מיקרופדיה תלמודית:טומאת מקדש וקדשיו

הגדרה^[1] - איסור כניסת טמא - או הכנסת טומאה - למקדש, ואיסור אכילת קדשים בטומאת הגוף

השם טומאת מקדש וקדשיו, במובן הרחב, כולל כמה איסורים ודינים שנאמרו בטומאה לענין מקדש או קדשים, כגון איסור כהן טמא לשמש במקדש, שחייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה (ראה ערך חיבי מיתות בידי שמים וערך טמא א וערך פסולי עבודה), או איסור אכילת קדשים טמאים (ראה ערך טמא ב וערך טומאה בצבור וערך פסולי המוקדשין), או איסור לטמא קדשים, או לטמא כלי שרת (ראה ערך טהרה וערך כלי שרת), אבל נתייחד שם זה בהלכה לענין איסור כניסת טמא למקדש, ואיסור אכילתו בקדשים, שהוזכרו בכל מקום כאחד בשם זה לענין דיניהם המשותפים, כגון חיובם בכרת במזיד, או בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) בשוגג, או כפרתם בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי-הרגלים (ראה ערכו).

האיסורים וחיובם

הבא אל המקדש טמא, וכן טמא שאכל את הקודש, הם בין הדברים שיש בזדונם כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם בית הבחירה ז יח, וביאת מקדש ג יב, ועוד; סמ"ג לאוין שד ושלט; חינוך קסז ושסג), ושאם התרו בהם למלקות - לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם סנהדרין יט א), ובשגגתם קרבן (משנה כריתות שם).

איסור ביאה אל המקדש טמא

אזהרת הבא אל המקדש טמא, למדוהו מהכתוב: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ וגו' וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (במדבר ה ב-ג. מכות יד ב; ספרי זוטא שם; סמ"ג לאוין שד, בשם ספרי; רמב"ם ביאת מקדש ג י), זה מחנה שכינה (ראה להלן: המקומות שבכלל מקדש. רמב"ם שם, ובספר המצוות ל"ת עז), שכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה (ראה ערך שלוח מחנות), כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה (ספרי זוטא שם; ספר המצוות לרמב"ם שם, ומ"ע לא, בשם המכילתא, ורמב"ם שם). ונכפלה האזהרה במה שנאמר ביולדת (ראה ערכו): וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד. רש"י שבועות יז ב ד"ה אין, וכריתות ב א ד"ה הבא; ספר המצוות ל"ת עז, על פי תורת כהנים תזריע פרשה א א)^[2].

חיובו בכרת

חיוב כרת בטמא שנכנס למקדש במזיד, למדוהו מהכתוב בטומאת מת: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה וגו' (במדבר יט יג. מכות יד ב), ונאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה וגו' כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא (במדבר שם כ), על טומאת מקדש ענש הכתוב כרת (ספרי חוקת קכט; ספרי זוטא במדבר ה ב; רמב"ם שגגות י ה)^[3].

איסור אכילת קדשים בידי טמא

אזהרת טמא שאכל את הקודש, למדוהו מהכתוב ביולדת (ראה ערכו): בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא יב ד), אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע, תלמוד לומר: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (שם), מקיש קודש למקדש, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה - כרת - אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה, ולא נאמר כרת אלא באכילה ולא בנגיעה (תורת כהנים תזריע פרק א ח; זבחים לג ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יח יג)^[4].

חיובו בכרת

חיוב כרת בטמא שאכל את הקודש במזיד, למדוהו מהכתוב: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ. מכות יד ב; רמב"ם שם), בטומאת הגוף הכתוב מדבר (תורת כהנים צו פרק יד ג; זבחים מג ב; ירושלמי שבועות א ב), שהרי עוסק בה והולך, שנאמר: כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר (ויקרא שם יט-כ. רש"י זבחים שם ד"ה בטומאת)^[5].

זר טמא שאכל קדשים

אף זר (ראה ערכו) שאכל קדשים בטומאת הגוף, חייב כרת משום טומאה, אף על פי שבלא כן אסור משום זרות (ראה ערך זר. תורת כהנים אמור פרשה ד ד; כן משמע מרמב"ם פסולי המוקדשין יח יג; פרשת דרכים, דרך החיים יט), שכן לגבי הכתוב

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים וגו' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא כב ג) שנאמר בכהנים, דרשו: אין לי אלא איש, אשה מנין, תלמוד לומר: מכל זרעכם, מנין לרבות כל ישראל, תלמוד לומר: כל איש (תורת כהנים אמור פרשה ד ד).

איסור כניסת טמא

כשלא שהה

הבא אל המקדש טמא חייב אף אם לא שהה, ואפילו יצא דרך קצרה (לקוטי הלכות שבועות יד ב, בדעת רש"י שם ד"ה חייב, ורמב"ם ביאת מקדש ג כב), ואחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אהל במקדש, ונכנס הוא תחת האהל, הרי זה חייב, שהרי ביאתו וטומאתו באים-כאחד (ראה ערכו. רמב"ם שם כא).

כשלא נכנס

אין טמא עובר על לאו של טומאת מקדש אלא אם כן נכנס, אבל נגע בעזרה מאחוריה פטור, שנאמר: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא יב ד. תורת כהנים תזריע פרשה א א; ספר המצוות ל"ת עז, וחינוך שסג, בשמו; רמב"ם שם), ואין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים (חינוך שם). והנכנס למקדש טמא חייב אפילו שלא נגע, שכן דרשו: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא שם), אי מה קודש משמע נגיעה, אף מקדש משמע נגיעה, ומנין שלא בנגיעה - כגון בקרון או בעגלה (רבנו הלל לתורת כהנים שם ח) - תלמוד לומר: ואל המקדש לא תבא (תורת כהנים שם).

דרך גגות

טמא שנכנס למקדש דרך גגות - פטור, שנאמר: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא שם), דרך ביאה אסרה תורה (שבועות יז ב; רמב"ם ביאת מקדש ג יט), ופירשו ראשונים שהיינו שפיחת את התקרה ונכנס, אבל אם נכנס דרך לול שבעליית בית קדשי הקדשים, שבו היו משלשלים את האומנים בתיבות (ראה ערך גגין ועליות), כיון שלכך נעשה הרי זו דרך ביאה (תוספות זבחים פב ב ד"ה לא, ומנחות כז ב ד"ה למעוטי). וכן אם נכנס במגדל הפורח באויר, בין שנכנס למקדש במגדל דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים - פטור (רמב"ם שם, לגירסתנו). ומכל מקום אף בנכנס שלא כדרך ביאה, אף על פי שהוא פטור מכרת, מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם; מאירי סנהדרין פג ב), שאסור מדרבנן (כסף משנה שם).

