ראה ערכו) לכל התורה, יינו יין נסך (ראה חולין ד ב; שו"ת הרשב"א ז קעט, מובא בבית יוסף יו"ד קיט), ואוסר יין במגעו (בה"ג שחיטת חולין, במומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא; שו"ע יורה דעה קכד ח) - ובכלל זה העובד עבודה זרה (בה"ג שם; שו"ת הרשב"א שם), אף על פי שאינו אדוק בה (חזון איש יורה דעה ב ס"ק כג), או שמחלל את השבת בפרהסיא (ראה ערכו. ראה עירובין סט א-ב. וראה ערך משומד. בה"ג שם), או שאינו מאמין בדברי רבותינו, שעבר על דבריהם לדעתו (שו"ת הרשב"א שם. וראה חזון איש יורה דעה ב ס"ק יח ד"ה ועיקר), וכיוצא - כיון שכגוי גמור הוא חשוב (ראה ערך מומר).

הנגיעה האוסרת

מגע גוי ביין, יש שהוא אסור בהנאה, ויש שמותר בהנאה ואסור בשתייה, ויש שמותר אף בשתייה (טור יורה דעה קכד). ויש הבדל בין מגע גוי בגופו לבין מגעו על ידי דבר אחר, ובין מגע עם שכשוך לבין מגע בלא שכשוך, וכן תלוי איסור היין בכוונת הגוי לנגוע ביין, ויש חילוק בין מגע גוי בכוונה לבין מגעו שלא בכוונה, ובין מקום שהגוי יודע שהוא יין לבין מקום שאינו יודע, ובין מגע גוי שיש סיבה לנגיעתו, כגון למדוד את היין או להוציא ממנו חפץ, לבין מגעו במקום שאין סיבה ידועה לנגיעתו (ראה שו"ע יורה דעה קכד י, וראה להלן).

בידו

גוי שנגע ביין בידו - אסרו (עבודה זרה נו ב; רמב"ם מאכלות אסורות יב א; טוש"ע שם יא).

בפיו

נגע הגוי ביין בפיו, נחלקו בו אמוראים בירושלמי (ירושלמי עבודה זרה ד ח בסופו). ואף בדעת הבבלי נחלקו ראשונים (ראה ספר הישר תשלז, ותורת הבית ה ב). להלכה כתבו ראשונים שנגיעת פיו אוסרת בהנאה (ספר הישר ותורת הבית שם); ויש סוברים בדעת ראשונים שניסוך בפה אין שמו ניסוך (לחם משנה מאכלות אסורות יב יד בדעת רמב"ם שם).

ברגלו

נגע הגוי ביין ברגלו, אמרו בו שניסוך ברגל אין שמו ניסוך^[5], ולפיכך דורכים עם הגוי בגת, אם היו ידיו כפותות (עבודה זרה נו ב)^[6]. לפי שאין דרך עובדי עבודה זרה לנסך בכך (תורת הבית ה ב), ויש מן הראשונים שסוברים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים (רמב"ן וריטב"א עבודה זרה נו ב). להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שניסוך ברגל אין שמו ניסוך (תורת הבית ה ב; רמ"א קכד יא: וי"א); ויש סוברים שמגע גוי ברגל אוסר (טור קכד בשם הרא"ש; שו"ע קכד יא).

שכשוך

מגע גוי ביין, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אוסר בהנאה עד שישכשך (רש"י עבודה זרה נט ב ד"ה כי היכי; רמב"ם מאכלות אסורות יב א; שו"ע קכד יא), ואפילו שכשוך מועט (משמרת הבית ב"ה, הובא בט"ז יורה דעה קכד סק"ו. וראה ט"ז ס"ק יא, וראה ב"ח יורה דעה שם שאף שכשוך בעלמא); ויש סוברים שכל שנתכוון לגעת ביין אף על פי שלא שכשך - נאסר (ראב"ן שט; רמב"ן עבודה זרה נט א, בשם הראב"ד; בית יוסף יו"ד קכד סוף ד"ה כאן ומ"ש).

מגע ביין בלא שכשוך, לסוברים שאינו אוסר את היין בהנאה, יש מן הראשונים שכתבו שבשתייה אסור (ראה רש"י עבודה זרה נט ב ד"ה וברצוה); ויש שכתבו שדוקא אם נגע ביין בכוונה אסור בשתייה (ראב"ד עבודה זרה נט ב, הובא ברמב"ן ע"ז נט ב); ויש סוברים שאף אם נגע הגוי ביין בכוונה, אם לא שכשך היין מותר אף בשתייה (רמב"ן שם: יש מי שאומר).

