מיקרופדיה תלמודית:טומאת התהום

הגדרה^[1] - טומאת מת - או אף שאר טומאות - שבשעה שנטמא בה אדם לא היתה מציאותה ידועה לאדם בעולם

טומאת התהום לשון ספק הוא, כתהום שאינו גלוי (רש"י סוכה כא א ד"ה מפני), שהיתה הטומאה נעלמת מן הכל כאילו היתה בתהום (מאירי פסחים פ ב), או כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו (פירוש הרא"ש נזיר טו ב), ולא שיש ספק אם נטמא בה, אלא שבשעה שנטמא בה לא הכיר בה אדם מעולם (רש"י פסחים פא ב ד"ה ומי).

במשנה ובברייתא נקרא כל ספק טומאת קבר בשם קבר התהום (ראה פרה ג ב, ושם ג ו; סוכה כא א, וזבחים קיג א), כתהום שהוא נעלם ומכוסה (מאירי סוכה שם, וכעין זה ברש"י שם ד"ה מפני).

בירושלמי קראו לטומאת התהום בשם ספק קבר התהום (ירושלמי פסחים ז ז, ונזיר ט ב). וכן יש מן הראשונים שקראו לטומאת התהום טומאת ספק, או ספק טומאה (רש"י פסחים פ ב; תוספות סוטה כח א ד"ה אינו), אבל אין זה ענין לכל ספק טומאה (ראה רש"ש סוטה כח א. וראה ערך ספק טמאה וערך בית הפרס).

מקורה וגדרה

הלכה למשה מסיני

אדם שנודע לו שנטמא בטומאת התהום, אף על פי שדינו כטמא לכל דבר (ראה פסחים פא ב, ונזיר סג א), מצינו שהותרה טומאתו - בתנאים ובאופנים ידועים - בנזיר ועושה פסח (ראה בפרקים הבאים).

למסקנת הגמרא, טומאת התהום שהותרה בנזיר ועושה פסח הלכה למשה מסיני (ראה ערכו) היא (פסחים שם, ונזיר שם; רמב"ם נזירות ו טז. וראה ערך הלכה למשה מסיני), והלימודים (ראה פסחים ונזיר שם) אינם אלא אסמכתא (ראה ערכו. פסחים שם).

גדרה

איזוהי טומאת התהום שהותרה לנזיר ועושה פסח, כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אפילו אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום (פסחים פא ב, ונזיר סג ב; רמב"ם נזירות ו יח). וכתבו ראשונים שתיתכן טומאת התהום בקבר, לפי שיש לומר שנפל בקבר ומת (תוספות פסחים פא ב ד"ה ובקבר), כל שאין הוכחה שנקבר על ידי אדם (חסדי דוד לתוספתא זבים ב בדעתם).

כל שאין דבר מכסה עליו הרי הוא כטומאה ידועה (ראה נזיר סג א, ותוספות שם ד"ה כיצד, ורמב"ם נזירות ו יט), לפי שהוא מזומן שיראוהו וידעוהו, ואין אומרים שמא לא עבר אדם שם ולא ראהו, אבל נמצא באופן שאפשר שלא ידע אותו שום אדם, הרי הוא בטומאת התהום (פירוש המשניות לרמב"ם נזיר שם).

ויש מפרשים טומאה ידועה היינו שאפשר שהיתה ידועה (פירוש הרא"ש נזיר שם; רע"ב שם), וטומאת התהום היינו שלא שמענו שנודעה לשום אדם, וכן שהיא במקום המוכיח שלא נודעה לשום אדם (מאירי שם).

טומאה מכוסה מכל אדם

המוצא מת טמון בתבן בעפר ובצרורות - לאחר שהאהיל עליו ונטמא בו - הרי זו טומאת התהום (פסחים פא ב, ונזיר סג ב; רמב"ם נזירות ו יט), שטומאה מכוסה מכל אדם היא, שמא גל אבנים, או עפר, או תבן נפל עליו, ולא הכירו בו בני אדם מעולם (רש"י פסחים שם ד"ה טמון, ורש"י נזיר שם ד"ה בתבן); או משום שלפי מה שמצאנוהו לא היה ראוי להכיר לאחד בסוף העולם (תוספות פסחים שם ד"ה מצאו), ומוכח שמשנפל שם לא היה אדם יכול לראותו (שיטה מקובצת נזיר שם).

