מיקרופדיה תלמודית:טומאת כהנים; טומאת קרובים

הגדרה^[1] - האיסור שעל הכהנים להיטמא למת, והמצוה להיטמא ולהתעסק בקבורת קרובים

האיסור

מקורו וגדרו

הכהנים מוזהרים שלא להיטמא למת בלא תעשה (משנה סוטה כג א, וגמרא שם ב, ומשנה קדושין כט א, וגמרא שם לה ב, בבא מציעא ל א לגירסא שלפנינו, ועוד; רמב"ם גזלה ואבדה יא יח, ואבל ג א, וספר המצות לא תעשה קסו) ועשה (בבא מציעא שם^[2]; רמב"ם גזלה ואבדה שם^[3]).

בלא תעשה, שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וגו' (ויקרא כא א. סוטה שם וקדושין שם) לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא שם. רש"י ורבינו חננאל בבא מציעא שם. וכן הוא בהלכות גדולות במנין הלאוין, ועוד; רמב"ם אבל שם, וספר המצות שם), ונאמר: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו (ויקרא שם ד. רמב"ם גזלה ואבדה שם);

בעשה, שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (ויקרא שם ו. רש"י ורבינו חננאל ותוספות בבא מציעא שם; רמב"ם גזלה ואבדה שם), ונאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא שם ח. רי"ף ופירוש המשניות לרמב"ם בבא מציעא שם).

עבר וטימא עצמו במזיד - לוקה (משנה מכות כא ב, ורש"י ד"ה כהן; רמב"ם אבל ג א. וראה ערך חיבי מלקיות), ואחד הנוגע במת, או המאהיל, או הנושא (רמב"ם אבל שם^[4]).

עבירת הלאו, כתבו ראשונים שהוא משום קדושתו של הכהן (תשובות הגאונים חמדה גנוזה נה, ועוד גאונים הובא באוצר הגאונים ברכות עמ' 17), ומשום מעלתו (רמב"ן על התורה שם; החינוך רסג). ואפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין עבודה, מוזהר הכהן שלא להיטמא למת, לפי שקדושתו קדושת עולם (ראה ערך כהן), ואם נטמא חייב מלקות (תשובות הגאונים שם, וכן נראה ברי"ף ורא"ש הלכות טומאה וטוש"ע שהביאו להלכה דיני טומאת כהנים).

באהל המת

כהן אינו נכנס עם המת באהל, שנאמר: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כא יא), הא למדת שכהן גדול חייב ב"לא יבא", וחייב ב"לא יטמא" (רבי עקיבא בתורת כהנים אמור ב; רמב"ם אבל ג ו). אין לי אלא כהן גדול, מנין לכהן הדיוט שהוא בלא יבא, ושהוא בלא יטמא, תלמוד לומר "לא יטמא" (ויקרא כא א בכהן הדיוט), "לא יטמא" (ויקרא שם יא בכהן גדול), לגזרה שוה, מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא (תורת כהנים שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שאם עבר ונכנס לוקה שתים, אחת משום לא יבא, ואחת משום לא יטמא (פירוש הראב"ד שם בשם יש מפרשים).

• יש שכתבו שאינו לוקה אלא אחת, שהכל בכלל טומאה היא, ולא נאמרה גזרה שוה אלא לרבות שאף כהן הדיוט מוזהר על ביאה לאהל המת (ראה ראב"ד שם פירוש א; מאירי נזיר מב ב, ומכות כא א).

• ויש סוברים שכהן גדול לוקה שתים, משום לא יבא ומשום לא יטמא, וכהן הדיוט אינו לוקה אלא אחת (רמב"ם אבל ג ו, ומאירי מכות שם), משום לא יטמא (רדב"ז על הרמב"ם שם, וקרן אורה נזיר מח א).

ממוני המצוות יש שמנו מצוה מיוחדת בכהן גדול שלא יכנס עם המת באהל (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קסז, ורמב"ם אבל שם, ובמנין המצוות ריש הלכות אבל; החינוך מצוה רע), אבל בכהן הדיוט לא מנו איסור ביאה למצוה מיוחדת, לפי שאין מונים במנין המצוות מצוה הנלמדת באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערכו. ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קסח, והחינוך מצוה רעא. אבל בסמ"ג שם מנאה במנין הלאוין); ויש שמנו בכהן גדול מצוה אחת: לאביו ולאמו לא יטמא (הלכות גדולות במנין הלאוין).

מקדשים אותו בעל כרחו

לא רצה הכהן להתקדש - ולהינזר מטומאה (רש"י יבמות פח ב ד"ה מנין) - מכים אותו ומקדשים אותו בעל כרחו, שנאמר וקדשתו - בעל כרחו (יבמות שם, וראה ערך כפיה), ואף כשהוא ישן יש להפרישו מן הטומאה (שו"ת מהרי"ל סה, והובא ברמ"א בשו"ע יו"ד שעב א^[5]).

בטומאה דרבנן

נטמא בטומאה האסורה עליו מדרבנן (ראה להלן: הטומאה האסורה), הרי זה לוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. תוספתא מכות ג, ושמחות ד; רמב"ם אבל ג יג).

עבר ונטמא הרי הוא פסול לעבודות הכהונה

כהן המיטמא למתים פסול לעבודה (משנה בכורות מה ב; רמב"ם ביאת מקדש ו ט^[6]), ולנשיאת-כפים (ראה ערכו), ולכל מעלות הכהונה (בית יוסף או"ח קכח, בשם שו"ת מהר"י אבוהב בשם מר שמואל; שו"ע שם מא^[7]), עד שיקבל עליו - בבית דין (רמב"ם שם) - שלא יטמא עוד למתים (משנה שם, רמב"ם שם, ושו"ע שם). עבר ועבד קודם שקיבל, לא חילל עבודה (רמב"ם שם).

המטמא את הכהן

המטמא את הכהן, כתבו ראשונים שאם היו שניהם מזידים - הכהן לוקה, והמטמאו עובר על ולפני-עור-לא-תתן-מכשול (ראה ערכו), היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד - לוקה זה שטמאו (רמב"ם אבל ג ה); ויש שכתב בדעת ראשונים שאין המטמא חייב אפילו היה הכהן שוגג (לחם משנה שם).

המוזהרים

חלל

אין מוזהר על הטומאה אלא כהן כשר (טור יו"ד שעג), אבל חלל (ראה ערכו) מדאורייתא (ראה ערך חלל: חלל מלידה) מותר להיטמא למתים (תורת כהנים אמור א; רמב"ם אסורי ביאה יט י, ואבל ג יא; טוש"ע שם ב, ואבן העזר ז כ), שנאמר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א), ודרשו: יכול חללים - שאף הם בני אהרן, שהרי אביהם כהן כשר (ראה ערך חלל. ר"י מלוניל (נ"י) ריש הלכות קטנות לרי"ף הלכות טומאה. וכעין זה ברמב"ם שם ושם בקיצור) - תלמוד לומר הכהנים (תורת כהנים שם), שהחלל הרי הוא כזר (רמב"ם אסורי ביאה שם, ושו"ע אבהע"ז שם), ומותר להיטמא אף מדרבנן (האשכול (רצב"א) הלכות טומאת כהנים בדעת הרי"ף).

ספק חלל (ראה ערך ספק חלל) אינו נטמא למתים, ואם נטמא מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם אסורי ביאה שם; טוש"ע אבהע"ז שם).

חלל מדרבנן (ראה ערך חלל מדרבנן) אסור להיטמא למתים (רמב"ם אסורי ביאה שם; טוש"ע שם), עבר ונטמא נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלוקה אף מן התורה, שהרי מן התורה כהן גמור הוא (מהרש"ל בביאורו על הסמ"ג לאוין קכד, בדעת הרמב"ם והסמ"ג; חלקת מחוקק שם ס"ק כח; משנה למלך שם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שגזרו חכמים שלא להלקותו מלקות של תורה שמא יאמרו כהן גמור הוא, ויבואו להאכילו בתרומה, לפיכך אם נטמא אינו לוקה אלא מכת מרדות (פרישה שם על פי לשון הטור שם, וראה מהרש"ל שם שדחה סברא זו; צפנת פענח אסורי ביאה שם וכמה מקומות, מטעם אחר).

כהן ממזר אם יש עליו קדושת כהונה ומוזהר מלהיטמא למתים, ראה ערך יוחסין.

על כהן שהוא פצע-דכא (ראה ערכו) או כרות-שפכה (ראה ערכו) שיש סוברים שאינו בקדושתו לענין איסורי חיתון (ראה ערכיהם), אם הוא בכהונתו לענין טומאת מת, או שהוא כזר לכל דיניו, ראה ערך יוחסין.

בעל מום

בעל-מום (ראה ערכו), נתרבה לאיסור טומאה כשאר כהנים (תורת כהנים אמור א; טוש"ע יו"ד שעג ב), שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א), ודרשו, מנין לרבות בעלי מום, תלמוד לומר בני אהרן (תורת כהנים שם א), ש"הכהנים" משמע כשרים, ו"בני אהרן" לרבות בעלי מום (ביאור הגר"א בתורת כהנים שם. וכעין זה במלבי"ם שם). מן הראשונים יש שאמרו בשם התוספתא שבעל מום אינו מוזהר על טומאת מת (מאירי שם: שמענו, וראה שם שדחה שמועה זו).

בת כהן

בת כהן אינה מוזהרת מלהיטמא בטומאת מת, שנאמר בני אהרן, ולא בנות אהרן (תורת כהנים ריש פרשת אמור; משנה קדושין כט א, וגמרא שם לה ב; רמב"ם עבודה זרה יב ג, ואבל ג א; טוש"ע יו"ד שעג ב); ויש שלמדו מהאמור אמר אל הכהנים, ולא הכהנות (ירושלמי סוטה ג ז. וראה קרבן העדה שמפרש כדרשה הנ"ל).

אנדרוגינוס

אנדרוגינוס (ראה ערכו) - כהן (ר"ש במשנה שלהלן) - אינו נטמא למתים, כאנשים (בכורים ד ב, לגירסת ר"ש והגר"א, ולפנינו במשנה של נוסחת הגמ' במשנה ג שם: אינו עובר כנשים; תוספתא בכורים ד, לגירסא שלפנינו. וראה רמב"ם עבודה זרה יב ד, והחינוך מצוה רנב), שמא זכר הוא (מנחת בכורים בתוספתא שם), והוא הדין לטומטום (ראה ערכו. רמב"ם עבודה זרה שם), ואם עבר ונטמא אינו לוקה (רמב"ם שם).

