מיקרופדיה תלמודית:יפת תאר

הגדרה^[1] - נכרית שבוית מלחמה, שמותר לו ליוצא למלחמה לבא עליה, ולקחת אותה לו לאשה, לאחר שיעשה לה את סדר המעשים שקבעה התורה, והאיסור למכרה או להשתעבד בה

ההיתר וגדרו

היוצא למלחמה (ראה ערכו) וראה בשביה אשה נכרית (ראה להלן: השובה והשבויה) וחשק בה, מותר לו לבא עליה - על כרחה (יראים כ; רמב"ן ורשב"א וריטב"א קדושין כב א, בשמו; כן משמע מתוספות שם ד"ה בביאה) - ולקחת אותה לו לאשה^[2], וחייב לעשות לה כסדר האמור בתורה (ראה להלן: כשמביאה לביתו), שנאמר: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וגו' וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא י-יג. כן משמע מרמב"ם מלכים ח ב-ג,ד, וחינוך תקלב), וצריך לגייר אותה קודם שנושאה לאשה (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה). ואם לאחר שבא עליה אינו חפץ בה, משלחה לנפשה, ואסור לו למכרה או להשתעבד בה, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים שם יד. רמב"ם שם ו).

במנין המצוות

דין יפת תואר נמנה במנין המצוות כמצות עשה (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רכא; סמ"ג עשין קכב ורמזי המצוות שם; חינוך שם), שמצוה לעשות ליפת תואר ככל הכתוב בפרשה (ראה להלן: כשמביאה לביתו. סמ"ג שם; חינוך שם)^[3].

חידוש

היתר יפת תואר חדוש (ראה ערכו) הוא (קדושין כא ב), שכל נכרית אסורה (ראה ערך בועל ארמית וערך חתנות), וזו התירתה תורה (כן משמע מחולין קט ב). ואף על פי שמן התורה מותר לו לאדם לבא על נכרית בצינעה, לסוברים כן (ראה ערך בועל ארמית: האיסור וטעמיו), הוצרכנו להיתר ביפת תואר, לפי שביאה במלחמה - לסוברים שביאה ראשונה נעשית בשעת מלחמה (ראה להלן: בשעת שביה) - חשובה שנעשית בפרהסיא (ראה ערכו), שהרבה בני אדם מישראל מצויים שם, ורואים שנכנס להתייחד עמה (תוספות רא"ש ותוספות טוך קדושין כא ב), וביאת נכרית בפרהסיא אסורה מן התורה (ראה ערך בועל ארמית: בפרהסיא), והבועל-ארמית (ראה ערכו) קנאים פוגעים בו (ראה ערך הנ"ל: שם. רשב"א וריטב"א שם; תוספות רא"ש שם, בתירוץ הראשון; תוספות טוך שם). ואף לסוברים שאסור לו לבא עליה במלחמה, ואינה מותרת לו אלא לאחר שהוא מכניסה לתוך ביתו (ראה להלן: שם), כיון שהוא לוקחה לעיני הכל ואומר שלוקחה לבעול אותה, הרי זה כפרהסיא ואסור מן התורה (לחם משנה מלכים ח ב).

טעם ההיתר

בטעם היתר יפת תואר אמרו: לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שנאמר: יְפַת תֹּאַר (דברים כא יא. קדושין כא ב), שמתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה, התירתה לו התורה ובקושי (רש"י שם ד"ה יפת), שאם לא יתירוה לו יעבור על האיסור (רש"י שם ד"ה דיברה; סמ"ג עשין קכב; חינוך תקלב), ומתוך שהותרה לו ביאה ראשונה מפני התגברות יצרו, הותרה לו אחר כך ביאה שנייה אף על פי שאין יצרו מתגבר עליו (רא"ם דברים כא יא, בדעת רש"י). ואמרו בטעם ההיתר שהתירה התורה: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (גמ' שם), שמוטב שיאכלו בשר בהמה מסוכנת ששחטוה, ואף על פי שהיא מאוסה (ראה ערך מסוכנת), ולא יאכלו אותו לאחר שתמות ויהא נבילה (רש"י שם ד"ה יפת וד"ה ולא).

• לסוברים שבא עליה ביאה ראשונה במלחמה בעודה נכרית (ראה להלן: בשעת שביה), פירשו ראשונים שביאה ראשונה במלחמה בעודה נכרית הרי זו כ"בשר תמותות", והיא חשובה כ"תמותות שחוטות", כיון שבא עליה על סמך שיגיירנה (מאירי שם), שכיון שדעתו לקיימה לו לאשה יזהר שלא יבוא עליה ביאה ראשונה אלא בצינעה, ואף אם יבוא עליה בפרהסיא, עדיין כ"תמותות שחוטות" היא, "תמותות" שהיא נכרית, ו"שחוטות" שהרי התירה הכתוב (ריטב"א שם) ואל יאכל "בשר תמותות נבילות", והיא הביאה בלא גירות (מאירי שם), או שמוטב שיבוא עליה על דעת לגיירה - ויישאנה לאחר גירות - ולא יישאנה נשואין גמורים בגיותה, שהוא עובר בלאו: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז ג. רמב"ן שם).

• ולסוברים שאף ביאה ראשונה לא הותרה אלא אחרי הגירות (ראה להלן: שם), פירשו ראשונים שהיא נקראת "בשר תמותות" כיון שהיא מתגיירת בעל כרחה, לדעתם (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה. תוספות שם כב א ד"ה שלא, ורמב"ן שם כא ב, בדעת רש"י), ולא בלב שלם, אלא מחמת האונס היא מתגיירת (ריטב"א שם), ואינה גירות גמורה (תוספות שם, בדעת רש"י).

גדרו

גדר ההיתר של יפת תואר, כתבו ראשונים שהוא תלוי במחלוקת אמוראים:

• לדעה שיפת תואר מותרת לכהן אף בביאה שנייה (ראה להלן: השובה והשבויה), ש"כיון שהותרה - הותרה", הרי זה משום היתר גמור, בדומה להיתר של איסור אשת אח ליבם שהיא מותרת אף בביאה שנייה (ראה ערך יבום. כן משמע מרשב"א קדושין כא ב), והבא על יפת תואר אינו צריך כפרה (תוספות שבת סד א ד"ה מידי, לפי כלי חמדה כי תצא א סק"ה).

• ולדעה שאסורה לכהן בביאה שנייה, הרי זה לפי שההיתר אינו משום מצוה, כמו אשת אח ליבם, אלא שהתירתה תורה משום יצר הרע, והרי זה כהיתר של מי שאחזו בולמוס, שאם אין מצויים שם דברים מותרים, מאכילים אותו דברים אסורים עד שיאורו עיניו (ראה ערך חולה: מחלות של סכנה), ומשם ואילך באיסורו הוא עומד, ואף ביפת תואר כיון שנתקררה דעתו אסור בה (כן משמע מרשב"א קדושין כא ב). ואף על פי שהתורה התירה אותה, מכל מקום בגדר עבירה היא וצריך כפרה (כלי חמדה שם, על פי רשב"א שם)^[4].

