מצה
|
|
מצה היא מאפה העשוי מחמשת מיני דגן שלא הספיק להחמיץ. קיימות כמה מצוות הקשורות במצות:
כמו כן מצאנו במעשה אברהם אבינו עם המלאכים, שהכין להם מצות.
הכנת המצה
המצה היא לחם שלא תפח, ולשם כך יש להכינו בזריזות, כדי שלא יספיק לתפוח. לצורך כך משתדלים שהבצק יהיה תמיד ב"עסק", ושלא יעברו עליו י"ח רגעים. כמו כן מקפידים לשמור את החיטים בחדר בעל טמפרטורה בינונית וללא אור שמש ישיר. אם המצה תפחה היא נעשית חמץ האסור באכילה וב"בבל יראה" ו"בל ימצא" בפסח.
- מצת מצווה - מצות שנאפו במיוחד לכבוד קיום המצווה בלילה הראשון של הפסח. יש נוהגים לאפותן אחרי חצות בערב פסח.
- מצת מכונה - כיום יש מכונות שאפשר להכין בעזרתן מצות. מצות אלו נקראות "מצות מכונה". נחלקו הפוסקים בדינן: א. האם הן חמץ? בעבר יש שטענו כי אי אפשר לנקות את המכונות כראוי, והמצות הן חמץ. אך כיום המכונות משוכללות ומנוקות בזרם אויר ללא מים, ואין פקפוק בכשרותן לפסח. ב. האם נחשבות "לשמה"? יש לדון האם האדם המפעיל את המכונה גורם למצות להחשב לשמה. הנפקא מינא היא רק במצת מצוה שבליל הסדר, אך בשאר החג ודאי מותר להשתמש בהם.
- מצות יד - מצות שנאפו בידי אדם.
- מצות שמורה - מצות שנאפו שקמח שנשמר ממגע עם מים משעת קצירה.
- מצה עשירה - קמח שעורבב עם מי פירות. מותר לאכול מצה עשירה בפסח, אך האשכנזים נהגו להחמיר שלא לאוכלו. לא משתמשים במצה עשירה למצת מצוה, מפני שהיא צריכה להיות "לחם עוני". אם עורבב מים במי הפירות - זה חמץ גמור.
ברכת המצה
על המצה מברכים בפסח "המוציא לחם מן הארץ". כשאוכלים את מצת המצווה הראשונה בליל הסדר מברכים "על אכילת מצה". הספרדים נוהגים בכל ימות השנה (מאחרי פסח שני - לחלק מהמנהגים) לברך על המצה מזונות, ואילו האשכנזים מברכים על המצה תמיד המוציא.
מצות במנחות
- ראה ערך מורחב מנחות
- בקידוש בני אהרון לעבודת המקדש: ספר שמות פרק כט "(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם: (ב) וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם".
- בתחילת חומש ויקרא (פרק ב): - (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַידֹוָד סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: (ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַידֹוָד: (ג) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד: (ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן: (ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה: (ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: (ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה: (ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַידֹוָד וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַידֹוָד: (י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד: (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַידֹוָד לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַידֹוָד: (יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַידֹוָד וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:"
- בצווי על המנחה, ויקרא פרק ו, נאמר: "(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְדֹוָד אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ: (ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַידֹוָד: (ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: (י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם:"
- קרבן תודה מיוחד בכך שיש עמו גם חלות חמץ, מלבד המצה: "(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַידֹוָד: (יב) אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: (יג) עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: (יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַידֹוָד לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:" (ויקרא פרק ז).
- בציווי לאלעזר ואיתמר בני אהרון: בספר ויקרא פרק י: "(יב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְדֹוָד וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:".
- בקרבן הנזיר בספר במדבר פרק ו: "(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַידֹוָד כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְדֹוָד וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַידֹוָד עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַידֹוָד כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: (טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְדֹוָד וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: (יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַידֹוָד עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: (יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:"
מצות במעשים במקרא
מצות במעשי אבות לפני היציאה ממצרים
הכנסת האורחים של אברהם - ספר בראשית פרק יח: (א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: (ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת:
חזקוני על בראשית פרק יח פסוק ו
ועשי עגות - לפי שהיו נחפזים לדרכם לעשות שליחותם ולא יכלו להתמהמה עד שתחמיץ.
הכנסת האורחים של לוט - ספר בראשית פרק יט :(א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:
(ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:
(ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה:
(ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:
(ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו:
(ז) וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ:
מצות אכילת מצה בפסח
- ערך מורחב - אכילת מצה
טעם אכילת המצה הוא זכר לכך שיצאו אבותינו ממצרים בחפזון ("בבהילו") ולא הספיק בצקם לתפוח. המצה מכונה בזוהר "נהמא דמהימונתא" - כלומר "לחם האמונה". המצה גם מסמלת את הענוה והשפלות לעומת החמץ שמסמל גאוה.
לחם עוני שאותו יש מצווה לאכול בליל הסדר.
