מיקרופדיה תלמודית:טמא (אדם)

הגדרה^[1] - אדם שנטמא באחת מן הטומאות, לענין איסורים או דינים מיוחדים, או מצוות מסויימות שנתמעט מהן

השם טמא נתייחד בהלכה לכל דבר שנטמא באחת מן הטומאות (ראה ערך טומאה), ונאמר בעיקר על אדם טמא, בין שטומאתו מחמת עצמו, כגון זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע (ראה ערכיהם), ובין שקיבל טומאה מאחד מאבות-הטמאות (ראה ערכו) על ידי מגע או משא ואהל וכיוצא (ראה ערך אבות הטומאות, וערך אהל המת, וערך ולד הטומאה, וערך טומאת מגע וערך טומאת משא ועוד).

על אדם או כלים שנטמאו בטומאת מת, ודיניהם המיוחדים, ראה ערך טמא מת. על טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, וכן על זב וזבה ויולדת ומצורע שטהרו ועדיין לא הביאו כפרתם, שיש שדינם כטמא, ראה ערך טבול יום, וערך מחסר כפרה.

בשילוח מחנות

מצות עשה

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר: וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (במדבר ה ב. רמב"ם ביאת מקדש ג א. וראה ערך שלוח מחנות). זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת-ישראל (ראה ערכו) ולפנים (רמב"ם שם ב. וראה ערך מחנות וערך עזרת ישראל), שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתם במקום אחד, תלמוד לומר במצורע: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא יג מו), זה מחנה ישראל, שהוא מפתח - היינו חומת - ירושלים (ראה ערכו) ולפנים (ראה ערך ירושלים וערך מחנות וערך מצורע), מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו, אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו, לפיכך משלחים את המצורע חוץ לשלש מחנות, שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה - שאם נכנס לבית נטמא כל אשר בבית (ראה ערך מצורע) - מה שאין הזב מטמא, ומשלחים זבים וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר-הבית (ראה ערכו), מפני שהם מטמאים המשכב והמושב אפילו מתחת האבן (ראה ערך אבן מסמא), מה שאין המת מטמא (רמב"ם שם ב,ג).

וכן בעל-קרי (ראה ערכו) משתלח חוץ לשתי מחנות, שנאמר: וכל זב, לרבות בעל קרי (פסחים סז ב^[2]), אבל טמא מת - היינו שנטמא בטומאת-מת (ראה ערכו) - מותר להיכנס להר הבית (פסחים סז ב; רמב"ם שם ד). וכן בועל נדה כטמא מת (זבים ה יא; פסחים סח א; רמב"ם שם ה).

מצות לא תעשה

כשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה, כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה, שנאמר: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם (במדבר ה ג. רמב"ם ביאת מקדש ג י), הרי זו אזהרה שלא יכנסו למקדש בטומאה (מכות יד ב), והבא אל המקדש טמא חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שם יב. וראה ערך חיבי כריתות וערך טומאת מקדש וקדשיו^[3]).

התרו בו - לוקה (משנה מכות יג א. וראה ערך חיבי מלקיות), ואם נכנס בשוגג חייב בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו. ראה תורת כהנים אחרי סוף פרק יב, וברייתא שבועות ו ב, וראה שם הדרשה לכך).

בעבודה במקדש

אזהרתו ועונשו

כהן טמא מוזהר מלעבוד עבודה במקדש (זבחים טו ב; רמב"ם ביאת מקדש ד א. וראה ערך עבודה), שנאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ וגו' (ויקרא כב ב. זבחים שם), וכן דרשו: וינזרו מקדשי, היינו שיתרחקו בטומאתם מכל קדשים; בני ישראל ולא יחללו, שהזרים אף הם ינזרו כדי שלא יחללום (זבחים שם ורש"י. וראה ערך זר).

הלאו נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה עה; סמ"ג לאוין שה; החינוך מצוה רעח).

עבר ועבד בטומאה - בעבודות מסויימות (ראה להלן: העבודות שחייב עליהן) - במזיד, חייב מיתה בידי שמים (ברייתא סנהדרין פג א; רמב"ם שם. וראה ערך חיבי מיתות בידי שמים), ולמדוהו מגזירה שוה ממה שנאמר בו: וְלֹא יְחַלְּלוּ, ונאמר בטמא שאכל תרומה: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (ויקרא כב ט. סנהדרין פג ב; רמב"ם שם). התרו בו - לוקה (רמב"ם שם א; סמ"ג שם).

