מיקרופדיה תלמודית:טומאת מת

הגדרה^[1] - דיני טומאת המת והנטמאים ממנה

סוגי הטומאות

טומאת מת היא הטומאה החמורה ביותר, וקרויה אבי אבות הטומאה (ראה ערכו), ונוהגת בין במת שלם, ובין בחלקים ממנו, והם נקראים טומאות הפורשות מן המת (ראה חולין קכו ב), כגון אבר מן המת, בשר המת, דם המת, עצמות, ועוד; ובין בדברים הנוצרים מהמת, כגון רקב ונצל (הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות).

יש מהם שדיני טומאתם כדין מת שלם לכל דבר, ויש מהם שחלוקים מהמת לדינים מסויימים, כגון עצם בשיעור כשעורה, שמטמאת במגע ובמשא, ואינה מטמאת באוהל (אהלות ב ג; רמב"ם טומאת מת ב ח, ושם ג ב), ואילו אבר שנחתך מן האדם החי, מטמא כמת שלם (אהלות ב א; רמב"ם שם ב ג, ג א)^[2].

וכן קבר סתום שהמת בתוכו, וגולל ודופק [כיסוי שעל פי הקבר או על המת, ודבר שהכיסוי נשען עליו], מטמאים כמת (ראה ספרי חקת קכז; אהלות ב ד, ושם ז א; רמב"ם טומאת מת ב טו)^[3].

אף הנטמאים מן המת פעמים שטומאתם היא בכלל טומאת מת, והם כלים הנוגעים במת, שנעשים אבי אבות הטומאה כמותו (ראה להלן: חרב כחלל, וראה שם, באלו כלים מדובר); וכן האוהל המאהיל על המת, הרי זה ככלים שנגעו במת (הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות. וראה ערך טומאת אהלים).

הראשונים מנו בכלל טומאת מת חמשה אבות הטומאה: אדם הנטמא במת; כלים שנגעו באדם זה; אדם הנטמא בכלים שנטמאו במת; כלים שנגעו באדם זה; כלים שנגעו בכלים שנטמאו במת (הקדמת פירוש המשניות שם)^[4].

מדברי סופרים

מדברי סופרים מצינו בטומאת מת טומאות נוספות, שעשאום אבי אבות הטומאה כמת עצמו, והם: דם תבוסה [דם שיצא מן האדם בערבוב: לפני מיתתו ולאחר מיתתו]; ארץ העמים [חוץ לארץ בתורת מקום שגזרו עליו טומאה] ומדורות הגויים [דירות הגויים שבארץ ישראל]; בית הפרס [שדה שיש בה ספק טומאת מת] (הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות); וכן עור המת (אליהו רבא בהקדמה לסדר טהרות, וראה ערכים: טומאה; מת) שגזרו בו חכמים שיטמא כבשרו (חולין קכב א; רמב"ם טומאת מת ג יא)^[5].

הטומאה

מגע ומשא ואהל

המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל (ראה נזיר מט ב, אהלות א ח, ושם ב א; רמב"ם טומאת מת א א), ובדבר זה חמור המת מכל שאר אבות הטומאות, שהוא מטמא באוהל, מה שאין כן בשאר אבות הטומאות (כלים א ד).

טומאת מגע וטומאת אוהל מפורשות בתורה, שנאמר: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יא), בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע (ספרי חקת קכז; רמב"ם שם); ונאמר: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא (במדבר יט יד), בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה שלא מצאנו דוגמתה בכל הטמאים שמטמא באוהל (ספרי חקת קכו; זית רענן לילקוט שמעוני חקת רמז תשסא).

בלימוד לטומאת משא, נחלקו תנאים:

לדעת ר' שמעון בן פנחס למדים מת בקל וחומר מנבילה, ומה אם נבילה שאינה מטמאה באוהל, הרי היא מטמאה במשא (ראה ערך נבלה), מת שמטמא באוהל אינו דין שיטמא במשא (ילקוט שמעוני שם; ספרי חקת קכז; רמב"ם טומאת מת א ב).