בנטמא בפנים

איסור טומאת מקדש נאמר אף בטהור שנכנס למקדש ונטמא שם, ולא יצא מיד, וכן שנינו: נטמא בעזרה והשתחוה - אפילו לא שהה בה בכדי השתחואה (כן משמע משבועות טז ב) - או שהה בכדי השתחואה (ראה להלן), או בא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה הימנה לצאת (ראה להלן. רש"י שם יד ב ד"ה או) - חייב, יצא בקצרה - פטור (משנה שם יד ב; רמב"ם ביאת מקדש ג כב), וזו היא מצות עשה שבמקדש (משנה שם), שיש כאן מצות עשה של וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וגו' (במדבר ה ב. ספרי זוטא שם; רש"י שבועות שם ד"ה זו, ושם יז ב ד"ה אין), שנאמר לו צא בקצרה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), שימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה (רמב"ם שם כא).

מקורו

אזהרתו, למדוה מהכתוב: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג), שמשמע אפילו נטמא בפנים (תוספות שם טז ב ד"ה תנהו). ולמדו חיובו בכרת או בקרבן מייתור הכתובים, שכתוב אחד אומר: אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה וגו' (במדבר יט יג), וכתוב אחד אומר: כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא (שם כ), אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים (גמ' שם טז ב). ושיעוריו הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) הם במי שנטמא בתוך העזרה (רש"י שם יד ב ד"ה חייב).

צורת ההשתחוות

השתחוה, שחייב בכל שהוא ואפילו לא שהה בה (ראה לעיל), אין הדברים אמורים אלא כשהשתחוה כלפי פנים (שבועות טז ב), היינו לצד מערב (רש"י שם ד"ה לא שנו), שהחזיר פניו להיכל והשתחוה (רמב"ם ביאת מקדש ג כב), שהרי זו בכלל השתחואה (כן משמע מרש"י שם ד"ה אבל). אבל השתחוה כלפי חוץ - למזרח (רש"י שם) דרך יציאתו (רמב"ם שם) - אינו חייב אלא אם כן שהה כדי השתחואה (גמ' שם), שכלפי חוץ אין זו השתחואה, ואינו חייב אלא משום שהייה (רש"י שם). ואף בשאר רוחות, אם החזיר פניו להיכל והשתחוה, חייב אף בלא שהייה (חידושי חתם סופר שם). השתחואה שיש בה שהייה, זו פישוט ידים ורגלים, והשתחואה שאין בה שהייה זו כריעה בעלמא (שבועות שם).

שיעור שהייה בכדי השתחואה

בשיעור שהייה בכדי השתחואה, נאמרו דעות רבות באמוראים (ראה שבועות טז ב, וירושלמי יומא ג ב, ושבועות ב ג), ולהלכה כתבו ראשונים ששיעורו הוא כדי לקרות - ביישוב, לא במהירות ולא באריכות (פירוש המשניות לרמב"ם שבועות שם) - את המילים שבכתוב בירידת האש מהשמים בחנוכת המקדש השני: וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (דברי הימים ב ז ג. רמב"ם ביאת מקדש ג כג; סמ"ג לאוין שד).

נטמא בשוגג ושהה במזיד

נטמא בפנים בשוגג, ושהה שם במזיד, והתרו בו למלקות - לוקה (כן משמע מתוספות שבועות יז א ד"ה או, ורמב"ם ביאת מקדש ג כד), כדרך שאמרו כן בכל חייבי כריתות שהתרו בהם למלקות (מאירי שם), והוא לדעת הסוברים לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו) לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל), שהרי השהייה אין בה מעשה (תוספות שם), או שלוקה לדברי הכל, לפי שהשהייה חשובה כמעשה (תוספות שם, לדעת רב אשי במכות כא א).

התרו שלא לעמוד ועמד פחות משיעור שהייה

התרו בו שלא לעמוד, ועמד פחות משיעור שהייה, נסתפקו בתלמוד אם צריך שהייה למלקות, או שלא נאמרה ההלכה בשיעור שהייה אלא לקרבן ולא למלקות (שבועות טז ב, ורש"י ד"ה למלקות), ולא נפשט הספק (גמ' שם יז א), ולהלכה כתבו ראשונים שאינו לוקה אלא אם כן שהה כשיעור שהייה (כן משמע מהרמב"ם ביאת מקדש ג כד; מאירי שם)^[6].

טימא עצמו במזיד

טימא עצמו בפנים במזיד, נסתפקו בתלמוד אם נאמרה בו ההלכה של שהייה (גמ' שם), ואף כאן הספק הוא לענין מלקות (רש"י שם ד"ה טימא; תוספות שם ד"ה טימא).

הליכה בדרך קצרה

קצרה שאמרו שאם יצא בה פטור (ראה לעיל) אפילו עקב בצד גודל - ששהה בהליכתו והיה הולך ויוצא בנחת (רש"י שם יז א ד"ה אפילו) - ואפילו כל היום כולו (גמ' שם; רמב"ם שם כד). יצא בקצרה ושהה מעט, וחזר והלך דרך יציאתו ושהה מעט, נסתפקו בתלמוד אם השהיות מצטרפות (גמ' שם, ורש"י ד"ה מהו), שאפשר שלא אמרו כל היום אלא כשלא שהה בלא הילוך כלל (גמ' שם, ורש"י ד"ה התם), ולהלכה כתבו ראשונים שאם יצא בקצרה והלך מעט ועמד, ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחואה, במזיד אינו לוקה, ובשוגג אינו מביא קרבן, מפני שהדבר ספק, אבל מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם; מאירי שם).

ריצה בדרך הארוכה

בא לו בארוכה שיעור קצרה - שיצא בדרך הארוכה, אבל רץ במרוצה עד שלא שהה ביציאתו אלא כשיעור דרך קצרה בהילוך בינוני (רש"י שם ד"ה בא) - לא ניתנה ארוכה להידחות אצלו ולהתיר (רבה בגמ' שם), וכשם שבקצרה אין הולכים אחר השיעור ולעולם פטור (ראה לעיל), הוא הדין בארוכה לעולם חייב (תוספות הרא"ש שם), ואף אם שיעור הזמן שהלך בו בארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך בקצרה חייב (רמב"ם שם)^[7].

נטמא בפנים והלך פנימה

נטמא בפנים, אף אם פסע אחר כך לפנים, יש מפרשים בדעת הירושלמי שדינו כנטמא בפנים (ירושלמי שבועות ב ב, לפי פני משה שם, ומרחשת ב ד); ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שאם נטמא בפנים, אף אם נכנס פסיעה אחת לצד פנים - חייב (רש"י זבחים לג א ד"ה שמא ירבה), ויש מן האחרונים שפירש בדעתו שהרי זה כיצא דרך ארוכה, שחייב אף בלא שהייה (מרחשת שם).

