מיקרופדיה תלמודית:כונה

הגדרה^[1] - מחשבת אדם העושה מעשה - לפני עשיית המעשה או בשעת עשייתו - לעשות מעשה זה, או על מהותו של המעשה, או על תכליתו

מעשה במחשבה תחילה

העובר על איסור, אם עבר עליו בלא כוונה לעבור, שלא נתכוין לעשות מעשה זה שעשה, או שאף שנתכוין לעשותו, לא ידע על איסורו, או שלא ידע על חומר האיסור, דינו שונה לענין חומר האיסור שעשה והעונש הראוי לו, מהעושה איסור זה מתוך כוונה לעשותו, וכשהוא יודע שמעשה זה אסור, וכן את חומר איסורו, ועל כך ראה ערך אומר מותר וערך מתעסק וערך שוגג. על כוונה שבהעדרה משתנה מהותו של המעשה, שלא יהא בו איסור, ראה ערך מלאכת מחשבת וערך מתעסק, ועוד.

על המתכוין לומר דבר אחד, ונכשל בלשונו, ואמר דבר אחר, שאין בדבריו כלום, ראה ערך דברים שבלב.

כשטעה במעשה

על המתכוין לקנות חפץ מסויים, או חפץ בעל תכונות מסויימות, וטעה ועשה קנין בחפץ שונה מזה שרצה לקנות, ראה ערך מקח טעות; על המתכוין להקדיש דבר מסויים והקדיש בטעות דבר אחר, ראה ערך הקדש: בטעות; על המפריש תרומה ועלה בידו מין שונה מזה שנתכוין לו, או שעלה בידו שיעור שונה מזה שנתכוין לו, ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות.

בנזיקין

על החובל בחברו שלא בכוונה, ראה ערך חובל: שלא בכוונה; על אדם שהזיק שלא בכוונה, ראה ערך אדם המזיק וערך נזיקין; על המזיק בגרמי בשוגג, ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי: באונס ושוגג. על הגוזל בשוגג, ראה ערך גזל.

על ההורג שלא בכוונה, ראה ערך רוצח (וראה ערך גלות); על המתכוין להרוג בהמה או עכו"ם והרג ישראל, או שנתכוין להכות ישראל במקום שאין בו כדי להמית והכהו במקום הממית והרגו, ראה ערך הנ"ל.

על המתכוין לעבור על איסור, ועלה בידו היתר, כגון שנתכוין לאכול בשר חזיר (ראה ערכו), ועלה בידו בשר טלה, שהוא צריך כפרה על כוונתו, ראה ערך הפרה וערך תשובה.

כוונה לעשות מעשה בעתיד

דינים שונים תלויים בכוונתו של האדם לעשות מעשה בעתיד, כגון האוכל חצי-שעור (ראה ערכו) של איסור, שיש סוברים שאם כוונתו להשלים לשיעור, אסור הוא מן התורה, ואם מחשב בלבו שתהא כל אכילתו חצי שיעור זה, אין בו איסור תורה - מהם שכתבו כן בדעת האמוראים הסוברים שחצי שיעור אסור מן התורה (ראה ערך חצי שעור), שלא אסרו אלא כשהיתה כוונתו להשלים, ומהם שכתבו כן בדעת האמוראים הסוברים שחצי שיעור מותר מן התורה (ראה ערך הנ"ל, שם), שאין דבריהם אמורים אלא במי שזו כל אכילתו, ומודים הם שאם היתה כוונתו להשלים לשיעור, אסור הוא מן התורה, וכן לסוברים באיסורים שאינם איסורי אכילה שאין בהם איסור חצי שיעור מן התורה (ראה ערך הנ"ל), יש סוברים שמודים הם במקום שכוונתו להשלים את השיעור, שהוא אסור - ועל זה, ראה ערך חצי שעור.

בתרומות ומעשרות וחלה

על המפריש תרומות ומעשרות פחות משיעורם, שנחלקו ראשונים אם התרומות והמעשרות שהפריש חלים אף אם נתכוין להוסיף ולהפריש כראוי, ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות. על העושה עיסה ודעתו לחלקה לכמה עיסות, או העושה כמה עיסות ודעתו לצרפן לעיסה אחת, שיש שצירופן לחלה תלוי בכוונתו זו, ראה ערך חלה: בדעתו לחלק. על קביעותו של טבל למעשר, שאינו נקבע אלא בראיית פני הבית, לסוברים כן, שיש הבדל בדינו בין המתכוין בשעת מירוח להביאו לביתו לבין המתכוין להוליכו לשוק או שלא להכניסו לבית, ראה ערך טבל וערך קביעות למעשר.