פרחי כהונה הורגים אותו

כהן ששימש בטומאה, אף שחייב מלקות בבית דין, אין אחיו הכהנים מביאים אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה, ומפציעים את מוחו בגזירים (משנה סנהדרין פא ב; רמב"ם ביאת מקדש ד ב, וסנהדרין יח ו), ואין ממחים עליהם בכך (רמב"ם ביאת מקדש שם), מכיון שחייב מיתה בידי שמים (ראה סנהדרין פב ב), כדרך שאמרו בגונב את הקסוה - כלי-שרת (ראה ערכו) - ומקלל את חברו בשם, ובועל ארמית - שקנאים פוגעים בהם (ראה משנה שם פא ב. וראה ערך בועל ארמית וערך גנבה וערך מקלל), והלכה למשה מסיני היא (ראה רש"י שם ד"ה קנאין, על בועל ארמית, ובחידושי הר"ן שם על טמא ששימש. וראה ערך הלכה למשה מסיני).

ויש שכתב בדעת ראשונים שדין זה תקנת חכמים הוא, ולא תיקנו כן בשאר חייבי מיתות אלא בטמא ששימש במקדש בלבד, משום מעלת המקדש, שמכניס טומאה במקום טהרה (שו"ת הרדב"ז ב רלא, בדעת הרמב"ם שם), ומשום קדושת הכהונה היו ממהרים להמיתו, שלא יאמרו זה הוא הכהן ששימש בטומאה (הרדב"ז שם בתחילת התשובה^[4]).

כהן בעל מום או זר ששימשו בטומאה

אף כהן בעל-מום (ראה ערכו) שפסול לעבודה במקדש (ראה ערך בעל מום), הוזהר על עבודה בטומאה (תוספות יבמות לב ב ד"ה בעל מום; רמב"ם ביאת מקדש ט יב).

אבל זר (ראה ערכו) ששימש בטומאה אינו חייב אלא אחת (תוספתא זבחים יב; רמב"ם שם יא) משום זרות (רמב"ם שם. וראה ערך זר), ופירשו ראשונים לפי שעל טומאה לא הוזהרו אלא כהנים, שנאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ וגו' (ויקרא כב ב. תוספות יבמות שם), וזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר על איסור טומאה (כסף משנה על הרמב"ם שם); ויש מן הראשונים שכתב שאף זר הוזהר מלעבוד בטומאה (מאירי יבמות שם).

העבודות שחייב עליהן

טמא ששימש במקדש אינו חייב מיתה אלא על עבודות שזר חייב עליהן (ראה זבחים קיב ב, ורש"י שם ד"ה ולא; רמב"ם ביאת מקדש ט י. וראה ערך זר), והן ארבע עבודות: זריקה (ראה ערכו), והקטרה (ראה ערכו), וניסוך היין (ראה ערך נסכים), וניסוך המים בחג (ראה יומא כד א, וירושלמי שם ב א, ורמב"ם שם ב, בזר), אלא שמכל מקום אף שאר עבודות מוזהר עליהן ולוקה (רמב"ם שם ה).

עבודתו פסולה

טמא שעבד במקדש עבודתו פסולה (משנה זבחים טו ב, בקבלת הדם, ומנחות ו א, בקמיצה ועוד; רמב"ם ביאת מקדש ד א, וראה שם הלכה ד והלכה ו), שנאמר: וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ וגו' (ויקרא כב ב), שאם עבד חילל את הקדשים ופסלם (ראה רש"י זבחים שם ד"ה בני ישראל שלמדו מכאן על זר, ורמב"ם שם א).

באכילת קדשים

אזהרתו ועונשו

כל הקרבנות, בין קדשי-קדשים (ראה ערכו) בין קדשים-קלים (ראה ערכו), בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לכל אדם (ראה ערך אכילת קדשים), אין אוכלים אותם אלא הטהורים בלבד, אבל טמא אסור באכילתם (ראה יבמות עד ב ועוד; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט. וראה ערך הנ"ל וערך אסורי אכילה), שנאמר: כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ (במדבר יח יא. ספרי שם), וכל אדם שנטמא טומאה שחייבים עליה כרת על ביאת המקדש ואכל כזית מן הקדשים, בין בקודש טהור בין בקודש טמא (ראה ערך טמא (ב)) במזיד חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם פסולי המוקדשין יח יג. וראה ערך חיבי כריתות), שנאמר: אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים וגו' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא כב ג. רש"י שבועות ז א ד"ה ג' כריתות, וכריתות שם ד"ה וטמא), וקריבה זו אכילה היא (רש"י שבועות שם, על פי זבחים מה ב). וכן נאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ. רמב"ם שם).