מגע ע"י דבר אחר

מגע גוי על ידי דבר אחר, כגון ששיכשך ביין בקנה, ולא נגע בו בידו, נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שאם נגע במתכוון על ידי דבר אחר נעשה יין נסך, ואסור בהנאה (רש"י עבודה זרה ס ב; רא"ש עבודה זרה ד ה; ראה טוש"ע יורה דעה קכה ה); ויש שחולקים וסוברים שמגע על ידי דבר אחר אינו אסור אלא בשתייה (תשב"ץ (קטן) שעח; ר"ן עבודה זרה שם (כו א)).

גוי שנשא יין של ישראל בנוד - שפיו קשור (רש"י וראב"ד עבודה זרה ס א. וראה ב"ח יורה דעה קכד ד"ה כתב הרמב"ם) - אם היה הנוד מלא, היין מותר (עבודה זרה ס א; רמב"ם מאכלות אסורות יב ד; טוש"ע שם קכה ט), שהיין עומד במקומו ואינו זז ממקום למקום (עבודה זרה שם, ור"י מלוניל שם). היה הנוד חסר, נחלקו בו אמוראים (עבודה זרה שם). הלכה שמותר (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אחז הגוי יין של ישראל בכלי פתוח ושכשכו, נחלקו ראשונים: יש שכתבו שאף על פי שהגוי לא הגביה את הכלי ולא נגע ביין, היין נאסר (רמב"ם מאכלות אסורות יב א, ושם ו ג; שו"ע יורה דעה קכד יז: יש מי שאומר, וראה שם קכה ח, וש"ך ס'ק טז), מהם שכתבו שאסור בהנאה (טור יו"ד קכה בשם הרא"ש זרה; ש"ך שם ס"ק לט), ומהם שכתבו שהיין מותר בהנאה ואסור בשתייה (רש"י עבודה זרה ס א ד"ה חמרא). ויש שכתבו שאין היין נאסר כלל (תורת הבית ב"ה ש"ב (מז ב)), וכתבו אחרונים שלדעתם אפילו אם הגביה הגוי את הכלי אין היין נאסר בכך (ט"ז שם ס"ק טו). ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים שאם שכשך את היין בגופו של הכלי בלא הגבהה, אין זה שכשוך (דרכי משה שם סק"ח בדעת הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם), ומותר אפילו בשתייה (ש"ך שם ס'ק מא), אבל אם הגביה את הכלי, אף על פי שאינו נוגע ביין אלא נוגע בכלי בלבד, הרי זה שכשוך (דרכי משה שם).

עירה יין מכלי

גוי שעירה יין מן הכלי, ולא נגע ביין, מה שהוריק אסור (עבודה זרה עב ב; רמב"ם מאכלות אסורות יב ב; טוש"ע יורה דעה קכה א), לפי שבא מכוחו של גוי (עבודה זרה ס א, ושם עב ב). יש מן הראשונים שכתבו שאסור בהנאה (רש"י שם ס א ד"ה חמרא; הגהות מיימוניות מאכלות אסורות יב א); ויש שכתבו שאינו אסור בהנאה אלא בשתייה בלבד (ראה רש"י עבודה זרה נח ב ד"ה סלקא; ראה טור יורה דעה קכה בשם הרא"ש; שו"ע יו"ד קכה א).

גוי שהוציא את הברז מן החבית ונשפך ממנה יין, כתבו ראשונים שאפילו אם לא היה שם שכשוך כלל, היין שנשפך אסור, שהרי זה כנשפך מכוחו (רמב"ן עבודה זרה נט סוע"ב, הובא בתורת הבית ב"ה ש"ב (מה א), ורשב"א ור"ן עבודה זרה שם, על פי סנהדרין עז ב לענין רציחה, ראה ערך כחו. וראה ט"ז יו"ד קכה סק"א, וש"ך שם סק"ג, והגר"א שם סק"ה).