כהנים קטנים

כהנים קטנים, הגדולים מוזהרים עליהם, שנאמר: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ (ויקרא כא א. ברייתא בגמרא יבמות קיד א), שתי אמירות הללו למה, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י יבמות שם ד"ה אמור).

בתורת כהנים שנינו: בני אהרן, אף הקטנים (תורת כהנים שם לגירסא שלפנינו). ונחלקו ראשונים בפירוש הדרשה:

• יש מפרשים שמוזהרים הגדולים שלא יטמאו את הקטנים בידים (רמב"ם אבל ג יב; רמ"א בשו"ע יו"ד שעג א. והשו"ע סתם), בין שהיה המטמא כהן, בין שהיה ישראל (פרישה שם סק"א, וט"ז או"ח שמג סק"א; שו"ת בית הלוי א טו אות ב על פי הרוקח).

• ויש שכתבו שהכתוב מזהיר על קטן שבא להיטמא מעצמו, שמצווים להפרישו (ב"ח שם בדעת הטור), שבטומאת כהנים ריבה הכתוב שעל הגדולים להזהיר את הקטנים מלהיטמא (ר"י מלוניל (נ"י) הלכות טומאה; רבינו הלל בתורת כהנים שם; טור שעג), שכן משמע לשון הדרשה אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (טור יו"ד שם), כלומר אמור להם פסוק זה כדי שיאמרו לקטנים (ביאור הגר"א בתורת כהנים שם [הוצ' ספרא]), יש מהם הסוברים שהאזהרה נאמרה על האב לבדו (ט"ז או"ח שמג סק"א); יש הסוברים שאף על בית דין של כהנים (ב"ח או"ח שם); ויש הסוברים שאף על בית דין של ישראל (פרי מגדים באשל אברהם שמג, שכן דעת הבית יוסף), וכתבו אחרונים שאין הגדול לוקה על איסור זה (פרי מגדים במשבצות זהב שם בדעת הטור לפי שהוא לאו שאין בו מעשה^[8]). והרבה ראשונים סוברים שטומאת כהנים שוה לכל איסורים שבתורה שאין בית דין מצווים להפרישו (רמב"ם אבל ג יב; סמ"ג לאוין רלד; שו"ת הרשב"א א קכח; רמ"א בשו"ע יו"ד שעג א, על פי שו"ת הרשב"א ומהרי"ו^[9]).

גיל הקטן

קטן שמוזהרים עליו שלא לטמאו בידים - וכן לסוברים שמוזהרים אף להפרישו כשבא להיטמא מעצמו (ראה לעיל בסמוך) - כתבו אחרונים שהוא אפילו קטן שלא הגיע לחינוך (ראה ערכו. ב"ח או"ח שמג), ואפילו אינו בר הבנה (מגן אברהם שם סק"ב), ואפילו תינוק בן יומו (פרי מגדים שם במשבצות זהב סק"א); ויש שכתבו אפילו הוא עובר במעי אמו (מגן אברהם שם, ואבני מלואים פב סק"א על פי הרוקח שבסמוך).

אשת כהן מעוברת

כתבו ראשונים שאשת כהן מעוברת מותרת להיכנס לאהל המת, לפי שספק-ספקא (ראה ערכו) הוא, שמא נפל הוא, ואפילו אינו נפל שמא נקבה היא (הרוקח שטו, והובא בש"ך יו"ד שעא סק"א).

יש מהאחרונים מפרשים שהדברים אמורים אף במעוברת שקרבו ימיה ללדת ונראה לנו שבודאי תלד שם ולד, ושמא יהיה זכר ויטמא שם, ומכל מקום מותר מטעם ספק ספיקא, אבל לא קרבו ימיה ללדת, מותרת אף בלא הטעם של ספק ספיקא (שו"ת רדב"ז א ר; נתיב חיים אורח חיים שמג, והובא במשנה ברורה שם סק"ג; חזון נחום אהלות ז ה); ויש חולקים וסוברים שהדברים אינם אמורים אלא בתוך ימי עיבורה, אבל בעובר העומד לצאת אין להתיר, שמא יוציא ראשו ויטמא (שאילת יעב"ץ ב קעז).

על חרש ושוטה שדינם כקטן, ראה ערך חרש שוטה וקטן.

הטומאה האסורה

הכהנים מותרים הם להיטמא בשאר הטומאות ולא הוזהרו אלא על טומאת מת בלבד (ראה בכורות כט ב, ורמב"ם טומאת אוכלים טז ט. וראה כסף משנה שם: זה פשוט), ואחד המת עצמו, ואחד דם-המת (ראה ערכו), שנאמר: לְנֶפֶשׁ (ויקרא כא א), והדם הוא הנפש (דברים יב כג. תורת כהנים ריש פרשת אמור), והוא הדין שאר טומאות הפורשות ממנו - כגון אבר מן המת, או כזית בשר ממנו, או עצם כשעורה (רבינו הלל שם, וראה ערך טומאת מת) - שנאמר: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ויקרא שם), לרבות טומאות הפורשות מן המת (תורת כהנים שם לגירסא שלפנינו); ויש גורסים שהדרשה היא מ"לנפש" (רי"ף הלכות טומאה; רמב"ם אבל ג א; האשכול [הוצאת אלבק] ב עמ' 174; תורת הבית הארוך לרמב"ן ריש ענין טומאה; ביאור הגר"א בתורת כהנים שם), והיינו מ"למד" של לנפש (ביאור הגר"א שם [תורת כהנים הוצאת ספרא]), שמשמע כל המצטרף לנפש המת (ביאור החפץ חיים לתורת כהנים שם).

הנכלל בטומאת מת

הנכלל בטומאת מת שהכהן מוזהר עליה, שנינו בברייתא: כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (ראה ערך טומאת מת), הכהן לוקה עליה, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן לוקה עליה (שמחות ד כא, ותוספתא מכות ג. וראה מנחת חינוך רסג יג שהוא הלכה למשה מסיני).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכלל זה נאמר להלכה (ראה מנחת חינוך רסג אות יג, שכן דעת רוב הראשונים. והרמב"ם השמיט).

• יש סוברים שאינו להלכה (תוספות ברכות יט ב ד"ה מדלגין), או שהברייתא משובשת היא (רבינו תם בתוספות שבת קנב ב ד"ה עד), והכהן לוקה אף על טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה (תוספות שם).

• ויש סוברים שכל טומאה שהנזיר מוזהר ולוקה עליה אף שאינו מגלח עליה (ראה ערך נזיר), הכהן מוזהר עליה (הגהות חדשות למהר"י צייטליש על הסמ"ק פט אות פז, וחידושי רבי חיים הלוי על הרמב"ם טומאת מת ז ד, בדעת הרמב"ם).

שיעור דם המת

דם המת שהוזהרו עליו הכהנים נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שהוזהרו אפילו על רביעית ממנו (תוספות ברכות יט ב ד"ה מדלגין; הרוקח סוף סי' שטו; אור זרוע ב תכד; סמ"ג עשין רלא), שהרי יש לה דין מת גמור, ומטמאה את האדם באהל (רמב"ן בבא בתרא נ א), שנאמר: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כא יא), ודרשו: זו רביעית דם הבאה מן המת (עליות דרבינו יונה וריטב"א בבא בתרא שם, ומושב זקנים על התורה שם).

• יש שכתבו שאין כהן מוזהר על פחות מחצי לוג דם (תוספות ותוספות ר"י החסיד ברכות שם תירוץ ב, ואור זרוע שם תירוץ ב, לדעת הסוברים [ושאין הלכה כמותם] שנזיר אינו מגלח על רביעית דם; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד).

• ויש מחלקים שבטומאת מגע ומשא שאין הנזיר מגלח על רביעית דם, אף הכהנים לא הוזהרו, ובטומאת אהל, שלדעתם הנזיר מגלח אף על רביעית, אף הכהן מוזהר עליה (מנחת חינוך רסג אות יג, בדעת הראב"ד בהשגות טומאת מת ג, וראה ערך דם המת).

בית הקברות

כהן הנכנס לבית-הקברות (ראה ערכו) - לוקה (שמחות ד כב, ותוספתא מכות ג; רמב"ם אבל ג ב,יג), שהקבר (ראה ערכו) מטמא כמת (הלכות גדולות הלכות טומאה; רי"ף הלכות טומאה, האשכול [הוצאת אלבק] ב עמ' 178).

אסור לכהן להיכנס לתוך ארבע אמות של מת ושל קבר (רא"ש הלכות טומאה ח; טוש"ע יו"ד שעא ה), שהמת תופס ארבע אמותיו לטומאה (ר' יצחק בשם ר' יוחנן בשם ר"א בן יעקב סוטה מד א; רמב"ם אבל ג יג) מדברי סופרים (מאירי שם). וכהן הנכנס בתוכן מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם אבל שם).

מן האחרונים יש שכתב שאין זו טומאה ממש, והכהן הנכנס בהם טהור, אלא שאסרו עליו להיכנס שמא יגע (מרכבת המשנה טומאת מת ו ט, שלפיכך השמיט הרמב"ם דין זה בהלכות טומאת מת שם). וחלקו עליו אחרונים וכתבו שטומאה ממש היא מדבריהם (חסדי דוד בתוספתא אהלות טו סוף הלכה ז; מים טהורים אהלות טו ח חרד"ן אות ב. וכן כתב החזון איש אהלות יג טז).

גוי

גוי שמת נחלקו ראשונים אם מטמא:

• יש סוברים שאינו מטמא באהל (ראה ערך טומאה: בגוי ועבד), ולפיכך מותר לכהן להיכנס ולדרוך על קברו של גוי (רמב"ם אבל ג ג; יראים השלם שכב, ועוד). מהם יש הסוברים שמת גוי מטמא במגע ומשא (ראה ערך הנ"ל), ואסורים הכהנים ליגע בו, או לישא אותו (רמב"ם שם, ובשו"ת פאר הדור נז; ריטב"א פסחים ט א ועוד); ויש סוברים שכשם שלא הוזהרו הכהנים באהל הגוי, כך לא הוזהרו במגע ומשא (יראים שם, וסיים והמחמיר תבוא עליו ברכה והמקל לא הפסיד).