ואם התרו בו - לוקה (משנה מכות יג א; זבחים שם; רמב"ם סנהדרין יט א אות טו. וראה ערך חיבי מלקיות). אכל בשוגג חייב בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו. ראה משנה כריתות שם, ושם י ב, וערך חיבי קרבנות וערך קרבן עולה ויורד).

בחלוקת הקדשים לאנשי בית אב

אף בחלוקת הקדשים לאנשי בית אב שמקריבים באותו יום (ראה ערך מתנות כהונה) שנינו: טבול יום ומחוסר כפורים, הואיל ואינם ראויים לאכילה, אינם חולקים בקדשים לאכול לערב לכשיטהרו (משנה זבחים צח ב ורש"י; רמב"ם מעשה הקרבנות י יט), שנאמר בקרבן חטאת: הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה (ויקרא ו יט), ודרשו: הראוי לאכילה חולק, ושאינו ראוי לאכילה אינו חולק (ראה גמרא שם צט א, בשם ריש לקיש ומסקנת הגמרא לדעת רב יוסף), ואפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים - שהוא כל הלילה (ראה ערך הקטרה), כגון שטבל וטהר בהערב שמש (רש"י שם צח ב ד"ה וטהור) - אינו חולק בבשר, שנאמר: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה (ויקרא ז לג. משנה שם; תורת כהנים שם).

הטהור בשעת זריקת דמים, וטמא בשעת הקטר חלבים

היה טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים, נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים חולק (זבחים קב ב, לדעת חכמים שבמשנה שם צח ב; תוספתא מנחות יג).

• אבא שאול אומר לעולם אינו חולק עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, שנאמר: הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב (ויקרא ז לג), עד שיהיה טהור וראוי לעבודה משעת זריקה עד אחר הקטר חלבים (ראה ברייתא שם קב ב לעולם אינו אוכל כו', ובכתבי יד הגירסא אינו חולק, וכן הוא בתורת כהנים שם; רמב"ם מעשה הקרבנות י כא). וכן הלכה (רמב"ם שם).

ויש מן הראשונים שנסתפקו לומר שאף בשעת קבלת הדם צריך שיהא טהור, שהמקריב משמע קבלה, שכן דרשו: וְהִקְרִיבוּ (ויקרא א ה) - זו קבלת הדם (תוספות שם צט א ד"ה אינו. וראה ערך קבלה).

בתוספתא אמרו: רבי נהוראי אומר לעולם אין חולק בבשר עד שיהא טהור בשעת שחיטה, ובשעת זריקת דמים, ובשעת הקטר חלבים (תוספתא מנחות יג).

בעל מום

אף בעל-מום (ראה ערכו), שהדין הוא שחולק ואוכל בקדשים אף שאינו ראוי לעבודה (ראה ערך בעל מום), אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב, כיון שאינו ראוי לאכילה (זבחים צט א; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז). וכן בקרבנות ציבור, אף שטמא ראוי בהם לעבודה (ראה ערך טומאה בצבור), אין טמא חולק בהם (זבחים שם; רמב"ם שם כג), כדרך שאמרו באונן שאסור באכילת קדשים, ואינו חולק לאכול לערב (ראה ערך אנינות), שאף כהן גדול שמקריב אונן (ראה ערך הנ"ל וערך כהן גדול) אינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב (זבחים שם), שבראוי לאכילה הדבר תלוי, ולא בראוי לעבודה (רש"י שם ד"ה ואינו חולק).

באכילת תרומה

אזהרתו ועונשו

תרומה (ראה ערכו) - הנאכלת לכהנים, ולנשיהם ולעבדיהם (ראה ערך אכילת תרומה: המותרים באכילתה) - אינה נאכלת אלא לטהורים, שנאמר: כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ (במדבר יח יג. וראה ספרי וספרי זוטא שם), אבל כהן טמא אסור לאכול תרומה, בין טמאה בין טהורה (רמב"ם תרומות ז א), וכן שנינו: כל הטמאים לא יאכלו בתרומה (משנה יבמות ע א), וכן מנו בין חיבי-מיתות-בידי-שמים (ראה ערכו) כהן טמא שאכל תרומה טהורה (תוספתא סנהדרין יב, וזבחים יד, וברייתא סנהדרין פג א; רמב"ם שם), ולמדוהו מהכתוב: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (ויקרא כב ט. סנהדרין שם; רמב"ם שם. וראה ערך חיבי מיתות בידי שמים), ואם התרו בו לוקה (רמב"ם שם, וסנהדרין יט ב אות ז; סמ"ג לאוין רנז. וראה ערך חיבי מלקיות).