גוי שעירה יין מן הכלי, הנשאר בכלי מותר (עבודה זרה עב ב). יש מן הראשונים שכתבו שאם הטה הגוי את הכלי, כל היין שראוי לצאת לחוץ מחמת אותה הטיה נאסר - אפילו אם לא יצא לבסוף - שהוא חשוב כמי שכבר יצא (ר"י מלוניל עבודה זרה ס א).

כוחו וכח כוחו

ענבים הנסחטים בכוחו של גוי, ולא נגע הגוי ביין היוצא מהם, כגון שיש עליהם קורה והגוי עלה עליה’ והענבים נכבשים מכוחו - ללשון אחד היין אסור (עבודה זרה ס א) בשתייה (ראה טוש"ע יורה דעה קכה א,ב), ויש סוברים שאף בהנאה (ראה תמים דעים טז); וללשון שני נחלקו אמוראים בדבר (עבודה זרה שם). הלכה שאסור (ראה טוש"ע שם).

כח כוחו, כגון שמגלגל הגלגל, והוא מפיל את הקורה על הענבים ודורכתם (רש"י עבודה זרה ס א) - ללשון אחד היין מותר, וללשון שני נחלקו אמוראים בדבר (עבודה זרה שם). להלכה כתבו ראשונים שכח כוחו אסור (ר"ח בתוספות שם ד"ה הוה; תורת הבית ה ב; טוש"ע יורה דעה קכה ב), ויש שכתבו שבמקום הפסד מרובה מותר (רשב"ם בתמים דעים קח, ובתוספות ע"ז ס א ד"ה הוה).

גוי שזרק אבן או כל דבר ליין, אפילו בכוונה, לא אסרו (עבודה זרה ס ב, ורש"י ד"ה כל; ירושלמי עבודה זרה ד יא), ואותו היין מותר אף בשתייה (רש"י שם; טוש"ע יורה דעה קכה ה); ויש סוברים שאסור (ראה תורת הבית ה ב, וריטב"א עבודה זרה נח א).

נגיעה שלא לכוונת ניסוך

גוי שנגע ביין, ויש סיבה הניכרת שהוצרך ליגע, שלכן אפשר לתלות שלא נתכוון לנסך, כגון שהכניס את ידו או את רגלו לתוך כלי יין של ישראל למדוד כמה יין יש בו, נחלקו בו תנאים (עבודה זרה נז א). הלכה שגוי שמצץ יין מן החבית אסר את כל היין שבה (רמב"ם מאכלות אסורות יב טו; טוש"ע יורה דעה קכד יא) בהנאה (טוש"ע שם), וגוי שמדד יין בידו או ברגלו כתבו ראשונים שאסור בשתייה ומותר בהנאה (תורת הבית ה ב. וכן הכריע בדרכי משה יורה דעה קכד סק"ט, וראה ברמ"א שם יט שמיקל דוקא במקום הפסד, וראה ש"ך שם סק"נ); ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שאסור אף בהנאה (האשכול (רצב"א) יין נסך נה, ורמב"ן עבודה זרה נז ב, וראה בית יוסף יורה דעה קכד שמכריע כן).

שלא בכוונת מגע

גוי שנגע ביין שלא בכוונה, כגון שנפל על נוד של יין, אסור בשתייה (ראה עבודה זרה נז א; רמב"ם מאכלות אסורות יא ה, ושם יב ה), ומותר בהנאה (עבודה זרה נז א; רמב"ם שם; ראה שו"ע יורה דעה קכד י).

גוי שלא הכיר ביין שהוא יין, כגון שהיה סבור שהוא שמן, והושיט את ידו ונגע בו, אותו היין מותר בהנאה ואסור בשתייה (עבודה זרה נח א; רמב"ם מאכלות אסורות יב ה; טוש"ע יורה דעה קכד יב, ורמ"א שם יט).

מגע גוי ביין על ידי דבר אחר, כשאינו נוגע בו לחינם אלא לשום עסק הצריך לו, נחלקו בו תנאים (עבודה זרה ס ב). הלכה שהיין מותר בהנאה ואסור בשתייה (עבודה זרה שם; רמב"ם מאכלות אסורות יב ט; טוש"ע יורה דעה קכד יט).

בחיבור

גוי שהכניס את ידו לתוך חבית של יין, אסר את החבית כולה (ראה עבודה זרה נז ב - נח א, ורמב"ם מאכלות אסורות יב א,ז).