אופנים שנחשב כבר לעשה המעשה

ויש שהמתכוין לעשות מעשה, ועדיין לא עשהו, דינו כמי שכבר עשה את המעשה, כגון החושב לגרש את אשתו, שיש סוברים באופנים שונים שמעתה דינו לענין ירושה כמי שגירשה, ואינו יורשה (ראה ערך ירושת הבעל: במקום קטטה ופירוד). על החושב להחזיר גזלה שגזל, שחשוב לכמה דינים כמי שהחזירה, ראה ערך דבר שאינו ברשותו וערך קדושין וערך תנאי וערך תשובה.

דעת האדם על מהותו או תכליתו של מעשהו

מעשים שונים, נקבעת מהותם על פי מחשבתו ודעתו של העושה על מהותם, כגון לשונות שאפשר לפרשם פירושים שונים, והאומר אחד מלשונות אלו נקבעת מהותה של אמירתו על פי הדבר שהיה בדעתו לומר (ראה להלן). ובמקומות רבים דנו על האופן שאנו אומדים את כוונתו, ועל פיה קובעים מה היה המעשה שעשה או הדיבור שדיבר, ועל כך ראה ערך אדם יודע וערך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וערך אומדנא וערך אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וערך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וערך אין אדם מוציא דבריו לבטלה וערך אנן סהדי וערך גלוי דעת, וערך לשון בני אדם וערך תפוס לשון ראשון, ועוד.

וכן מצינו בדינים שונים שהעושה מעשה - מדעת, מתוך כוונה לעשותו - דינו משתנה על פי המחשבה שהוא חושב על התכלית שלצרכה הוא עושה מעשה זה, כגון המבטל איסור ברוב היתר, שאם נתכוין להתיר את האיסור התערובת אסורה, או המספר לשון-הרע (ראה ערכו) לתועלת, שצריך אף להתכוין לתועלת ולא משום שנאה, או גוי הבא להתגייר, שאם כוונתו לשם ממון או שררה אין מקבלים אותו, ועל כל אלה ועוד, ראה להלן.

במצוות

במצוות: העושה מעשה מצוה בלי כוונה, נחלקו תנאים ואמוראים, וראשונים להלכה, אם יצא ידי חובתו בכך (ראה פסחים קיד ב - קטו א, וראש השנה כח א - ב, וטוש"ע או"ח ס ד, וראה ערך מצוות צריכות כונה, ושם שאף לסוברים שאין צריך כוונה, לכתחילה צריך לכוין, והיא מצוה מן המובחר, ויש סוברים שאם לא כיוון, ביטל מצות עשה של "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא יג)).

כוונה זו שנחלקו בה, כתבו ראשונים שהיא הכוונה לצאת ידי חובתו (ראה ראש השנה כח ב: לצאת; רש"י ראש השנה שם א ד"ה שכפאוהו; רמב"ם שופר ב ד; תוספות ישנים ראש השנה שם; שו"ע או"ח ס ד), היינו חובת המצוה המוטלת עליו (רש"י ראש השנה שם: חובת מצה), שהוא מתכוין לעשות מעשה זה כדי לקיים את מצות בוראו (שו"ת רדב"ז ו ב אלפים רמו), ויש מן הראשונים שסוברים שאין די בכוונה זו, אלא כוונה שאמרו היינו כוונת הלב כפי מה שהוא מבין מעיקר הענין, שהוא חושב בעיקר המצוה והחיוב, ומתכוין לצאת ידי החיוב ההוא בעשיית המצוה וקיומה (תוספות ספרדיות (לרמ"ה?) ברכות יג ב (נדפס בספר הזכרון שם עולם, שניידר, טעלז וויקליף תשמ"ה)).

על פרטי הדעות במחלוקת זו, ואם הסוברים שמצוות צריכות כוונה למדים כן מהכתוב, או שסברא היא, או שאינו אלא מדרבנן, ועל המצוות שנחלקו בהן, ומצוות אחרות שלדברי הכל צריכות כוונה - כגון מצוות מסויימות שאין בהן אלא אמירה, לסוברים כן - ומצות אחרות שלדברי הכל יוצא ידי חובה אפילו לא נתכוין לכך - כגון מצוות דרבנן, לסוברים כן – ראה ערך מצוות צריכות כונה. על מצוות שמקיימים אותן באמירה או בהשמעת קול, ואדם יכול לצאת ידי חובה אף בשמיעה מחברו, מדין שומע-כעונה (ראה ערכו), אם הוא יוצא ידי חובתו אף כששמע מחברו ולא נתכוין לצאת, ראה ערך הנ"ל וערך ברכות וערך שומע כעונה.