לא תקפו יצרו

לא הותרה יפת תואר אלא אם כן תקפו יצרו (רמב"ם מלכים ח ב, לפי מנחת חינוך תקלב ב; רמב"ן דברים כא יא), שנאמר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא יא), לא התירה הכתוב אלא מפני החשק, שיצרו מתגבר עליו, אבל אם אין לו חשק בבעילתה - שיכול הוא להתגבר על יצרו (פירוש הטור (הארוך) שם) - אלא שרוצה ליקחנה לו לאשה, אסור בה (רמב"ן ופירוש הטור שם)^[5].

לא נלקחה לשם שבי

אין יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה, שנאמר: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה (דברים שם. ספרי כי תצא ריא; קדושין כא ב; רמב"ם מלכים ח ג), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאינה מותרת אלא אם כן נתן עיניו בה בשעת שביה, אבל אם מתחילה לקחה למכרה או לשפחה, ואחר כך נתן בה עיניו - אסור בה (רש"י שם ד"ה בשעת שביה; לחם משנה שם; תוספות הרא"ש שם עח א)^[6].

• ויש מפרשים ש"בשעת שביה" בא למעט שאם נתן עיניו בה קודם השביה, לא הותרה לו (רשב"א ושיטה לא נודע למי ושיטה קדמונית שם כא ב).

שתי נשים

אסור לו ליוצא למלחמה לקחת שתי נשים יפות תואר (קדושין כב א, לפי רש"י ד"ה ולא בה, ומאירי שם) - במלחמה אחת על כיבוש מקום אחד (ראה להלן) - שנאמר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא יא), ולא בה ובחברתה (קדושין שם; רמב"ם מלכים ח ג).

לצורך אחרים

אסור לקחת יפת תואר לצורך אחרים, שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים שם), ולא לאחרים (גמ' שם, לגירסת רש"י שם ד"ה לך ולא לאחרים, והריטב"א שם).

כבוש מלחמה

לא הותרה יפת תואר אלא על ידי כבוש-מלחמה (ראה ערכו. רש"י סנהדרין נט א ד"ה לאו), שנאמר: וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (דברים כא י), מלמד שאינו מותר בה אלא לאחר ששבאה ונעשית שלו, אבל אם לא שבאה, אסור לו לבא עליה (אור החיים שם), שבכיבוש מלחמה הוא קונה אותה קנין גמור (ראה ערך הנ"ל: הדין וגדרו) וכממונו היא, ולכן אין כאן משום גזל (כן משמע מרמ"ה סנהדרין נט א), שהזכות שנתנה התורה לשובה לעשות את כל המעשים ליפת תואר - ולגיירה בעל כרחה, לסוברים כן (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) - הוא מטעם שקונה אותה בכיבוש מלחמה (זרע אברהם כד א,ד)^[7].

השובה והשבויה

כהן

כהן - שאסור בגיורת משום איסור זונה (ראה ערך גיורת: פסולה לכהונה), ואף בנכרית אסור (המקנה קדושין כב א) - נחלקו אמוראים אם הוא מותר ביפת תואר:

• יש אומרים שמותרת (שמואל בגמ' שם כא ב), שכיון שהיתר יפת תואר לישראל חדוש (ראה ערכו) הוא (ראה לעיל: ההיתר וגדרו), כשם שהותרה לישראל כך הותרה לכהן (גמ' שם, לדעה זו).

• ויש אומרים שאסורה (רב בגמ' שם), שכיון שריבתה התורה לכהנים מצוות יתירות (ראה ערך כהן) אינו בכלל ההיתר (גמ' שם, לדעה זו), ואף על פי שמן הדין הוא שיהיו כל היוצאים למלחמה בכלל ההיתר של יפת תואר, אין הכהנים בכלל ההיתר, לפי שכהנים אינם יוצאים למלחמה אלא מרצונם (כן משמע ממרדכי גיטין תלב, לפי ברכי יוסף אה"ע ו ו).

ובביאור המחלוקת נאמרו שתי לשונות בתלמוד:

• ללשון הראשונה ביאה ראשונה מותרת לכהן לדברי הכל, שכן לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע (ראה לעיל: ההיתר וגדרו. גמ' שם), שאם לא תתירנה יבוא עליה באיסור, ואף בכהן יש לחשוש לכך (רש"י שם ד"ה דיברה). ואף על פי שבשאר מקומות שהתירה התורה איסור בתורת חידוש, יש מהאמוראים סוברים שכהנים לא הותרו, כיון שריבתה התורה להם מצוות יתירות (שמואל בגמ' שם), ביפת תואר שההיתר הוא כנגד יצר הרע, אף כהן מותר (עצמות יוסף שם). ולא נחלקו אלא בביאה שנייה, שיש אומרים שמותר בה, הואיל-ואשתרי-אישתרי (ראה ערכו. גמ' שם, בלשון הראשונה, בדעת רב), שהואיל והותרה ביאה ראשונה, הותרה אף ביאה שנייה (כן משמע מהרשב"א שם); ויש אומרים שהוא אסור בה, כיון שהיא גיורת, וגיורת אינה ראויה לכהן (גמ' שם, בלשון הראשונה, בדעת שמואל), ואין אומרים שהואיל ואשתרי אישתרי, שכיון שלא התירתה תורה בביאה ראשונה אלא כנגד יצר הרע, כיון שנתקררה דעתו חזר לאיסורו (רשב"א שם)^[8].

• וללשון שניה אסורה בביאה שנייה לדברי הכל, שהרי היא גיורת ואסורה לכהן (גמ' שם). ואין אומרים שכשם שמותרת לישראל מותרת לכהן, לפי שבביאה שנייה אין זה חידוש שהיא מותרת לישראל, שגיורת היא (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה), ואף על פי שמתגיירת בעל כרחה, לסוברים כן (ראה להלן: שם), עשאה הכתוב גיורת גמורה, אבל לכהן, שאסור בגיורת, לא התירתה התורה (תוספות שם ד"ה בביאה). ולא נחלקו אלא בביאה ראשונה, שיש אומרים שהוא מותר בה, שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע (ראה לעיל: הכלל וגדרו. גמ' שם, בלשון השניה, בדעת רב); ויש אומרים שהוא אסור בה, שכל שאין אנו קוראים בו את הכתוב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כא יב) - שאסור לו לקיימה לו לאשה (כן משמע מרש"י שם ד"ה והבאתה) - אין אנו קוראים בו את הכתוב וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה (דברים שם יא. גמ' שם, בלשון השניה, בדעת שמואל), שכתוב זה בא להתירה לו אם נתן עיניו בה (רש"י שם ד"ה קרינא).

להלכה פסקו ראשונים שכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אסור בה אחר כך, מפני שהיא גיורת (רמב"ם מלכים ח ד)^[9].