• ויש סוברים שמטמא הוא אף באהל (תשובות הגאונים גנזי שכטר עמ' 247; רש"י שבת יד ב ד"ה על, ועוד; תוספות נזיר נד א ד"ה או, ועוד; סמ"ג עשין רלא; שו"ת הרא"ש ל א, וראה ערך הנ"ל).

להלכה כתבו הפוסקים שנכון לכהנים לחוש לדעה זו ולהיזהר מלילך על קבריהם (טוש"ע יו"ד שעב ב, על פי שו"ת הרא"ש שם שהמחמיר תבוא עליו ברכה^[10]).

מומר וכותי

המומרים (שו"ת הרשב"א בהשמטות הצנזור לחלק א קצד ורמב, ובמיוחסות לרמב"ן רכד; תשב"ץ ג סוף סי' שכג, בשם הר"ר פרץ הכהן; רמ"א בשו"ע יו"ד שעב ב, וראה ערך מומר), וכן הקראים (ראה ערכו) דינם כישראלים לענין טומאת כהנים (שו"ת מבי"ט ג כב). אבל הכותים (ראה ערכו) דינם כגויים (מבי"ט שם).

ארץ העמים

ארץ-העמים (ראה ערכו) גזרו עליה חכמים טומאת מת (על הגזרה ראה ערך הנ"ל), ואסור לכהן להיטמא בה (טוש"ע יו"ד שסט^[11]).

גולל ודופק

גולל-ודופק (ראה ערכו) - כיסוי שעל פי הקבר או על המת, ודבר שהכיסוי נשען עליו - נחלקו ראשונים אם כהנים מוזהרים על טומאתם: יש סוברים שלא הוזהרו (תוספות ברכות יט ב ד"ה מדלגין, ועוד; יראים השלם שכב; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; הגהות הרמ"ך על הרמב"ם אבל ב טו, ועוד), שהרי הנזיר אינו מגלח עליהם (ראה ערך נזיר. ראשונים הנ"ל וראה לעיל: הנכלל בטומאת מת), ומכל מקום אסורים בהם מדרבנן (האשכול ב עמ' 179. וכעין זה בבית יוסף יו"ד שסט); ויש סוברים שהוזהרו עליהם הכהנים (תוספות ברכות שם ועוד בדעת רבינו תם; ר"י מלוניל (נ"י) הלכות טומאה; טור יו"ד שסט), אף שאין נזיר מגלח עליה (רבינו תם בתוספות שם).

גדר איסור ביאה, וביאה במקצת

כהן הנכנס לאהל המת שעובר על "לא יבא" (ראה לעיל: האיסור; באוהל המת), היינו כשנכנס כולו, אבל הכניס מקצת גופו ונטמא, אף שעובר על "לנפש לא יטמא", אינו עובר משום ביאה (נזיר מג א בנזיר, והוא הדין לכהן), שאין ביאה-במקצת (ראה ערכו) בכלל איסור ביאה בכהן (שיטה מקובצת שם, בשם הר"ר עזריאל. וכן כתב המשנה למלך טומאת צרעת טז ו).

הכניס רוב גופו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שעובר (פירוש הרא"ש שם); ויש סוברים שאינו עובר (מיוחס לרש"י שם ד"ה והא; רמב"ם נזירות ה יח לענין נזיר). נכנס אל הבית דרך אחוריו, כתבו ראשונים שאינו עובר, לפי שאין זו דרך ביאה (תוספות נזיר מג א ד"ה והא).

היה הוא מאהיל על המת בשדה, או שהיה המת מאהיל עליו, אף שנטמא בטומאת אהל, כתבו אחרונים שאינו עובר משום איסור ביאה, לפי שלא נאמר איסור ביאה אלא כשנכנס לבית (חזון איש אבהע"ז קמב ג).

בשאר טומאות

בשאר טומאות - כגון נבלות ושרצים (רבינו גרשום בגמרא שלהלן) - אין הכהן מוזהר שלא להיטמא בהן (בכורות כט ב; רמב"ם טומאת אוכלים טז ט), שנאמר: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כא יא. תוספות נזיר מג א ד"ה כמו; מאירי שם), יכול אפילו נפש בהמה, תלמוד לומר לא יבא, במטמא בביאה לאהל המת הכתוב מדבר, והיינו אדם מת (מאירי שם על פי גמרא שם. ולפנינו בגמרא שם הדרשה בנזיר).

וכהן גדול מותר להיטמא אפילו בטומאת נגעים - אף שהמצורע נחשב כמת (תוספות ופירוש הרא"ש נזיר שם) - ובטומאת זיבה, שנאמר בנזיר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וגו' לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם (במדבר ו ז), ודרשו: במותם אינו נטמא, אבל נטמא בנגעם וזיבתם (ברייתא בגמרא נזיר מג א), ולמדים כהן גדול מנזיר בגזרה שוה (ספרי נשא כו, וראה שם הלימוד; ברייתא בגמרא שם מח א).

המת שהוזהרו עליו

שאינו קרובו

לא אסרה תורה לכהן הדיוט להיטמא אלא לרחוקים, אבל לקרוביו מותר לו להיטמא, שכן נאמר: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ (ויקרא כא ב - ג)^[12].

מת מצוה

מת-מצוה (ראה ערכו) אף כהן גדול נטמא לו, שנאמר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא (ויקרא שם יא), ודרשו: לאביו אינו נטמא, אבל נטמא למת מצוה (משנה נזיר יז א, וגמרא שם ב, וראה ראשונים שם ש"אביו" מיותר; רמב"ם אבל ג ח)^[13].

נשיא

נשיא (ראה ערכו) שמת הכל נטמאים לו, ואפילו הכהנים (ירושלמי ברכות ג א, ונזיר ז יא; רמב"ם אבל ג י; טוש"ע יו"ד שעד יא), שביום מותו של הנשיא אין כהונה (ירושלמי שם), שעשו אותו כמת מצוה לכל, מפני שהכל חייבים בכבודו (ראה ערך נשיא. רמב"ם שם). לא רצה להיטמא, מטמאים אותו בעל כרחו (ירושלמי שם).

ויש חולקים וסוברים שאין הכהנים נטמאים לנשיא אלא בטומאה דרבנן, אבל לא בטומאה של תורה (תוספות כתובות קג ב ד"ה אותו בשם רבי, ותוספות הרא"ש שם).

ויש מהראשונים שכתב שנשיא שמת אם יש אנשים כדי שיעור כבודו ללוותו (ראה ערך לוית המת על שיעור כבודו), הדבר בספק אם נטמאים לו כהנים (רא"ש הלכות טומאה. וראה לחם משנה אבל ג י. וראה בית יוסף וב"ח יו"ד שעד בדעתו).

גדול הדור

גדול הדור, יש מהראשונים שנסתפקו אם דינו כנשיא להיטמא לו (הגהות מיימוניות אבל ג ד, בשם ראבי"ה, והובא בבית יוסף יו"ד שעד); ויש שכתבו שכשם שאמרו בנשיא, כך כיוצא בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קלא, וראה ערך קבורה), וגדול הדור דינו כנשיא ונטמאים לו (אגודה כתובות קנב, ובית יוסף שם, בדעת רבינו חיים כהן בתוספות כתובות קג ב ד"ה אותו שנטמא על רבינו תם). ואחרונים כתבו שנהגו כולם שאין נטמאים על גדול הדור (ב"ח שם).

כהן גדול שמת

כהן גדול שמת, כתבו ראשונים שלא יטמא לו כהן אחר, שכן נאמר: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו (ויקרא כא ד), והרי זה כאילו נאמר לבעל בעמיו, והיינו כהן גדול שהוא בעל ואדון וקדושתו גדולה (רבותינו בעל התוספות על התורה פרשת אמור שם, בשם הרב בכור שור).

צדיקים

צדיקים שמתו, כתבו ראשונים שמטמאים ואסור לכהן להיטמא להם (ראה רש"י בבא מציעא פה ב ד"ה מציין; תוספות יבמות סא א; האשכול (רצב"א) ב עמ' 174 - 175; שו"ת מהרי"ל קנ).

מן הראשונים יש שכתבו שצדיקים גמורים שמתו מיתת נשיקה אינם טמאים (רמב"ן ריש פרשת חוקת; החינוך רסג. וראה אבני נזר יו"ד תסו יז).

תלמיד לרבו

תלמיד שהוא כהן, נחלקו אמוראים בירושלמי אם נטמא הוא לרבו: ר' חמא - או ר' אחא (כן הוא בירושלמי ברכות ג א. וראה ברוקח שטו שגרס ר' אבא) - אומר נטמא לו (ירושלמי נזיר ז א), ור' יוסי אוסר (ירושלמי ברכות שם ונזיר שם).

להלכה כתבו ראשונים שהדבר בספק, ולפיכך לא יטמא לרבו כשיש קוברים אחרים (תורת הבית הארוך לרמב"ן עמ' קלא, והובא בבית יוסף יו"ד שעד; רא"ש הלכות טומאה; רבינו ירוחם אדם נתיב ב ה, וכן פסק הטור שם^[14]); ויש שכתבו בתורת ודאי שתלמיד אינו נטמא לרבו אפילו הוא רבו מובהק (האשכול [רצב"א] ב עמ' 174 - 175 שדוקא לנשיא נטמא, ראה לעיל).

גוסס

לא הוזהרו הכהנים על המת עד שעה שימות (ברייתא בגמרא נזיר מג א). ונחלקו תנאים במקור הדין, חכמים אומרים שנאמר: לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד. ברייתא שם), שמשמעו אחר שנעשה חלל (תוספות ופירוש הרא"ש שם), ומותר לעסוק בו, ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות (מיוחס לרש"י שם); רבי אומר שנאמר בנזיר: לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם (במדבר ו ז), עד שימות (ברייתא שם), והוא הדין בכהן (מיוחס לרש"י נזיר מג א).

ונחלקו אמוראים:

• רבי יוחנן אמר לא נחלקו חכמים ורבי בדין אלא במשמעות הדרשה מן הכתובים (גמרא שם), ולדברי הכל אינו עובר על הגוסס קודם שמת (תוספות ופירוש הרא"ש שם; אור זרוע ב תכו).