אין חולקים לו תרומה בבית הגרנות

טמא אין חולקים לו תרומה בבית הגרנות (תוספתא סוף תרומות; ברייתא יבמות צט ב; רמב"ם תרומות יב כב. וראה ערך מתנות כהונה), אף שרשאי לאכלה כשיטהר (מאירי יבמות שם), מפני שהוא מאוס (גמרא שם ק א; רמב"ם שם), או שהדבר מאוס ליתנה לטמא במקום טהורים (מאירי שם), וכן אין משלחים לו תרומה לביתו (תוספתא וברייתא שם; רמב"ם שם).

באכילת ביכורים חלה ותרומת מעשר

אף בכורים אינם נאכלים אלא לכהנים טהורים, וטעונים הערב-שמש (ראה ערכו. ראה בכורים ב א. וברמב"ם בכורים ג ה), וכהן טמא האוכלם חייב מיתה בידי שמים (משנה שם, וברש"י יבמות עג א ד"ה מיתה פירש שהיינו בכהן טמא שאכלם^[5]), שהבכורים כתרומה, שכן אמרו: וּתְרוּמַת יָדֶךָ (דברים יב יז) אלו הבכורים (פסחים לו ב ושם נתבאר. רש"י יבמות שם).

וכן חלה (ראה ערכו) הרי היא בכלל תרומה לענין זה (ראה חלה א ט, וירושלמי בכורים ב א, הובא בתוספות יום טוב חלה שם, שהכוונה בכהנים טמאים. וראה ערך חלה). והוא הדין לתרומת-מעשר (ראה ערכו. ראה ערלה ב א, ורמב"ם תרומות טו כ, וראה ערך תרומת מעשר).

באכילת מעשר שני

אזהרתו ועונשו

מעשר-שני (ראה ערכו), שמצוה לאכלו בירושלים (ראה ערך אכילת מעשר שני, וערך מעשר שני), אסור באכילה לאדם טמא (ראה יבמות עג ב, ומכות יט ב; רמב"ם מעשר שני ג א; ספר המצות לא תעשה קנ; החינוך מצוה תרט), וכן דרשו את הכתוב בפרשת ודוי-מעשר (ראה ערכו): וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא (דברים כו יד), בין שאני טמא והוא - המעשר - טהור, בין שאני טהור והוא טמא (ספרי דברים שם; רבי שמעון בברייתא יבמות שם ומכות שם; רמב"ם שם), היינו שמתוודה שלא ביערו באש, ולא הדליק בו את הנר אפילו בשעת הטומאה שאינו יכול לאכלו (ראה שבת כה א ורמב"ם שם ב. וראה ערך מעשר שני), ומשמע שאינו נאכל בטומאה (רש"י יבמות שם ד"ה והיכן).

האוכל מעשר שני בטומאה - לוקה (ראה מכות שם; הלכות גדולות לאוין שבמלקות רעט; רמב"ם שם א, וסנהדרין יט ד אות סז; החינוך שם. וראה ערך חיבי מלקיות).

בנגיעה וגרימת טומאה

אזהרתו ועונשו

טמא שנגע בקודש - היינו בשר קודש - ריש לקיש אמר לוקה, שנאמר ביולדת (ראה ערכו): בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וגו' עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד. זבחים לג ב), ואף על פי שלמדו מכתוב זה אזהרה לאוכל בשר קודש בטומאה (ראה ערך אכילת קדשים), יש ללמוד מכאן אף אזהרה לנוגע, מכיון שהוציא הכתוב איסור זה בלשון נגיעה (זבחים שם), ורבי יוחנן אמר אינו לוקה, שלדעתו נאמר לאו זה בתרומה (שם. וראה ערך תרומה). ואין ללמוד מכאן מלקות לקודש אפילו בקל וחומר, שאין-מזהירין-מן-הדין (ראה ערכו. רש"י זבחים שם ד"ה בתרומה), וזה חומר בתרומה מבקדשים (תוספות שם ד"ה לענין).

להלכה כתבו ראשונים שטמא שנגע בקודש אינו לוקה (רמב"ם פסולי המוקדשין יח יב; החינוך מצוה קמה), אלא שמכל מקום אסור לטמא את הקדשים, או לסבב להם טומאה, שהרי פוסלם (רמב"ם שם), ועבירה היא בידו (מאירי מכות יד ב).