מלך

מלך (ראה ערכו) שיש לו כבר שמונה עשרה נשים - שאסור לו לשאת עוד אשה, משום הלאו: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז יז. ראה ערך מלך), ואין איסור זה אלא על ידי קידושין (ראה ערך הנ"ל) - אסור לו לקחתה לאשה, שלא יעבור בלאו, ומכל מקום מותר ביפת תואר בביאה ראשונה במלחמה (כן משמע מרמ"ה סנהדרין כא א, ותוספות רי"ד קדושין כב א בשם הריב"א, וריב"ש שצח, וחידושי מהר"י בירב קדושין עו ב); ולסוברים שלא הותרה ביאה ראשונה במלחמה אלא עד אחר שיעשה לה את כל המעשים ויגיירנה ויקח אותה לו לאשה (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) אף ביאה ראשונה לא הותרה לו (חידושי מהר"י בירב שם).

משבע אומות

ביפת תואר משבע אומות שנשבית במלחמה שבחוץ-לארץ (ראה ערכו), נחלקו תנאים:

• לדעת הסוברים ששבע-אומות (ראה ערכו) שבחוץ לארץ, אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם (ראה ערך הנ"ל), שאינם בכלל לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז. רש"י סוטה לה ב ד"ה ה"ג, ושם לו א ד"ה כמאן) יפת תואר משבע האומות מותרת (גמ' שם לו א), שנאמר: וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (דברים כא י), לרבות את הכנענים (ספרי כי תצא ריא; גמ' שם לה ב; סמ"ג עשין קכב) שבחוץ לארץ (גמ' שם), שהכתוב מדבר בחוץ לארץ, שנאמר בתחילתו: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה (דברים שם), דהיינו כי תצא מארץ לחוצה לארץ, והמילה "ושבית" מיותרת, ובאה להתיר יפת תואר משבע אומות שבחוץ לארץ (רש"י סוטה שם ד"ה ה"ג). וכן הלכה (מרכבת המשנה מלכים ו א, בדעת הרמב"ם שם ד).

• ולדעת הסוברים שאין מקבלים אותם אף בחוץ לארץ, יפת תואר משבע אומות אסורה (רש"י שם לו א ד"ה כמאן; תוספות שם ד"ה כמאן).

מכוערת

יְפַת תֹּאַר (דברים כא יא), אין לי אלא בזמן שהיא נאה, מנין אפילו היא כעורה? תלמוד לומר: וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (שם), אף על פי שאינה יפת תואר (ספרי כי תצא ריא), שבחשקו תלה הכתוב (רש"י שם). ו"יפת תואר" שאמרה תורה, היינו שהיא יפה בעיניו (ראב"ע דברים שם; חינוך תקלב), או שדיבר הכתוב בהווה (רמב"ן עה"ת שם) שמן הסתם אין אדם חושק אלא ביפת תואר (מאירי קדושין כב א).

אשת איש

יפת תואר מותרת בין שהיא בתולה ובין שהיא בעולה (מדרש אגדה דברים כא יא; רמב"ם מלכים ח ג), ואפילו היא אשת איש, שנאמר: אשת (דברים כא יא) - בסמיכות (לקח טוב וחזקוני ורבנו בחיי שם; קרית ספר שם) - אף אשת איש במשמע (קדושין כא ב; ספרי שם), ונחלקו ראשונים אם ביפת תואר הותר אף איסור אשת איש, או שאין לישראל איסור באשת בן נח כל עיקר:

• יש אומרים שאף על פי שאין ישראל חייב מיתה על אשת בן נח - שנאמר: אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י), פרט לאשת אחרים (ראה ערך אשת איש: בבן נח. סנהדרין נב ב) - מוזהר הוא עליה בעשה, שנאמר בבני נח: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד) ולא באשת חברו (ראה לעיל: שם. סנהדרין נח א), ואף ישראל מוזהר על כך, אלא שהתירה התורה איסור זה ביפת תואר (תוספות קדושין כא ב ד"ה אשת; תוספות רא"ש שם); ולדעת הסוברים שאף ביאה ראשונה לא הותרה עד לאחר גירות (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה), הוצרך הכתוב להתיר אשת איש, לפי שלדעתם אין גירותה גירות גמורה (ראה להלן: שם), ולכן לא נפקעה האישות שיש לבעלה הנכרי בה (דברי יחזקאל מג).

• יש אומרים שאשת איש יפת תואר משום שישראל הם בני כיבוש (ראה ערך כבוש מלחמה) נעשית השבויה ממונו של השובה וקנויה לו קנין הגוף, ונפקעת ממנה תורת אישות, ולכן מותר הוא לקחתה לו לאשה, ומטעם זה אף היא מותרת בו (חידושי הר"ן סנהדרין נז א).

• ויש אומרים שיפת תואר אשת איש מותרת לפי שאין אישות לנכרית (רמב"ם מלכים ח ג), שמזה שהתירה התורה יפת תואר אשת איש, למדים אנו שנכרית אין לה אישות (שיטה לא נודע למי קדושין שם; שער המלך איסורי ביאה יב ב).

יפת תואר שהיתה אשת איש, מותר לבא עליה ביאה ראשונה במלחמה מיד - לסוברים כן בכל יפת תואר (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה) - ואינו צריך להמתין שלשה חדשים, שאף על פי שבתוך זמן זה אסור לשאת גיורת שהיתה נשואה קודם הגירות, כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לבין זרע שנזרע בקדושה, לסוברים כן (ראה ערך הבחנה: בגיורת נשואה), ביפת תואר מותר, לפי שאף הזרע שיהא לו ממנה נזרע שלא בקדושה, שהרי עדיין נכרית היא, ובנה כמותה (ים של שלמה יבמות ד נא; כסף משנה מלכים ח ו).

בן נח

לא הותרה יפת תואר לבן נח (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ה; ספרי ראה עו; סנהדרין נז א). ואף על פי שאמרו: אין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבן נח (ראה ערך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור), בן נח אסור ביפת תואר, לפי שאינו בן כיבוש (סנהדרין נט א), שלא הותרה יפת תואר לישראל אלא על ידי כיבוש במלחמה, והרשות לכבוש ארצות לא ניתנה אלא לישראל (רש"י שם ד"ה לאו בני; רמ"ה שם), ואף על פי שגם נכרי קונה בכיבוש מלחמה (ראה ערך כבוש מלחמה: הדין וגדרו), לא אמרו אלא שלא ניתנה לו רשות לכבוש, אבל אם עבר וכיבש - קנה, שאין האיסור מונע את הקנין (שו"ת חתם סופר יו"ד יט, בדרך הראשונה). וכיון שאינו בן כיבוש הרי זה בכלל גזל שבני נח מוזהרים עליו (ראה ערך בן נח: בגזל. רמ"ה שם), שכשבא עליה בעל כרחה עובר באיסור גזל (כן משמע ממנחת חינוך לה כב, על פי רמב"ם מלכים ט יד).

וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא ביפת תואר שהיא אשת איש (רש"י שם נז א ד"ה על הגזל, לפי ערוך לנר שם; חידושי הר"ן שם; רדב"ז מלכים ט ח, בדעת הרמב"ם), שבן נח אסור בה לפי שהוא גוזל את בעלה (רש"י שם), אבל אם היא פנויה, מותר בה, שאינו גוזל אותה במה שבא עליה (ערוך לנר שם, בדעת רש"י), או שמה שהוא לוקח במלחמה אין בו איסור גזל, ולא אמרו שאסור ביפת תואר אלא משום אשת איש (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם).

מעוברת

אף אם השבויה מעוברת, יש מהאחרונים המצדד לומר שמותרת לו, שאף על פי שאסרו חכמים לאדם לישא מעוברת חברו (ראה ערך נשואין), ביפת תואר מותר, כדרך שהותר בה איסור אשת איש (ראה לעיל. שו"ת רעק"א א צה).

בת ישראל

יפת תואר בת ישראל אסורה, שלא התירה התורה אלא יפת תואר נכרית (חידושי הר"ן סנהדרין נז א).

המלחמה

דין יפת תואר נוהג במלחמת הרשות (ספרי כי תצא ריא; רש"י דברים כא י, וסוטה לה ב ד"ה ה"ג; תוספות שם לו א ד"ה כמאן; סמ"ג עשין קכב), כענין מלחמת דוד ויואב בן צרויה, שהיתה מלחמתם להרחיב על ידיה את גבול ישראל (לקח טוב שם), ש"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (דברים שם) פירושו כשתצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, ומשמעות "כי תצא" כשתעלה על דעתך לצאת (רש"י סוטה שם) - ואינה מצוה - אבל במלחמת כיבוש ארץ ישראל לא הותרה יפת תואר, שאין לומר בה "ושבית שביו" (רש"י עה"ת שם; סמ"ג שם), שהרי נאמר בשבע-אומות (ראה ערכו): לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז. רש"י שם כא י), שאסור לשבות מהן אלא צריך להמיתן (ראה ערך שבע אומות. זכרון שם, וקרן אורה סוטה לו א, בדעת רש"י)^[10].

תחילת ההיתר

לא הותרה יפת תואר אלא לאחר ארבע עשרה שנה של כיבוש הארץ וחלוקתה (ראה ערך ארץ ישראל ג. שוחר טוב שמואל כה; סמ"ג עשין קכב, ותוספות הרא"ש קדושין עח א, וחזקוני במדבר לא נ, בשם הירושלמי), אבל במלחמת מדין לא הותרה יפת תואר (תוספות הרא"ש שם, בתירוץ הראשון)^[11].

בזמן הגלות

דין יפת תואר אינו נוהג אלא בזמן שישראל על אדמתם, שאז הרשות והיכולת בידם להילחם (החינוך תקלב), ולא בזמן הגלות, שאין לנו רשות להילחם (ראה ערך מלחמה. דברי דוד במדבר לא ז), ואסור משום גזל (כן משמע מדברי דוד שם).

בשעת הפסד

לא ניצחו ישראל במלחמה, שלא הותרה להם יפת תואר (כן משמע מהרמב"ם מלכים ח ב; אברבנאל שם; משך חכמה שם), שנאמר: וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (דברים שם), אין יפת תואר מותרת אלא אם כן ניצחו (משך חכמה שם)^[12].

בשעת שביה

יפת תואר, אם מותר לבא עליה במלחמה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שביאה ראשונה בלבד הותרה במלחמה (רב בירושלמי מכות ב ו) בעודה נכרית (תוספות קדושין כב א ד"ה שלא; רמב"ן שם, ועה"ת דברים כא יג), שנאמר: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה (דברים כא יא), בשעת שביה (גמ' שם כא ב), להתיר ביאה במלחמה (תוספות רי"ד ושיטה לא נודע למי שם). שכיון שהיתר יפת תואר הוא כנגד יצר הרע (ראה לעיל: ההיתר וגדרו), ואין יצרו מתפייס אם לא נתיר לו לבא עליה מיד, התירתה לו התורה (תוספות קדושין כב א ד"ה שלא; רמב"ן ורשב"א שם; חינוך תקלב)^[13], ולא הותרה ביאה שנייה אלא לאחר שיביאנה לביתו ויעשה לה את כל המעשים האמורים בפרשה (רב בירושלמי שם).

• ויש אומרים שאף ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים האמורים בפרשה, שנאמר: וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ (דברים כא יג), אחר כל המעשים (רבי יוחנן בירושלמי שם). ואף על פי שלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע הוא אינו מותר בה עד לאחר כל המעשים, מכל מקום כיון שיודע הוא שלבסוף תהא מותרת לו, בטל ממנו יצר הרע, שהרי יש לו "פת בסלו" (תוספות שם; תוספות הרא"ש ורשב"א וריטב"א ותוספות טוך שם), וצריכה התורה להתיר אשה זו שנתגיירה, לפי שלדעה זו היא מתגיירת בעל כרחה ואינה גירות גמורה (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה).

אף ראשונים נחלקו בדבר: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם מלכים ח ב,ה; תוספות שם וסנהדרין כא א ד"ה דאי, בשם רבנו תם; חינוך שם, בשם מן המפרשים, ומסכים עמם; רבנו בחיי עה"ת שם); ויש פוסקים כדעה השניה (רש"י קדושין שם ד"ה שלא, וסנהדרין שם ד"ה תמר; חינוך שם, בשם מהם שאמרו; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע עד, בדעת רס"ג).

כשמביאה לביתו

כשקיבלה עליה להתגייר

אין עושים ביפת תואר את המשפט הכתוב בפרשה (ראה להלן) אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר, אבל אם קיבלה, מטבילה לשם גירות מיד, ואין צריך לעשות לה את האמור בפרשה (יבמות מז ב, ורש"י ד"ה שלא קבלה; רמב"ם מלכים ח ה), והיא מותרת לו ואף לאחרים - כשאר גיורת - ואין דינה כשאר יפת תואר שאסור לקחתה לצורך אחרים (ראה לעיל: ההיתר וגדרו), והוא שרצתה להתגייר בחפץ נפשה (רמב"ן דברים כא יב).

כשלא קיבלה עליה להתגייר

לא קיבלה עליה להתגייר, הרי זה מביאה לתוך ביתו (מאירי קדושין כב א)^[14], והיא עושה ככל האמור בפרשה: וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים כא יב-יג. כן משמע מרמב"ם מלכים ח ה)^[15].

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו יכול לבא עליה אלא לאחר שעשה את כל המעשים (תנא קמא ביבמות מז ב, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (כן משמע מהרי"ף שם, ורמב"ם מלכים ח ה; ים של שלמה יבמות ד נ).

• ויש אומרים - שאם רוצה לבא עליה מיד - כופה אותה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה - בעל כרחה (רש"י שם ד"ה ומשחררה) - לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם), שלדעתם יכול אדם להטביל שבוית מלחמה לשם שפחות בעל כרחה, וכן יכול אדם לשחרר את שפחתו ולהטבילה לשם חרות בעל כרחה (כן משמע מהגמ' שם), ולא הצריך הכתוב עשיית כל המעשים האמורים בפרשה, אלא למי שאינו רוצה להטבילה לשם שפחות (ריטב"א שם).