• וריש לקיש אמר שנחלקו בגוסס, שלדעת חכמים מוזהרים אף על הגוסס, ולדעת רבי עד שימות דוקא, אבל גוסס לא (נזיר מג א), ואף ששנינו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו גוסס (אהלות א ו ושם נתבאר, וראה ערך גוסס), מכל מקום לדעת חכמים כהן מתחלל (גמרא שם), שדורשים הלאו שנאמר ב"לא יטמא" כאילו מוסב על "להחלו": ולא להחלו, להזהירו אף בגוסס משום חילול (תוספות ורא"ש ושיטה לחכמי איורא נזיר מג א), ולוקה (מיוחס לרש"י ופירוש הרא"ש ורבי אברהם מן ההר נזיר שם).

וכתבו מן הראשונים שאף שאינו לוקה משום לא יטמא, מכל מקום לוקה משום לא יחלל (פירוש הרא"ש שם), שאף גוסס בכלל חלל (מיוחס לרש"י ופירוש הרא"ש ורבי אברהם מן ההר שם), שאינו ראוי לחיות (פירוש הרא"ש שם), לפי שרוב גוססים למיתה (מיוחס לרש"י שם, ופירוש הרא"ש שם, ורבי אברהם מן ההר שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין הכהן מוזהר על הגוסס (הלכות גדולות הלכות טומאה; שאילתות קג ורי"ף הלכות טומאה שאינו מטמא; תוספות נזיר מג א, ופירוש הרא"ש שם ורא"ש הלכות טומאה; רמ"א בשו"ע יו"ד שע א, בשם יש מתירין, וסיים שטוב להחמיר).

• יש פוסקים שמוזהר הוא על הגוסס (אור זרוע ב תכו, ושכך כתוב בהלכות גדולות ומורו ה"ר שמחה ב"ר שמואל; ראבי"ה הלכות טומאת כהנים; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; טוש"ע שם וב"ח שם).

• ויש מחלקים בין גוסס בידי אדם, שלדברי הכל מותר לכהן לנגוע בו, לגוסס בידי שמים, שאסור (פירוש הרא"ש נזיר ד ב בנזיר. וראה קרן אורה שם שהוא הדין בכהן).

בכהן טמא

כהן שבעוד שהיה מת מונח על כתפו הושיטו לו מת אחר ונגע בו, אינו חייב על הטומאה השניה, שנאמר: לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא ד. ברייתא בגמרא נזיר מג א), דוקא מי שלא היה מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד (ברייתא שם; רמב"ם אבל ג ד), וכתבו ראשונים שהואיל ולא נסתלק מטומאה הראשונה, כטומאה אחת היא (מיוחס לרש"י שם).

וכן אם נכנס לאהל המת בעודו מחובר לטומאה, כשם שאם היה חוזר ונוגע לא היה חייב, כך אינו חייב משום ביאה (נזיר מב ב, ומיוחס לרש"י שם ותוספות שם), לפיכך הנכנס לאהל המת כדרכו, אינו חייב אלא משום טומאה, ולא משום ביאה, כיון שמיד בהכנסת היד, או החוטם, או אצבעות רגליו - נטמא (ראה ערך טומאת אהל), נמצא שמחולל ועומד הוא קודם הביאה, שאיסור ביאה אינו אלא כשהכניס כל גופו או רובו (ראה לעיל: הטומאה האסורה; גדר איסור ביאה וכו'. מיוחס לרש"י שם), ולא יתכן שיעבור משום איסור ביאה אלא כשאיסור טומאה ואיסור ביאה באים כאחד (נזיר מב ב ומג א בנזיר ושהוא הדין בכהן; רמב"ם אבל ג ו בכהן גדול), כגון שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה (רב פפא בגמרא שם; רמב"ם שם), מדעתו (רמב"ם נזירות ה יח; תוספות נזיר שם ד"ה כגון לענין נזיר), או כגון שנכנס לאהל שגוסס נמצא בתוכו, ואחר כך מת, שהטומאה והביאה באים כאחד (מר בר רב אשי נזיר שם; רמב"ם שם).

בשעה שמתטמא לקרוביו

אסור לכהן להיטמא למת אפילו בשעה שמתטמא לקרוביו, שנאמר: לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג), אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני, או אגע בקבר פלוני (תורת כהנים אמור א; רמב"ם אבל ב טו), וכתבו ראשונים לפי שהטומאה לקרוב דחויה היא ולא הותרה לכל (רמב"ם שם).

אבל במסכת שמחות שנינו: היה עומד וקובר את מתו - עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר (שמחות ד), ויש מהראשונים שפסקו כן להלכה (ראב"ד בהשגות על הרי"ף סוף מכות; הרוקח שטו; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; טור יו"ד שעג; רמ"א בשו"ע שם ז), אלא שמהם יש שכתבו דוקא כהן הדיוט שנטמא לקרובו בהיתר, אבל נטמא באיסור, כגון כהן גדול, אסור לו להתעסק במת אחר (ראב"ד שם; מאירי מכות כא א).

יצא מבית הקברות וחזר ונכנס

יצא מבית הקברות וחזר ונכנס, נחלקו תנאים: רבי טרפון מחייב, ורבי עקיבא פוטר (מסכת שמחות ד טז). ויש גורסים: רבי טרפון פוטר, ורבי עקיבא מחייב (ירושלמי נזיר ג ד).

במסכת שמחות שנינו: נטמא וחזר ונטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא יום אחר (שמחות ד. וכן פירש הרמב"ן סוף מכות), ומרבה טומאה לעצמו (רמב"ן שם).

במשנה שנינו: היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת (משנה נזיר מב א, ומכות כא א בנזיר, וראה נזיר שם ב שהוא הדין בכהן).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאם נטמא ופרש מן הטומאה, וחזר ונטמא - חייב (תוספות נזיר מב ב ובשם ר"י, ראה הגהת ר"ב מרנשבורג; רמב"ם אבל ג ד; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; ארחות חיים ב עמ' 637^[15]), שהלכה כרבי טרפון (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קלה, והובא ברא"ש הלכות טומאה; רבינו ירוחם שם), שכן דעת סתם משנה (תורת הבית שם), או משום שכן דעת רבי עקיבא, לגורסים כן, והלכה כרבי עקיבא מחברו (ראה ערך הלכה. ראבי"ה סוף הלכות טומאת כהנים; רא"ש הלכות טומאה), לפיכך כהן שמת לו מת צריך להיזהר לקברו בסוף בית הקברות כדי שבחזרתו לאחר שיפרוש ממתו לא יטמא בקברות אחרים (רמב"ם אבל ב טו. וראה מאירי נזיר שם).

• ויש חולקים ופוסקים שאם נטמא וחזר ונטמא באותו היום, שלא הוסיף ימי טומאה על טומאתו - פטור (רבינו תם הובא בתורת הבית לרמב"ן שם, ועוד; ראב"ד בהשגות נזירות ה טו, ואבל ג ז), שכן דעת רבי עקיבא, והלכה כמותו (רבינו תם שם), או משום שהלכה בזה כרבי טרפון, לגורסים כן (סמ"ג עשין רלא על פי הגירסא הנ"ל). ומכל מקום אסור לו להיטמא שוב באותו היום (תורת הבית הארוך לרמב"ן עמ' קלו; שו"ת הריטב"א א שכד וסי' תי; האשכול [רצב"א] ב עמ' 177) מדרבנן (תורת הבית הארוך שם. וראה דעת הראב"ד בהשגות אבל ג ז).

לצורך מצוה ולדבר הרשות

מפני עשה

איסור טומאת כהנים הואיל ויש בו לא תעשה ועשה (ראה לעיל לעיל: האיסור), אינו נדחה מפני עשה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. בבא מציעא ל א, ומשנה וגמרא שם לד א, ועוד; רמב"ם גזלה ואבדה יא יח; טוש"ע חו"מ רעב ב, ללא הטעם). לפיכך כהן שראה אבדה בבית הקברות שמצוה להשיבה (ראה ערך השבת אבדה), אינו נטמא להחזירה (בבא מציעא שם; רמב"ם שם וטוש"ע השמיטו. ראה ב"ח שם סק"ח), ואם פגע בחברו, ובהמתו רובצת בבית הקברות, אינו נטמא לה לפרוק משאה (רמב"ם רוצח ושמירת נפש יג ג; טוש"ע שם. וראה סמ"ע שפירש בענין אחר), ואפילו אמר לו אביו היטמא, לא ישמע לו, שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' (ויקרא יט ג), כולכם חייבים בכבודי (ברייתא בגמרא שם). ואף שהוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום (ראה ערך כבוד אב ואם), אינו חייב לשמוע לו (גמרא שם).

להיטמאות מדרבנן לצורך נישואין או לימוד תורה

נטמא הכהן בטומאת בית הפרס שהוא מדרבנן (ראה ערך בית הפרס), או בחוץ לארץ בטומאת ארץ העמים (ראה ערכו), כשאין שם דרך אלא זו (שאילתות קג; רמב"ם אבל ג יד; טוש"ע יו"ד שעב א), כדי לישא אשה וללמוד תורה (ברייתא בגמרא עירובין מז א, ועבודה זרה יג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בתלמוד תורה נחלקו תנאים: רבי יהודה אומר אם אין לו מאין ללמוד - בארץ ישראל בטהרה (רבינו חננאל עבודה זרה שם) - יטמא, ואם לאו אל יטמא; רבי יוסי אומר אף שיש לו מאין ללמוד - יטמא, שלא מכל אדם זכאי ללמוד בתורה (שמחות ד כו, והובא בברייתא בגמרא עירובין שם, ועבודה זרה שם בקצת שינויים^[16]), שאין אדם זוכה ללמוד מכל מלמד, שיש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידו דרך קצרה (רש"י עירובין מז ב ד"ה שלא). הלכה כרבי יוסי (רבי יוחנן בגמרא שם ושם; רמב"ם וטוש"ע שם).

לישא אשה כתבו ראשונים שמותר אף כשמוצא אשה בארץ ישראל (תוספות בכורות כט א ד"ה הכי. וראה העמק שאלה קג יד לפי שלא מכל אשה זוכה להבנות). בירושלמי אמרו דוקא אם הבטיחו לו אשה בחוץ לארץ (ירושלמי ברכות ג א, ונזיר ז א. וראה פני משה שם דוקא שיודע ודאי שישאנה).