ולדעת רבי אלעזר בן מתיא למדים מהאמור: הנגע וגו' וטמא שבעת ימים - אות "ו" מיותרת, לרבות שמטמא במשא (ילקוט שמעוני שם; סדרי טהרות אהלות דף כז א).

משכב ומושב והיסט

המת אינו מטמא משכב ומושב שתחתיו, דהיינו שהנוגע במשכב שהיה עליו המת אינו נעשה אב הטומאה בשעת חיבורו למשכב לטמא בגדים שעליו, שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב (ויקרא טו ד), ודרשו: הזב ולא המת (ספרא מצורע פרשת זבים ב יא). וכן אינו מטמא מה שעליו בטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים (עדיות ו ב; זבים ד ו; רמב"ם טומאת מת ה יד).

וכן אף על פי שהזב שהסיט את הטהור, הרי זה טמא (ראה ערך זב), המת שהסיט את הטהור, לא נטמא, כגון שהיה המת בכף המאזניים, ואוכלים ומשקים בכף שנייה, הכל טהור אף על פי שהמת הכריע (ראה זבים ד ו; אור זרוע ב תכה)^[6].

ארבע אמות

מת תופס ארבע אמותיו לטומאה מדברי סופרים, ואסור לכהן להיכנס בתוך ארבע אמות של מת, כדי שלא ירגילו עושי טהרות להתקרב אליו, שיש לחוש שמא יפשטו ידיהם ויאהילו, ויהיו סבורים שלא האהילו (ירושלמי כלאים ו ב; סוטה מד א, ורש"י ד"ה מת תופס, ומאירי שם; רמב"ם אבל ג יג; טוש"ע יו"ד שעא ה); או כדי שלא יבוא לידי מגע או אוהל (אור זרוע ב תכה).

וכתבו הראשונים שחכמים גזרו טומאה על כל הנכנס בארבע אמות של המת (רש"י ומאירי סוטה שם; רש"י שבת קמו ב ד"ה פרץ; תוס' הרא"ש עירובין לא א ד"ה היכי; יד רמה בבא בתרא א אות קמז; חסדי דוד אהלות טו ה, בדעת הרמב"ם), והנכנס לשם טמא טומאת שבעה, ונעשה אב הטומאה מדרבנן לכל דבר (חזון איש אהלות יג ס"ק טז ד"ה ובשו"ע).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאין כאן אלא הרחקה שגזרו חכמים על הכהנים, שאסרו להיכנס בתוך ארבע אמות המת, אבל לא גזרו טומאה על הנכנס (ראה רא"ש הלכות טומאה ח, והגהות הב"ח על הלכות טומאה לרי"ף דף ב א אות מ, בדעתו; מרכבת המשנה טומאת מת ו ט; וסדרי טהרות אהלות דף קצב א, בדעת הרמב"ם)^[7].

טומאת שבעה

כל הנטמאים מחמת המת, בין אדם בין כלים, הן שנטמאו במגע, והן במשא, והן באוהל - טמאים טומאת שבעה (רמב"ם טומאת מת ה א), שנאמר: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יא), בא הכתוב ולימד על המת שמטמא טומאת שבעה (ספרי חקת קכז; רא"ש אהלות א א); ונאמר: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יד. רמב"ם שם).

הנוגע במת וחזר ונגע בו למחרת, טמא טומאת שבעה מיום שני (ספרא זבים ז ו; מסכת שמחות ד טז; רמב"ן וריטב"א שבועות יז א; רא"ש הלכות טומאה ו)^[8].