כשקיבלה עליה בתוך שלושים יום

כל השלשים יום (ראה להלן) נוהגת בפרהסיא בדתה ואפילו בעבודה זרה, ואין מגלגלים עמה שתתגייר (מורה נבוכים ג מא), ואפילו אם קיבלה עליה בתוך השלשים יום, אינה נפטרת מלנהוג בכל הדברים האמורים בפרשה, שקבלה זו אינה אלא מחמת דוחק, וכעין אונס הוא עד לסוף ירח ימים שיכנע לבבה, ואף על פי שגם אם לא נכנע לבבה בסוף שלשים יום, מותר לו לגיירה בעל כרחה ולשאתה לאשה, לסוברים כן (ראה להלן: גירותה ולקיחתה לאשה), הרי זה לפי שעל פי רוב אי אפשר שלא יכנע לבבה, או שיכנע לבבו שלו בראותו ניוולה וקשיות ערפה ויוציאה מעליו, ולכן התירתה לו התורה בכל ענין (ים של שלמה שם נא; ישרש יעקב יבמות מח ב, בדעת הרמב"ם ועוד); ויש מצדדים לומר שאם קיבלה עליה להתגייר בתוך השלשים יום, מטבילה מיד, ואינו צריך לעשות לה את כל המעשים האמורים בפרשה אלא כשאינה רוצה להתגייר (ישרש יעקב שם, בדעת התוספות שם ד"ה רבי; קרן אורה שם; מנחת חינוך תקלב ז).

בא עליה ללא עשיית מעשים

לא עשה לה את כל המעשים האמורים בפרשה, ובא עליה, הרי זו בעילת זנות (ספרי כי תצא ריג). יש מהראשונים שכתב שאם לא עשה לה את כל המעשים האלו ביטל מצות עשה (חינוך תקלב); ויש שכתב שעובר באיסור עשה: וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ (דברים כא יג), אחר כן, ולא קודם לכן, ולאו הבא מכלל עשה עשה, והוא איסור עשה בכל חיתון עם נכרית (מאירי יבמות עו א).

הבאתה לביתו

לא יביאנה לבית אחר, שנאמר: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כא יב), ולא לבית אחר (ספרי כי תצא ריב). וצריך להביאה לביתו בדרך כבוד ולא יצערנה, שנאמר: והבאתה אל תוך ביתך, מלמד שלא ילחצנה במלחמה (תוספות רי"ד קדושין כב א; כן משמע מהמאירי שם), שלא ילחצנה להביאה בנזיפה, או להבהילה להתגייר, אלא נוהג עמה במתינות עד שתעשה מה שתעשה מתוך ישוב הדעת (מאירי שם).

עשיית הצפורניים

בפירוש המילים וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים שם) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שתקוץ אותן (רבי אליעזר בספרי שם, ויבמות מח א; מיוחס ליונתן שם), שנאמרה עשייה בראש - שנאמר שם תיקון מצוה: וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ (דברים שם. רש"י יבמות שם ד"ה עשיה) - ונאמרה עשייה בצפרניים, מה בראש העברה, אף בצפרניים העברה (רבי אליעזר בספרי שם ושם), וכן הוא אומר: וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ (שמואל ב יט כה. ספרי שם וגמ' שם).

• ויש אומרים שתגדל אותן (רבי עקיבא שם ושם; אונקלוס שם) כדי שתתנוול (רש"י עה"ת שם), שנאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרניים, מה בראש ניוול, אף בצפרניים ניוול (רבי עקיבא שם ושם), וכן הלכה (כן משמע מרש"י עה"ת שם; רמב"ם מלכים ח ה; חינוך תקלב; מאירי קדושין כב)^[16].

העברת הבגדים

מעביר ממנה את בגדיה הנאים - שדרך בנות הנכרים ללבוש בגדים נאים בשעת מלחמה כדי להזנות (ספרי כי תצא ריג) - ומלבישה בגדי אלמנות, שנאמר: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ (דברים שם יג. ספרי שם); וכן מעבירים ממנה נזמים וטבעות (שמחות ז יג), ודוקא שהיו בגדיה נאים, אבל אם אינם נאים, אינה צריכה להחליפם (ספרי דבי רב ועמק הנצי"ב שם). והיא עצמה תסיר את בגדיה, שנאמר: והסירה - בעצמה, אבל הוא לא יגע בבגדיה, פן יהרהר אחריה (רוקח דברים כא יג, על פי עבודה זרה כ א). אינה מסירה את הבגדים הנאים אלא בביתו, שנאמר: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וגו' וְהֵסִירָה (דברים שם יב-יג), אבל במלחמה לא יטול חליצתה ובגדי שביה מעליה (בעלי התוספות וריב"א עה"ת ובכור שור דברים כא יב, על פי קדושין כב א).

הבכייה

אחרי שהביאה לביתו, יושבת היא שם שלשים יום, ואינו מונע ממנה לבכות, שנאמר: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים שם. רמב"ם מלכים ח ה; חינוך תקלב), ולא שהיא מצווה לבכות, אלא שמן הסתם ודאי תבכה (כן משמע מהרמב"ם וחינוך שם; בכור שור שם יב). ונחלקו תנאים על מה היא בוכה:

• יש אומרים שהיא בוכה על אביה ואמה ממש (רבי אליעזר בספרי שם, ויבמות מח ב).

• ויש אומרים ש"אביה ואמה" זו עבודה זרה, שכן הכתוב קורא לעבודה זרה "אב", שנאמר: אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה (ירמיה ב כז. רבי עקיבא בספרי שם וגמ' שם; מיוחס ליונתן שם), וכן הנכרית קרויה: בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב יא. רוקח דברים שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין ביניהם מחלוקת בדין, אלא בפירוש המקרא (תוספות שם ד"ה רבי ותוספות הרא"ש שם, בפירוש הראשון), ומניחה לבכות את אביה ואת אמה ואת קרוביה ואת עזיבת דתה (ערוך לנר שם, בדעת הרמב"ם, בדרך הראשונה).

• ויש אומרים שהם חולקים בדין, שאם כבר מתו אביה ואמה או שנתגיירו (תוספות ותוספות הרא"ש שם, בפירוש השני), לדעה הראשונה אינה צריכה לבכות (תוספות הרא"ש שם), היינו שאינו צריך להמתין שלשים יום, אלא מותר בה מיד (קרן אורה שם)^[17].

• או שהם חלוקים בדין, שלדעה השניה צריכה לכפור בעבודה זרה קודם שתיבעל לו (תוספות שם, בשם ריב"ן); ולדעה הראשונה אינה צריכה לקבל, אלא מתנוולת חודש, ואחר כך נבעלת לו (ריב"ן (בלוי) שם).