כשפטור

אף באופן שפטור על הכניסה, כגון שנכנס דרך גגות, או דרך אחוריו, או במגדל הפורח באויר, שאמרו שאין זו דרך ביאה (ראה לעיל: איסור כניסת טמא), כתבו ראשונים ואחרונים, שאם אחרי שנכנס שהה בפנים כשיעור שהייה – חייב, לפי שאין זה פחות מנטמא בפנים (מאירי סנהדרין פג ב; מהרש"א שבועות יז א; קרית ספר ביאת מקדש ג; משנה למלך שם יט).

איסור הכנסת טומאה

איסור טומאת מקדש נאמר אף בהכנסת כלים טמאים למקדש, שנאמר: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ (במדבר ה ג), אין לי אלא אדם, כלים מנין, תלמוד לומר: אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם (שם. תנא קמא בספרי נשא א)^[8]. ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין חיוב כרת בהכנסתם אלא מלקות בלבד, ואפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת (רמב"ם ביאת מקדש ג טז), שכן דרשו את הכתוב באוכל נבלת-עוף-טהור (ראה ערכו): וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (ויקרא יז טו-טז) - ואין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו (תורת כהנים אחרי פרק יב יד), שאם אכל קודש, או נכנס למקדש, חייב על טומאה זו כשאר טומאות (רש"י ויקרא שם) - יכול על כיבוס בגדים יהא ענוש כרת, היינו אם נכנס למקדש עד שלא יכבס בגדיו (ראב"ד לתורת כהנים שם יג), תלמוד לומר: ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדים בארבעים (תורת כהנים שם; ירושלמי נזיר ז ד; רמב"ם ביאת מקדש ג טז), שלוקה משום ולא יטמאו את מחניהם (ראב"ד לתורת כהנים שם)^[9].

• ויש אומרים שחייב כרת אף על הכנסת כלים טמאים (כן משמע מרש"י עירובין קד ב ד"ה חייב, וסנהדרין פח א; מאירי עירובין שם, ונדה כח ב; כן משמע מחידושי הר"ן סנהדרין שם; ברטנורא נדה ט א), שלדעתם נחלקו תנאים בדבר, ויש הסוברים ש'ונשא עונו' נאמר אף על כיבוס בגדים (תוספות יום טוב שם, בדעת אחרים בתורת כהנים שם טו; חסדי דוד לתוספתא כלים (צוקרמאנדל), בבא קמא א, בדעת רבי שמעון בתוספתא שם).

הבגד

איסור הכנסת בגד טמא למקדש אינו אלא במכניס כשיעור בגד, שהוא שלש על שלש אצבעות (ראה ערך בגד), שנאמר: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ (במדבר ה ג), מה זכר ונקבה מיוחדים שהם ראויים ליעשות אב הטומאה, יצא בגד פחות משלש על שלש - כגון בגד-המנוגע (ראה ערכו) שנפחת - שאין ראוי ליעשות אב הטומאה בכל התורה (רבי יוסי הגלילי בספרי נשא א, לגירסת רבנו הלל שם). וכן אמרו בבגד שניתז עליו דם-חטאת (ראה ערכו), שטעון כיבוס בעזרה (ראה ערך דם חטאת), שאם נטמא הבגד חוץ לעזרה לאחר שיצא - ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה - קורעו כדי שיטהר מטומאתו, ומכניסו ומכבסו בפנים (משנה זבחים צד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ח יט), ואם ניתז על המעיל של בגדי כהונה (ראה ערכו) - שאסור לקורעו, שהרי נאמר בו: לֹא יִקָּרֵעַ (שמות כח לב) - מכניסו פחות משלש על שלש אצבעות ומכבסו בפנים (זבחים צה א; רמב"ם שם כ), ונמצא שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה (רש"י שם ד"ה בפחות), ואף לדעת הסוברים ביאה-במקצת (ראה ערכו) שמה ביאה (ראה ערך הנ"ל), פירשו ראשונים שלא אמרו כן אלא באדם, אבל בבגד, הואיל ויכול לחותכו לא נחשב כאילו נכנס כולו (תוספות שם ד"ה מכניסו).

הכניס כלי חרס

הכניס כלי-חרס (ראה ערכו) טמא, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שנתמעט מהכתוב מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ (במדבר ה ג), מי שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה (ראה לעיל. עירובין קד ב, לדעת רבי יוסי הגלילי).

• ויש אומרים שמחלוקת תנאים היא, ויש הסוברים שחייב אף על כלי חרס (בנין ציון (החדשות) קד, בדעת רבי עקיבא בספרי נשא א, והירושלמי נזיר ז ד), וכן יש מהראשונים שפסק להלכה שאף על כלי חרס שנטמא בשרץ חייב, הואיל ונטמא באב הטומאה (מאירי שם).

הכניס שרץ

המכניס שרץ (ראה ערכו) למקדש, יש מהאמוראים שאמר להלכה שפטור, שנאמר במצות שלוח-מחנות (ראה ערכו): מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ וגו' (במדבר ה ג), מי שיש לו טהרה במקוה - היינו אדם שיש לו טהרה בטבילה (ראה ערכו) - יצא שרץ שאין לו טהרה (רב טבי בר קיסנא בשם שמואל בעירובין קד ב).

וכתבו ראשונים להלכה, שהמכניס שרץ וכיוצא בו למקדש - חייב כרת, שהרי טימא מקדש ה' (רמב"ם ביאת מקדש ג טז; מאירי שם).

בטומאת מת

חיוב כרת בטמא שנכנס למקדש, הוזכר בתורה בטומאת מת, שנאמר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת וגו' וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וגו' (במדבר יט יג). וכן הכתוב באכילת קדשים בטומאה: וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם וגו' (ויקרא ז כא) דרשו: בכל טמא, ואפילו טומאת מת (תורת כהנים צו פרק טו ב), אף על פי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו (רבנו הלל שם).

על איזו טומאה חייבים

בטומאת מת שחייבים עליה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - דהיינו טומאה שהיא מעצמו של מת, שנגע בחלק מגוף המת, או שנשא חלק מגופו, או ששהה באוהל אחד עם חלק מגופו (ראה ערך נזיר וערך תגלחת נזיר) - חייבים עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - שאינה מעצמו של מת, אפילו שהיא מטמאה במגע ובמשא, ונטמא בה טומאת שבעה - אין חייבים עליה על ביאת מקדש (רבי אליעזר משום רבי יהושע במשנה נזיר נו ב; מספר תנאים בגמ' שם, ובתוספתא נזיר (ליברמן) ה א, ואהלות (צוקרמאנדל) ד יב,יד; רבי עקיבא בתורת כהנים ויקרא, חובה פרק יג ב, לפי הראב"ד שם). והדבר נלמד מכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו), שנאמר: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא (ויקרא ה ב), כלל, אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה וגו' (שם), פרט, אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ (שם ג), חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש טומאות המפורשות בתורה - וחייבים עליהן על טומאת מקדש וקדשיו - יצאו עדר גמלים ועדר רחלים ומכונות חיה ועוף ששכנו - האהילו על כזית מן המת ועל האדם, שאף על פי שנטמא, אין הנזיר מגלח עליה (ראה ערך נזיר) - שהיא טומאה שאינה מפורשת בתורה (תוספתא שבועות (צוקרמאנדל) א ז). וכן הלכה, שאין חייבים על ביאת מקדש בטומאה, אלא בטומאה שנזיר מגלח עליה (רמב"ם ביאת מקדש ג יג-טו), ושאין חייבים על אכילת קדשים בטומאה אלא בטומאה שנזיר מגלח עליה (רמב"ם פסולי המוקדשין יח יג; חינוך קסז).