אבל מצאו במים או באפילה או בנקיקי הסלעים, אין זו טומאת התהום (פסחים ונזיר שם; רמב"ם שם), שאין הטומאה מכוסה ונעלמה, שהמציץ יכול לראות (רש"י פסחים שם), וראוי להכיר (תוספות שם ד"ה מצאו), ואפשר שאדם אחד מכיר בהם, ואין זו טומאת התהום (רש"י נזיר שם), ולא נאמרה ההלכה למשה מסיני אלא בטומאה שהיא מכוסה מן הכל (רש"י פסחים שם).

בירושלמי אמרו: כל שאין אתה יכול לפנותו עושה קבר התהום, וכל שאתה יכול לפנותו אינו עושה קבר התהום (ירושלמי שם, ושם לגירסת הקרבן העדה והפני משה. לפנינו הגירסה להיפך).

נמצא הרוג או יושב

נמצא הרוג - בידי אדם - יש שכתבו שאין זו טומאת התהום, שהרי יודע בו זה שהרגו (רמב"ם נזירות ו יח. וראה פסחים שם ונזיר שם).

וכן אם נמצא המת יושב, יש שכתב שאין זו טומאת התהום, שבודאי אחר הושיבו משמת וידע בו (מאירי נזיר שם). ויש שכתב שנמצא יושב הוא בטומאת התהום יותר משוכב (ריב"א בתוספות פסחים פא ב ד"ה המוצא).

בנזיר

נודע לו אחר הבאת קרבנותיו

נזיר (ראה ערכו) שגילח תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד, לאחר שהביא קרבנותיו (ראה ערך נזיר וערך תגלחת נזיר), ונודע לו שהוא טמא בטומאת מת - אם טומאה ידועה, סותר נזירותו, ומביא קרבנות נזיר טמא, ומגלח תגלחת טומאה, ומונה נזירות אחרת, ומביא קרבנות טהרה (נזיר סג א, ורמב"ם נזירות ו טז, וראה ערך נזיר טמא); ואם טומאת התהום, היינו שנודע לו שבמקום שעבר היתה טומאה שלא ידע בה שום אדם (ראה לעיל: מקורה וגדרה), אינו סותר (נזיר שם; רמב"ם שם), ואפילו נודע לו עכשיו שנטמא בתוך ימי נזירותו (רש"י שם; רמב"ם שם).

וכן שנינו, שאף על פי שאמרו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף (ראה ערך ציץ), אם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה (פסחים פ ב), ואינו סותר נזירותו (תוספות שם פא ב ד"ה אלא. וראה תוספתא פסחים ו, ונזיר ו).

לרבי אליעזר הסובר שתגלחת מעכבת, אם נודע לו שהוא טמא קודם שגילח, בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום - סותר (ראה נזיר סג א. דעת חכמים שהותר בקרבנותיו, ראה נזיר מו א, ורמב"ם נזירות ח ה. וראה ערך נזיר וערך תגלחת נזיר).

ריצוי ציץ בנודע קודם זריקה

נודע לו לאחר שהביא קרבנותיו, שאמרו שאינו סותר (ראה לעיל), נאמרו שני לשונות בגמרא בדעת מר בר רב אשי:

• ללשון ראשון הדברים אמורים כשנודע לו לאחר זריקה (ראה ערכו), אבל נודע לו לפני זריקה - סותר (פסחים פא ב).

• ללשון שני אף אם נודע לו לפני זריקה אינו סותר (פסחים שם), שכיון שבשעה שנטמא היתה טומאת התהום, ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו, הלכה למשה מסיני היא (רש"י שם ב ד"ה שאין), שכיון שנשחט הקרבן, מרצה הציץ על טומאת התהום כאילו נטמא לאחר זריקה (תוספות שם ד"ה אלא, בשם ר"י), ואין זה דומה לנודע קודם גילוח לרבי אליעזר (ראה לעיל), שעל התגלחת לא שייך ריצוי ציץ (תוספות נזיר סג א ד"ה מאן, בפירוש ב).