על פרטי הדינים בכוונת המצוות

על פרטי הדינים בכוונת המצוות, כגון שדי בכוונת הלב ואינו צריך להוציא בפיו, ושיש חולקים, ועל האומר בפיו ולא נתכוין בלבו, ועל אופנים שונים שאף שלא נתכוין בפירוש חשוב הוא כמי שנתכוין - כגון שהוא נהנה מקיום המצוה, לסוברים כן, או שמוכח לפי הענין שכוונתו לצאת במעשה זה ידי חובה, וכיוצא (וראה ערך אכילת מצה) - ואם מועיל תנאי בכוונה, ועל המתכוין במעשה זה גם לקיים מצוה וגם לתכלית אחרת, ואם צריך לכוין בכל עת עשיית המצוה, או שדי בכוונה שהוא מתכוין בתחילת עשייתה, ועל כוונה שעל ידיה אינו מקיים את המצוה, אף לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, כגון שהוא מתכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה, או שהוא מתכוין לקיים במעשה זה מצוה אחרת, שיש סוברים שאינו יוצא לדברי הכל, וכיוצא, ועל הנאנס לקיים מצוה, אם הוא חשוב כמי שנתכוין בפירוש שלא לקיים את המצוה, ראה ערך מצוות צריכות כונה (וראה ערך אכילת מצה).

על מי שאינו מתכוין לצאת, או שנתכוין בפירוש שלא לצאת, באופן שאינו יוצא, ובדעתו לחזור ולקיים את המצוה כראוי, אם צריך לברך את ברכת המצוה בפעם הראשונה או בשנייה, ראה ערך הנ"ל. על המתעסק (ראה ערכו) במצוה, כגון ששמע קול תקיעת שופר והיה סבור שאין זה אלא קול חמור, שלדברי הכל לא יצא ידי חובה (ראה משנה ראש השנה לב ב וגמרא שם כח ב, בתקיעת שופר. וראה ערך אכילת מצה, ושם וערך מתעסק, על ה"מתעסק" באכילת מצה ובשאר מצוות, שהוא "נהנה" בקיומן), או מי שאינו יודע שמצוה היא, או אינו יודע שהוא חייב בה, או שאינו יודע שהוא יכול לצאת ידי חובתו במעשה זה שהוא עושה, ראה ערכים הנ"ל וערך מתעסק. על המקיים מצוה בשנתו, ראה ערך ישן.

בברכות

על ברכות (ראה ערכו), שאינן נפסדות בשביל חסרון כוונה, שהמברך אפילו בלא שום כוונת ברכה, הברכה שבירך עלתה לו, ושיש חולקים שצריך לדעת על מה הוא מברך, ואם הדברים תלויים בדין מצוות צריכות כוונה, ועל המתכוין לברך ברכה מסויימת, ולאחר שהתחיל לברך נזכר שאינו חייב בברכה זו אלא בברכה אחרת, או שהיה סבור לברך על דבר מסויים ולאחר שהתחיל לברך נזכר שאינו צריך לברך אלא על דבר אחר, ראה ערך ברכות וערך מצוות צריכות כונה.

על המתכוין לברך ברכה אחת, ובסופה טעה ובירך ברכה אחרת, אם יוצא ידי חובת הברכה מפני שבשעה שאמר שם ומלכות שהם עיקר הברכה (ראה ערך ברכות: שם ומלכות), נתכוין כהוגן, ראה ערך ברכות. על ברכת אהבה רבה, שהיא פוטרת את ברכת התורה, אם הדברים אמורים דוקא כשהמברך מתכוין לכך, ראה ערך ברכת התורה.

מצוות שחובה לכוין בהם כוונה מיוחדת בשעת קיומן

על מצוות שחובה לכוין בהם כוונה מיוחדת בשעת קיומן, כגון תפילין, שלמדים מהכתוב שעיקר המצוה וקיומה תלוי בכוונה שיכוין בשעת קיום המצוה, ולפיכך צריך לכוין בהנחתן שציונו הקדוש ברוך הוא להניחן כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו כשהוציאנו ממצרים (ראה ערך הנחת תפילין וערך זכירת יציאת מצרים), או סוכה, שכתבו אחרונים שיש לכוין בעת הישיבה בה שהיא זכר ליציאת מצרים ולענני הכבוד (ראה ערך הנ"ל וערך ישיבת סוכה), או ציצית, שכתבו ראשונים שיכוין בהתעטפו בה שציוונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותן (ראה ערך ציצית), או פדיון הבן, שיש מן האחרונים שכתבו שיש לכוין בה שהיא זכר ליציאת מצרים (פרי מגדים ח משבצות זהב סק"ח, וראה ערך פדיון הבן), ואם הכוונה במצוות אלו מעכבת או שאינה אלא למצוה לכתחילה, ראה ערך מצוות צריכות כונה, ובערכים המיוחדים לאותן המצוות.