• ויש אומרים שחייבים על כל טומאת מת (רבי מאיר במשנה וגמ' ותוספתא נזיר שם, ואהלות שם יד; רבי יהודה בתורת כהנים שם ג, לפי הראב"ד שם), שלא תהא זו קלה מן השרץ (רבי מאיר במשנה וגמ' ותוספתא שם ושם), שחייבים על טומאתו משום ביאת מקדש (ראה להלן: בשאר טומאות) אף על פי שאין הנזיר מגלח עליה, וכל שכן טומאת מת שטעונה הזאת שלישי ושביעי (רש"י שם נו ב ד"ה לא).

נגע במי שנטמא בטומאה שנזיר מגלח עליה

נגע באדם או בכלים שנטמאו בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, נחלקו אמוראים (ראה ירושלמי נזיר ז ה), ולהלכה נחלקו ראשונים:

• יש הפוסקים שאין טמא בטומאת מת חייב על ביאת מקדש אלא אם כן נטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (ראה לעיל) או שנגע באדם או בכלים שנטמאו בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה (רמב"ם ביאת מקדש ג יג), וכן כתבו שאדם שנגע במת, ונגע באדם אחר - שהראשון טמא טומאת שבעה, והשני טמא טומאת ערב (ראה ערך טומאת מת) - שניהם חייבים על ביאת מקדש, כדין תורה, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא (במדבר יט כב. כן משמע מתוספתא אהלות (צוקרמאנדל) א ב, לגירסת הסמ"ג לאוין שד; רמב"ם טומאת מת ה ה), והוא הדין הנוגע בכלי שנגע במת, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת - שהכלים והאדם טמאים טומאת שבעה, והנוגע טמא טומאת ערב (ראה ערך הנ"ל) - פטור, שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה, אינם דין תורה, שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב, והשני הנוגע בו שהוא ראשון (רמב"ם שם).

• ויש הפוסקים שאף אם נגע באדם שנטמא במת, שטומאתו מפורשת בתורה, או שנגע בכלים שנגעו במת באופן שנעשו אב הטומאה מדין "חרב הרי הוא כחלל" (ראה ערך הנ"ל) אינו חייב עליהן בביאת מקדש, כיון שאין הנזיר מגלח עליהן (ראב"ד ביאת מקדש שם, וטומאת מת שם; ר"ש אהלות א ב; רמב"ן בבא בתרא כ א; תוספות רי"ד נזיר נו ב, בשם רימב"ץ).

מלקות

בכל האופנים לעיל שאינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, אין הדברים אמורים אלא לענין קרבן - וכרת - אבל לעין מלקות - לוקים אף על השלישי ועל הרביעי לטומאה (ירושלמי נזיר ז ד), ונחלקו ראשונים אם מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם ביאת מקדש ג טו), לפי שיש איסור בדבר (כסף משנה שם) מדרבנן (מנחת חינוך שסג ז); או שלוקה מן התורה (ראב"ד טומאת מת ה ה, לפי מרכבת המשנה שם).

הזאה בלא טבילה

הנטמא בטומאת מת טומאת שבעה, שטעון הזאה שלישי ושביעי וטבילה (ראה ערך הזאה), אף אם הוזה עליו חייב על ביאת מקדש כל זמן שלא טבל, שנאמר: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת וגו' וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה (במדבר יט יג), אין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עיקר, כשאמר - בהמשך הכתוב - טָמֵא (שם), לרבות שהוזה ולא שנה, טָמֵא יִהְיֶה (שם), לרבות שהוזה ושנה ולא טבל (ספרי זוטא שם; תוספות רי"ד נזיר נו ב, בשמו).

טבילה בלא הזאה

טבל ולא הוזה, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שחייב על ביאת מקדש, שנאמר: מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ (במדבר שם), כלומר אף על פי שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו (רמב"ן עה"ת שם).

• ויש מחלקים: הנוגע במת חייב על ביאת מקדש כשטבל ולא הוזה, אבל הנוגע בכלים שנגעו במת, אף על פי שטעון הזאה, אם טבל פטור על ביאת מקדש (רבי יוסי בירושלמי נזיר ז ד, לפי ר"ש אהלות א ב, ותוספות רי"ד נזיר שם), שכיון שטבל הוקלשה טומאתו (ר"ש שם), וגזירת מלך היא שלכל הטהרות ולתרומה וקדשים לא תועיל לו טבילה בלא הזאה, ולטומאת מקדש וקדשיו תועיל להפקיעו מחיוב כרת במזיד וקרבן בשוגג (תוספות רי"ד שם).

בשאר טומאות

חיוב כרת בטמא שנכנס למקדש, נאמר אף בנטמא בשאר טומאות - מן התורה (ראה להלן) - שנאמר: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא (ויקרא ה ב), לרבות כל המטמאים שבתורה (תוספתא שבועות (צוקרמאנדל) א ה).

ולמרות שנאמר כן, אין הדבר אמור בכל הטומאות, שנאמר שם: אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא (ויקרא שם), מה אלו מיוחדות שהן אבות-הטומאות (ראה ערכו), יצא דבר שאינו אב הטומאה (זקנים הראשונים בתורת כהנים ויקרא, חובה פרק יג א)^[10]. ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שבאו למעט אפילו משכב-ומושב (ראה ערכו) ומרכב (ראה ערכו), אף על פי שהם אבות הטומאות, שכיון שהם מקבלים טומאה מאחרים אין חייבים עליהם (ראב"ד לתורת כהנים שם).

• ויש מפרשים שבאו למעט מגע נבלות, שלא נגע בנבלה עצמה אלא במה שנגע בה (רבנו הלל שם; קרבן אהרן שם), היינו שנגע בראשון לטומאה - שאינו מטמא אדם (ראה ערך ולד הטומאה. זית רענן לילקוט שמעוני ויקרא תעא) - שאף על פי שנגע בדבר טמא, אינו חייב על ביאת מקדש, שלא נקרא דבר טמא אלא מה שיהיה אב הטומאה כמו אלו (קרבן אהרן שם).

קדשים המטמאים

בפרה-אדומה (ראה ערכו), ופרים-הנשרפים (ראה ערכו), ושעירים-הנשרפים (ראה ערכו), המטמאים את העוסקים בשריפתם, וכן שעיר-המשתלח (ראה ערכו) המטמא את העוסק בשילוחו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמטמאים במשא, שנאמר: אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא (ויקרא שם), לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר (רבי יהודה בתורת כהנים שם ג), שאף על פי שאין מטמאים אדם במגע, והכתוב מדבר בטומאת מגע, נתרבו לחיוב (ראב"ד שם).