חרב כחלל

כלים שנטמאו במת

כלים שנטמאו במת, נעשים אבי אבות הטומאה כמת עצמו, והנוגע בהם כנוגע במת^[9], שכשם שאדם וכלים שנטמאו במת טמאים טומאת שבעה (ראה לעיל: הטומאה), כך אדם וכלים שנטמאו בכלים שנטמאו במת, טמאים טומאת שבעה, והם נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים (אהלות א ב,ג; הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות, ורמב"ם טומאת מת ה ג,ד; רש"י שבת קא ב ד"ה ואמר; רמב"ן שם), שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת וגו' יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: (במדבר יט טז), ודרשו חרב הרי היא כחלל, דהיינו שהחרב שנהרג בה המת, טומאתה שוה לטומאת המת (שבת קא ב; רמב"ם שם ג; פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[10].

הזאה

הנוגע בכלים שנעשו כחלל, שטמא טומאת שבעה, אמרו בירושלמי שטעון הזאה שלישי ושביעי (ירושלמי נזיר ז ד, הובא בר"ש אהלות א ב, וברמב"ן בבא בתרא כ א, ובתוס' רי"ד נזיר נו ב), כדין הנטמא במת עצמו, וכן כתבו רבים מהראשונים (תוס' נזיר נד ב, בשם רבינו תם ורבי חיים כהן; ר"ש אהלות שם; תוס' רי"ד ומאירי ושיטה מקובצת נזיר נד ב, בשם רבי עזריאל; רא"ש אהלות א ג).

ויש מהראשונים שכתבו שאין הנוגע ב"חרב כחלל" טעון הזאה, שלדעתם הבבלי חולק על הירושלמי, והלכה כבבלי (בעל המאור חולין עא ב; רמב"ן בבא בתרא כ א, ובפירושו על התורה במדבר יט טז).

שאר הכלים

במשנה נאמר שאחד החרב ואחד שאר הכלים נעשים כחלל (ראה אהלות א ג; שבת קא ב). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש שכתבו שדוקא כלי מתכות נעשים כחלל (רבינו חננאל שבת קא ב, פסחים יד ב; רש"י שבת שם ד"ה בדבר; ר"ש ורא"ש אהלות א ב, בשם רבינו תם, וכתבו שכן עיקר; תוס' נזיר נג ב ד"ה חרב, ושם נד ב ד"ה ת"ש; ראב"ד טומאת מת ה ג; בעל המאור חולין ג א; רשב"א ור"ן שם; רמב"ן במדבר לא יט).

• ויש שכתבו שכל הכלים שיש להם טהרה במקוה וכן בגדים נעשים כחלל, מלבד כלי חרס שאין להם טהרה במקוה (רמב"ם טומאת מת ה ג, ובפירוש המשניות אהלות א ב; ר"י מסימפונט, הובא בר"ש ורא"ש אהלות שם; רמב"ן שבת יז א).

בטומאת אהל

בין שנטמאה החרב במגע המת, ובין שנטמאה באוהל המת, נעשית כחלל (רמב"ם טומאת מת ה ג; יראים השלם שכב; סמ"ג עשין רלא; תוס' שבת יז א ד"ה ועל, ובבא בתרא כ א ד"ה בחבית, ושאר ראשונים שם ושם).

ויש מהראשונים שכתבו שאינה נעשית כחלל אלא כשנטמאה במגע, אבל אם נטמאה באוהל המת, אינה נעשית אלא אב הטומאה (השלמה ברכות יט ב, בשם דודי ר' אשר, וספר המאורות שם; מאירי שבת טז ב, בשם חכמי התוס'; השלמה שבת טז ב, ובמאורות שם, בשם רש"י).

מגע ומשא

"חרב כחלל" מטמאה במגע (ראה אהלות א ב; רמב"ם טומאת מת ה ג).

במשא, נחלקו הראשונים:

• יש שכתבו שאינה מטמאה, שאין משא אלא במת עצמו שהטומאה באה ממנו, אבל לא בטמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר (ראה רש"י חולין עא ב ד"ה כי קאמר, וראה תוס' שם ד"ה כי קאמר, בדעתו; רמב"ם טומאת מת ה יג)

• ויש מהראשונים סוברים ש"חרב" מטמאה אף במשא (תוס' שם; תוס' הרא"ש ובעל המאור ורמב"ן ורשב"א חולין שם; רמב"ן במדבר יט טז; שו"ת הרשב"א א תעו).