ניקבה החבית מצידה, והניח גוי את ידו על מקום הנקב, נחלקו תנאים ואמוראים (עבודה זרה ס א). להלכה נחלקו ראשונים: יש שכתבו שגוי שנגע בנקב החבית, כל היין שבתוכה אסור (רש"י עבודה זרה ס א ד"ה ואידך; סמ"ק רכד; טור יורה דעה קכד בשם רש"י ור"ת). ויש שכתבו שכל היין שמראש החבית עד הנקב אסור, ושתחת הנקב מותר (רמב"ם מאכלות אסורות יב י; טושו"ע קכד כג).

נִיצוֹק, קַטַפרָס ומשקה טופח

ניצוק

ניצוק - קילוח צינור הבא מלמעלה למטה בזקיפה (רש"י עבודה זרה עב א ד"ה הנצוק), שאינו חשוב חבור לענין שאר איסורים (ראה ערך נצוק. שו"ת מהרי"ל סח קצ (ריח), ובחדשות נג ב) - אמר רב הונא שהוא חשוב חיבור לענין יין נסך (עבודה זרה עב א), שמשום חומר עבודה זרה החמירו ביין נסך (ראה ראב"ן שה, וראבי"ה אלף סט), ואם היה יין מקלח מן החבית ונגע גוי בקילוח, נאסר היין שבתוך החבית (תוספות שם ב ד"ה אמר), וכן אמרו בגמרא שישראל המודד יין מכלי שלו לתוך כלי שביד גוי, יקטף או ינפץ (עבודה זרה עב ב; טוש"ע יורה דעה קכו א) - שיפסוק ראש העליון של הניצוק, או שיזרוק לכליו של הגוי מרחוק, כך שקודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי כבר ייפסק הקילוח (רש"י שם) - כדי שלא יהיה ניצוק חיבור, ויאסור עליו מה שישאר בכלי העליון (רש"י שם; רמב"ם שם), ודוקא הנשאר בכלי העליון מותר, אבל הקילוח נאסר על ידי ניצוק, ואסור לקלטו מן האויר ולשתותו (רש"י שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שניצוק חיבור הוא ליין נסך (רש"י עבודה זרה עב ב ד"ה קטופי; רמב"ם מאכלות אסורות יב יב; תורת הבית ה ה), ויש פוסקים שאינו חיבור (ר"ת בתוספות עב ב ד"ה אמר; פסקי הריא"ז עבודה זרה נט ב ועב ב). והכריעו ראשונים ואחרונים להתיר ניצוק במקום הפסד-מרובה (ראה ערכו), אבל לא בדבר מועט (תוספות שם; שו"ע יורה דעה קכו א-ב. וראה תרומת הדשן רד).

קטפרס

קטפרס (ראה ערכו) - משקה הבא מלמעלה למטה דרך מדרון (רש"י עבודה זרה עב א ד"ה קטפרס) - ומשקה טופח (ראה ערכו) - שאין בו טופח על מנת להטפיח, היינו שאם טפח במשקה בידו לא יעלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר (רש"י שם ד"ה ומשקה, וראה ערך טופח) - יש סוברים שלדעת רב הונא, שניצוק חיבור ליין נסך, אף הם חיבור לו (עבודה זרה שם), וכן כתבו ראשונים להלכה שמשקה טופח הוא חיבור ליין נסך (ראב"ד ומאירי עבודה זרה עב ב), וכן קטפרס (מאירי שם). ויש מן הראשונים שכתבו שדוקא ניצוק חשוב חיבור ליין נסך לדעת רב הונא, אבל קטפרס אף לדעתו אינו חיבור (ספר הישר (חדושים) תשג).

האסור משום הרחקה

יש דברים שעושה אותם הגוי ביין, שמעיקר הדין אין בהם איסור, ואף על פי כן אסרו חכמים שיעשם הגוי משום הרחקה. ואלו הם הדברים שגזרו עליהם:

• לא ימזוג גוי מים לתוך יין שביד ישראל (עבודה זרה נח ב; רמב"ם מאכלות אסורות יג יג; טוש"ע יו"ד קכה ז), ובדיעבד יש מהראשונים מתירים (רמב"ם שם), ויש אוסרים (האשכול (אלבעק) יין נסך; תורת הבית ה ב), והרבה כתבו שאינו אסור אלא בשתייה (רש"י ע"ז נח ב ד"ה אסור; טוש"ע יורה דעה קכה ז).