במעשר שני

אף במעשר שני אמרו בירושלמי שהוא בכלל האיסור של בכל קדש לא תגע (ירושלמי שבת טז ג, וקרבן העדה שם). ויש מפרשים כן אותה ששנינו: וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא (דברים כו יד), הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתוודות (מעשר שני ה יב, וראה ערך ודוי מעשר), לפי שאסור להפרישו בטומאה, משום שנוגע בו ומטמאו, ואזהרתו מהכתוב בכל קדש לא תגע, ומעשר שני נקרא קודש (מלאכת שלמה שם, וכעין זה בפירוש ר"ש סיריליאו שם, ותוספות אנשי שם בשם רמ"ז). והוא הדין בנטע רבעי (מלאכת שלמה שם. וראה ערך רבעי).

בהקרבת קרבנותיו

בעולת ראיה ושלמי חגיגה

טמא, שאסור לבוא למקדש (ראה לעיל: בשילוח מחנות), פטור מן הראיה (ראה ערכו. תוספתא חגיגה א; ברייתא שם ד ב; רמב"ם חגיגה ב א. וראה ערך ראיה), ואינו חייב לשלוח עולת ראייתו על ידי שליח (רש"י חגיגה שם ד"ה פטורים. וראה ערך עולת ראיה), שנאמר: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם וגו' וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וגו' (דברים יב ה - ו), כל שישנו בביאה - שיכול ליכנס למקדש - ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה אינו בהבאה (חגיגה שם; ירושלמי שם א א. וראה ערך ראיה).

וכן בשלמי חגיגה (ראה ערכו) אמרו בירושלמי שפטור (ירושלמי שם; רמב"ם שם ב ד), ואינו שולח חגיגתו ביד אחר (ירושלמי שם), שנאמר: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת וגו' (דברים לא יא), הראוי לבוא עם כל ישראל מביא, ושאינו ראוי לבוא עם כל ישראל אינו מביא (ירושלמי שם).

בשאר קרבנות

בשאר כל הקרבנות אמרו שטמא משלח קרבנותיו (פסחים סב א; רמב"ם ביאת מקדש ב יב), ומקריבים עליו (רמב"ם שם), ואין למעט טמא מהכתוב: ובאת שמה והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם (דברים יב ה-ו), כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, כשם שנתמעט מראייה וחגיגה (ראה לעיל), שדוקא בקרבנות התלויים בביאה הקפיד הכתוב, מה שאין כן בנדרים ונדבות (תוספות פסחים שם ד"ה ערל, וחגיגה ד ב ד"ה דכתיב).

ואף שצריך לסמוך על הקרבן, ואין טמא ראוי לסמיכה (ראה להלן: במצוות שנתמעט מהן; בסמיכה), אין סמיכה מעכבת בו (וראה ערך כל הראוי לבילה כו'), שכיון שמיעט הכתוב טמא מראייה, משמע ששאר קרבנות משלח, ואין צריך שיהא ראוי לסמיכה (תוספות יבמות קד ב ד"ה דאמר), או שלא אמרו שמשלח קרבנותיו אלא בקרבן העוף, או בבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו), ומעשר-בהמה (ראה ערכו), שאין צריכים סמיכה (תוספות פסחים סב א ד"ה ערל. וראה ערך סמיכה).

להלכה כתבו ראשונים שדוקא מצורע אינו משלח קרבנותיו, שכל זמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה (רמב"ם ביאת מקדש ב יא), וכן טמא מת אין מקריבים עליו קרבן כלל עד שיטהר (רמב"ם שם יב. וראה כסף משנה שם); ויש שכתב שאינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין צריך שיהא ראוי לביאת מקדש (קרית ספר על הרמב"ם שם).

במצוות שנתמעט מהן

מלבד ראייה וחגיגה, שאמרו בהם שהטמא פטור (ראה לעיל: בהקרבת קרבנותיו; בעולת ראיה ושלמי חגיגה), מצינו עוד כמה מצוות ודינים שהטמא נתמעט מהם, או שאינו ראוי לקיימן.

במצות הקהל

במצות הקהל - שנאמר בה: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וגו' (דברים לא יא. וראה ערך הקהל) - כתבו ראשונים שהטמא פטור, לפי שאינו ראוי לביאה (רמב"ם חגיגה ג ב), או לפי שלמדו גזירה שוה מראייה, שכל שפטור מראייה פטור מהקהל (ראה מאירי חגיגה ג ב, ולחם משנה על הרמב"ם שם. וראה מנחת חינוך מצוה תריב שנסתפק בכך).