וכתבו ראשונים שכל שכן שמותר לצאת לחוץ לארץ לקיים שאר מצוות - כשאי אפשר לקיימם אלא שם (שאילת שלום לשאילתות שם קיא לבאר דעת תוספות) - שהן חשובות יותר מתלמוד תורה ולישא אשה (תוספות עבודה זרה יג א ד"ה ללמוד בדעת השאילתות).

באופן הנ"ל בטומאה מדאורייתא

בטומאה של תורה, כתבו ראשונים שאסור להיטמא אפילו כדי לישא אשה וללמוד תורה (רא"ש כתובות ב ה; מאירי וריטב"א שם יז א).

בירושלמי אמרו: אין מדקדקים במת בבית המדרש (כלאים ט א), ופירשו מן הראשונים שאם ישב הכהן בבית המדרש וטומאה מאהלת עליו, אין מצריכים אותו לצאת, לפי שלדעת הירושלמי מותר להיטמא לצורך תלמוד תורה אפילו בטומאה של תורה (רא"ש וריטב"א כתובות שם); ויש מהראשונים מפרשים דברי הירושלמי בטומאה מדרבנן (מאירי שם, וראה הערת המגיה שם). וכן כתבו אחרונים שאף לדעת הירושלמי אין טומאה של תורה מותרת מפני תלמוד תורה (מראה הפנים בירושלמי ברכות ג א; פני יהושע ברכות יט ב; קרבן נתנאל על הרא"ש כתובות שם אות ס).

האופנים המותרים

ישנם כמה אופנים בהם מותר לכהן להיטמא בטומאה מדרבנן:

• לילך דרך בית הפרס לדון, ולהעיד, ולהזות, ולקדש מי-חטאת (ראה ערכו. בכורות כט א).

• לצאת לחוץ לארץ לדיני ממונות ולדיני נפשות, לקדש את החודש ולעבר את השנה, ולהציל את שדהו מנכרי (שמחות ד כה, וגירסת הגר"א שם, והובא בירושלמי ברכות ג א; ברייתא בגמרא עירובין מז א, ועבודה זרה יג א: לדון ולערער; רמב"ם אבל ג יד; טוש"ע יו"ד שעב א), מפני שהוא מציל מידם (רמב"ם ושו"ע שם). וכשם שמותר להיטמא בחוץ לארץ, כך מותר בשאר טומאה של דבריהם (ברייתא וגמרא שם ושם; רמב"ם ושו"ע שם).

• מערבים לכהן ערובי-תחומין (ראה ערכו) בבית הפרס (משנה עירובין כו ב; רמב"ם עירובין ו יז; טוש"ע או"ח תט א), ורשאי הכהן ללכת וליטול הערוב, ולאוכלו שם (רש"י שם ד"ה ולכהן; רמב"ם וטוש"ע שם).

• להיטמא בבית הפרס לכבוד-הבריות (ראה ערכו), ולכל דבר מצוה (הלכות גדולות הלכות טומאה; שאילתות קג; תוספות בכורות שם ד"ה היכי תירוץ א). וכשהוא מצטער מפני הקור או החום, וכל שכן כשצריך לנקביו, כתבו אחרונים שמותר לו לעבור דרך מקום טומאה דרבנן (פתחי תשובה שעב סק"ג, בשם כמה אחרונים).

• מותר לכהנים לדלג על גבי ארונות של מתים - שלא הוזהרו עליהם כהנים אלא מדרבנן, ולא מן התורה, לפי שיש בהם חלל טפח החוצץ בפני הטומאה (ראה ערך טומאת קבר. גמרא שלהלן) - לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי גויים, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי גויים (ברכות יט ב; רמב"ם אבל ג יד; טור יו"ד שעב), שבשביל כבוד מלכים התירו להם חכמים להתטמא (גמרא שם, וראה ערך כבוד מלכים); ויש שאינם גורסים ההיתר של לקראת מלכי גוים, לפי שאין שייך לומר שמצוה להיטמאות בשביל כך (תוספות ר"י החסיד ברכות שם, בשם רבינו שמואל, וראה ערך הנ"ל).

להיטמאות מדאורייתא לצורך כבוד הבריות או מלך

טומאה של תורה אינה נדחית מפני כבוד הבריות, ולא מפני כבוד-מלכים (ראה ערכו), שכל מקום שיש חלול ה' אין חולקים כבוד לרב, שנאמר: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' (משלי כא ל. ברכות יט ב. וראה ערך חלול ה'), לפי שכבוד הרבים מצוה מדרבנן בלבד היא (ראה ערך כבוד הבריות), ואפילו היתה מן התורה לא היה בכוחה לדחות עשה ולא תעשה של טומאת כהנים, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה (פירוש מבעל ספר חרדים בירושלמי ברכות ג א).

בירושלמי אמרו שכבוד הבריות דוחה אף טומאה שהיא מן התורה (ירושלמי ברכות שם, כשם שדוחה לא תעשה).

פיקוח נפש

פקוח-נפש (ראה ערכו) דוחה איסור טומאת כהנים (ראה תוספות בבא מציעא קיד ב ד"ה אמר שלפיכך הותר לאליהו להחיות בנה של האלמנה^[17]).

בספק פקוח נפש יש מהאחרונים שכתב שאסור להיטמא (שו"ת בית יעקב קל, והובא בפתחי תשובה שע סק"א, וראה שם הטעם), וחלקו עליו אחרונים שאפילו ספק פקוח נפש דוחה טומאה, ולפיכך מותר לרופא כהן להיכנס אצל החולה כשהוא גוסס (שו"ת חתם סופר יו"ד שלח; הגהות נחלת צבי לשו"ע שם), מהם שמתירים אפילו כשיש רופא אחר שאינו כהן, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות (נחלת צבי שם, ובפתחי תשובה שם, על פי ירושלמי נדרים ד ב), ומהם שכתבו שדוקא כשאין שם רופא אחר (שו"ת חתם סופר שם).

המצוה להטמא לקרובים

רשות או חובה

כהן הדיוט מיטמא לששת הקרובים המפורשים בתורה: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ (ויקרא כא ב - ג. וראה רמב"ם אבל ב א, ושם ג א, וטוש"ע יו"ד שעג ג), וכן מיטמא הוא לאשתו (ראה להלן: להיטמא לאשתו, ושם שיש סוברים שהוא מדברי סופרים).

ונחלקו תנאים אם טומאה לקרובים רשות היא, או שהיא חובה:

• רבי ישמעאל סובר טומאה לקרובים שנאמר בה: לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג) רשות היא, שמאחר שאסר הכתוב את הכהנים להיטמאות למת, שנאמר: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא שם א), הוצרך להרשותם בטומאת קרובים (ברייתא וגמרא סוטה ג א).

• רבי עקיבא חולק ואומר טומאה לקרובים חובה היא ולא רשות (ברייתא בגמרא סוטה שם).

להלכה פסקו ראשונים שחובה להיטמא לקרובים (רמב"ם אבל ב ו; טוש"ע שם שעג ג), שהלכה כרבי עקיבא מחברו (אור זרוע ב תכז; סמ"ג עשין נח. וראה ערך הלכה). מצוה זו מנאוה מוני המצוות במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם עשה לז; סמ"ג עשין נח; החינוך מצוה רסד).

וחובה להיטמא לקרובים אף בזמן שבית המקדש קיים (האשכול [הוצאת אלבק] ב עמ' 175), וכל שכן בזמן הזה, שאם בזמן בית המקדש שהיו מקריבים קרבנות, והיה נוהג טומאה וטהרה, נטמאו להם בעל כרחו, כל שכן בזמן הזה (הלכות גדולות הלכות טומאה על פי כמה נוסחאות), ונטמא לקרובים אפילו ברגל, אף שמצוה לטהר עצמו ברגל (ראה ערך טהרה: טהרה ברגל. ריטב"א כתובות נג א ד"ה והא, בשם יש מפרשים, וראה ערך הנ"ל).

טעם המצוה

בטעם המצוה יש מהראשונים שכתבו לפי שחייב בקבורת הקרובים (ראב"ן א לג, וראה ערך קבורה), וכדי שתהא קבורתם מזומנת יותר על ידי קרוביהם (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קל, ורמב"ן יבמות פט ב), כענין מת מצוה (ראה ערכו. ריטב"א ונימוקי יוסף יבמות שם^[18]).

ויש שכתבו שדחיית הטומאה היא מפני חומרת מצות אבלות כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהם (רמב"ם אבל ב ו, וספר המצות מצוה לז, וכן מבואר בהשגות הראב"ד ביאת מקדש ב ו), ודוקא במי שחייבים להתאבל עליו, אבל מי שאין חייבים להתאבל עליו אינו נטמא להם, כגון הרוגי-בית-דין (ראה ערכו), והמאבד עצמו לדעת (ראה ערכו. וראה ערך הרוגי בית דין: אבלותם. רמב"ם שם ח וכסף משנה).

להיטמא לאשתו

במצוה להיטמא לאשתו נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהיא מן התורה (רמב"ן יבמות פט ב ד"ה הכא; תוספות רי"ד כתובות נג א).

• ויש חולקים וסוברים שהמצוה להיטמאות לאשתו אינה אלא מדברי סופרים (רמב"ם אבל ב א,ז; החינוך מצוה רסד; מאירי יבמות כד ב, וסוטה ג א), מהם שכתבו שעשאוה כמת מצוה (ראה ערכו), שלפי שאין לה יורש אלא הבעל, לא תמצא מי שיתעסק בה (רמב"ם שם ז; החינוך שם; מאירי יבמות כב ב, בשם יש מתרצין).

מן האחרונים יש שכתבו שלדברי הכל החיוב להיטמאות לאשתו מן התורה הוא, ומה שאמרו שהוא מדברי סופרים היינו שאינו מפורש בתורה (כסף משנה שם א, בדעת הרמב"ם).

שלא לצורך ואחר סתימת הגולל

שלא לצורך

בטומאה לקרובים, נחלקו ראשונים אם נטמא הכהן דוקא לצורך, או אפילו שלא לצורך:

• יש שכתבו שנטמא להם בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה (תורת הבית הארוך לרמב"ן סוף ענין הכהנים, והובא ברא"ש הלכות טומאה; טור יו"ד שעג; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; שו"ע שם ה דעה א), ואף שלא לצורך מצוה להיטמא להם (ש"ך שם סק"ט), וכל שכן שבשבת מותר לשומרו שלא יהיה מוטל בביזיון, שזה קצת צורך קבורה (תרומת הדשן רפג; רמ"א בשו"ע שם בשמו), וכתבו אחרונים שלדעתם טומאת קרובים הותרה, וכשהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך כלל (מנחת חינוך מצוה רסד).