• ויש אומרים שאינו מטמא, שכן טומאת מקדש וקדשיו היא בטומאת גוויות ולא טומאת קדושות, יצא השורף את הפרה, ופרים, והמשלח את השעיר שהן טומאת קדושות (רבי נתן בתוספתא שבועות (צוקרמאנדל) א ז).

טומאה דרבנן

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, אם בא אל המקדש - פטור (פרה יא ה), שלא חייב הכתוב כרת על ביאת מקדש אלא למי שנטמא באב הטומאה דאורייתא (פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח) שם, וטהרות א ג), וכמו שאמרו שאין הדברים אמורים אלא באבות הטומאות (ראה לעיל. פירוש המשניות לרמב"ם טהרות שם). וצריך להשמיענו כן, לפי שהייתי אומר שכיון שנאמר: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא (ויקרא שם), כל שיש עליו שם טומאה חייב (תוספות יום טוב טהרות שם). וכל הטמא בטומאות של דבריהם ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול, מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם ביאת מקדש ג יח). וכן באכילת קודש בטומאה, אם היה טמא בטומאות של דבריהם אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם פסולי המוקדשין יח טו; חינוך קסז).

המקומות שבכלל מקדש

המשכן והמקדש

איסור כניסה למקדש בטומאת הגוף, נאמר בין במשכן (ראה ערכו), ובין בבית-המקדש (ראה ערכו. סוטה טז א, ורש"י ד"ה ומה טומאה, ורש"י שם טו ב ד"ה איסי), שנאמר: אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא (במדבר יט יג), ונאמר: אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא (שם כ), אם נאמר מקדש למה נאמר משכן, ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש, שהרי מצינו שמשכן נקרא מקדש ומקדש נקרא משכן, והיה לו לכתוב בשניהם מקדש או בשניהם משכן, אילו נאמר משכן הייתי אומר על משכן יהא חייב ועל מקדש לא יהא חייב, שהרי משכן משוח בשמן-המשחה (ראה ערכו) - ואסור ליגע בו בטומאה אפילו כשהוא מפורק, אבל אבני היכל שנשרו מותר ליגע בהם בטומאה (תוספות יומא מד א ד"ה בשילה) - ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן, הייתי אומר על מקדש יהא חייב ועל משכן לא יהא חייב, שהרי מקדש קדושתו קדושת עולם - שאין אחריו היתר במות (ראה ערך במה. רש"י שבועות טז ב ד"ה קדושת) - לכך נאמר משכן ולכך נאמר מקדש (שבועות שם).

המקום במקדש

מכיון שנאמר מקדש ומשכן, הרי למדנו שאין כרת אלא במחנה שכינה (ר"ש ותוספות יום טוב כלים א ח), וכשם שהיו במדבר שלש מחנות, כך היו בירושלים, ומשער ניקנור ולפנים מחנה שכינה (תוספתא כלים (צוקרמאנדל) בבא קמא א יב), וכל הטמאים שנכנסו משער ניקנור - היינו עזרת-ישראל (רמב"ם ביאת מקדש ג יב) – ולפנים, אפילו הן מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת (תוספתא שם י), אחד הנכנס לעזרה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה (ראה ערך תוספת העיר והעזרות. משנה שבועות יד א; רמב"ם שם). ואף על פי שלא מצינו שנקרא מקדש או משכן אלא היכל (ראה ערכו) וקדש-הקדשים (ראה ערכו), מכל מקום חייב אף בעזרת ישראל, לפי שחיוב כרת שנאמר בבא למקדש טמא, נסמך על האזהרה של וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג) שנאמר במצורע וזב וטמא מת, שמצורע משתלח חוץ לשלש מחנות, וזב משתלח חוץ לשתי מחנות, וטמא מת אינו משתלח אלא ממחנה שכינה (ראה ערך שלוח מחנות), וכתבה תורה חיוב כרת בטומאת מת, ללמדנו שכל מקום שנאסר לטמא מת להיכנס שם הרי הוא בכלל החיוב (פני יהושע שבועות יד א, על פי פירוש המשניות לרמב"ם כלים א ח)^[11].

הקדשים שבכלל האיסור

איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף, וחיובו בכרת או בקרבן, נאמר בקדשי-מזבח (ראה ערכו) בלבד, שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ), והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו - שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וגו' (שם לז. ברייתא דרבי ישמעאל בריש תורת כהנים), וכבר כלל כרת בכולם, שנאמר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים וגו' (שם כב ג. רש"י יבמות ז א ד"ה בכלל) - ולמה יצאו, שדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד (ראה ערכו) לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח, יצאו קדשי-בדק-הבית (ראה ערכו. ברייתא דרבי ישמעאל שם; יבמות שם; כריתות ב ב), שאם אכלם בטומאת הגוף - פטור (רש"י יבמות שם ד"ה יצאו, וכריתות שם ד"ה יצאו)^[12].

חיוב כרת בקודש שיש לו מתירים

קודש שיש לו מתירים - כגון קרבנות, בין קדשי-קדשים (ראה ערכו) בין קדשים-קלים (ראה ערכו), שהזריקה (ראה ערכו) מתירה את הבשר לאכילת אדם או למזבח, ואת האימורים להקטרה (ראה ערך הנ"ל) - אין האוכלו בטומאה חייב כרת עד שיאכל ממנו אחר שקרבו, וקודש שאין לו מתירים - כגון הקומץ - כיון שקדש בכלי (ראה ערך כלי שרת) חייבים עליו משום טומאה (משנה מעילה י א; רמב"ם פסולי המוקדשין יח טז), שנאמר בטומאת קדשים: אֲשֶׁר יִקְרַב (ויקרא שם), וכי יש נוגע שהוא חייב - שיקרב משמע נגיעה, שבנגיעה לבד מתחייב (רש"י מעילה י ב ד"ה ת"ל), והלא אינו חייב אלא אם כן אכל (רש"י זבחים מה ב ד"ה וכי) - אלא מה תלמוד לומר יקרב, בהוכשר ליקרב הכתוב מדבר, הא כיצד, יש לו מתירים משיקרבו מתירים, אין לו מתירים משיקדש בכלי (תורת כהנים צו פרק טו ה, ואמור פרשה ד ז; זבחים שם ומעילה שם)^[13].

חיוב מלקות בקודש שיש לו מתירים

ובחיוב מלקות בדבר שיש לו מתירים לפני שקרבו המתירים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה - לוקה, שנאמר ביולדת (ראה ערכו): בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא יב ד) - ומכאן למדו אזהרה לטמא שאכל את הקודש (ראה לעיל: האיסורים וחיובם) - בין לפני זריקה, בין לאחר זריקה (ריש לקיש במכות יד ב, וזבחים לד א).

