מיקרופדיה תלמודית:ירושת הבעל

הגדרה^[1] - זכיית האיש בנכסי אשתו שמתה

מקורה וגדרה

ירושת הבעל והאשה

האיש יורש את אשתו, ואין האשה יורשת את בעלה (משנה בבא בתרא קח א; רמב"ם אישות יב ג, ונחלות א ח; טוש"ע אבן העזר צ א).

הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו (ראה משנה בבא בתרא קנח א; רש"י ערכין כה ב ד"ה שכן; רשב"ם בבא בתרא קיא ב ד"ה והאיש; רמב"ם שם ושם; שו"ע אה"ע נז א), ואפילו לבנה (ראה בבא בתרא קיג א, ורשב"ם ד"ה וירשה (הא'), ותוס' ד"ה מתה ותוס' ישנים ורמ"ה שם אות לה; רמב"ם נחלות א יא; ראה שו"ע שם), שהואיל והבעל יורש את אשתו אף על פי שאינו קרוב לה כשאר קרוביה ממשפחתה, ממילא הוא קודם לכל הקרובים (רשב"ם בבא בתרא קיא ב ד"ה והאיש), לפי שאין ירושת הבעל מחמת קורבה, אלא מחמת "שאירות", שהוא ואשתו חשובים כבשר אחד, וכשם שהוא קודם לשאר קרובים, כך הוא קודם אף לבן, שאין לחלק בדבר (תוס' שם קיג א ד"ה מתה, ותוס' ישנים שם).

מהתורה או מדרבנן

ירושת הבעל אינה מפורשת בתורה, ואף על פי כן סוברים הרבה תנאים שהבעל יורש את אשתו מן התורה, והם ר' עקיבא ור' ישמעאל (בבא קמא מב ב, וראה תוס' בבא בתרא קנח א ד"ה ובית (הא'), ורשב"א ר"ן בבא בתרא קיב א; בכורות נב ב; כתובות פד א), וכן כתבו הראשונים בדעת כמה אמוראים (רשב"א בבא בתרא קיב א; שו"ת הרשב"א ב רכא).

בגמרא למדו שירושת הבעל היא מהתורה מהכתוב: וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ (במדבר כז יא), "שארו" זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו, יכול אף היא תירשנו, תלמוד לומר "וירש אותה", הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו. ואף על פי שלשון הכתוב משמע שהאשה היא היורשת את הבעל, ולא שהבעל יורש את האשה, שהרי נאמר: ונתתם את נחלתו לשארו, אנו גורעים את ה"ו" מ"נחלתו" וה"ל" מ"לשארו", ומוסיפים ומצרפים אותן למילה אחת "לו", ודורשים כאילו נאמר: ונתתם את נחלת שארו לו וירש אותה (רשב"ם בבא בתרא קיא ב ד"ה אלא, ורבינו גרשום שם), שסוף הפסוק "וירש אותה" מגלה על תחילתו, שיש לדרוש שהבעל הוא היורש את אשתו ולא להיפך (רשב"ם ד"ה לשארו. וראה ערך גורעין ומוסיפין ודורשין). ואף על פי שאין זה משמעו ופשוטו של מקרא, כתבו הראשונים שעיקר הדבר מסורת הוא בידינו הלכה למשה מסיני שהבעל יורש את אשתו, ושדבר זה יש לו רמז מן התורה, אלא שאין בידינו מסורת על מקום הרמז, ולפיכך הרשות בידינו להיות גורעים ומוסיפים, כדי לדרוש את המקרא ולעמוד על מקום הרמז לדין המסור בידינו מן התורה (רמ"ה בבא בתרא שם אות לא).

לדעת ר' אלעזר בן שמוע, וכן אמר רב, ירושת הבעל אינה אלא מדרבנן, אבל מהתורה יורשי האשה יורשים אותה, כגון אביה או אחיה (כתובות פד א; בכורות נב ב; ירושלמי כתובות ט א, לפירוש קרבן העדה), וחכמים תיקנו שיירשנה הבעל, והפקיעו את הירושה מיורשי האשה, שכן יש כח ביד החכמים להפקיע ממון מבעליו, שהפקר בית דין הפקר הוא (לחם משנה ומרכבת המשנה ערכין ד כב; שו"ת חתם סופר אה"ע קכא; ברוך טעם סוגיא דקנין פירות דף פז).