אידאות שהמצה מביאה לידי ביטוי
- מקובל לחשוב שהמצות מסמלות את יציאת מצרים, בכך שכשיצאו ממצרים לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. במובן הזה, המצות הן חפץ שמזכיר ומתעד את המהירות שהיתה ביציאת מצרים. על כך יש להקשות מכך שבני ישראל נצטוו לאכול את המצות עם פסח מצרים, לפני שהאירוע של "לא הספיק בצקם של אבותנו להחמיץ" התרחש. הדבר מצביע על כך שהמצה אינה חפץ מסמל אירוע בלבד, אלא סמל שיכול להקדים את האירוע. אברבנאל מפרש שהמצה מסמלת מהירות וחפזון. בני ישראל נצטוו לאכול מצה בפסח מצרים, כדי להראות להם שהיציאה תהיה בחפזון ובמהירות. דבר זה בא לידי קיום אח"כ, כאשר לא הספיק בצקם להחמיץ [1].
- העובדה שיש קרבנות שיש להביא איתם מצה, וגם העובדה שאין להקטיר שאור לפני ה', מראה שהמצה היא סמל בפני עצמו ולא רק זיכרון ליציאת מצרים באופן בלעדי. המשמעות של מצה בקרבנות יכולה לסמל מהירות, חפזון וזריזות, כדברי אברבנאל לעיל.
- רבנו בחיי על ויקרא פרק ב פסוק יא כתב: (יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כתב הרב ז"ל בספר המורה, כי מנהג עובדי עכו"ם שבכל מנחתם היו מקריבין חמץ והיו מערבים הדבש בכל קרבנותיהם ולכן אסרם לגבוה. וכענין זה אמרו חז"ל (ספרי שופטים קמו) במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה ה' מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שנאמר (דברים טז, כב) אשר שנא ה' אלהיך: ועל דרך הפשט כי הקרבן לכפר בו כל עוונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו חז"ל לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו לא תאכל עליו חמץ לענין קרבן פסח, וקרבן פסח היה כפרה על עבודה זרה שעבדו במצרים, ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לעבודה זרה... ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין: ועל דרך הקבלה השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, על כן אמר לא תקטירו ממנו אשה לה', כי כיון שהכוונה לשם המיוחד לא תאפה חמץ ולא תקטירו שאור ודבש:
- שפתי כהן על ויקרא פרק ב פסוק יא - כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ. שלא יחמיצו שום מצוה, וכן לא יתגאו בה כמו השאור שמתנפח ועולה שלא יעשה על מנת לקבל פרס כמו שטועם מתיקות הדבש, זהו כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', לא תהיה אלא לשמה לא לשום פניה אחרת, ועם כל זה לא ימנע עצמו מעשות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו קרבן ראשית תקריבו אותם לה', פירוש בראשית שעדיין לא למד ולא ידע מעלת המצוה ומעלת התורה, זהו קרבן ראשית, ואל המזבח לא יעלו לריח, לפי שלא נעשו לשמה, כי כשיש בעשיית המצוה שום פניה מלבישה חומריות והחומר אין לו עליה, ועל זה אמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה, הבהמה אין לה רוח ואם כן היה לו לומר ונפש הבהמה, אלא בא לרמוז למה שאמרנו שמלביש המצוה רוח בהמית ויורדת ואינו עולה, לזה אמר ואל המזבח לא יעלו:
- נצי"ב: העמק דבר על ויקרא פרק ב פסוק יא - (יא) כי כל שאר וכל דבש. קרא הכתוב כל דבר הממתיק ומטעים את המאכל דבש ע"ש שהוא ראש הממתיקים. ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא ית' ע"י תחבולות בני אדם מש"ה הזהיר הכתוב בבהמ"ק ללמדנו דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש. וע' מש"כ בס' שמות י"ג ג' דמש"ה הזהיר הכתוב על המחץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקרבה לפני ה' אזהרה תמידית היא. ודבש שבא להמתיק וזה אינו ראוי למאכל הבא להקטרה לגבוה אע"ג שהוא בריאה פשוטה ממנו ית'. וע' בסמוך:
ראה גם
קישורים חיצוניים
- מצת יד או מכונה? מצה שמורה? - הרב אליעזר מלמד שליט"א.
הערות שוליים
- ↑ מצות תאכלו - כבר הערתי בזבח פסח, אם הטעם כרבן גמליאל, שהמצה על שלא הספיק בצקם להחמיץ, מדוע ציוה בה כבר בקרבן פסח במצרים? ...ונראה כאבן עזרא והרמב"ן, שאכלו גם אז מצה עד קריעת ים סוף, מפני הצווי של "שאור לא ימצא", והמצות נצטוו זכר לחפזון הגאולה והיציאה, שיהיו בליל פסח, והחפזון נודע להם על ידי שהכינו בצק, ונצטערו על שלא הספיק להחמיץ, ומשבאו לסוכות ראו שעדיין לא החמיץ, כל כך מיהר, והכירו זאת על ידי שנצטוו קודם במצה... (שם שם טו)