ויש מן הראשונים שכתבו שלא אמר שהציץ מרצה אלא בעושה פסח (ראה להלן), אבל בנזיר, כיון שהזריקה מעכבת - סותר (תוספות נזיר שם בפירוש א).

בעושה פסח

נודע לו אחרי שעשה פסחו

מי שעשה קרבן פסח (ראה ערכו), ואחר כך נודע לו שבשעת זריקת הדם היה טמא, שנדחה לפסח שני (ראה ערכו. ראה פסחים פ ב, ורש"י ד"ה אין, ורמב"ם קרבן פסח ו יב. וראה ערך פסח שני וערך קרבן פסח), אם היתה הטומאה טומאת התהום, אינו חייב בפסח שני (ראה פסחים שם, ורש"י ד"ה נטמא, ורמב"ם שם, ושם ד ב), הלכה למשה מסיני (רש"י שם; רמב"ם שם ו יב) שהציץ מרצה (פסחים שם).

ריצוי ציץ בנודע לו קודם זריקה

נודע לו משעשה פסחו, שהציץ מרצה, נאמרו שני לשונות בגמרא בדעת מר בר רב אשי:

• ללשון ראשון אינו מרצה אלא אם בשעה שנזרק הדם עדיין לא נודע לו שהוא טמא, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה (פסחים פא ב).

• ללשון שני אף אם נודע לו לפני זריקה מרצה (פסחים שם), שהציץ מרצה על טומאת התהום אפילו לכתחילה (רש"י שם פא א ד"ה בתמיד), שהלכה למשה מסיני היא (רש"י שם ב ד"ה שאין), והיינו על ידי ריצוי ציץ (תוספות נזיר סג א ד"ה מאן). ודוקא בנודע לו לאחר שחיטה (תוספות פסחים שם ד"ה וטמא), שהדם עומד להיזרק, וכל העומד להיזרק הרי הוא כזרוק (תוספות נזיר סג א ד"ה מאן, וראה ערך כל העומד כו').

אכילת הפסח משנודע לו

אף על פי שפטור מפסח שני, אינו אוכל את הפסח (מרכבת המשנה ביאת מקדש שם; רבינו חיים הלוי שם; אור שמח קרבן פסח ו יב; מקדש דוד קונטרס בעניני קדשים ה ב. וראה ערך אכילת פסחים וערך קרבן פסח), שבטומאת התהום הידיעה כטומאה, והרי זה כנטמא בעת שנודע לו (אור שמח שם).

בכהן המקריב

בכהן המרצה בקרבנותיהם

כהן שעבד במקדש, שאם נודע שהיה טמא, כל הקרבנות שהקריב פסולים (ראה זבחים כב ב, וראה ערך טמא א), הסתפק רמי בר חמא אם כהן המרצה בקרבנות נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום (פסחים פ ב, ורש"י ד"ה בקרבנותיהם; זבחים כג א, ורש"י ד"ה כהן), והספק הוא אם ההלכה למשה מסיני נאמרה בבעלים, או שנאמרה בקרבנות הללו, בין בכהן בין בבעלים (פסחים שם). בירושלמי למדו מהכתוב שהותרה טומאת התהום בין בכהן בין בבעלים (ירושלמי פסחים ז ז, ונזיר ט ב).

כהן המרצה בתמיד ובשאר הקרבנות

וכן בכהן המרצה בתמיד (ראה ערכו), הסתפק רב יוסף אם הותרה לו טומאת התהום, שלמדים תמיד מפסח, או שאפשר שבתמיד לא נאמרה ההלכה (פסחים פא א). ואף על פי שקרבן ציבור הקבוע לו זמן דוחה את הטומאה (ראה ערך טמאה בצבור), פירשו ראשונים שהספק הוא לדעת הסוברים שטומאה בציבור דחויה היא, וכל מה שאפשר צריך לעשות בטהרה (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה בתמיד; תוספות זבחים כג א ד"ה לא).

לדעת רבה ורבא שם נפשט הספק שכהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום (פסחים פא א וב), והוא הדין בכל קרבנות ציבור (מאירי שם).