אף על פי שירושת הבעל אינה אלא מדרבנן, לדעת רב, בדברים מסויימים דינה כירושה של תורה, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם בירושת הבעל. ולפיכך מודה רב באומר לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך במותך", שאינו יכול להסתלק בכך מירושת אשתו, אף על פי שמן הדין היה שיועיל תנאו בירושה זו, שאינה אלא מדרבנן, לפי שעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה (כתובות פד א).

טעם התקנה של ירושת הבעל לדעה זו, יש מהראשונים שכתבו, שתיקנוה תחת חיוב הבעל בקבורת אשתו (ראה ערך בעל: קבורתה. רמ"ה בבא בתרא ח אות א); ויש שכתבו שתקנת הירושה היא עיקר, ואת קבורתה תיקנו תחת ירושתה (רמב"ן כתובות פד א, נג א).

להלכה נחלקו הגאונים והראשונים:

• יש פוסקים שירושת הבעל היא מהתורה (רב שרירא גאון בתשובות הגאונים הרכבי רב; רב האי גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ד נג; רי"ף כתובות סד א; ראב"ד אישות יב ג, ונחלות א ח; רמ"ך אישות שם; רשב"א בבא בתרא מט א, ושם קיב א, ובשו"ת הרשב"א ב רכא; רא"ש כתובות ה לה, ושם בבא בתרא ט טז, ושו"ת הרא"ש נה א,י; טור אה"ע צב; ר"ן בבא בתרא קיב א; תשב"ץ א קנ, ושם ב סו, קסב; שו"ת הרמ"א קיב; שו"ת מהרשד"ם אה"ע קכה, בדעת רוב הפוסקים. ראה ש"ך חו"מ קג ס"ק יט).

• ויש פוסקים שאין הבעל יורש את אשתו אלא מדרבנן (ראב"ן כתובות פד א; רמב"ם אישות יב ג,ט, ונחלות א ח, ושו"ת הרמב"ם פאר הדור ה, ופירוש המשניות כתובות ט א; סמ"ג עשין מח; חינוך ת; מאירי כתובות פג ב, גיטין עז א), אלא שעשו בה חיזוק כשל תורה, בין לענין סילוק שאינו יכול לסלק עצמו מירושת אשתו, ובין לדינים אחרים (רמב"ם שם; מאירי כתובות פד א)^[2].

האישות

ארוסה

אין הבעל יורש את אשתו עד שתיכנס לרשותו (רמב"ם נחלות א ט), אבל אשה ארוסה אין בעלה יורשה (כתובות נג א; ראה רמב"ם אישות יב א,ג, ושם כב א,ב; טוש"ע אה"ע נה ה), לפי שירושת הבעל נלמדת מהאמור: לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב (במדבר כז יא), וארוסה אינה "שארו" (סנהדרין כח ב, ורש"י ד"ה בשארו, ורמ"ה שם), שלא באו עדיין לידי קירוב בשר (רש"י בבא מציעא יח א ד"ה ולא מטמא; רמ"ה שם); ולסוברים שירושת הבעל מדרבנן היא, לא תיקנוה חכמים בארוסה (רש"י כתובות נג א ד"ה אינו).

אפילו כתב כתובה לארוסתו, אינו יורשה אף על פי שנתקרבו להינשא עד כדי כך (ראה כתובות פט ב, ורש"י ד"ה מתה; רמב"ם אישות י יא; שו"ע אה"ע נה ו).

נכנסה לחופה, שהיא כנשואה לכל דבר, אפילו מתה קודם שנבעלה, הבעל יורשה (ראה ערך חופה: כקנין נשואין)^[3].

מסירה לחופה

ארוסה, קטנה או נערה, שמסרה האב לבעלה כדי שיכנסנה לחופה, או שמסרה לשלוחי בעלה לשם כך, או שמסרוה שלוחי האב לבעל או לשלוחיו, ומתה בדרך קודם שנכנסה לחופה, שנינו שהבעל יורשה (תוספתא כתובות (ליברמן) ד ד; כתובות מח ב), וכן פסקו הראשונים להלכה (רמב"ם אישות כב א,ב; טוש"ע אה"ע נז א).