להלכה כתבו ראשונים שתשב בביתו שלשים יום, ובוכה על דתה ואינו מונעה (רמב"ם מלכים ח ה), אם משום שיש מחלוקת לדין - אם מתו אביה ואמה - אך ההלכה כדעה הראשונה (כסף משנה שם); או שאין מחלוקת בדין, ופסק כדברי שניהם (ערוך לנר שם, בדרך הראשונה).

ירח ימים

בשיעור משך הזמן שהיא יושבת בביתו עד שהיא מותרת לו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהזמן הוא שלשים יום, שנאמר: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים כא יג), ירח, שלשים יום במשמע (תנא קמא בספרי כי תצא ריג, ויבמות מח ב)^[18], ולאחר שלשים יום מותר בה מיד, ואין צריך להמתין משום הבחנה (ראה ערכו), אפילו היתה אשת איש, שהרי כבר בא עליה ביאה ראשונה בגיותה בהיתר, לסוברים כן (ראה לעיל: בשעת שביה. מאירי שם א, לדעה זו).

• יש אומרים שהתורה נתנה לה שלשים יום, אבל אמרו חכמים צריכה להמתין שלשה חדשים מפני תיקון הולד (תנא קמא בתוספתא יבמות (ליברמן) ו ז; תנא קמא בספרי שם וגמ' שם, לפי ים של שלמה שם ד נא; רבי עקיבא בספרי שם, ורבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם, לפי ברכי יוסף אה"ע יג סק"ד).

• יש אומרים שהזמן מן התורה הוא תשעים יום (רבי עקיבא בספרי שם; רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם וגמ' שם; מיוחס ליונתן שם), שנאמר: יֶרַח יָמִים (דברים שם), ירח אחד, ימים, שנים במשמע, הרי שלשה חדשים (רבי עקיבא בספרי שם), או שנאמר: יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן (דברים שם. רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם), כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה (רבי עקיבא בספרי שם), ותיקון הוולד, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני (רבי עקיבא בספרי שם; מיוחס ליונתן שם).

• ויש אומרים שהזמן מן התורה הוא תשעים יום, וכל הימים הללו ימי בכייה הם (רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם וגמ' שם, לפי מאירי שם, ומשנה למלך מלכים ח ו, וחסדי דוד שם).

להלכה כתבו ראשונים שיושבת בביתו שלשים יום, ומתגיירת וטובלת (רמב"ם מלכים ח ה), וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכייה ושני חדשים אחריו (רמב"ם מלכים ח ה-ו; סמ"ג עשין קכב), שיפת תואר אף על פי שנתנה לה תורה שלשים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הולד, והשלשים מכלל התשעים (רמב"ם גרושין יא כא)^[19].

כשהיתה פנויה

אינה צריכה להמתין שלשה חדשים משום הבחנה - לסוברים כן (ראה לעיל) - אלא אם כן היתה נשואה בגיותה, שבנשואה יש דין הבחנה (ראה ערכו), אבל אם היתה פנויה שאין בה דין הבחנה, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), אינה צריכה להמתין אלא חודש אחד בלבד (מגיד משנה גרושין יא כא).

טעם המעשים

בטעם שהצריכה תורה לעשות את כל סדר הפרשה, כתבו ראשונים שהוא כדי לכער את יפיה (רמב"ן דברים כא יב, שכן דעת רבותינו; כן משמע מרמב"ם מלכים ח ה, וחינוך תקלב, ועוד), שכיון שלא התירה התורה יפת תואר אלא כנגד יצר הרע (ראה לעיל: ההיתר וגדרו) סתם הכתוב את הדלת בפניו להמאיסה בעיניו, ולכן מגדלת צפרניה כדי לנוול תואר ידיה, ומגלחת את ראשה כדי לאבד את שערותיה הנאות (חינוך שם), ותתגנה בעיניו (רמב"ם שם; ראב"ע שם; מאירי קדושין כב א), שגילוח השערות ניוול גדול הוא (רמב"ן עה"ת שם, לדעה זו), ושמא בעבור שערה הנאה חשק בה (ראב"ע שם)^[20]. ומצדדים אחרונים שחייב לעשות לה את המעשים מיד בבואו לביתו, שאם לא יעשם מיד, אפשר ששוב לא תתגנה בעיניו אחר כך (מנחת חינוך תקלב י). וכן מסירה את בגדיה הנאים כדי לנוולה (שמחות שם; רשב"ם עה"ת שם; רמב"ן שם, לדעה זו; קרית ספר שם), שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה (ראב"ע שם), וכן מניח לה לבכות חודש ימים לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה, כדי להמאיסה בעיניו, שיהא נכנס ונתקל בה, ויוצא ונתקל בה, ורואה בניוולה (ראה לעיל. חינוך שם), שכשתתנוול על ידי האבלות והבכי, אולי יעבור חשקו ממנה (רמב"ן עה"ת שם יב).

גירותה ולקיחתה לאשה

אף על פי שעשתה את כל המעשים האמורים בפרשה (ראה לעיל: כשמביאה לביתו) אינה מותרת לו אלא לאחר גירות (מיוחס ליונתן דברים כא יג; כן משמע מקדושין כא ב; ספר המצוות לרס"ג מ"ע עד; רמב"ם מלכים ח ה; תוספות שם כב א ד"ה שלא; ועוד), והיא טובלת כשאר גרים (מיוחס ליונתן ורמב"ן עה"ת שם; רמב"ם שם; תוספות רי"ד שם), שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יא), ודרשו: ליקוחין יש לך בה (קדושין כב א), היינו שמקדשה לו לאשה (ראה להלן), וזה אינו שייך אלא על ידי גירות (כן משמע מקרית ספר שם), ומגיירה לאחר שעשתה את כל הסדר האמור בפרשה (רמב"ם שם; מאירי שם).

גירות בעל כרחה

גירותה, נחלקו בה ראשונים:

• יש סוברים שאינה כשאר גירות שנעשית מרצון המתגייר (ראה ערך גרות: קבלת גרים) אלא יכול לגיירה בעל כרחה (תוספות קדושין כא ב ד"ה בביאה, ויבמות מח ב ד"ה רבי; תוספות ישנים קדושין שם כב א; יראים כ; רמב"ן דברים כא יב; ועוד), מפני שהיא קנויה לו (כן משמע מחידושי הר"ן סנהדרין נז א), ובית דין מטבילים אותה בעל כרחה, כדרך שעושים בעבדים (ראה ערך עבד כנעני. רמב"ן עה"ת שם; חידושי הר"ן שם).

• ויש סוברים שאינו יכול לגיירה אלא מרצונה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קכב; תוספות רי"ד קדושין כב א, בשם הריב"א; חינוך תקלב; מאירי קדושין כב א), ואף על פי שהיא מתגיירת מרצונה, הצריכתה התורה לעשות את כל סדר המעשים קודם שתתגייר, לפי שכיון שבתחילה לא רצתה להתגייר, חוששים שמא מחמת יראה מתרצית (ישרש יעקב יבמות מח ב), ואם לא רצתה להתגייר לאחר שעשה לה את כל המעשים, מגלגלים עמה שנים עשר חודש, ואם עדיין אינה רוצה, מקבלת שבע מצוות בני נח ומשלחה לנפשה, ואינו נושאה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה (רמב"ם שם ז; סמ"ג שם; מאירי שם)^[21].