• ויש חולקים וסוברים שאינו נטמא אלא לצורך המת (תוספות פסחים ט א, ונדה טו ב; תוספות הרא"ש נדה שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים; רמ"א בשו"ע שם, ושכן יש להחמיר), לקוברו ולהביא לו ארון ותכריכים (רמ"א בשו"ע שם), ואסור להיטמא בו כדי לשומרו (תרומת הדשן שם, ורמ"א שם), וכתבו אחרונים שאפשר שלדעתם לוקים על טומאה שלא לצורך קבורה, שלדעתם טומאת קרובים דחויה היא ולא הותרה, ואינה דחויה אלא לצורך (מנחת חינוך מצוה רסד, וראה שם עוד).

עד מתי נטמא לקרוביו

עד מתי נטמא לקרוביו - ומצוה להיטמא להם (חידושי בן אריה יא ז) - מחלוקת תנאים בדבר:

• רבי מאיר אומר כל אותו היום.

• רבי שמעון אומר עד שלושה ימים.

• רבי יהודה אומר רבי טרפון אומר עד שיסתם הגולל (שמחות ד ז).

להלכה כתבו ראשונים כרבי יהודה בשם רבי טרפון (רמב"ם אבל ב ח; טוש"ע יו"ד שעג ו), וכל זמן שלא נסתם הגולל נטמא להם אפילו אחר כמה ימים (הרוקח שם), ואחר שנסתם הגולל הרי הקרובים כשאר כל המתים שאם נטמא להם לוקה (רמב"ם שם), ואסור לחזור אחר הקבורה כדי לבכות על הקבר (מאירי נזיר מב ב; שיטה מקובצת שם מד א, בשם שיטה), או להספידו, שאחר הקבורה אין זה צורך המת כלל (מאירי שם), וכתבו אחרונים שאף לצורך אסור, כגון לגרש משם בהמה וכיוצא בזה (חזון איש יו"ד ד טו, ואהלות כב לה, על פי דעת רש"י).

גדר סתימת הגולל

סתימת הגולל שאמרו, כתבו ראשונים שסתמוהו בקבר (האשכול [הוצאת רצב"א] ב עמ' 174), והיינו כיסוי הקבר בעפר (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קמז לענין תחילת אבלות, והובא בבית יוסף יו"ד שעה; רא"ש מועד קטן ג לט), ואף כשרגילים להניח אבן על גבי הקבר לאחר זמן, עכשיו שנסתם הקבר אסור להיטמא לו (רא"ש שם).

אופנים שמותר להטמא אף לאחר שנקבר

כל לצורך המת נטמא לו אפילו אחר שנקבר, ומפנהו מקברו לקברי אבותיו, כל זמן שהוא שלם (מאירי נזיר מג ב, על פי גמרא שם מד א, וראה להלן: במת שאינו שלם), או אם קברוהו לפי שעה בכפר כדי לפנותו לקבר בעיר, מותר להיטמא לו - לצורך (ראה דברי השואל בשו"ת הרשב"א שלהלן; רמ"א שלהלן) - עד שיסתם הגולל השני, אבל אם נקבר שלא על דעת לפנותו, הרי זה אסור להיטמא לו משיסתם הגולל (שו"ת הרשב"א א; רמ"א בשו"ע יו"ד שעג ו), ומכל מקום אם הושלך מקברו, או שעבר ופינהו לקברי אבותיו, כתבו אחרונים שמותר להיטמא לו עד שיסתם הגולל השני, אפילו אם נקבר תחילה שלא על דעת לפנותו (חזון איש אהלות כב לה, על פי גמרא בנזיר הנ"ל).

בכהן גדול

כהן גדול אינו נטמא לקרובים (משנה נזיר מז א; רמב"ם אבל ג ו), שנאמר: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא (ויקרא כא יא. רמב"ם שם. וראה הדרשה בגמרא בנזיר שם ב). וזה אחד מן הדברים שבין כהן גדול לכהן הדיוט (ברייתא בגמרא יומא עג א ושם נתבאר).

הכהנים שנכללים באיסור

אחד כהן גדול המשמש, ואחד כהן גדול שעבר - כגון שאירע פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו, ועבר פסולו של הראשון שחוזר לעבודתו, והשני הוא כהן שעבר (רבינו חננאל ורש"י יומא עג א וכמה מקומות, וראה ערך כהן גדול) - אסורים בטומאת קרובים (משנה הוריות יא ב), אחד המשוח בשמן-המשחה (ראה ערכו), ואחד המרבה-בגדים (ראה ערכו. משנה שם, וברייתא שם יב ב, ותוספתא שם ריש פרק ד), כגון הכהנים שהיו בבית שני שלא היה אז שמן המשחה (רבינו חננאל ורש"י יומא שם ועוד), ואף כהן משוח-מלחמה (ראה ערכו) בכלל האיסור (ברייתא בגמרא הוריות שם, ותוספתא שם. על גדרו, ראה ערכו^[19]), שנאמר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים וגו' וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כא י - יא), ודרשו: הכהן הגדול מאחיו, זה כהן גדול, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, זה משוח מלחמה, ומלא את ידו ללבש את הבגדים, זה מרובה בגדים, ועל כולם הוא אומר ועל כל נפשת מת לא יבא (ברייתא בגמרא הוריות שם).

אלעזר ואיתמר בני אהרן

אלעזר ואיתמר בני אהרן, אף שהיו כהנים הדיוטות, כתבו ראשונים שמכיון שנמשחו בשמן המשחה בשבעת ימי המילואים (ראה ויקרא ח ל), דינם ביום משיחתם ככהן גדול, ואסורים בטומאת קרובים (בעלי התוספות על התורה ופירוש הטור ויקרא י ד, וחזקוני שם ה, שלפיכך לא נטמאו אלעזר ואיתמר על נדב ואביהוא), שנאמר: כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם (ויקרא י ז. בעלי התוספות שם); ויש שכתבו שאיסור אלעזר ואיתמר הוראת-שעה (ראה ערכו) היתה, והיה דינם באותה שעה כמו כהן משוח מלחמה (רמב"ן על התורה שם ו, ובהשגות לספר המצות לא תעשה קסג, וראה שם שדוקא בימי המלואים).

באשה וישראל וקטן

כהנות

הכהנות שאינן מוזהרות על הטומאה (ראה לעיל: המוזהרים; בת כהן), נחלקו ראשונים אם מצוות להיטמא לקרובים:

• יש סוברים שאינן מצוות, אלא אם רצו נטמאות, ואם לאו אינן נטמאות (רמב"ם אבל ב ו, וספר המצות עשה לז, והובא בטור יו"ד שעג; החינוך מצוה רסד), שכל שישנו ב"לא יטמא" ישנו ב"יטמא", והנשים שאינן בלא יטמא, אינן במצות יטמא (ספר המצות שם), וכתבו אחרונים שמכל מקום אם רצתה האשה להיטמא לקרובים - רשאית, ואפילו ברגל (לחם משנה אבל ב ה; שאגת אריה סו, ושאגת אריה החדשות ח; שו"ת יד אליהו מלובלין סח).

• ויש חולקים וסוברים שאף הנשים מצוות להיטמא לקרובים (ראב"ד בהשגות אבל שם; ר"י מלוניל (נ"י) ורא"ש הלכות טומאה; רבינו ירוחם נתיב כח ד; טוש"ע יו"ד שעג ג), וכל שכן הוא, שאם כהן המוזהר על טומאת מת מחוייב להיטמא לקרובים, אלו שאינן מוזהרות על הטומאה לא כל שכן שמצוות להיטמא לקרובים (הגהות הרמ"ך על הרמב"ם שם), ואם אין האשה רוצה להיטמא - כופים אותה (ר"י מלוניל (נ"י) הלכות טומאה).

ישראל

ישראל שאינו מוזהר על טומאת מת, כתבו ראשונים שאינו מצווה להיטמא לקרובים (שו"ת הרשב"א א כז; שאגת אריה החדשות ח, ומנחת חינוך מצוה רסד, בדעת הרמב"ם ועוד), אם לפי שהמצוה תלויה באיסור (שאגת אריה שם, ומנחת חינוך שם, ודברי שאול יו"ד שם סק"ג), או לפי שפרשת טומאה נאמרה בבני אהרן, ואין לויים וישראלים בכלל (שאגת אריה שם. וראה בארוכה בשו"ת אמרי נועם טו).

ויש שכתבו שאף הישראל מצווה להיטמא לקרובים (הגהות הרמ"ך על רמב"ם אבל ב ו; דרישה אבן העזר נה סק"ב; שאגת שם בדעת כמה ראשונים מכמה ראיות), וכל שכן הוא מכהן (דרישה אבהע"ז שם).

קטן

כהן קטן שהוזהרו עליו הגדולים שלא לטמאו (ראה לעיל: המוזהרים; כהנים קטנים), כתבו אחרונים שהוזהרו שלא לטמאו אף לקרובים, והרי הם כרחוקים אצלו (מנחת חינוך מצוה רסד).

במת שאינו שלם

מת חסר שאינו כברייתו, נחלקו תנאים ואמוראים אם נטמא לו קרובו כהן:

• רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים שעמו אמרו אינו נטמא לו, לפיכך הורו שאין להיטמא לאביו שמת שלוש שנים קודם לכן (נזיר מד א), שאחר שלוש שנים אי אפשר שלא יהיה חסר (מיוחס לרש"י ורא"ש ומאירי שם), וכן אמר רב חסדא בשם רב נקטע ראשו של אביו, אינו נטמא לו (נזיר מג ב), שנאמר: וּלְאָבִיו (ויקרא כא ב), בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר (נזיר שם ושם), שאם אינו שלם כמו שהיה בחיים, אינו נקרא "לאביו" (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קמא, והובא ברא"ש הלכות טומאה), ואף שנמצא ראשו (תורת הבית לרמב"ן שם), והוא בצד הגוף (מיוחס לרש"י ומאירי נזיר מג ב; רא"ש הלכות טומאה; טוש"ע יו"ד שעג ט). וכן שאר קרובים (רמב"ם אבל ב טו; סמ"ג לאוין רלד), שנאמר בהם: לְאִמּוֹ וְלִבְנוֹ וגו' (ויקרא שם שם), כולם שלמים במשמע, ולא חסרים (לבוש יו"ד שעג ט).