נשאה באיסור

הנושא אשה האסורה לו בלא תעשה, כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שנינו בתוספתא שהוא יורשה הואיל ויש לו בה קידושין (תוספתא יבמות (ליברמן) ב ג; תוס' יבמות פט ב ד"ה כיון בשם ר"י; תוס' הרא"ש שם; רמב"ם אישות כב ד, ונחלות א ח; טוש"ע אה"ע צ ג).

אבל הנושא את אחת מן העריות שחייבים עליהן כרת או מיתת בית דין, אינה כאשתו לשום דבר, ואינו יורשה שהרי אין קידושין תופסים לו בה (תוספתא שם; מגיד משנה אישות שם).

היתה האשה אחת מן השניות לעריות, שאסורות עליו מדרבנן, הבעל יורשה (ירושלמי יבמות ט ד, וכתובות יא ז; תוספתא שם, לגירסת הרמב"ן והרשב"א יבמות פד א; ריטב"א יבמות כב ב; מאירי שם פז ב); ויש גורסים בתוספתא שאינו יורשה (תוספתא שם, לגירסת הגר"א שם, וביאור הגר"א אה"ע קטז סק"ד), שדין הירושה כדין תנאי כתובה, וכשם שאין לה שאר תנאי כתובה, כך אינו יורשה (עטור בכורים לתוספתא שם).

באשתו שזינתה תחתיו ונאסרה עליו (ראה ערכים: אשת איש: איסורה לבעלה; סוטה), נחלקו הראשונים:

יש סוברים שיורשה, שעדיין בכלל "שארו" היא (אור זרוע בבא בתרא ח קב, בשם ראבי"ה; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג תתקכט, בשמו); ויש שכתבו שלהלכה אף באשתו שזינתה אינו יורשה, כשם שאין לה תנאי כתובה (ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס לבוב, תנ).

אשה מומרת

אשה מומרת, אין הבעל יורשה, לסוברים שהמומר אין יורשיו מישראל יורשים אותו, ונכסיו הפקר הם (ראה ערך ירושה: הראויים לירושה, מחלוקת ראשונים בזה. רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון בספר בשר על גבי גחלים עמ' 63 64; תשובות הגאונים חמדה גנוזה נג, ושערי צדק ד ד מא), שכיון שהמירה אשתו אינה בכלל "שארו" (חמדה גנוזה ושערי צדק שם). ולסוברים שהיורשים של המומר יורשים אותו (ראה ערך ירושה, שכך דעת רוב הראשונים), אף הבעל יורש את אשתו המומרת (אור זרוע בבא בתרא ח קב, בשם ראבי"ה; רמ"א אה"ע צ ג)^[4].

גרושה

האשה שהתגרשה מבעלה ומתה, אין הבעל יורשה (ראה גיטין עג ב, ושם פה א; רמב"ם נחלות א ט; טוש"ע אה"ע צ ה). בספרי זוטא דרשו דבר זה מהאמור: וְיָרַשׁ אֹתָהּ (במדבר כז יא) - בזמן שהיא עמו, ולא בזמן שגירשה (ילקוט שמעוני במדבר שם בשם ספרי זוטא).

לאחר מותו

הבעל שמת בחיי אשתו, אינו יורשה לאחר מותה כשהוא בקבר, כדי להנחיל את נכסיה ליורשיו (ראה משנה בבא בתרא קנח א; וראה שם קיד ב, לפירוש תוס' ור"י מיגש ועוד ראשונים שם; רמב"ם נחלות א יב; ראה טוש"ע אה"ע צ ו), ואינו כמו שאר יורשים שמצינו בהם "משמוש נחלה", דהיינו שיורשים כשהם בקבר להנחיל את נכסי הירושה ליורשיהם (ראה ערך ירושה: משמוש נחלה). ולכן אם היו לו בנים מאשה אחרת אינם יורשים את אשת אביהם (שו"ת הרשב"א ב לא), והדברים אמורים אף לסוברים שירושת הבעל היא מן התורה (בבא בתרא קנט ב).

במקום קטטה ופירוד

ברוצה לגרשה

במקום שהיתה קטטה ופירוד בין הבעל לבין אשתו, דנים אם הוא יורש אותה:

מעשה באדם שנכנס אחרי אשתו לחורבה כדי לבדקה אם היא בעלת מום ויגרשנה, ונפלה עליה החורבה ומתה, ואמרו חכמים שהואיל ונכנס אחריה לחורבה לבדקה, אינו יורשה (בבא בתרא קמו א, לגירסת הרשב"ם והראשונים דלהלן).

• יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים באשה שהיתה נשואה לו, שכיון שמתה קודם שנתפייסו, אינו יורשה; וכן מי שהיתה לו קטטה עם אשתו והיה בדעתו לגרשה, ומתה מתוך הקטטה, אינו יורשה (רשב"ם שם ב ד"ה נפלה; רבינו גרשום שם, ופסקי ריא"ז שם, בשם יש אומרים; תוס' רי"ד ופסקי הרי"ד בבא בתרא שם; ראה תשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת קג; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג תתר), שכיון שגמר בלבו לגרשה, דנים אותה לענין זה כמי שכבר נתגרשה, שהואיל ורצונו לגרשה אין סברא שיירשנה (רבינו גרשום שם, ותוס' הרי"ד שם).

• ויש מהראשונים מפרשים שהמעשה שהיה בחורבה באשה ארוסה היה, שאינו יורשה כיון שלא נכנס איתה לשם נישואין (ראה ערכים: חופה; נשואין), וסוברים שגם הנותן עיניו לגרש את אשתו הנשואה לו - יורשה (ספר מספרות הגאונים מהדורת אסף עמ' 168; תוס' ורא"ש ומאירי וריטב"א בבא בתרא קמו ב; אור זרוע בבא בתרא ט קעז, בשם ר"י וריב"ם; טור אה"ע צ, בשם הרא"ש; רמ"א אה"ע צ ה; שו"ת מהרשד"ם אה"ע קד; שו"ת מהרי"ט צהלון רכ), שכל זמן שלא גירשה הרי היא כאשתו לכל דבר, ואף על פי שנתן עיניו לגרשה, הרי עדיין לא גירשה (אור זרוע שם).

מחוייב לגרשה

אפילו היה הבעל מאלו שכופים אותם להוציא את נשותיהם בגט, כגון מוכה שחין וכיוצא בו (ראה ערך גרושין: גרושין מחמת תביעה), הרי זה יורשה, שאין ירושת הבעל נפקעת אלא בגירושין גמורים (רב שרירא גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ד נא; רי"ף ורא"ש כתובות סד א; בית שמואל אה"ע עז סק"ו, ושם צ ס"ק כג).

לדעת הראשונים הסוברים שבדעתו לגרשה אינו יורשה, יש שכתבו שאף כל מי שכופים אותו לגרש את אשתו אינו יורשה (שו"ת הרד"ך ב י; כנסת הגדולה אה"ע צ הגהות הטור כט; שו"ת רב פעלים ד חו"מ ו); ויש שכתבו שדוקא בדעתו לגרשה אינו יורש, אבל כאן שאין דעתו לגרשה, אף על פי שכופים אותו לגרש, הרי זה יורשה (ראה פסקי רי"ד כתובות סד א. וראה יד דוד אישות יד אות כז, עמ' יד).

מורדת

אשה המורדת על בעלה מתשמיש, הרי זה יורשה (רב שרירא גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ד נא; רי"ף ורא"ש ומאירי וריטב"א כתובות סד א; רמב"ם אישות יד י; שו"ע אה"ע עז ב, ורמ"א שם צ ה), אף על פי שלא היה הבעל נוהג בה מנהג אישות (פסקי ריא"ז כתובות שם), ואפילו באופן שכופים את הבעל להוציאה (ראה ערכים: גרושין; מורדת), שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים (רי"ף ורא"ש שם), ואין לנו לקנוס את הבעל על מרידת אשתו (ריטב"א שם).

אשה שרוצה להתגרש

האשה שחלתה ונטתה למות, ותבעה גט כדי שלא יירשנה בעלה במותה, כתבו הראשונים שאין שומעים לה, ואם מתה בלא גירושין, בעלה יורשה (רי"ף כתובות סד א, הובא ובטור אה"ע עז; רמב"ם אישות כב ו). ואף לסוברים שאינו יורש בדעתו לגרשה, הרי זה כשהוא רוצה בכך, אבל כאן שהוא אינו רוצה לגרש, אף על פי שהיא רוצה להתגרש, אינו מפסיד את זכותו (בית יוסף שם צ).