להלכה - כהן שעבד ונודע שהיה טמא בטומאת התהום, הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו (רמב"ם ביאת מקדש ד ו), בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד (לקוטי הלכות פסחים שם בדעת הרמב"ם), ואפילו נודע לו קודם שזרק הדם - הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אף על פי שהוא מזיד (רמב"ם שם), ומכל מקום לכתחילה לא יזרוק (כסף משנה שם, וקרבן פסח ו יא), כיון שאפשר על ידי כהן אחר (מרכבת המשנה ביאת מקדש שם).

בטומאת זב, שרץ ונבלה

בטומאת זב

לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד (פסחים פ ב, ונזיר סג ב, וזבחים כג א, ורש"י שם ד"ה לא), למעט זיבה, כגון זב בעל שתי ראיות - שצריך לספור שבעה נקיים וטובל בשביעי (ראה ערך זב) - ששחטו וזרקו עליו בשביעי, שספק הוא שמא יראה היום ויסתור מניינו (ראה רש"י פסחים שם ד"ה לעולם), וכשראה הוברר למפרע שזיבה היא וטומאה אחת היא, וחייב בפסח שני (ראה רש"י שם פא א ד"ה מכאן. וראה ערך זב וערך זבה וערך טמאה למפרע). ונקראת טומאת התהום, לפי שטמא למפרע ובאותה שעה לא ידע (רש"י נזיר טו ב ד"ה לעולם).

ואותה ששנינו שלרבי יוסי פטור מלעשות פסח שני (פסחים שם, ונזיר טו ב), אין הטעם משום שהציץ מרצה אלא משום שסובר שאינם מטמאים למפרע אלא מדרבנן (פסחים שם), אבל מן התורה אינם מטמאים אלא מכאן ולהבא, לפי שמקצת היום ככולו (ראה ערכו. תוספות זבחים כג א ד"ה טומאת. וראה ערך טמאה למפרע).

להלכה יש מן הראשונים שפירשו אחרונים בדעתו שאף בזיבה הותרה טומאת התהום (ראה צל"ח שם פא א, וחסדי דוד זבים ב, ולקוטי הלכות פסחים שם, בדעת הרמב"ם קרבן פסח ו ג), וכדעת האומרים כן בדעת רבי יוסי (לחם משנה נזירות ו יח. וראה לעיל. וראה עוד חסדי דוד בתוספתא זבים שם); ויש שנראה שסובר להלכה שלא הותרה טומאת התהום בזיבה (ראב"ד נזירות ו יח).

בטומאת שרץ

בטומאת התהום של שרץ, כגון שלאחר שחיטת הפסח נודע לו שהכניס ידו בעפר ונגע בשרץ (ראה תוספות פסחים פ ב ד"ה לאו), לסוברים שאין שוחטים וזורקים את הפסח על טמא שרץ, אף שיכול לטבול ולאכול לערב (ראה ערך קרבן פסח), אמרו שאף טומאת התהום לא הותרה (פסחים פ ב, ושם פא א).

בכהן המקריב, לסוברים שהותרה לו טומאת התהום (ראה לעיל), לא הותרה לו טומאת התהום של שרץ (פסחים שם), ולסוברים שכהן טמא מת לעולם אינו מחלל עבודתו, וטומאת התהום הותרה לו בטמא שרץ, לא מיעטו מטומאת התהום אלא טומאת זיבה (זבחים כג א לדעת זקני דרום), לפי שהיא חמורה שיוצאה מגופו (רש"י שם ד"ה טומאת).

בטומאת נבלה

בטומאת נבלה, יש גורסים ומפרשים בירושלמי שהותרה בה טומאת התהום מקל וחומר ממת שמטמא טומאת שבעה והותרה בו טומאת התהום (ראה ירושלמי פסחים ז ז, ונזיר ט ב, ופני משה שם). ויש מן האחרונים שכתב כן לדעת הראשונים הסוברים שהותרה טומאת התהום של זיבה (לקוטי הלכות פסחים שם).