• לא יוליך גוי ענבים לגת (עבודה זרה נט א; רמב"ם מאכלות אסורות יג יג; טור יורה דעה קכה, וראה שו"ע שם ו), ודוקא לכתחילה אסור, אבל אם כבר הביא הגוי ענבים לגת, היין מותר (טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שאם ישראל מסייע לגוי, מותר לכתחילה שיוליך ענבים לגת (מאירי עבודה זרה נט ט. וראה רבי עקיבא איגר בשו"ע שם. וראה חזון איש יו"ד נ סק"ג). שאר עסק בענבים הנדרכים, כתבו ראשונים שלכתחילה אסור לישראל לתת לגוי שיתעסק בו (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) עבודה זרה נה א, וכן הוא בט"ז יו"ד קכה סק"ט בסופו).

• לא יסייע גוי לישראל בשעה שהוא מריק יין מכלי לכלי, שמא ישכח הישראל ויטיל את הכלי על הגוי לבדו, ונמצא שהיין בא מכוחו של גוי ואסור (עבודה זרה עב ב; רמב"ם מאכלות אסורות יג יג; טור יורה דעה קכה, וראה שו"ע קכה ג), ואפילו אם הישראל יכול להוריק את היין לבדו והגוי אינו יכול (דרכי משה שם סק"ד וסק"ז, שכן משמע מדברי הרשב"א בתורת הבית ב"ה ש"ב (מו ב)), ויש שכתבו שאם המשא כבד שאין הגוי יכול לשאתו לבדו, מותר לכתחילה (ראבי"ה, הובא בהגהות אשרי עבודה זרה ד יג, ובאור זרוע עבודה זרה רכח, והובא בדרכי משה קכה ד).

תערובתו

יין של גויים שנתערב ביין כשר, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שאוסר במשהו, לפי שדינו כדין יין נסך גמור שאוסר במשהו, משום חומר האיסור של עבודה זרה (ראה ערך יין נסך. רמב"ם מאכלות אסורות טז כט; תורת הבית ה ה; שו"ע יורה דעה קלד ב); ויש סוברים שלא אמרו ביין נסך שהוא אוסר במשהו אלא ביין שנתנסך ממש לפני עבודה זרה, אבל יינם של גויים שנתערב ביין כשר בטל בששים כשאר איסורים (ר"ת בתוספות עבודה זרה עג א ד"ה יין, ושם נו ב ד"ה אבל), ומכל מקום לא סמכו על כך למעשה להתיר בביטול בששים אלא במקום הפסד-מרובה (ראה ערכו. ספר הישר תשובות מב, ובאור זרוע עבודה זרה ריח).

אף הראשונים האוסרים במשהו לא אמרו כן אלא ביין של גויים האסור בהנאה, אבל באופנים שאינו אסור אלא בשתיה ומותר בהנאה, ונתערב ביין כשר הכל מודים שבטל בששים (רמב"ן ור"ן ע"ז עג א; הריב"ש תלג; שו"ע יורה דעה קלד ב). וממילא, בזמן הזה, לסוברים שסתם יינם מותר בהנאה, מפני שאין הגויים רגילים לנסך לעבודה זרה (ראה לעיל: האוסרים; גויים בזמן הזה), בטל יינם בששים כשאר איסורים (תוספות פסחים ל א ד"ה אמר רבא; שו"ת הרא"ש יט טז; רמ"א יורה דעה קלד ב: וכן נוהגין), ויש שהתירו רק במקום הפסד מרובה (אור זרוע עבודה זרה רפד).

כלי יין

כלי היין של גויים, שהיה בהם יין שלהם, ונתנו בהם יין כשר בלי להכשירם כדינם, באופן שפולטים טעם יין של איסור לתוך היין הכשר (ראה ערך כבוש), נחלקו תנאים אם אסור אף בהנאה, או שאינו אסור אלא בשתיה (עבודה זרה כט ב), ואילו רבן גמליאל שתה מיין שהיה כנוס בכלים של גויים (תוספתא עבודה זרה ה ד). הלכה שאסורים בשתיה ולא בהנאה (רמב"ם מאכלות אסורות יא טו; טוש"ע יורה דעה קלז א).