בראוי

ירושה בראוי

הבעל אינו יורש את אשתו ב"ראוי" כב"מוחזק" (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו יט; בבא קמא מב ב; בבא בתרא קיג א, ושם קכה ב; ירושלמי בבא בתרא ח ה; רמב"ם זכיה ומתנה יב יב, ונחלות א יא; טוש"ע אה"ע צ א), דהיינו שאינו יורש אלא את הממון המוחזק לאשתו בחייה, ולא ממון הראוי לבא לה לאחר מיתתה (רש"י בבא קמא שם ד"ה והוה; רמב"ם נחלות שם); כגון שמתה אשתו, ואחר כך מת אביה או אחד משאר מורישיה, שאין הבעל יורש את נכסיהם, אלא זרע האשה יורשים אותם, ואם אין לה זרע, תחזור הירושה למשפחת בית אביה (ראה בבא בתרא קיג א, ושם קיד ב; בבא בתרא קנט ב, לפירוש רבינו חננאל ורשב"ם ור"א אב"ד שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

לאחר מיתתה

ישנם כמה אופנים של "ראוי" שנזכרו בירושת הבעל, מהם שהכל מודים שאין הבעל יורש בהם, ומהם שנחלקו בהם: ממון הבא לאשה לאחר מיתה, כגון ירושה שנפלה לה ממורישיה לאחר מיתתה; שבח ששבחו הנכסים של האשה לאחר מיתה; מלוה או חוב אחר שלא גבתה אותם מחיים, ועוד, כפי שיבואר^[5].

ממון הנופל לאשה לאחר מיתתה כיצד, מתה האשה ואחר כך מת אביה או אחד משאר מורישיה, הרי ממון הירושה "ראוי" הוא, ואין הבעל יורשו (ראה בבא בתרא קיג א, ושם קיד ב; קנט ב; טוש"ע אה"ע צ א).

שבח נכסים

שבח ששבחו נכסי האשה לאחר מיתתה קודם שהחזיק בהם הבעל, הבעל נוטלו, שהרי בשעת מיתה ירש את כל הנכסים שהיתה מוחזקת בהם, וברשותו הוא ששבחו (רשב"ם בבא בתרא קכה ב ד"ה אמר רב פפא, ושאר ראשונים שם; תוס' שם ד"ה אמר; מאירי בבא בתרא קיג א; מגיד משנה נחלות ג ז; טוש"ע אה"ע צ א).

ואפילו נפלו נכסים לאשה ולאחיותיה מאביהן או משאר מורישיהן, וקודם שחלקו ביניהן מתה האשה, הבעל נוטל אף את השבח שהשביח חלקה לאחר מיתתה (רבנו יונה ורשב"א ור"ן ומאירי שם), בין כששבחו הנכסים מעצמם, ובין כשהשביחום שאר היורשות (מאירי שם), שהרי בחלק אשתו אין אחר יורש עמו, ונכסיו הם ששבחו (רבנו יונה ורשב"א שם), וכיון שהאשה יורשת היא ונוטלת בשבח כאחת מאחיותיה, אף כשמתה קם בעלה תחתיה ונוטל את חלקה (ר"ן שם).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הבעל נוטל בשבח, שהוא "ראוי" (ראה ראבי"ה תתקנח, בשם ר' יצחק).

מלוה

מלוה שאחרים חייבים לאשה, נחלקו בה הגאונים והראשונים:

• רבים מהם סוברים שהיא כ"ראוי", ואין הבעל יורשה (ראה שאילתות קלה; תוס' בבא בתרא קכה ב ד"ה אמר; השלמה ורמב"ן ורבנו יונה ותוס' רי"ד ופסקי רי"ד ורא"ש וריטב"א ור"ן ונימוקי יוסף בבא בתרא שם; טוש"ע אה"ע צ א; תרומת הדשן שנ), ואף במלוה בשטר (שאילתות שם; תוס' רי"ד ופסקי רי"ד שם; ריטב"א שם; תרומת הדשן שם).

• ויש סוברים שמלוה דינה כ"מוחזק", והבעל יורשה (ראה תשובות הגאונים שערי צדק ד ד נג, בשם רב האי גאון, ושו"ת בית אפרים תניינא אה"ע כ, בדעתו; ר"י מיגש בבא בתרא שם; ראבי"ה תתקנח, בשם ר' יצחק; הפלאה בקונטרס אחרון אה"ע צ סק"ז, ובית אפרים שם, בדעת הריב"ן והריטב"א), ואפילו מלוה על פה (ר"י מיגש שם; רמ"ה שם אות צד).