בטומאת אהל

וכן נחלקו הראשונים אם מטמאה היא באוהל:

• יש שכתבו שאין "חרב כחלל" מטמאה באוהל, ובין שהאהיל אדם עליה, או שהאהילה היא עליו, ובין שהיתה עמו באוהל, הרי זה טהור (רמב"ם טומאת מת ה יג; רוקח שטו, בשם ר' יהודה ב"ר קלונימוס; רמב"ן במדבר יט טז; שו"ת הרשב"א א תעו, בשם הראב"ד; השלמה ברכות יט ב, בשם ר"י בעל התוס').

• ויש שכתבו ש"חרב כחלל" מטמאה באוהל, בין שנטמאה במגע המת, ובין שנטמאה באוהל המת (תוס' שבת יז א ד"ה ועל; השלמה שבת טז ב, בשם דודו; רשב"א ריטב"א ור"ן בבא בתרא כ א; ר"ש חלה ד ח, אהלות א ג, יא ח; מהר"ם מרוטנברג אהלות יא ח; שו"ת הרשב"א שם, בשם רבותינו הצרפתים; רא"ש אהלות א ג).

כלים שנגעו באדם

אף בכלים שנגעו באדם טמא מת אמרו ש"חרב הרי הוא כחלל". כיצד: אדם הטמא טומאת שבעה בטומאת מת, בין שנטמא במת, ובין שנטמא בכלים שנטמאו במת, מטמא את הכלים הנוגעים בו טומאת שבעה (אהלות א ג, לפירוש הרמב"ם והר"ש שם; ספרי חקת קכז,קל, הובא בר"ש אהלות א ב; רמב"ם טומאת מת ה ב,ג), ונעשים אב הטומאה כמותו (פסחים יד ב; הקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות במנין אבות הטומאות שבטומאת מת שם; רש"י חולין ג א ד"ה חרב), שנאמר: וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם (במדבר לא כד), מכאן שכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנטמאו במת, טמאים טומאת שבעה, וקל וחומר לכלים הנוגעים באדם שנטמא במת (ספרי שם; רמב"ם שם ג).

כשם שנחלקו הראשונים בכלים הנוגעים במת שנעשים כמותו, אם הדברים אמורים בכלי מתכת דוקא, או אף בכלי שטף (ראה לעיל: שאר הכלים), כך הם חולקים בכלים הנוגעים בטמא מת, שנעשים כמותו:

• יש סוברים שלא נאמרו הדברים אלא בכלי מתכת, כשם שלדעתם רק כלי מתכת הנוגעים במת נעשים כמותו (רבינו חננאל פסחים יד ב; רש"י פסחים יד ב ד"ה בחלל, ושם עט א ד"ה דרחמנא, חולין ג א ד"ה חרב; תוס' נזיר נד ב ד"ה ת"ש; המאור בעל חולין שם; רשב"א ור"ן שם).

• ויש סוברים שאף שאר כלים ובגדים שנגעו בטמא מת נעשים כמותו, כשם שלדעתם אם נגעו במת נעשים כמותו (רמב"ם טומאת מת ה ג; רמב"ן בבא בתרא כ א).

כלים שנגעו בכלים

כלים שנטמאו בטמא מת או ב"חרב כחלל" שהם אב הטומאה (ראה לעיל), כלים אחרים הנוגעים בהם אינם נעשים אב הטומאה כמותם, כשם שכלים שנגעו בכלים שנעשו כחלל אינם נעשים כמותם (ר"ש ורא"ש אהלות א ב; תוס' בבא קמא ב ב ד"ה דאילו).