נישואיה

לאחר שעשתה את כל המעשים ונתגיירה, הרי זה לוקחה לו לאשה (רמב"ם מלכים ח ו), שנאמר: וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יא), ודרשו: ליקוחין יש לך בה (קדושין כב א), שקידושין תופסים בה (רש"י שם ד"ה ליקוחין), ונושאה בכתובה וקידושין (רמב"ם שם; חינוך תקלב), ודינה כדין בנות ישראל (חינוך שם). ולא קידושי ביאה בלבד אמרו, אלא אף קידושי כסף ושטר תופסים בה (לחם משנה שם ותולדות אדם ועמק הנצי"ב כי תצא ריג, ומנחת חינוך תקלב ח, בדעת הרמב"ם), ש"ליקוחין יש לך בה" שאמרו, היינו שקידושין תופסים בה, וכל אופני קידושין במשמע (מנחת חינוך שם; עמק הנצי"ב שם; ערוך השלחן העתיד מלכים עז י).

ביאה שנייה שלא הותרה לו אלא אחרי כל המעשים (ראה לעיל: בשעת שביה) לא הותרה לו עד שיישאנה (רמב"ם מלכים ח ב), שלא הותרה לו אלא לשם אישות (כן משמע ממנחת יהודה (בן עטר) עה"ת שם).

כשאינו חפץ בה

לא רצה בה, משלחה לנפשה, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ (דברים כא יד. כן משמע מהרמב"ם מלכים ח ו). ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים שמשלחה בגט (רבי יונתן בספרי כי תצא ריד; מיוחס ליונתן שם), שהמקרא אמור לאחר שקידשה לו לאשה, שאם אינו חפץ בה, משלחה בגט (כסף משנה אישות יד יז, שכן מצא כתוב, לדעה זו).

• ויש מפרשים שמשלחה לנפשה בלי גט (רמב"ן שם; כסף משנה שם, שכן מצא כתוב, בדעת הרמב"ם שם ומלכים שם, על פי לשון הספרי שם, שחכמים חלוקים על רבי יונתן), שלדעתם מקרא זה אמור במי שאינו רוצה בה כשעדיין לא קידשה, שאם אינו חפץ בה לישאנה לו לאשה משלחה לנפשה בלי גט (כסף משנה שם, שכן מצא כתוב, בדעת הרמב"ם שם ושם), או שהמקרא אמור לאחר שלקחה לאשה, ואף על פי כן משלחה בלי גט, שמזה שאמר הכתוב שישלחנה לנפשה, והזהיר שלא ימכרנה ושלא יתעמר בה (ראה להלן: האיסור למכרה, ולהלן: האיסור להשתעבד בה) למדים שאינה צריכה ממנו גט, שלא עשאה הכתוב כאשתו אלא בהיותה עמו, ואם ישנא אותה משלחה כאנוסה (רמב"ן שם). ולא אמרו שמשלחה בלי גט אלא כשלא חפץ בה לאחר ביאה ראשונה, אבל אם אחר כך עמדה עמו ימים ובא עליה, ואחר כך הוא חוזר ושונא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו, כבר נעשית אשתו, והרי היא יהודית ומתגרשת בגט, שנאמר: וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא יג), שאם בא עליה וחפץ בה, תהיה לו לאשה (כן מצדד הרמב"ן שם יד).

לחזור לאלהיה

ואם יכולה לחזור לאלהיה, נחלקו הגירסאות במדרש:

• יש גורסים: ושלחתה לנפשה, ולא לבית אלהיה (ספרי שם, לגירסתנו וגירסת רבנו הלל), ופירשו ראשונים שאסור להניחה לעבוד עבודה זרה (רבנו הלל שם), דהיינו אף על פי שמגיירה בעל כרחה - לסוברים כן (ראה לעיל: גירותה ולקיחתה לאשה) - ואינה גיורת (ספרי דבי רב שם, לגירסא זו, בדרך השניה).

• ויש גורסים: ושלחתה לנפשה, ולא לבית אביה (ספרי שם, לגירסת הרמב"ן שם), ויש מהראשונים שנסתפק במקום אחד לגירסא זו אם בא הכתוב לומר שהיא יהודית - אף על פי שנתגיירה בעל כרחה (ספרי דבי רב שם, בדעת הרמב"ן) - ואין מניחים אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלוהיה, או שמא בא הכתוב לומר שלא ישלחנה לבית אביה, כי בזה הוא מסייע בידי עוברי עבירה - שאף נכרית אסורה לעבוד עבודה זרה (ראה ערך בן נח) - אלא מוציאה מביתו לגור באשר תמצא, אולי תתרצה להינשא לאחד הבחורים (רמב"ן שם) לאחר שתתגייר מרצונה, אבל אינו חייב להכריחה לנהוג בדת יהודית, ואם תרצה לחזור אל עמה ואל אלוהיה, אין אחריותה עליו, כיון שלא נתגיירה מרצונה, ואינה חשובה כגיורת (ספרי דבי רב שם). ובמקום אחר הכריע, ש"ושלחתה לנפשה" היינו שמניח לה לעשות כרצונה, ואין מכריחים אותה לשמור דת משה ויהודית, ואין דינה ככל גיורת שאינה יכולה לחזור לגיותה, ואנו מכריחים אותה לשמור את התורה (ראה ערך גר: כשחזר לסורו), שזו לא נתגיירה מרצונה, אבל אם נתרצתה להתגייר אינו משלח אותה לנפשה, שאף אם לא נתגיירה אלא מפני היראה, גיורת גמורה היא להלכה (ראה ערך גרות. רמב"ן דברים כא יב).

לסוברים שאינה מתגיירת אלא ברצונה, כתבו ראשונים להלכה שאם לא רצתה להתגייר לאחר שגלגלו עמה שנים עשר חודש (ראה לעיל: גירותה ולקיחתה לאשה) מקבלת שבע מצוות בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים (רמב"ם מלכים שם ז; סמ"ג עשין קכב; מאירי קדושין כב א), ואם לא רצתה להניח עבודה זרה - ולקבל שאר שבע מצוות בני נח (מדרש הגדול דברים כא יד; מנחת חינוך תקלב ז, בדעת הרמב"ם) - לאחר שנים עשר חודש הללו, הרי זו נהרגת (רמב"ם שם ט), כדין כל גוי שאינו רוצה לקבל עליו שבע מצוות בני נח, לדעתם (ראה ערך בן נח: ענשם ושכרם. רדב"ז ואור שמח שם).