• רבי יהודה אומר נטמא הוא לאבר מן המת של אביו (ברייתא בגמרא שם), ויש גורסים: לעצם כשעורה של אביו (ראב"ד ור"ש משאנץ ועוד בתורת כהנים אמור א. ולפנינו שם אמרוה בשם תנא קמא), ופירשו ראשונים שלדעת רבי יהודה אפילו אם היה אביו חסר אבר מותר לקוברו, וכשימצא את האבר החסר יחזור ויקברנו, אבל אסור לו להיטמא לאבר ממנו כשלא נטמא עדיין לגופו (מיוחס לרש"י שם על פי גירסתו שם; תוספות ורא"ש ושיטה לחכמי איוורא, ושיטה מקובצת בשם רבינו עזריאל שם), שלא התירה תורה להיטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו (מיוחס לרש"י שם), שנאמר: לְנֶפֶשׁ (ויקרא כא א), הקפידה תורה שלא יטמא לכתחילה אלא על נפש (ראב"ד ור"ש משאנץ בתורת כהנים שם).

• רבי אליעזר בן יעקב אומר נטמא הוא לשדרה (ראה ערכו), וגלגלת (ראה ערכו), ורוב בנין ורוב מנין (ראה ערך אברים (באדם) וערך עצמות), אבל אינו נטמא לכזית מן המת (נזיר שם, וראה ערך מת), שנאמר באחותו: לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג), אינו נטמא לאבריה, וכשנאמר: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (ויקרא שם א), הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת (גמרא שם), שנטמא לשדרה, או גולגולת, או לרוב בנינה או לרוב מנינה, אבל לא לאבר אחד (מיוחס לרש"י שם ומד א), ולאו דוקא אחותו, אלא הוא הדין בשאר קרובים (גמרא שם).

ואמרו בגמרא שאף רבי אליעזר בן יעקב סובר כרבי יהודה (גמרא שם), ונחלקו ראשונים אם סבר לגמרי כרבי יהודה או לא (ראה רוקח שטו ורא"ש הלכות טומאה).

להלכה

להלכה נחלקו בכך ראשונים:

יש פסקו כרב חסדא בשם רב שאינו נטמא כשאינו שלם (רמב"ם אבל ב יד,טו; תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קמא; רא"ש הלכות טומאה; טוש"ע יו"ד שעג ט), שכן הורו להלכה רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים שעמו, ומעשה רב הוא (תורת הבית שם ורא"ש שם, וראה שם עוד טעמים לכך. וראה ערך הלכה: על פי מעשה).

• יש שהתירו לכהן להיטמא אף לאבר מן המת של אביו (הגהת הרמ"ך על הרמב"ם שם יד, בשם הר"ר אברהם אב"ד וחבריו ושסמכו על הרי"ף שלהלן, וכתב עליהם שלא דקדקו יפה), ואפילו על עצם כשעורה (רי"ף הלכות טומאה, והובא בראב"ד בהשגות אבל ב יד), שלדעתם הלכה כרבי יהודה (רא"ש הלכות טומאה, וראה שם עוד טעמים).

• יש פוסקים שאינו נטמא לאבר אחד, אבל נטמא הוא לשדרה, וגולגולת, ורוב בנין ורוב מנין, כרבי אליעזר בן יעקב (מאירי נזיר שם, בשם יש פוסקים, ושכן דעת גדולי הפוסקים, ושכן נראה עיקר).

• ויש פוסקים שלכתחילה אינו נטמא לאבר מאבריו, אבל אם נטמא לגופו ומצאו חסר, מחזר על אותו אבר ונטמא לו, כרבי יהודה (מאירי שם בשם יש פוסקים).

למצריכים גוף שלם, כמה יחסר מגופו ואינו נטמא לו

חסר מגופו שאינו נטמא לו, יש מהראשונים שכתבו אפילו חסר רק עצם כשעורה (מאירי נזיר מג ב; כל בו הלכות אבל ב, וארחות חיים ב עמ' 602, הובא בבית יוסף יו"ד סוף סי' שעג; שיטה מקובצת נזיר מד א, בשם שיטה), ואפילו כל שהוא (רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; טוש"ע שם ט); ויש שכתבו שאינו נקרא חסר אלא בכדי שינטל מן החי וימות (כל בו וארחות חיים שם, בשם הר"ר יחיאל מפאריס, והובא בבית יוסף שם), היינו כל שהנשמה תלויה בו (חזון איש יו"ד רי טו, ואהלות כב לה, ושכן דעת הרמב"ם אבל ב יד).

הרוג

הרוג, כתבו ראשונים שדינו כחסר (כל בו אבל ב, וארחות חיים ב עמ' 602 בשם ר"ש מאיוורא; רמ"א בשו"ע יו"ד שעג ט, בשם יש אומרים, ושכן נכון להחמיר), וכתבו אחרונים לפי שדמו יוצא (מנחת חינוך מצוה רסד; אור שמח אבל ג ח, על פי רש"י נדה כז ב); ויש שכתבו שהרוג אין דינו כחסר (שיטה מקובצת נזיר מד א. וראה ערוך השלחן יו"ד סוף סי' שעג; לבוש שם ט, בשם יש חולקין), לפי שאין חסרונו ניכר בגופו (רדב"ז על הרמב"ם אבל סוף פרק ב).

נתייבשה הלחות שבו עד שנשאר יבש כעץ והוא שלם, אין דינו כחסר (שו"ת רדב"ז ב תשלב), ואין צריך לומר כשנהרג על ידי סם המות או חנק וכדומה (אגרות משה יו"ד א רנא, וחלק ב קסה).

נחתכה יד אביו ומת לאחר זמן

נחתכה ידו של אביו מחיים ומת לאחר זמן, כתבו ראשונים שבנו נטמא לו, לפי שהוא לאחר מיתה שלם כמו שהיה בחיים (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קמא, וסיים שהדבר צריך הכרע; רבינו ירוחם חוה נתיב כח ד; טור יו"ד שעג; שו"ע שם ט, בשם יש מי שאומר), ולא אמרו שאינו נטמא לאביו כשהוא חסר אלא כשנחסר אחר מיתה (תורת הבית שם; רבינו הלל לתורת כהנים אמור א), או בשעת מיתה, כגון נחתך ראשו (תורת הבית הארוך שם).

ויש שכתבו שאף אם נחסר מחיים אינו נטמא לו (כל בו הלכות אבל ב, וארחות חיים ב עמ' 602, בשם ר"ש מאיורא, והובא בבית יוסף יו"ד סוף סי' שעג).

באבר מן החי ובנפל

באבר מן החי

אבר מן החי שמטמא טומאת מת (ראה ערך מת), אין הכהן נטמא לו אפילו היה קרובו, שנאמר: לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג), ודרשו: לה הוא נטמא - אם מתה (רש"י סוטה ג א ד"ה לה) - ואינו נטמא על אבריה (תורת כהנים אמור א; ברייתא בגמרא נזיר מג ב; גמרא סוטה שם), שאם היתה אחותו או אחד מן הקרובים מוכה שחין ואבריו נופלים - אינו נטמא לאבריהם (רש"י סוטה שם), ולאו דוקא שאר קרובים, אלא אפילו לאבר מן החי של אביו (תורת כהנים שם; ברייתא בגמרא נזיר שם; מסכת שמחות ד כז). בירושלמי אמרו שרבי יהודה חולק וסובר שכשם שאדם נטמא לעצם כשעורה מאביו המת (ראה לעיל: במת שאינו שלם, שכן דעתו), כך נטמא גם על אבר מן החי מאביו (ירושלמי נזיר שם, והובא בר"ש משאנץ על תורת כהנים שם).

להלכה אין הכהן נטמא לאבר מן החי מאביו (רמב"ם אבל ב יד; טוש"ע יו"ד שעג ט), וכתבו אחרונים שהוא הדין לאבר מן החי של עצמו (שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד רט).

בנפל

הכהן אינו נטמא לבנו ולבתו - ולאחיו ולאחותו (ש"ך יו"ד שעג סק"ז; מנחת חינוך מצוה רסד) - אלא כשהם בני קיימא (תורת כהנים אמור א, והובא להלכה ברי"ף ורא"ש הלכות טומאה, ורמב"ם אבל ב ח; טוש"ע יו"ד שעג ד, וראה בתורה כהנים שם הדרשה).

ספק אם כלו לו חדשיו

ספק אם כלו לו חדשיו, אינו נטמא לו (ירושלמי יבמות יא ז; טור יו"ד שעג, וש"ך שם סק"ז), וכתבו ראשונים שגזרת הכתוב היא, שכל שלא הוחזק בן קיימא אינו נטמא לו, ולא משום דין ספק, ואפילו אחר הרוב (ראה ערכו) אין הולכים בהם (תורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' ריא), וכגון רוב ולדות שאינם נפלים (ראה ערך נפל), שבהיתר טומאת קרובים מיעטה תורה את הספקות (מנחת חינוך מצוה רסד).

הקרובים שאין הכהנים נטמאים להם

ספק קרוב

ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו, אין הכהן נטמא לו (שמחות ד ב, והובא בהלכות גדולות הלכות טומאה, ועוד; רמב"ם אבל ב יג; טוש"ע יו"ד שעג ח), שנאמר: לָהּ יִטַּמָּא (ויקרא כא ג), נטמא הוא על הודאי, ואינו נטמא על הספק (תורת כהנים אמור א; רמב"ם שם), כיצד, לא שהתה אמו אחר בעלה הראשון שלשה חדשים להבחנה (ראה ערכו), ונשאת לשני וילדה, ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והיו שניהם כהנים, הוא אינו נטמא להם, והם אינם נטמאים לו (משנה יבמות ק ב; רמב"ם שם, ואסורי ביאה כ יח; טוש"ע שם, ואבהע"ז ג ט), ובנים של זה ושל זה אינם נטמאים זה לזה, שספק אח הוא (רבינו הלל בתורת כהנים שם).