וכן שאר כלים, חוץ מכלי מתכת שנטמאו במת, לסוברים שאינם נעשים כחלל אלא הם אב הטומאה (ראה לעיל: שאר הכלים), אינם עושים כלי מתכת הנוגעים בהם אב הטומאה כמותם, אלא הם נעשים ראשון לטומאה (סמ"ג עשין רלא).

ראשון ושני

ראשון לטומאה ושני לטומאה אינם מטמאים כלים, ואפילו כלי מתכת, שלא אמרו ש"חרב הרי הוא כחלל" אלא בטומאות של מת הראויות לטמא כלי (רש"י חולין ג א ד"ה חרב; בעל המאור ורמב"ן רשב"א ור"ן חולין שם; מאירי עדיות ב א).

ויש שכתבו שראשון לטומאה שבא מטומאת מת, עושה כלים כיוצא בו, שאף בראשון לטומאה נאמר דין "חרב כחלל" (רבי עובדיה מברטנורא פסחים א ו, ועדיות שם).

בטומאה דרבנן

אף אדם שנטמא בטומאת מת מדרבנן, כגון שנטמא בארץ העמים, ובבית הפרס, ובדם תבוסה, וכיוצא בהם (ראה ערך טמאה: טומאות מדברי סופרים), מטמא כלים טומאת שבעה, והם נעשים אב הטומאה מדברי סופרים (רמב"ם טומאת מת ה יא).

הפקעת הטומאה מהמת

בשר המת שיבש, נחלקו בו תנאים:

לדעת תנא קמא בשר המת מטמא לח ומטמא יבש; ור' יוסי אומר שאם אינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה, טהור מלטמא בכזית, אבל טמא טומאת רקב [עפר רקבון של מת] (נדה נד ב, ושם נו א. וראה ערך רקב).

הלכה כתנא קמא (רמב"ם טומאת מת ב א).

בשר המת שנפרך ונטחן כקמח עד שנעשה כעפר, טהור לדברי הכל (תמורה לד א; נדה נה א).

עור האדם

עור האדם, לסוברים שמן התורה עור האדם מטמא כבשרו (ראה ערך מת), אם עיבדו כל צרכו, או שהילך בו כדי עבודה, הרי זה טהור מן התורה (חולין קכב א, ורש"י ד"ה וכולן; נדה נה א; רמב"ם טומאת מת ג יא).

מת שנשרף

אפר של בני אדם שנשרפו נחלקו תנאים בדינו:

ר' אליעזר אומר ששיעורו לטמא ברובע הקב; וחכמים מטהרים, שמשנשרף הרי הוא כעפר, ואין דין מת עליו (אהלות ב ב, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש; רש"י נדה כח א ד"ה ברובע; רבי עובדיה מברטנורא אהלות שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת ג י; פירוש המשניות ורבי עובדיה מברטנורא אהלות שם). ונחלקו אמוראים בדבר:

לדעת ריש לקיש חכמים מטהרים אף אפר של מת שלם, אלא אם כן שלדו קיימת; ולדעת ר' יוחנן אף שאין שלדו קיימת אם הוא מת שלם - טמא (נדה כח א).

להלכה כתבו הראשונים שאם שלדו קיימת מטמא כמת שלם, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו - טהור (רמב"ם טומאת מת ג ט; תוס' סוכה כה ב ד"ה מישאל, סנהדרין נב א ד"ה ההיא. וראה שו"ת מעיל צדקה מה); ויש פוסקים כר' יוחנן שאפילו אין שלדו קיימת טמא (ריטב"א וחידושי הרשב"ץ נדה כח א).

קם לתחיה

מת שקם לתחיה, כגון בן השונמית שהחיה אלישע (ראה מלכים ב ד לה), אינו מטמא, שמת מטמא, ואין חי מטמא, ולאחר שחיה אינו חשוב כמת (נדה ע ב, ורש"י ד"ה בן; ילקוט שמעוני חקת רמז תשסא, בשם ספרי זוטא).

הערות שוליים