חולה

היתה חולה, לא ישלחנה, אלא ימתין לה עד שתבריא (ספרי שם), שנאמר: ושלחתה לנפשה (ספרי שם, לגירסת רשב"א וריטב"א כתובות נב ב, ור"ן שם נא א, ומגיד משנה אישות יד יז), בזמן שהיא יכולה ללכת בעצמה (מגיד משנה שם), וכן דין אשת איש בת ישראל שאין בעלה ישראל רשאי לגרש אותה בזמן שהיא חולה (ראה ערך בעל: רפואתה. כן משמע מהספרי שם).

האיסור למכרה

לא רצה בה, אסור לו למכרה לאחרים, אלא משלחה לנפשה (ראה לעיל: כשאינו חפץ בה), שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים כא יד. רמב"ם מלכים ח ו; יראים קל; סמ"ג לאוין רלב; חינוך תקלג). ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים ש"לא תמכרנה" בא לאסור מכירתה לאחרים, ו"לא תתעמר בה" בא לאסור להשתמש בה כשפחה (ראה להלן: האיסור להשתעבד בה. כן משמע מתנא קמא בספרי כי תצא ריד, ורש"י עה"ת שם; רמב"ם שם; סמ"ג שם).

• יש מפרשים שאף "לא תתעמר בה" בא לאסור מכירה (רשב"ם שם), וכן תרגומו: לא תתגר בה (אונקלוס ומיוחס ליונתן ותרגום ירושלמי שם), היינו לא תסתחר בה (כן משמע מהרמב"ן עה"ת שם, בדעת אונקלוס).

• יש מפרשים שהלאו כולל הן איסור מכירה והן איסור שימוש, שפירוש לא תתעמר בה, לא תתרומם ותתגדל בה, להיות אדוניה, להשתמש בה כשפחה או למכרה (רמב"ן שם).

• ויש מפרשים ש"לא תתעמר בה" הוא שלא תמכור אותה, והרי כבר נאמר: "לא תמכרנה", אלא שהוסיפה תורה אזהרה לבית דין (זית רענן לילקוט שמעוני תורת תתקכה, ומיני תרגומא שם, ואהלי יהודה ועמק הנצי"ב לספרי שם, בדעת הדבר אחר בספרי שם).

במנין המצוות

הלאו שלא למכרה נמנה במנין המצוות בין מצוות לא תעשה (הלכות גדולות, מנין הלאוין; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסג; יראים קל; סמ"ג לאוין רלב; חינוך תקלג)^[22].

במתנה

אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מנין שלא יתננה במתנה, ושלא יעשה בה טובה - לעצמו, היינו שלא יהנה בה, כגון למשכנה כדי ללוות עליה, או להשכירה וכיוצא (ספרי דבי רב שם); או שלא יתננה למי שעשה לו טובה, כנגד טובה זו (זית רענן לילקוט שמועני שם; אהלי יהודה לספרי שם) - תלמוד לומר: ומכור לא תמכרנה (ספרי שם, לגירסתנו), ומכור, לרבות אף את אלו (רבנו הלל שם; מלבי"ם שם)^[23].

האיסור להשתעבד בה

אסור לו לשובה להשתמש ביפת תואר (רמב"ם מלכים ח ו, וספר המצוות ל"ת רסד; יראים רו; סמ"ג לאוין רלג; חינוך תקלד; מאירי קדושין כב א), אלא ישלחנה לנפשה - שהואיל ואין מקיימה לאשה, אסור לו להשתמש בה (לקח טוב דברים כא יד); או שאף אם נשאה לו לאשה, עובר בלאו אם משתמש בה בדרך שפחות (כן משמע מהרמב"ם אישות ו י, והחינוך תקלג) - שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וגו' לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ (דברים כא יד), שלא תשתמש בה (תנא קמא בספרי כי תצא ריד; רמב"ם מלכים שם; יראים וסמ"ג וחינוך שם), ש"עמירה" פירושה עבדות בלשון פרסי (רש"י דברים שם, בשם רבי משה הדרשן), או שהוא כמו "לא תתאמר", שאותיות "עין" ו"אלף" מתחלפות, ופירושו לא תתרומם ותתגדל בה, להיות אדוניה, להשתמש בה כשפחה או למכרה (ראה לעיל: האיסור למכרה), ונמנה הלאו במנין המצוות בין מצוות לא תעשה (הלכות גדולות, מנין הלאוין; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסד; יראים וסמ"ג וחינוך שם).

השימוש האסור

מותר להשתמש בה בכל שימוש שהנשים עושות לבעליהן, ולא אסר הכתוב אלא לעשותה שפחה, כמו שאסר הכתוב למכרה לשפחה (ראה לעיל: מכירתה. חינוך שם). ואם כבשה לשם שפחה, משישתמש בה עובר בלא תעשה (רמב"ם מלכים, במנין המצוות; סמ"ג לאוין רלג), שעיקר הלאו אינו עצם השימוש בה, אלא במה שמחזיקה בזה כשפחה (אבן האזל שם)^[24].

אפילו להישען עליה, או להעמידה להגן מפני הרוח, הרי זה בכלל עימור ואסור, כדרך שאמרו לענין גונב-נפש (ראה ערכו) מאחיו (ראה ערך גונב נפש: העימור. לקח טוב שם; כן משמע ממנחת חינוך תקלד ב). בשיעור העימור, כתבו אחרונים שהוא תלוי במחלוקת התנאים שנחלקו בעימור של גונב נפש, אם הוא דוקא בשוה פרוטה, או אף בפחות משוה פרוטה (ראה ערך הנ"ל: שם. מנחת חינוך שם א; צפנת פענח ערכין ו ד), ולהלכה שגונב נפש חייב אף בעימור בכל שהוא (רמב"ם גנבה ט ב), אף ביפת תואר חייב בכל שהוא (מנחת חינוך שם).

זמן האיסור

האיסור להשתמש בה, נחלקו בו תנאים מאימתי נוהג:

• יש אומרים שנוהג אחרי בעילה (ספרי כי תצא ריד, לפי יראים רו, ורמב"ן דברים כא יד, וריב"ש שצח; רבי יונתן במדרש הגדול שם), דהיינו ביאה ראשונה (יראים ורמב"ן וריב"ש שם), שנאמר: תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים כא יד), אפילו לאחר מעשה יחידי (ספרי כי תצא ריד), והיינו אחרי ביאה ראשונה (יראים ורמב"ן וריב"ש שם), או משום שנאמר: וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ (בראשית לד ב), מה ענוי שנאמר להלן אחר הבעילה הכתוב מדבר, אף ענוי שנאמר ביפת תואר אחר הבעילה הכתוב מדבר (רבי יונתן במדרש הגדול שם), וכן הלכה (רמב"ם אישות ו י, ומלכים ח ו, וספר המצוות ל"ת רסד; יראים ורמב"ן וריב"ש שם; חינוך תקלד).

• ויש אומרים שנוהג אחר כל המעשים (ראה לעיל: כשמביאה לביתו), שלאחר בעילה הרי היא כאשתו לכל דבר (רבי יאשיה במדרש הגדול שם).

הערות שוליים