• ויש אומרים שאינו לוקה (רבי יוחנן בגמ' שם ושם), שלדעתם למדו אזהרת טמא שאכל את הקודש מגזרה-שוה (ראה ערכו) טומאתו טומאתו, שנאמר באכילת קודש: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ), ונאמר בבא אל המקדש טמא: טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ (במדבר יט יג), מה להלן עונש ואזהרה, אף כאן עונש ואזהרה (רבי יוחנן אמר תני ברדלא בגמ' שם ושם), והרי לא נאמר טומאתו - וטמאתו עליו ונכרתה וגו' - אלא לאחר זריקה (מכות יד ב; זבחים לד א), ולמדים אזהרתו מעונשו, שלא נאמר אלא לאחר זריקה (רש"י זבחים שם ד"ה אתיא).

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (ריטב"א מכות שם); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם; מאירי מכות שם).

פגול, נותר ויוצא

פגול (ראה ערכו) [קרבן שנשחט במחשבה לאכלו חוץ לזמנו, שאסור אף לטהורים], אם אכלו בטומאה אינו חייב עליו משום טומאה, אבל קרבן שנאסר משום נותר (ראה ערכו), או משום יוצא (ראה ערכו) חוץ למחיצתו, אם אכלו בטומאה חייב עליו אף משום טומאה. שכן דרשו: אוציא אני את הלן, היינו נותר, ואת היוצא - לאחר זריקה, שאף על פי שניתר בזריקה, הואיל ועכשיו אירע בו פסול לא יהא חייב עליו האוכלו בטומאה (רש"י מנחות כה ב ד"ה ואוציא) - תלמוד לומר: אֲשֶׁר לַה' (ויקרא ז כ), ריבה, יכול שאני מרבה אף הפיגול, תלמוד לומר: מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים (שם), מיעט, שמרבה אני את אלו, היינו לן ויוצא, שהיתה להם שעת הכושר - משעת זריקה עד שעת לינה ויציאה - ומוציא אני את הפיגול, שלא היתה לו שעת הכושר (מנחות שם), שהרי היתה זריקתו פסולה (כן משמע מרש"י שם ד"ה ואמרת וד"ה וא"ת).

קודש טמא

קודש טמא - שיש באכילתו איסור לאו, שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט. ראה ערך טמא ב) - שאכלו בטומאת הגוף, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שחייב עליו כרת משום טמא שאכל את הקודש, שאף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו - טמאהו (תנא קמא בזבחים קו א, וחולין קא א), ואף על פי כן כשחזר ואכלו חייב, ומה לי נטמא בשר על ידו, ומה לי נטמא על ידי אחרים (רש"י זבחים שם ד"ה כיון), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שפטור, שלא אכל אלא דבר טמא (רבי יוסי הגלילי בגמ' שם ושם).

וביארו אמוראים שנחלקו בדין אין-אסור-חל-על-אסור (ראה ערכו), ושאם נטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר, לדברי הכל חייב - שכיון שנטמא גופו נאסר בקודש זה באיסור כרת, וכשחזר הבשר ונטמא לא נפקע ממנו איסור כרת של טומאת הגוף (רש"י חולין שם ד"ה בנטמא) - ולא נחלקו אלא כשנטמא הבשר, ונאסר באיסור לאו, ואחר כך נטמא הגוף, שלדעה הראשונה מתוך שנאסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף, נאסר אף בזה, שבאיסור כולל איסור חל על איסור; ולדעה השניה אף באיסור כולל אין איסור חל על איסור (רבא בגמ' שם ושם), ואין ראיה מטמא שאכל את הטהור שחייב אף על פי שכשאכלו טמאהו, לפי שטומאת הגוף קודמת (רש"י זבחים שם ד"ה כי פליגי), ואין לומר שאיסור טומאת הגוף, שהוא איסור חמור (ראה ערך הנ"ל: איסור חמור), יחול על איסור טומאת בשר, שהוא איסור קל, שאפשר שטומאת בשר חמורה יותר, לפי שאין לה טהרה במקוה (רב אשי בגמ' שם ושם).

אימורים

טמא שאכל אמורים (ראה ערכו) [חלב ואיברי הקרבנות הנקטרים על המזבח] חייב עליהם משום טומאה (פסחים כד ב, וזבחים לו ב, וכריתות כג ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יח יח), אף על פי שאינם בני אכילה (ראה ערך הנ"ל: איסור אכילתם. כן משמע מזבחים לו ב), ואינם ניתרים לטהורים (כן משמע מתוספות פסחים כד ב ד"ה לרבות), שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וגו' (ויקרא ז כ), לרבות את האימורים (גמ' שם ושם ושם), שייתור הכתוב אשר לה' בא לרבות אף בשר הקרב לה', שאם אכלו בטומאה ענוש כרת (רש"י פסחים שם ד"ה אשר, וזבחים שם ד"ה לטומאה)^[14].

פסח ותודה

טמא שאכל בשר פסח שלא נצלה (ראה ערך אכילת פסחים: איסור אכילתו נא מבושל וחי), או לחמי-תודה (ראה ערכו) שלא הורמה חלתם - היינו ארבע חלות הנתרמות לכהן מארבעת המינים שבה (רש"י זבחים לו ב ד"ה שלא) - חייב עליהם משום טומאה (גמ' שם; כן משמע מהתוספות שם ד"ה בשר; רמב"ם שם יט), אף על פי שהפסח אינו נאכל אלא צלי, ולחמי תודה אינם נאכלים עד שיורמו (רש"י שם ד"ה משום), וכדרך שאמרו כן באימורים, שאף על פי שאינם בני אכילה, חייבים עליהם משום טומאה (ראה לעיל. גמ' שם). ואף על פי שטמא שאכל בשר קדשים לפני זריקה, אינו חייב עליו משום טומאה, לפי שאינו ניתר לטהורים (ראה לעיל), לא אמרו כן אלא בדבר שצריך היתר מזבח (תוספות שם).

דם קדשים

דם-קדשים (ראה ערכו) אין חייבים עליו משום טמא (כן משמע מהמשנה זבחים מה ב, וחולין קטז ב; רמב"ם שם יז וכד), שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם (רש"י זבחים מו א ד"ה מנא, וחולין קיז ב ד"ה מטומאה), שנאמר: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז יא), לכפרה נתתיו כקדשים, ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין, ולא להתחייב עליו משום טומאה (רש"י זבחים שם ד"ה למעוטי)^[15].

דברים שאינו חייב עליהם

דברים שאינם ראויים כלל לאכילה, כגון הקרנים והטלפים, אינו חייב עליהם אם אכלם בטומאת הגוף (משנה זבחים לה א; רמב"ם שם כב). וכן דברים שאינם בכלל הזבח, כגון חלב מוקדשים, אין חייבים עליהם משום טומאה (משנה שם, ורש"י ד"ה אין; רמב"ם שם), אבל מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם). והוא הדין בשליל - עובר שבמעי בהמה (ראה ערך בן פקועה) - ובשליה (ראה ערכו. גמ' שם לה ב).