מכשירי מצוה

מכשירי מצוה, יש מהם שאינם כשרים למצוותם אלא כשנעשו בכוונה לשם אותה המצוה, כגון חוטי ציצית (ראה ערכו), שהם צריכים להיות עשויים לשמה (סוכה ט א, (ורש"י שם ד"ה כשרה ואילך), ומנחות מב ב; רמב"ם ציצית א יא, בטוייה. וראה ערך הזמנה: בדבר מצוה, וערך חשמל. על פרטי המעשים שבכלל עשיית הציצית, ראה ערך לשמה וערך ציצית), וכן עור הבתים והרצועות של תפילין (ראה ערכו), יש סוברים שצריך לעבדם לשמם (ברייתא מנחות שם, מחלוקת תנאים, וראה רמב"ם תפילין ג טו, וטוש"ע או"ח לב לז, וראה ערך הזמנה: בדברים שבקדושה: הצורך בהזמנה, וערך תפילין), וכן הגוילים שכותבים עליהם ספר-תורה (ראה ערכו), ותפילין ומזוזות ומגילת אסתר, יש סוברים שצריך לעבדם לשמם (גיטין מה ב, ושם נתבאר, ושם נד ב, ורמב"ם תפילין א יא, ורא"ש בהלכות קטנות הלכות מזוזה ו, והלכות תפילין ג, וטוש"ע או"ח לב ח, ושם תרצא א, ויו"ד רעא א, ושם רפח ה, וראה ערך הזמנה וערך מזוזה וערך מגילה וערך ספר תורה וערך תפילין), וכן האזכרות (ראה ערכו) - השמות הקדושים - שבספר תורה תפילין ומזוזה (ראה ערכו), צריך לכתבן לשמן, ואם כתבן שלא לשמן - פסולים (ראה ערך אזכרות: קידוש האזכרות).

וכן כתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות, יש סוברים שצריכה להיות לשמם (ראה ערך כתיבת סת"ם). וכן מצה (ראה ערכו) שהוא בא לקיים בה מצות אכילת-מצה (ראה ערכו) בלילה הראשון של פסח, צריך שתהא שמורה לשם המצוה (פסחים לח ב, ושם מ א, וטוש"ע או"ח תס א, וראה ערך מצה, ושם בשעת איזה פעולות היא צריכה להיות שמורה).

באיסורים

באיסורים: באיסורים שונים תלוי מעשה האיסור בכוונתו של האדם, שהמעשה שהוא עושה, אם נתכוין בו לדבר האסור הרי זה אסור משום האיסור שנתכוין לו, ואם לא לכך נתכוין, אלא לדבר אחר, אין בו משום אותו האיסור, או שהוא קל יותר מן המתכוין לדבר האוסר, ועל כך ראה להלן. על העושה מעשה איסור אלא שכוונתו לדבר המותר הנעשה באותו מעשה, ראה ערך דבר שאינו מתכוין.

העובר עבירה במזיד

העובר עבירה במזיד, אם עבר עליה כדי להכעיס, הרי זה חילל את השם (ראה ערך חלול השם), ועל חומר איסורו ראה ערך חלול השם. על ההבדלים בדין בין מי שעבר עבירה לתיאבון, לבין מי שהיתה כוונתו להכעיס, ועל גדר "להכעיס" ראה ערך מומר וערך פסולי עדות.

מעשים האסורים משום דרכי הגויים

על מעשים האסורים משום דרכי-האמורי (ראה ערכו), שיש מהם שהוא דוקא כשזה שעשה אותם נתכוין לניחוש וכיוצא, אבל אם נתכוין לדבר טבעי, הרי זה מותר, ראה ערך דרכי האמורי; על דברים שהגויים נוהגים בהם ויש בהם משום פריצת גדרי הצניעות והענוה, וישראל פירשו מדברים אלו מפני צניעותם או מטעם אחר, שיש סוברים שאינם אסורים אלא כשכוונתו להתדמות לגויים, ואם אינו מתכוין להתדמות להם, מותר, ראה ערך חקות הגוים.

על ההוגה את שם ה', שזה מותר כשכוונתו להתלמד, ראה ערך הוגה את השם: בלימודו (וראה שם שיש אוסרים). על מעשה כשפים, שמותר לעשות כשכוונתו היא להורות ולהבין, ראה ערך הנ"ל וערך כשוף. על צורות מסויימות, שאסור לעשותן לנוי, ואם כוונתו להבין ולהורות מותר לו לעשותן, ראה ערך עבודה זרה וערך פסל ותמונה.

כשלא הייתה כוונתו לשם מצוה

כמה מעשים אסורים, אינם אסורים אלא כשהיתה כוונתו של העושה לשם מצוה, כגון באיסור בל-תוסיף (ראה ערכו), שהמוסיף על המצוה ולא נתכוין באותה הוספה לשם מצוה, יש אופנים שונים שאינו עובר משום כך על הלאו של "בל תוסיף", כגון טלית מצויצת שהטיל בה עוד ארבע ציציות אחרות, ולא נתכוין לשם תוספת אלא כדי לבטל את הראשונות בלבד, שכיון שנתכוין לבטל אינו עובר על הלאו (ראה ערך בל תוסיף).

על האיסור לזר (ראה ערכו) לשאת את כפיו, שיש סוברים שאינו אלא כשהוא מתכוין לשם מצוה, ראה ערך זר וערך נשיאת כפים. על האיסור להניח תפילין (ראה ערכו) בלילה (ראה ערך הנחת תפילין: זמנה), שאם אינו מתכוין לשם מצוה אלא מניחן כדי לשמרן מותר, ראה ערך הנחת תפלין.