במה דברים אמורים כשנתאלמנה מן הראשון, אבל אם נתגרשה ממנו אינם נטמאים זה לזה דוקא כשלא נתחללה מן השני, וכגון שנמצאו קידושיה הראשונים קדושי-טעות (ראה ערכו), אבל אם נתחללה, הרי הבן חלל, ומותר לו להיטמא לראשון ממה נפשך, אם בן הראשון הוא הרי זה אביו, ואם בן השני הוא הרי הוא חלל, ולא הוזהר על הטומאה (גמרא שם ורש"י).

אחותו ואחיו מאמו

אינו נטמא לאחיו ואחותו אלא מאביו (תורת כהנים אמור א; רמב"ם אבל ב יב; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו וְלַאֲחֹתוֹ (ויקרא כא ב - ג. ראה בתורת כהנים וברמב"ם שם הדרשה).

אחותו הנשואה

אחותו, אינו נטמא לה אלא כשהיא בתולה, אבל לא הנשואה - אף כשהיא נשואה לכהן (רמב"ם אבל ב י) - שנאמר: הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ (ויקרא כא ג), הבתולה, הפנויה ולא הנשואה (פסיקתא זוטרתא ויקרא שם; רמב"ם אבל שם; טוש"ע יו"ד שעד ד), ואינו נטמא לה אפילו נתגרשה (רמב"ן ורשב"א יבמות ס א, להבדיל מארוסה שנתגרשה, להלן. וכן כתב בכסף משנה שם) או נתאלמנה (מאירי שם).

אחותו הארוסה

באחותו ארוסה נחלקו תנאים:

• רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אינו נטמא לה (ברייתא בגמרא יבמות ס א; מסכת שמחות ד ה), אף כשהיא ארוסה לכהן (רמב"ם אבל ב י; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה (ויקרא כא ג), פרט לארוסה (יבמות שם).

• רבי מאיר ורבי יהודה אומרים נטמא הוא לה, שנאמר: הַקְּרוֹבָה (ויקרא כא ג), לרבות הארוסה (ברייתא וגמרא יבמות שם; הלכות גדולות הלכות טומאה בשם מתיבתא דסורא).

הלכה כרבי יוסי ורבי שמעון (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שרבי יוסי ורבי שמעון שנים, ורבי מאיר ורבי יהודה שנים, והלכה כרבי יוסי לגבי כל אחד מהם (ראה ערך הלכה. רי"ף הלכות טומאה והובא בתורת הבית הארוך לרמב"ן [הוצאת שעוועל] עמ' קלד, והאשכול [הוצאת אלבק] ב עמ' 176).

כשנתגרשה מן הארוסין

אף שאינו נטמא לאחותו ארוסה, אם נתגרשה מן הארוסין נטמא הוא לה (רבי יוסי ורבי שמעון במסכת יבמות ס א; רמב"ם אבל ב יא; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: הַקְּרוֹבָה (ויקרא כא ג), לרבות ארוסה שנתגרשה (גמרא שם; רמב"ם שם), לפי שחזרה ונתקרבה (ר"י מלוניל (נ"י) הלכות טומאה; רמב"ן ורשב"א יבמות שם), והוא הדין נתאלמנה (מאירי שם. וכן כתב במנחת חינוך מצוה רסד), וכתבו אחרונים שנטמא לה אף אם זקוקה ליבום (מנחת חינוך שם).

אחותו בעולה

אחותו בעולה, כגון שהיתה אנוסה או מפותה, אינו נטמא לה (תורת כהנים אמור א; ברייתא בגמרא יבמות ס א, וירושלמי שם ו ד; רמב"ם אבל ב י; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה (ויקרא כא ג), פרט לאנוסה ומפותה (תורת כהנים שם; רמב"ם שם), שאינה בתולה (רש"י יבמות שם), והוא הדין כשנבעלה שלא כדרכה אף על פי שהיא בתולה (ראה ערכו), שנאמר אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, וזו היתה לאיש (ריב"א על התורה שם בשם הר"ר אליקים. וכעין זה במנחת חינוך מצוה רסד).

אחותו בוגרת

אחותו בוגרת נטמא הוא לה, שנאמר: אֵלָיו, לרבות את הבוגרת (תורת כהנים אמור א; יבמות ס א וב, וירושלמי שם ו ד; רמב"ם אבל ב י; טוש"ע יו"ד שעג ד), ודוקא קטנה, אבל לא גדולה (תורת כהנים שם), ופירשו ראשונים "גדולה" היינו בעולה שאינו נטמא הוא לה, ו"קטנה" היינו בתולה שנטמא הוא לה, ואפילו נערה ואפילו בוגרת הרבה (ר"ש משאנץ שם תירוץ א; רבינו הלל שם); ויש מפרשים "קטנה" היינו שיש לה בתולים, ואפילו בוגרת קרויה קטנה, לפי שיש לה מקצת בתולים (ראה ערך בוגרת), אבל גדולה יותר מבוגרת, שאין לה בתולים כלל, אינו נטמא לה (ר"ש משאנץ שם תירוץ ב; רבינו הלל שם, בשם אית דמפרשי, ועי"ש שדחה פירושם).

בעל לאשתו ארוסה

הבעל אינו נטמא אלא לאשתו הנשואה, אבל לאשתו הארוסה לא (תורת כהנים אמור א; רמב"ם אבל ב ז; טוש"ע אבהע"ז נה ה, ויו"ד שעג ד), שנאמר: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו (ויקרא כא ב), ודרשו: הקרוב, ולא ארוסה (תורת כהנים שם), ומכל מקום נכנסה לחופה - והיא ראויה לביאה (מנחת חינוך מצוה רסד) - דינה כנשואה, והבעל נטמא לה (ראה משנה כתובות מח א וב, ורש"י שם ד"ה מצותה), והרי היא בכלל "שארו" וקירוב בשר (ר"י מלוניל (נ"י) הלכות טומאה).

גרושה

גירש את אשתו - אף שיש לו בנים ממנה (שמחות ד ג) - אינו נטמא לה (תורת כהנים אמור א; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: הַקָּרֹב אֵלָיו (ויקרא כא ב), ולא גרושה (תורת כהנים שם, והובא ברי"ף הלכות טומאה), שאף על פי שהיתה קרובה אליו, מכל מקום עכשיו אינה אצלו, שכבר גרשה (ביאור הגר"א בתורת כהנים שם).

לקרוביו הפסולים

נטמא הכהן לקרוביו אפילו אם הם פסולים (תורת כהנים אמור א טו; רמב"ם אבל ב ט; טוש"ע יו"ד שעג ד), כשם שנטמא לאמו אפילו נתחללה - לאחר שנתעברה בבן זה (ראב"ד ורבינו הלל בתורת כהנים שלהלן. וראה ערך חלל; חללה) - שנאמר: לאמו ולאביו, אילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו הייתי אומר מה אביו שהוא חזקה הרי הוא נטמא לו, אמו ודאי, אינו דין שיטמא לה, אילו כן הייתי אומר - דיו לבא מן הדין להיות כנדון (ראה ערכו. רבינו הלל וקרבן אהרן שם) - מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר 'ולאמו' (תורת כהנים שם ה), שמשמע כל שהיא אמו (קרבן אהרן שם), ואין חילוק בין קרובים אחרים לאמו (ר"ש משאנץ בתורת כהנים שם טו), שלא מצינו שחילקה בהם התורה (ראב"ד שם).

לקרוביו כשהם ממזרים או נתינים

בנו ובתו ואחיו ואחותו נטמא להם אף שהם נתינים או ממזרים (שמחות ד; יבמות כב ב; רמב"ם אבל ב ט), לפי שממזר אחיו הוא (יבמות שם), מאב אחד (נמוקי יוסף יבמות שם), ובנו הוא לכל דבר (פסיקתא זוטרתא אמור. וראה ערך אב (המוליד)), חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית (משנה יבמות שם א, וגמרא שם ב; טוש"ע יו"ד שעג ד), שהבן הולך אחר האם (פסיקתא זוטרתא שם, וראה ערך הנ"ל).

אשתו פסולה

אשתו פסולה אינו נטמא לה (תורת כהנים אמור א; יבמות כב ב, ושם צ ב; רמב"ם אבל ב ט; טוש"ע יו"ד שעג ד), שנאמר: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו (ויקרא כא ד), מה תלמוד לומר - והרי כבר נאמר כי אם לשארו, שנטמא לאשתו (ר"ש משאנץ בתורת כהנים שם) - לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחתו, נטמא להם בין פסולים בין כשרים (ראה לעיל), יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה, תלמוד לומר לא יטמא בעל בעליו, יש בעל שנטמא ויש בעל שאינו נטמא, הא כיצד, נטמא הוא לאשתו כשרה, ואינו נטמא לאשתו פסולה (תורת כהנים שם; יבמות שם ושם), שעומדת להוציאה (גמרא שם כב ב), ואינה בכלל אשתו (רש"י שם ד"ה לאפוקי, ונמוקי יוסף שם).

ממפרשי התורה יש שכתבו שכוונת הכתוב: לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ, שלא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו (רש"י על התורה ויקרא שם).

אשתו הפסולה היינו אשה האסורה עליו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט (ראה ערך חיבי לאוין. מסכת שמחות ד ד; תוספתא יבמות ב לגירסא שלפנינו), והגיורת (שאילתות קג), וכן החלוצה (שמחות שם, ותוספתא יבמות שם), אף שאיסורה אינו אלא מדרבנן (ראה ערך חלוצה לכהן), שכיון שמתחללת בביאה מדרבנן (ראה ערך הנ"ל), הרי היא בכלל "להחלו" (ראה ערך ירושה. משנה למלך נערה בתולה א ה ד"ה עוד (הא')).

פרשו אבותיו מדרכי ציבור

פרשו אבותיו מדרכי ציבור - שנעשו מומרים (רש"י סנהדרין מז א ד"ה מדרכי, וראה בית יוסף יו"ד שעג) - לא יטמא להם (תורת כהנים אמור א; ברייתא ששנה רב שמעיה בסנהדרין שם; רמב"ם אבל ב ח; טוש"ע יו"ד שעג ח), שנאמר "בעמיו", בעושה מעשה "עמיו" (תורת כהנים שם, וברייתא שם).

הערות שוליים