בספק אם נטמא בה

מצא מת מושכב לרוחב הדרך

המוצא מת מושכב לרוחבו של דרך - והוא עבר שם - אם היה המת טומאת התהום, אף על פי שטמא לתרומה - שהדברים אמורים כשאין לו מקום לעבור, ואין כאן ספק אם עבר עליו (ראה ערך ספק טומאה) - לנזיר ועושה פסח טהור (פסחים פא ב, ורש"י ד"ה מושכב ונזיר סג ב; רמב"ם נזירות ט יח, וקרבן פסח ו יא).

נמצא מת משוקע בקרקע המערה

נזיר שירד לטבול במערה ונמצא מת משוקע בקרקע המערה - טהור (נזיר סג א, וראה להלן), יש מן הראשונים מפרשים שהדברים אמורים כשבודאי נטמא (ראה רש"י שם ד"ה אבל; פירוש הרא"ש שם), שאם נודע לאחר שגילח - אינו סותר, משום שטומאת התהום היא (תוספות שם ד"ה משוקע. וראה לעיל: בנזיר).

ויש מן הראשונים שפירש שאינו ודאי, לפיכך טהור (ראה רמב"ם נזירות ו כ), אבל אם נגע בטומאה אף על פי שהיא טומאת התהום - נטמא (רדב"ז על הרמב"ם שם).

בהוחזק בטומאה

מצא מת במקום שטבל לטהרתו

אף באופנים שהותרה טומאת התהום בנזיר או בעושה פסח, לפעמים מעמידים אותו בחזקת טמא:

ירד לטבול במערה ונמצא מת משוקע בקרקע המערה - כשודאי נטמא (פירוש הרא"ש נזיר סג א, וראה רש"י שם ד"ה אבל), או אפילו בספק, וספק טומאה ברשות היחיד טמא (ראה רמב"ם נזירות ו כ, וחזון איש נשים קלט ב) - אם ירד לטבול מטומאת מת - כגון טמא מת שטבל ואחר כך קיבל עליו נזירות (פירוש ב ברא"ש שם) - טמא, שחזקת טמא - טמא וחזקת טהור - טהור, שרגלים לדבר (נזיר סג א; רמב"ם שם), שהואיל והוא בחזקת טמא מת לא הותרה טומאת התהום אצלו (תוספות שם סג א ד"ה משוקע).

בנזיר טמא אחר הזאת שביעי ותגלחת טומאה

נזיר שנטמא במת והוזה עליו, וטבל וגילח תגלחת טומאה (ראה ערך הזאה וערך נזיר טמא), והלך בקבר התהום בשביעי שלו, ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו, וגילח תגלחת טהרה והביא קרבנותיו (ראה ערך תגלחת נזיר, וראה לעיל: בנזיר) - טהור ואינו סותר, אף על פי שהיה בחזקת טמא בשביעי שלו, הואיל וכבר עבר ונטהר (נזיר סד ב), שלא אמרו שחזקת טמא - טמא (ראה לעיל), אלא בנזיר שמחוסר תגלחת טומאה אחר הטבילה (נזיר שם ותוספות שם), מה שאין כן לאחר שגילח, שלא היה מחוסר כלום, אף שעדיין מחוסר הערב שמש (ראה ערכו), הרי השמש מעריב מאליו (נזיר שם), ואין זה חשוב חסרון (רש"י שם).

בעושה פסח אחר הזאת שביעי וטבילה

אף בעושה פסח שנטמא והוזה עליו וטבל, והלך בקבר התהום בשביעי, ולא נודע לו עד שעשה פסחו (ראה לעיל: בעושה פסח) - טהור (נזיר סד ב), ואינו חייב בפסח שני (מאירי שם), הואיל וכבר עבר ונטהר (רש"י שם ד"ה טהורים), ולא היה מחוסר כלום, והיה בחזקת טהור כשנטמא (נזיר שם ורש"י ד"ה דלא), שהשמש מעריב מאליו (נזיר שם), ואין זה חסרון (רש"י שם).

וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם קרבן פסח ו יג), אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו - או אפילו בשביעי קודם שטבל והזה (ראה ראב"ד שם) - ולא ידע עד שעשה הפסח - חייב בפסח שני, שחזקת הטמא – טמא, עד שיהיה טהור ודאי (רמב"ם שם).

הערות שוליים