באיסורים שבפה

על לשון-הרע (ראה ערכו), שהוא אסור אף כשלא נתכוין לבזות או להזיק, ראה ערך לשון הרע. על המדבר בגנות אדם אחר לתועלת, שאין בו איסור לשון הרע (ראה ערך לשון הרע), שצריך שתהא כוונתו לתועלת ולא משום שנאת אדם זה שהוא מדבר בגנותו, ראה ערך הנ"ל (ושם אם עבר על האיסור כשלא היתה כוונתו לתועלת).

במלאכות שבת

על מלאכות שבת שונות, שהמלאכה תלויה בכוונתו של העושה, כגון בורר (ראה ערכו), שיש הבדל בין הבורר על מנת לאכול לאלתר, לבין הבורר על מנת לאכול לאחר זמן (ראה ערך בורר: אופני הברירה), או דש (ראה ערכו), שיש מחלקים בין הסוחט פירות להוציא את מימיהם, לבין סוחטם כדי למתק את הפרי (ראה ערך דש), או זורע (ראה ערכו), שהטומן זרעים באדמה יש סוברים שאינו חייב אלא כשהיתה כוונתו לזרוע (ראה ערך זורע), או המוציא בשבת מרשות לרשות מאכל לצורך בהמה, שאף שלא הוציא ממנו אלא פחות מהשיעור שחייבים על הוצאת מאכל זה, אם הוציא כשיעור הראוי לאותו מין בהמה שנתכוין להאכילה בו - והיא אוכלתו על ידי הדחק - יש סוברים שהוא חייב (ראה ערך מוציא. וראה ערך אכילה ע"י הדחק), או מכה-בפטיש (ראה ערכו), שאם עשה מעשה בדבר מסויים שמכשירו לשמש ככלי, שקטם קיסם והכשירו להשתמש בו לחצוץ את שיניו, שאם לא היתה כוונתו לכך אף שנעשה ראוי לאותו דבר, אין זו מלאכה כלל, ראה בערכים המיוחדים למלאכות השונות.

על העושה מלאכה בשבת, ולא נתקיימה כוונתו במלאכה זו, שאף על פי שנעשתה מלאכה על ידיו יש שאינו חייב עליה, ראה ערך מלאכת מחשבת (וראה ערך זורה: זורה ורוח מסייעתו, וערך חשמל, ובנספח לערך חשמל, וראה ערך כותב וערך מקלקל).

רחיצה וסיכה האסורות בזמנים מסויימים

על רחיצה וסיכה האסורות בזמנים מסויימים, אם אינן אסורות אלא כשכוונתו לתענוג, אבל לא כשכוונתו להעביר את הזוהמא או לרפואה, ראה ערך אבלות וערך בין המצרים וערך יום הכפורים: איסור רחיצה; איסור סיכה, וערך תענית צבור וערך תשעה באב (וראה ערך אסטניס: ברחיצה, וערך חפיפה).

על נעילת הסנדל האסורה בימים מסויימים, אם אינה אסורה אלא כשכוונתו לתענוג, ראה ערך יום הכפורים: איסור נעילת הסנדל וערך תענית צבור וערך תשעה באב.

בקניינים

בקניינים: העושה מעשה קנין בחפץ, אינו קונה אלא אם כן הוא מכוין לקנותו (גמרא דלהלן, וראה ערך קנין), כלומר שהוא יודע שבמעשה זה קונים את החפץ - ושחפץ זה אינו שלו (יבמות נב ב: עודר בנכסי הגר; רמב"ם זכיה ב יג; טוש"ע חו"מ רעה כה, וראה ערך הנ"ל) - וכשהוא יודע זאת הרי הוא קונה, אפילו אינו מתכוין בלבו בשעת המעשה שיקנה בכך (ראה ערך דברים שבלב. ראה שו"ת חכם צבי א, להבדיל בין כוונת קנין לכוונת המצוות), וכתבו אחרונים שרצונם של המקנה והקונה הוא זה הגורם ועושה את הקנין - ואינו ככוונת "לשמה" שבכתיבת גט וכיוצא, ששם המעשה הוא הפועל ועושה את החלות, אלא שהתורה התנתה שאין המעשה מועיל אלא אם כן חשב בדעתו בשעת המעשה לאיזה צורך הוא עושה מעשה זה (עונג יום טוב דלהלן) - אלא שאמרה התורה שאין הקנין נגמר ברצון בלבד, וצריך בו אף מעשה (עונג יום טוב ב ד"ה וטעמא).