בשחיטת קדשים

בשחיטת קדשים שנינו שאף טמאים שחיטתם כשרה, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו נוגעים בבשר (משנה זבחים לא ב; חולין ב ב; רמב"ם פסולי המוקדשין א א,ב. וראה ערך שחיטה (בקדשים)), ודוקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא ישחט טמא, גזירה שמא יגע בבשר (זבחים שם, וחולין שם).

ואין למעט טמא ממה שנאמר: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (ויקרא א ה), ואין טמא נכנס לעזרה, שאם רצה עומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה (זבחים לב א, וחולין ב ב).

בברייתא נחלקו תנאים בדבר וכן אמרו: ושחט את בן הבקר לפני ה', ולא השוחט לפני ה', שמעון התימני אומר: מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט, תלמוד לומר ושחט את בן הבקר לפני ה', שוחט את בן הבקר יהיה לפני ה' (תורת כהנים א; ברייתא בזבחים לב ב), ולדעתו אף בשחיטה יש למעט טמא מטעם זה שאינו יכול ליכנס לעזרה, ולא לשחוט בסכין ארוכה (קרבן אהרן לתורת כהנים שם).

בסמיכה

אף בסמיכה על הקרבן אמרו שאינה אלא בטהורים (זבחים לב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג יא. וראה ערך סמיכה), שנאמר בשחיטה: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (ויקרא א ה), וכיון שצריכים תיכף לסמיכה שחיטה (ראה ערך הנ"ל), אף הסמיכה בפנים, ואין טמא נכנס לעזרה (רש"י זבחים לב ב ד"ה ושחט, וראה תוספות שם לב א ד"ה מאי), ואין לומר שיכניס ידיו ויסמוך, שאף ביאה במקצת שמה ביאה (זבחים שם. וראה ערך ביאה במקצת).

ויש מן הראשונים שכתב להלכה שאף שאין סומך אלא טהור, אם סמך הטמא - סמך (רמב"ם מעשה הקרבנות ג יא), ופירשו בדעתו שלא אמרו שאינו סומך אלא מדרבנן, שהרי יכול להכניס ידיו ויסמוך (ראה כסף משנה ולחם משנה שם).

אסיפת אפר פרה אדומה

אסיפת אפר פרה-אדומה (ראה ערכו) אינה כשרה בטמא, שנאמר: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר (במדבר יט ט. וראה ערך אפר חטאת). וכן להזאת מי-חטאת (ראה ערכו) פסול הטמא, שנאמר: וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וגו' וְהִזָּה הַטָּהֹר וגו' (במדבר יט יח - יט. וראה ערך הזאה).

לטהרת מצורע

לטהרת מצורע הכל כשרים, אפילו זב ואפילו טמא מת, אבל אין מצורע מטהר את המצורע (ראה תוספתא נגעים ח; רמב"ם טומאת צרעת יא ו. וראה ערך טהרת מצורע).

בשאר מצוות

בשאר מצוות אמרו שכל הטמאים כולם חייבים בהן כטהורים (ראה רמב"ם תפילין ד יג, בהנחת תפילין. וראה פסחים כח ב, ורמב"ם קרבן פסח ט ה, במצה ומרור, וראה ערך אכילת מצה וערך אכילת מרור), וכן שנינו בברייתא: הזבים והמצורעים ובאים על נדות (ראה ערך בועל נדה), מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות (ברכות כב א, וראה תוספתא שם ב), וכן בתפילה כתבו ראשונים שאף זבים וזבות ונדות ויולדות חייבים (רי"ף ורא"ש ברכות סוף פרק ג; טוש"ע אורח חיים פח^[6]), והוא הדין בקריאת-שמע (ראה ערכו) כל הטמאים חייבים ומברכים לפניה ולאחריה והם בטומאתם, אף שאפשר להם לעלות מטומאתם בו ביום, כגון הנוגעים בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיוצא בהם (רמב"ם קריאת שמע ד ח).

על בעל קרי שתיקנו לו טבילה לתורה ולקריאת שמע ולתפלה, ראה ערך בעל קרי.

על ברכת כהנים, שיש שנהגו שאין כהן טמא נושא את כפיו עד שיטבול, ראה ערך נשיאת כפים.

על מצוות הטמא להטהר ראה ערך טהרה.

הערות שוליים