סילוק מהירושה

הבעל שסילק עצמו מירושת אשתו וכתב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותך" נחלקו תנאים בדבר:

• תנא קמא אומר שאם מתה אינו יורשה, אלא אחיה או שאר יורשיה יורשים אותה (משנה כתובות פג א; ירושלמי כתובות ט א; שו"ת הרשב"א ד כב).

• ורבן שמעון בן גמליאל אומר שאף על פי שהתנה, יירשנה הבעל, מפני שהתנה על דבר שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (משנה שם; תוספתא כתובות (ליברמן) ט ב), וירושת הבעל מן התורה היא, לדעתו (כתובות פד א).

וכתבו הראשונים שתנא קמא סובר שאין כאן משום מתנה על מה שכתוב בתורה, לפי שלדעתו ירושת הבעל אינה מן התורה, אלא תקנת חכמים היא, וכיון שתיקנוה לטובתו, יכול להתנות עליה ולומר אי אפשי בתקנת חכמים (ר"י מלוניל כתובות פג א; פני יהושע שם); או לפי שירושה היא דבר שבממון, וסובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (ראה הפלאה שם, וחידושי רבי עקיבא איגר שם פג ב).

להלכה נחלקו הגאונים והראשונים:

• יש פוסקים שהתנאי בטל כדברי רבן שמעון בן גמליאל (רא"ש כתובות ט א, בשם בעל הלכות גדולות; תשובות הגאונים שערי צדק ד ד נג, בשם רב האי גאון; רי"ף כתובות פג ב לגירסא אחת; תוס' בבא בתרא נ ב ד"ה במאן; ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) לג; הגהות הרמ"ך אישות יב ט).

• ויש פוסקים הלכה כתנא קמא שהתנאי קיים (רי"ף שם לגירסא שלפנינו; רמב"ן במלחמות שם; רא"ה ומאירי ורבנו קרשקש וריטב"א ור"ן כתובות שם; פסקי רי"ד שם), לפי שלהלכה המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה. רי"ף ושאר ראשונים שם).

בשעת הקידושין

סילק את עצמו מירושתה בשעת הקידושין, כתבו הראשונים שאינו יורשה, ואף על פי שיש אומרים שאין סילוק מועיל קודם האירוסין, בשעת הקידושין מועיל סילוק (רשב"א כתובות פג א; מאירי שם פד א, בשם גאונים; פני יהושע כתובות פג א), שהואיל ומקדשה עכשיו בשעת הסילוק, נחשב שיש לו שייכות בירושתה (ראה שו"ת בתי כהונה א בית דין ו דף כב, ח דף לט).

בכמה מקומות נהגו בזמן הזה שהבעל הרוצה להסתלק מירושת אשתו, כותב לה שטר סילוק קודם החופה (ראה שו"ת חוות יאיר מז,נ,נב, וישועות יעקב אה"ע עז סק"ב). ונחלקו האחרונים בדבר:

יש שכתבו שלדעת חלק מהראשונים סילוק זה אינו מועיל ומנהג זה נגד ההלכה הוא (חוות יאיר נ, בשם בעל עבודת הגרשוני; ישועות יעקב שם); וכמה אחרונים נתחבטו ליישב את המנהג (חוות יאיר שם; בית יעקב אה"ע צב; אבני מילואים שם סק"ה; חידושי חתם סופר גיטין עז א, ובתשובותיו אה"ע ב קסו); ויש שכתבו לתקן המנהג על ידי קבלת קנין על הסילוק תחת החופה מיד לאחר הקידושין, ואז יועיל הסילוק (חוות יאיר מז,נא).

תקנת הקהילות

בהרבה מקומות תיקנו הקהילות תקנות להפקיע את ירושת הבעל במקרים מסוימים:

• רבנו תם וחכמי צרפת תיקנו שכל הנושא אשה ומתה בתוך שנים עשר חודש בלא ולד של קיימא, יחזיר את כל הנדוניא ותכשיטיה של האשה ליורשיה או לנותני הנדוניא (ראה ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תשפח; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה עב; שו"ת הרא"ש נד א; תרומת הדשן שכא), ונקראת "תקנת שו"ם" (שפירא, וורמיזא ומגנצא. רמ"א אה"ע נג ג; ים של שלמה ד יד). והוסיפו לתקן שאם מתה בשנה שניה מחזיר חצי הנדוניא (תשובות מימוניות נשים כו,לה; תרומת הדשן שכא; רמ"א שם).