על שאר הפרטים במהות כוונתו של הקונה, ועל המקנה את החפץ שהוא צריך להתכוין להקנות, ועל מהות כוונה זו, ועל העושה מעשה קנין בחפץ, אבל הוא סבור שאינו קונה במעשה זה, כגון שהוא סבור בטעות ששלו הוא, שלא קנה, וכן אם עשה מעשה קנין בחפץ מסויים, ולא נתכוין לקנות בזה אלא חפץ אחר, שאינו קונה אף חפץ זה שהוא עושה בו מעשה, אף שהוא רוצה לזכות בו, ועל המתכוין לקנות חפץ מחבירו, ונתברר שאינו של חבירו אלא של הפקר (ראה ערכו) הוא, ראה ערך הפקר וערך קנין.

על הקונה או המקנה שלא נתכוונו, אבל אילו היו יודעים היו מתכוונים לקנין, אם מועיל ככוונה, ראה ערך הנ"ל וערך יאוש שלא מדעת.

בקנין יד או חצר

ידו או חצרו של אדם, שהן קונות לו שלא מדעתו חפץ המונח בהן (ראה ערך חצר (ב) קנין: שלא מדעתו (ושם, אם הוא מהתורה, ואם קונה רק מתורת שליחות או אף מתורת יד), וערך יד (קנין): שלא מדעתו), כתבו ראשונים שאינן קונות שלא מדעתו אלא משום שאילו היה יודע שהוא מונח בידו או בחצרו היה מתכוין לקנותו, ולפיכך חפץ המונח שם בידיעתו, ואין דעתו עליו לקנותו, אינו נקנה לו (תוספות בבא בתרא נד א ד"ה אדעתא, על פי בבא קמא מט ב; טור חו"מ רעה בשם הרמ"ה, ושו"ת חתם סופר יו"ד שיח בדעתו).

ויש סוברים בדעת ראשונים שכיון שחצרו וידו קונות לו שלא מדעתו, הרי הן קונות לו אפילו הוא יודע שהחפץ מונח שם, ואינו מתכוין לקנות בהן (ראה ערך חצר וערך יד), כל שלא נתכוין בפירוש שלא לקנות (ראה ערך חצר).

דברים שבלב

על המוכר חפץ לחברו, או נותנו לו במתנה, או הקונה חפץ עבור חברו, ובלבו נתכוין למכור או לתת או לקנות רק בתנאי מסויים, אבל לא הזכירו בפירוש, אם הולכים אחר כוונתו - במקום שנאמן לומר שכך היה בלבו - או שדברים שבלב אינם דברים, ראה ערך דברים שבלב: בממונות, ושם על אופנים שונים שיש אומדנא מוכחת מה היתה כוונתו, והולכים אחר הכוונה.

קנין בטעות

על קנין בטעות, כגון שלא נתכוין לקנות דבר זה, או שלא נתכוין לקנותו באופן זה, או שנמצא מום בדבר הנמכר, ראה ערך מקח טעות.

אסמכתא

על התחייבות שאדם מתחייב, וכדומה, ואין כוונתו אלא להבטיח את חברו שיסמוך על דבריו, ראה ערך אסמכתא.

בקידושי וגירושי אשה

העושה מעשה קדושין (ראה ערכו) - כגון נתינת כסף, או ביאה - באשה, אם לא נתכוונו הוא או היא לקידושין במעשה זה, אינה מקודשת (ראה ערך קדושין).

על אופנים שונים שתולים שהיתה כוונתם לקידושין באופן המועיל, ועל אופנים אחרים שתולים שלא היתה כוונתם לכך, ועל נאמנותם לברר מה היתה כוונתם, ועל המקדש או המתקדשת שלא ראו את העדים, שאינם קידושין, אם זה משום שמאחר שסברו שאין שם עדים לא נתכוונו לקידושין, ועל המקדש בביאה, שאינה מקודשת עד גמר ביאה, כיון שאין דעתו לקדש בהעראה (ראה ערכו), לסוברים כן, ראה ערך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וערך קדושין.

נתינת גט לאשה בכדי לגרשה, צריכה להיות לשם גרושין (ראה ערך גרושין: גדרם ומהותם). על פרטי הדינים בזה, ושמטעם זה צריך הבעל להודיע לאשה שהוא נותן לה גט, ראה ערך גרושין.

ביבום

הבא על יבמתו, אפילו לא נתכוונו היבם והיבמה לקנין - קנאה (ראה ערך יבום). על המקור לכך מן הכתוב, ואם הדברים אמורים אפילו כשנתכוין היבם בפירוש שלא לקנותה, ראה ערך יבום.

בחליצה

חליצה צריכה כוונה, שאינה מועילה להתיר את היבמה עד שיתכוונו שניהם, היבם והיבמה, לחלוץ ולהתיר את היבמה לשוק בחליצה זו (ראה ערך חליצה: הכוונה).