מאכלים שדרך לערב בהם ביין

מאכלים הנקנים מן הגויים, ודרך לערב בהם יין או חומץ יין, אסורים באכילה, ופעמים שאסורים גם בהנאה, ולפיכך כבשׁים - ירקות או דגים כבושים (מאירי עבודה זרה לה ב) - של גויים שדרכם לתת לתוכם יין וחומץ, אסורים באכילה (עבודה זרה שם; רמב"ם מאכלות אסורות יז כד; טוש"ע יורה דעה קיד י); וכן מורייס - שומן דגים (רש"י עבודה זרה כט ב ד"ה המורייס לפי הגהת הב"ח) - של גויים אסור (עבודה זרה שם; רמב"ם שם כו; טוש"ע שם יא), במקום שדרכם לתת לתוכו יין (רמב"ם שם; טוש"ע שם); וכן חומץ שכר של גויים - העשוי מתמרים (סמ"ק רכד) - אסור מפני שמערבים בו שמרי יין שלהם (עבודה זרה לב א; רמב"ם שם כה; טוש"ע שם ד). וביארו ראשונים, שהרחקה היא שעשו חכמים כדי להרחיק את ישראל מתבשיליהם ומכבשיהם של גויים (תורת הבית הקצר ג ו), וכתבו עוד שכן יש לאסור בכל דור ודור מאכלים שדרך הגויים באותו דור לתת בהם דברים של איסור (שו"ת הרשב"א ד פח).

דברים שאין דרכם לתת בהם יין אין חוששים שמא נתנו הגויים בהם יין, וכמה אופנים בדבר:

• מאכלים שהיין מקלקלם, אין חוששים שעירבו בהם יין, כגון דבש של גויים שמותר (משנה עבודה זרה לט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז כג; שו"ע יו"ד קיד ז), וכן שאר משקים של גויים כשרואה ישראל שהגוי מוציא אותם מן החבית, מותרים, שודאי לא עירבו יין בתוך החבית, שהיין מקלקלם (תוספות לב א ד"ה ומאוצר; ראבי"ה אלף ס).

• אף דברים שהיין משביחם, אם יש הפסד ממון בדבר, אין חוששים שעירבו הגוי בהם, כגון כבשים שאין דרכם לתת לתוכם יין וחומץ שמותרים באכילה (עבודה זרה לט ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז כד; טוש"ע קיד ט), שהואיל ואפשר למוכרם בלא עירוב יין למה יפסיד יינו בחינם (ר"י מלוניל ונמוקי יוסף עבודה זרה לט ב), וכן משקים של גויים, אם היין יקר מהם - מותרים, ואין לחוש שמא עירבו בו יין כדי להכשיל את ישראל (תוספות ע"ז לב א ד"ה ומאוצר; אור זרוע ע"ז קסד; ראה טוש"ע קיד ד).

• דבר שמקפידים עליו שלא לערב בו יין, וקונים אותו מן האומן, כגון יין רמונים של גויים שהיו מוכרים אותו לרפואה, כתבו ראשונים שמותר, שהואיל והוא בא לרפואה יש קפידה בדבר שלא יערבו בו דבר אחר, וחזקה על התגר המוכר אותו שמדקדק בזה ואינו מפסיד לעצמו (ר"ן ע"ז לב א; שו"ע יו"ד קיד ה), וכן הדין בכל דבר שקונים מן האומן (רמ"א בשו"ע שם).

כשאין ביין בנותן טעם

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדברים של גויים שדרכם לתת לתוכם יין וחומץ אסורים באכילה אפילו כשטעמם אומן ("קפילא") ואמר שאין ביין בנותן טעם (שו"ת הרשב"א ג ריד, מובא בבית יוסף יו"ד קלד; ראה פרי חדש יו"ד קיח ס"ק לו בדעת הרא"ש), ומכל מקום כתבו אחרונים שאם היין נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו) בתערובת לא גזרו (חקרי לב קצא); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שלא אסרו את הדברים שדרכם לתת בהם יין אלא כשיש באותו היין בנותן טעם (ראבי"ה אלף סז, מובא במרדכי ע"ז תתלו; רמ"א יו"ד קיד ד; ראה ש"ך יו"ד שם ס"ק כא).