כיוצא בזה תיקנו בעיר טוליטולא (טולידו), שאם לא הניחה האשה זרע, חולק את הנדוניא עם יורשיה, ואם קיבלה את הנדוניא מאמה, והאם קיימת, חוזרת הנדוניא כולה לאמה, ותיקנו כן כדי שלא תסוב נחלה ממשפחת האשה אל הבעל (ראה שו"ת הרא"ש נה א, וטור אה"ע קיח). וכן תיקנו עוד תקנות כיוצא באלה בכמה מקומות (ראה שו"ת הרשב"א ג תלב, תקנת קסטיליה; שו"ת הריטב"א קפ, תקנת ולאדוליד; שו"ת תשב"ץ ב רצב תיקון ג, תקנת אלג'יר. וראה שו"ת הריב"ש סד).

וכתבו הראשונים שאף על פי שהבעל עצמו אינו יכול להסתלק מן הירושה, תקנת הקהל מועילה להפקיע את ירושתו, אפילו אם ירושת הבעל היא מן התורה, כשאר תקנות שתיקנו חכמים בירושה, שהפקר בית דין הפקר (שו"ת תשב"ץ ב סו, ושם ב רסה, ושם ג עג,קנ,שא).

ויש מהראשונים שכתבו הטעם, לפי שכל הנושא על דעת תקנת הקהל הוא נושא (שו"ת הריב"ש סד; נחל יצחק כה ספק תקנה ענף יא).

חוק המדינה

היה חוק המלכות שאין הבעל יורש את אשתו, כתבו הראשונים שאין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא (ראה ערכו), דהיינו שדין המלכות יש לו תוקף דין אף בדיני ישראל, כדרך שאין אומרים דינא דמלכותא דינא להפקיע ירושה משאר יורשים (שו"ת הרשב"א ו רנד, הובא בבית יוסף חו"מ כו; רמ"א חו"מ שסט יא. וראה ערך ירושה: הפקעתה באופנים אחרים); אלא שאם היה מנהג ישראל באותו מקום לדון בירושת האשה כחוק המלכות, באופן שידוע הדבר שכל הנושא שם אשה על דעת המנהג הוא נושאה, הרי זה כאילו התנה כן בפירוש, שתנאו קיים. ומכל מקום כתבו הראשונים שאסור לנהוג כן כשטעם המנהג הוא כדי לדון במשפטי הגויים, שהרי הם מחקים בזה את הגויים, ומייקרים את חוקות הגויים ומשפטיהם (ראה רשב"א שם; ראה סמ"ע שסט סק"כ).

בספק

בספק נישואין, כגון קטנה שנתקדשה לדעת אביה, והלך האב למדינת הים ועמדה ונישאת מדעתה, שנישואיה בספק שמא יבוא אביה וימחה ונמצא שבטלו למפרע (ראה ערכים: קטנה; נשואין), אין הבעל יורשה, לפי שמספק מעמידים את ממונה בחזקת יורשיה (קדושין מה ב; רמב"ם אישות כב ה; טוש"ע אה"ע לז יג, ושם צ ד), וכן בכל ספק קידושין ונישואין אינו יורשה (עיטור אות ק קידושין דף עט ג; מגיד משנה נחלות א ט), כגון שנכנסה לחופה באופן שהוא ספק בדין אם החופה מועילה (שו"ת פרח מטה אהרן א קיד; שער המלך חופת חתנים ד).

בספק גירושין, כגון שזרק הבעל גט לאשתו, ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שהיא ספק מגורשת (ראה ערך גרושין), יש גאונים שכתבו שהבעל יורשה (בעל הלכות גדולות לט הלכות גיטין עמ' תז, וראה מגיד משנה נחלות א ט, בשם גאונים; ראה ראב"ד בהשגות שם); ויש מהראשונים חולקים וסוברים שהאשה שנתגרשה ספק גירושין אין הבעל יורשה (רמב"ם נחלות א ט; מגיד משנה שם, בשם גאונים; שו"ע אה"ע צ ה).

הערות שוליים