אם דין תורה הוא, ומקורו, ועל מהות הכוונה הצריכה, ואם היא כעין כוונת המצוות, או שהיא כעין כוונת הקנאה, או שהיא כעין "לשמה", ואינה מעצם פעולת ההיתר, ולא באה אלא כדי להורות על מעשה החליצה לשם מה נעשה, ולהחשיב את המעשה שהוא חליצה המתרת ולא חליצת נעל בעלמא, ואם צריך שתהא כוונה זו בלבם בשעת החליצה, או שדי בכך שהם יודעים מתחילה שהחליצה מתירתה, ועל האופנים שחליצה שלא בכוונה פוסלת את היבמה מיבום, ראה ערך חליצה: הכוונה.

בדין חליצת חרש שוטה וקטן, ואם מועיל גדול עומד על גביו, ראה ערך הנ"ל: הפסולים לחליצה; הכוונה, וערך חרש: ביבום וחליצה, וערך חרש שוטה וקטן: בגדול עומד על גביו.

באכילה ושתיה

על הטועם מאכל ואין כוונתו לאכלו, שיש סוברים שאינו חייב לברך עליו ברכה ראשונה, ראה ערך ברכות הנהנין וערך טעימה. על האוכל מאכל חריף ואוכל עמו פת, שאם אין כוונתו באכילת הפת למלא את כריסו אלא להפיג את חריפות המאכל, הפת חשובה טפילה למאכל ואינו מברך עליה, ראה ערך ברכות הנהנין: עיקר וטפל. על האוכל שני מאכלים שברכתם שוה, וצריך לכתחילה לברך על אחד מהם, שהוא חשוב יותר (ראה ערך ברכות הנהנין: קדימה), ובירך על זה שאינו חשוב, שאם היתה כוונתו לפטור את החשוב אינו צריך לחזור ולברך עליו, ואם לא נתכוין לכך לא פטרו בברכתו, ראה ערך הנ"ל. על השותה יין לפני הסעודה, ובירך עליו, ולא נתכוין לשתות יין בתוך הסעודה, ואחר כך הוא רוצה לשתות בתוך הסעודה, אם צריך הוא לברך שנית על היין, ראה ערך ברכת היין. על המברך ברכה על מין אחד ויש שם מין אחר שבדיעבד יכול לפטרו באותה ברכה, כגון שבירך על פרי האדמה, ויש לפניו אף פרי העץ, שאם נתכוין לפטרו בברכה זו נפטר, ואם לא נתכוין לכך אינו נפטר, וצריך לברך עליו בורא פרי העץ, ראה ערך ברכת הפירות: בטעות וספק. על מי שיש לפניו כמה מיני בשמים שברכותיהם שונות, ובירך בורא מיני בשמים, שאם נתכוין לפטור את כל הבשמים יצא, ואם לא נתכוין לכך יש סוברים שלא יצא, ראה ערך ברכת הריח. על השותה יין לאחר סעודתו קודם ברכת-המזון (ראה ערכו), שיש סוברים שאותו היין אינו נפטר בברכת המזון מחובת מברכה אחרונה אלא אם נתכוין לפוטרו, ראה ערך ברכת המזון.

בהפרשת חלה

על המפריש חלה מן העיסה, ונתכוין בפירוש שלא לפטור אלא חלק מן העיסה, שיש סוברים שאין כוונתו מועילה ופטר את כולה, והרבה חולקים וסוברים שלא פטר אלא מה שנתכוין לפטור, ראה ערך הפרשת חלה.

על הלש עיסה, שאינה מתחייבת בחלה אלא אם כן נתכוין בשעת הלישה לעשות ממנה פת, ראה ערך חלה: הלישה והאפיה. על המתכוין שאותה הפת לא תהא לאכילה, אלא למאכל בהמה, או לקישוטי נשים, או אף לאכילה אבל שלא כדרך אכילת פת, כגון לכותח, שאף זה פטור מחלה, ראה ערך הנ"ל: העיסות החייבות.

בטבילת אדם או כלים

על טבילת אדם וכלים בלא כוונה להיטהר, שנחלקו בה תנאים ואמוראים - וראשונים להלכה - אם היא מועילה לחולין, ועל מחלוקת הראשונים אם הדבר תלוי בדין מצוות צריכות כוונה, ראה ערך טבילה: הכוונה, ושם על הטובל ומתכוין בפירוש שלא להיטהר בכך, ועל כוונת המטביל בטבילת כלים טמאים, ושהיושב ומצפה לגל שיתלש מן הים ויפול עליו או על הכלים, כוונתו מועילה לטבילה זו, ועל קטן המטביל כלים מעצמו, או כשגדול עומד על גביו, ועל אדם המוטבל על ידי אחר, שכוונתו של המטביל מועילה לטהרו לדברי הכל. על כוונה בטבילת כלי גויים, ראה ערך טבילת כלים: הטבילה ושיעור המים.

במעשה שבת

על העושה מלאכה בשבת, שאסור ליהנות ממה שעשה, ויש שהדבר תלוי בצורך שלשמו עשה את המלאכה, ראה ערך מעשה שבת. ושם על גוי שעשה מלאכה בשבת, שאם היתה כוונתו בשביל ישראל, אסור לישראל ליהנות ממנה בשבת (ראה ערך אמירה לנכרי שבות), ואם היתה כוונתו לצורך עצמו, מותר אף לישראל ליהנות ממנה.