עצים, לבונה וקטורת

בעצים ולבונה וקטורת, שאין דרכם להיאכל, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחייבים עליהם משום טומאה (תנא קמא במשנה זבחים מה ב, ורש"י ד"ה חייבין וד"ה אבל), שאחד מהמקראות שנאמרו בחיוב כרת לאוכל קדשים בטומאה, בא לרבות דברים שאינם נאכלים (זבחים מו ב, ושבועות ז א).

• ויש אומרים שאין חייבים עליהם (רבי שמעון במשנה זבחים מה ב; רבי ישמעאל בתורת כהנים צו פרק טו ו), שמכיון שריבה הכתוב כל הקדשים (ראה לעיל), למה אמר שלמים - וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ) - אלא לומר לך, מה שלמים מיוחדים שהם ראויים לאכילה, אף כל שראויים לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינם ראויים לאכילה (רבי ישמעאל בתורת כהנים שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (ראב"ד פסולי המוקדשין יח כד; פסקי רי"ד זבחים שם); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם).

כפרתה

טמא שנכנס למקדש בשגגה, או שאכל קודש בשגגה, מביא קרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו. משנה שבועות ב א, וכריתות ב א ושם י ב; רמב"ם שגגות א ג, ושם י א), שלא ככל חייבי כריתות, שמביאים על שגגתם חטאת (ראה ערכו) קבועה (משנה כריתות ב א), שנאמר: אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא וגו' וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם (ויקרא ה ב-ג) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וגו' וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וגו' (שם ו-ז). ומנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו - שאין מחייבו על מגע טומאה אלא אם כן אוכל באותה טומאה קודש, או נכנס למקדש (רש"י שבועות ו ב ד"ה שאין) - ודין הוא, הואיל וענש על הטומאה - כרת (ראה לעיל: האיסורים וחיובם) - וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה, לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה, לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו (גמ' שם)^[16].

ובטעם שהקיל הכתוב שאין מביאים חטאת קבועה אלא קרבן עולה-ויורד (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהוא לפי שהוא טועה-בדבר-מצוה (ראה ערכו), שכן האוכל קדשים, או שבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן, עוסק הוא במצוה, ולכן הקיל בו הכתוב כשהוא עני להביא חטאת העוף ועולת העוף, במקום חטאת בהמה (ראה ערך קרבן עולה ויורד. רמב"ן עה"ת ויקרא ה ז)^[17].

כשלא היתה לו ידיעה

שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר כריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים (רמב"ם שגגות יא א, על פי משנה שבועות ב א)^[18].

כפרה כשאין ידיעה בסוף

ולמרות שאינו מביא קרבן, הוצרך לכפרה, וכן שנינו: יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים - היינו שעיר של יום הכפורים (ראה ערך שעירי יום הכפורים) שמתן דמו לפנים וחברו משתלח (רש"י שם ד"ה שעיר) - ויום הכפורים תולה - להגן עליו מן היסורים (רש"י שם, על פי הגמ' שם ח ב) - עד שיוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד (משנה שם ב א; תורת כהנים אחרי פרק ה א; רמב"ם שם ט). ולמדוהו מהכתוב בשעיר הנעשה בפנים: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא טז טז), ודרשו: יש לי בענין הזה להביא שלש טומאות, טומאת עבודה-זרה (ראה ערכו), כמו שנאמר: לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי (שם כ ג), וטומאת גלוי-עריות (ראה ערכו), שנאמר: וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם (שם יח ל), וטומאת שפיכות-דמים (ראה ערכו), שנאמר: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ (במדבר לה לד). יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר, תלמוד לומר: מטמאת בני ישראל, ולא כל טומאות - והואיל ולא פירש לך על איזו מהם, לא מסרם אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר, צא ולמד בבנין אב (רש"י שבועות ז ב ד"ה מטומאות) - מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טומאות, הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו - שמביא עליה קרבן עולה ויורד, ושאר שגגת עבירה בקרבן קבוע (שבועות ט א, ורש"י שם ד"ה דמייתי) - אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו (רבי יהודה בתורת כהנים שם פרק ד ב ובגמ' שם ז ב)^[19].

כפרה כשאין ידיעה בתחילה

אין בה ידיעה בתחילה - שלא ידע בטומאה מימיו, ולא יבא לכלל קרבן עוד לעולם, שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחילה (רש"י שם ב א ד"ה אין) - אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ - ביום הכפורים על המזבח החיצון במוספין (ראה ערך חטאות החיצונות. רש"י שם ד"ה שעיר) - ויום הכפורים מכפר, שנאמר בשעיר הנעשה בחוץ: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים (במדבר כט יא), והוא שעיר הנעשה בפנים, הקישם לך הכתוב ללמד שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה - בתחילה (ראה לעיל) - אף החיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה (משנה שם ב א, ורש"י ד"ה שנאמר; תורת כהנים שם פרק ה ב) בסוף ולא בתחילה, שאינו בא לידי קרבן, ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה (רש"י שם ד"ה אף), ויום הכפורים הוא עצמו מועיל עם הקרבנות, שנאמר: כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא (ויקרא כג כח. רש"י שבועות שם ד"ה שעיר).

כפרה כשאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף

על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, נחלקו תנאים:

• יש אומרים ששעירי-רגלים (ראה ערכו) - שבכל הרגלים נאמר שעירי חטאת (רש"י שם ד"ה שעירי) - ושעירי ראשי חדשים מכפרים (רבי יהודה במשנה שם ותורת כהנים שם ג), שנאמר בשעיר ראש חודש: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' (במדבר כח טו), על חטא שאין מכיר בו אלא ה', יהא שעיר זה מכפר. ואין לומר שמכפר אף על שאר עבירות - כל חטא שלא נודע, שהרי הכתוב נאמר סתם (רש"י שם ט א ד"ה ונכפר) - שלמדוהו משעיר יום הכפורים הנעשה בחוץ, הואיל וזה בא בזמן קבוע, וזה בא בזמן קבוע, מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו (ראה לעיל), אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו (גמ' שם). והוקשו שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, שבכולם נאמר ושעיר - וי"ו מוסיף על ענין ראשון להקיש (רש"י שם ב ד"ה שעיר) - שאף הם אינם מכפרים אלא על טומאת מקדש וקדשיו, ומה שעירי ראשי חדשים אינם מכפרים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, אף שעירי הרגלים כן (גמ' שם).

• ויש אומרים ששעירי רגלים מכפרים, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרים, על הטהור שאכל את הטמא (רבי שמעון במשנה שם ב א, ותורת כהנים שם), ושעירי הרגלים שמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו למדים ממה שהוקשו לשעירי ראשי חדשים, מה שעיר של ראש חודש מכפר על דבר שבקודש, אף שעירי רגלים מכפרים על דבר שבקודש (גמ' שם י א).