דברים שדרכם של הגויים לתת בהם יין בשעת עשייתן, אבל היין כלה ואין טעמו ניכר, כגון מלח שנותנין בו הגויים יין בשעת עשייתו, שמרתיחים מים מלוחים באש עד שלא נשאר שם אלא מלח, יש מהראשונים מתירים באכילה, מפני שהאור שורף את היין וכלה שם, ואין ניכר טעמו במלח (ר"ת בתוספות ע"ז לג א ד"ה האי. וראה אגור אלף שכט לענין דיו, ומובא בבית יוסף ובשו"ע יו"ד קכג כה להתיר מטעם זה "קוליינדרי קונפיטי" (מין מאכל שנותנים בו חומץ), מפני שהחומץ נשרף מהר בשעת עשייתו).

חרצנים וזגים

החרצנים והזגים של גויים - פסולת של ענבים והגרעינים בתוכם (רש"י עבודה זרה כט ב ד"ה חרצנים, וראה תוספות שם לד א ד"ה החרצנים. וראה ערך גרעינים: בעבודה זרה) - אסורים בהנאה (עבודה זרה כט ב, ושם לד א; רמב"ם (פרנקל) מאכלות אסורות יא יד; טוש"ע יורה דעה קכג יד).

ונחלקו תנאים אם אסורים דווקא לחים או גם יבשים (עבודה זרה כט ב), ופירשו ראשונים, שיבשים אין בהם טעם יין (ראב"ד ומאירי ע"ז לג א). להלכה לחים אסורים, יבשים מותרים (רמב"ם מאכלות אסורות יא יד; טוש"ע יורה דעה קכג יד).

שמרי יין

אף שמרי יין של גויים אסורים בהנאה (תוספתא תרומות י יב; ראה רמב"ם מאכלות אסורות יא יד; טוש"ע יורה דעה קכג יד), ודוקא לחים, אבל יבשים מותרים, לאחר שנים עשר חודש (עבודה זרה לד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכבר כלה מהם טעם היין (או"ז א תשעט), ולא נשאר בהם ריח יין, והרי הם כעפר וכאדמה (רמב"ם שם).

בתוספתא שנינו: שמרי גויים שיבשו אסורים בהנאה (תוספתא שם), ופירשו ראשונים, שלא התירו שמרים שיבשו אלא כשנתמדו תחילה - ששראם במים להוציא יינם - שכבר נתבטל טעמם במים ואחר כך נתייבשו, אבל שמרים שלא נתמדו אפילו יבשו אסורים בהנאה (ר"ת בתוספות עבודה זרה לד א ד"ה דורדיא; תורת הבית ה ג; שו"ע יו"ד קכג יד)^[7], וכן חרצנים וזגים שלא נתמדו אסורים אף לאחר שנים עשר חודש (ר"ת שם; שו"ע שם); ויש ראשונים שחולקים ומתירים שמרים וחרצנים וזגים לאחר שנים עשר חודש אף שלא נתמדו (רבינו אפרים בתוספות שם, וראה שלטי הגבורים עבודה זרה שם שכן נהגו).

אבן היין

תמצית היין הנקרשת על גבי דופני החביות והקנקנים - "אבן היין" (כך היא מכונה בימינו, או "אבנית היין". ובפוסקים נקראת "רוש", "ויינשטיין", "טרטר", ובימינו מייצרים ממנה "חומצה טרטרית", עיין אנציקלופדיה לכשרות המזון ג עמ' קא ואילך) - נחלקו ראשונים אם דינה כשמרים: יש מהראשונים שכתבו שנהגו בה היתר (תורת הבית ה ג בסופו; טור יו"ד קכג בשם הרשב"א; שו"ע קכג טז: יש מי שאומר. וכן כתבו להלכה בשו"ת דבר שמואל סא, ובמנחת פתים יורה דעה). ויש מן הראשונים סוברים שדין תמצית זו כשמרים, ומותרת רק לאחר י"ב חודש (ר"ן עבודה זרה לד א בשם י"א), וכן יש מהראשונים סוברים שכלי היין של נכרים שבאים להכשירם בתוך י"ב חודש צריך לגרור מעל דפנותיהם את תמצית היין (ראב"ד ע"ז עה ב, מובא במאירי שם. וראה ב"ח יו"ד קכג, ובפרישה ס"ק לג, ובט"ז סק"ט, שלכתחילה מקלפים הנקרש). ויש מהפוסקים אוסרים אותה אף אחר י"ב חודש (בית מאיר יורה דעה שם. וראה דרכי תשובה יו"ד שם).

הערות שוליים