בעדות

על הרואה עדות בלא כוונה להעיד, אם הוא כשר להעיד, ראה ערך עדות. על הרואה עדות ומתכוין להעיד, אם הוא נפסל בכך מלהיות דיין באותו דין, ראה ערך אין עד נעשה דין. על הרואה דבר בלא כוונה לראותו ולהכירו, אם סומכים על עדותו שהכיר את הדבר בטביעות עין, ראה ערך טביעות עין.

על עדות, שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול, שאמרו בה שהעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ראה משנה מכות ה ב, וראה ערך עדות, ושם באלו עדויות נוהג דין זה, ואם הדברים אמורים דוקא כשהפסולים העידו בבית דין, או שדי שראו את העדות), שנחלקו תנאים אם הדברים אמורים אף בעדים שמתחילה, כשראו את המעשה, לא נתכוונו להעיד, ועל מחלוקת הראשונים מי הם העדים הצריכים להתכוין, העדים הכשרים או אותם הפוסלים את העדות, ואם די בכוונתם להעיד או שצריך אף שיתכוונו להעיד עם חבריהם, ראה ערך עדות.

על המסיח לפי תומו, ואינו מתכוין להעיד או לטעון, אם מקבלים את דבריו כעדות או כטענה, ראה ערך יכיר וערך מסיח לפי תומו וערך עדות, וראה ערך ירושה וערך מיגו.

על גוי המעיד עדות אשה, שדוקא אם הוא מסיח לפי תומו הוא כשר לה, אבל אם נתכוין להעיד, עדותו פסולה, ועל הסוברים שאינה פסולה אלא כשנתכוין להתיר את האשה בעדותו, ראה ערך גוי וערך מסיח לפי תומו.

כוונת הלב

על כוונה - או כוונת הלב - במובן של כובד ראש, שאינו מסיח את דעתו מאותו הדבר שהוא עוסק בו, ראה ערך בדיקת סכין וערך ברכות: הלשון והכוונה, וערך הנחת תפלין וערך חזרת הש"ץ: הציבור, וערך מצוות - ושם שהכוונה שהוא מכוין את לבו בשעת עשיית המצוה למה שהוא עושה ואינו מהרהר בדברים אחרים, אינה תלויה במחלוקת אם מצוות-צריכות-כונה (ראה ערכו), אלא חייב הוא בה לכתחילה לדברי הכל, ובדיעבד אם לא כיוון, לדברי הכל יצא - וערך נשיאת כפים וערך קריאת התורה וערך קריאת שמע וערך תפילה.

על כוונת פירוש המלים במצוות שבדיבור, כגון ברכות, קריאת שמע ותפילה, ראה ערכיהן (וראה ערך אבות וערך אמן וערך הודאה).

מחשבה

על מחשבה שאינה באה להכשיר מעשה, אלא שיש בה דינים מצד עצמה, היינו שיש בה מצוה, כגון הרהור בקריאת-שמע (ראה ערכו) ותפלה (ראה ערכו) וכיוצא, או שהיא חשובה איסור, כגון מחשבת פסול בעבודות הקדשים, לסוברים שאין צריך בה דיבור (ראה ערך מחשבה בקדשים, ושם אם המחשבה היא הפוסלת, או העבודה שנעשתה במחשבה שאינה נכונה), או שהיא פועלת חלות, כגון בטול-חמץ (ראה ערכו), הפרשת-חלה (ראה ערכו) והפרשת-תרומות-ומעשרות (ראה ערכו), מחילה ויאוש, הקדש (ראה ערכו) וצדקה (ראה ערכו), ונדר ושבועה והפרה (ראה ערכו) והקמה (ראה ערכו), ראה ערך גנבה: גדרה, וערך דברים שבלב וערך הרהור כדבור וערך לשמה וערך מחשבה.

על מחשבתו של האדם ליחד חפץ לתשמיש מסויים, כגון דבר שאינו מיוחד לאכילת אדם והאדם חושב עליו לאכלו, או מאכל שדעתו של האדם היא להשתמש בו ככלי, או העושה כלי, שפעמים שצריך מחשבה שהוא עושה אותו לכלי, או כלי שלא נגמרה מלאכתו ודעתו להשתמש בו כמו שהוא, וכיוצא, ראה ערך אוכל וערך בגד וערך בטלה דעתו וערך בשר וערך דבש וערך הזמנה; על הכנתו של חפץ לשימוש בשבת וביום טוב, להוציאו מתורת מוקצה (ראה ערכו), ראה ערך הכנה: הכנה המתרת, וערך מוקצה (על בסיס לדבר האסור, שאינו נעשה בסיס אלא כשהוא מניח עליו בכוונה את הדבר האסור, ראה ערך בסיס לדבר האסור: שלא בכוונה).

הערות שוליים

1