• ויש אומרים שמלבד שעירי רגלים אף שעיר של יום הכפורים - שמכפר על שאין בה ידיעה בתחילה, ויש בה ידיעה בסוף (ראה לעיל) - מכפר אף על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף (רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון במשנה שם ב, ותורת כהנים שם ו).

כל השעירים מכפרים

ויש מהתנאים החלוקים על כל האמור לעיל, וסוברים שכל השעירים כפרתם שוה על טומאת מקדש וקדשיו (רבי מאיר במשנה שם ב ב, ותורת כהנים שם ג; רבי ישמעאל בגמ' שם ט א, לפי הגמ' שם), שכל שעירי מוספים, בין שעיר הנעשה בחוץ של יום הכפורים, בין של רגלים, בין של ראשי חדשים, מכפרים על הכל, בין על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה לבסוף, בין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ובין על טהור שאכל את הטמא (רש"י שם ב ב ד"ה כל), שנאמר: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כט לט), הוקשו כל המועדים כולם זה לזה (גמ' שם י א)^[20]. ומכל מקום מודים בשעיר הנעשה בפנים - שתולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף (ראה לעיל) - שהוא אינו מכפר כפרתם, והם אינם מכפרים כפרתו, שנתמעטו מהכתוב: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה (שמות ל י), כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, וכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה (גמ' שם).

זדון טומאת מקדש וקדשיו

על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרים (משנה שבועות ב ב; תורת כהנים שם ח; רמב"ם שגגות יא ט), שנאמר: וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם (ויקרא טז טז), פשעים אלו המרדים - העושה להכעיס (רש"י יומא לו ב ד"ה המרדים) - וכן הוא אומר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי (מלכים ב ג ז), ואומר: אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה (שם ח כב), חטאות אלו השגגות (גמ' שם יב ב), היינו שתולה על שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף (ראה לעיל). ולא אמרו בשעיר הנעשה בפנים שאינו מכפר שתי כפרות (ראה לעיל), אלא כשמכפר על מה שקרבן אחר מכפר (תוספות שם ד"ה ועל), או שמה שתולה על שיש לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, אין זו כפרה (ראב"ן שבועות יד), או לפי שלמדו כן מהכתוב ומפשעיהם לכל חטאתם, כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד (כן משמע מתוספות הרא"ש שם).

פר יום הכפורים

פר-יום-הכפורים (ראה ערכו) מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו (משנה שבועות ב ב; רמב"ם שם), כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל, היינו לתלות על שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף, וזדון טומאת מקדש וקדשיו, וכן כפרת שעיר החיצון (רש"י שם ד"ה אלא שהפר), אבל כפרת שעירי הרגלים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף (ראה לעיל) אף כהנים מתכפרים בה (תוספות שם יד א ד"ה וקאמר; ריטב"א שם). ומנין שאין השעיר הפנימי מכפר לכהנים, שנאמר: וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם (ויקרא טז טו), לעם ולא לכהנים (כן משמע מהגמ' שם יג ב, ורש"י ד"ה אשר), שאין הכהנים מתכפרים בו. ובמה מתכפרים, בפרו של אהרן, יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן, שהרי כבר נאמר בו - אֶת פַּר הַחַטָּאת - אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא שם יא), מעתה אין להם כפרה, כשהוא אומר יכפר על הכהנים - וְעַל הַכֹּהֲנִים וגו' יְכַפֵּר (ויקרא שם לג) - מצינו להם כפרה, במה הם מתכפרים, מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן, שהרי הותר מכללו - מכלל שאמר אשר לו, ולא לאחרים (רש"י שם ד"ה הותר) - אצל ביתו - שנאמר בפרו של אהרן: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא שם ו. רש"י שם ד"ה אצל) - ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שלא הותר מכללו אצל ביתו, והרי הוא אומר: בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה' (תהלים קלה יט. גמ' שם), הרי כל הכהנים קרויים ביתו (רש"י שם ד"ה הרי).

הזאת דם הפר והשעיר הנעשה בפנים

אף הכתוב בעבודת יום הכפורים: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר (ויקרא טז לג) דרשוהו על הזאת דם של פר ושל שעיר הנעשה בפנים, שמכפרת על טומאת מקדש וקדשיו, שדם השעיר מכפר על ישראל, ודם הפר על הכהנים (כן משמע מרש"י מנחות צב א ד"ה וכפר):

• את מקדש הקדש, זה לפני ולפנים (תורת כהנים אחרי פרק ח ח; יומא סא א, ושבועות יג ב, ומנחות צב א, וחולין קלא ב), שכיפר בדמים הללו על טומאה שאירעה לפני ולפנים, אם נכנס אדם שם בטומאה ואין בה ידיעה בסוף והיתה לו ידיעה בתחילה (רש"י יומא שם ד"ה זה לפני); או שנטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה, שחייב על שהייתו (ראה לעיל: בנטמא בפנים. רש"י שבועות שם ד"ה זה לפני); או על טמא ששימש לפני ולפנים (תוספות מנחות שם ד"ה וכפר, בשם רש"י בשבועות).

• ואת אהל מועד, זה היכל (תורת כהנים שם; גמ' שם ושם ושם ושם), היינו על טומאה שאירעה בהיכל (רש"י יומא שם ד"ה זה היכל).

• ואת המזבח, כמשמעו (תורת כהנים שם; גמ' שם ושם ושם ושם), על טומאה שאירעה לאדם במזבח ושהה כדי השתחואה (רש"י יומא שם ד"ה ואת המזבח, לגירסתנו); או שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש, כגון נטמא במקדש ועבד בלא שהייה (רש"י חולין שם ד"ה מזבח); או שהקטיר קטורת על מזבח הזהב בטומאה ובשהייה (רש"י שבועות שם ד"ה זה מזבח); או שמכפרים על טמא שנגע במזבח (רש"י כת"י מנחות שם ד"ה מזבח).

• יכפר, אלו עזרות (תורת כהנים שם; גמ' שם ושם ושם ושם), שנכנס לעזרה בטומאה (רש"י שבועות שם ד"ה אלו העזרות).

• ועל הכהנים, כמשמעם.

• ועל כל עם הקהל, אלו ישראל.

• יכפר, אלו הלויים (תורת כהנים שם; גמ' שם ושם ושם ושם). ואף לדעת הסוברים שלויים לא נקראו עם (ראה חולין קלא ב), מתכפרים בשעיר הנעשה בפנים, אף על פי שנאמר בו: אֲשֶׁר לָעָם (ויקרא טז טו. תוספות מנחות שם ד"ה הושוו); או: יכפר, אלו עבדים (ברייתא אחרת בחולין שם), שאף הם צריכים כפרה, שכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן (רש"י שם ד"ה עבדים).

הערות שוליים