מיקרופדיה תלמודית:כיור

הגדרה^[1] - כלי קיבול גדול של נחושת בבית המקדש, שהיו בו מים תמיד לצורך קדוש ידים ורגלים של הכהנים בעבודתם ולשאר צרכים שבמקדש הנעשים במימיו

מצותו

בכלל צרכי עבודת הכהנים במשכן, נאמר בתורה ציווי עשיית כיור, שנאמר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה (שמות ל יח), והוא כמין דוד גדול, ולו דדים המריקים בפיהם מים ו"כנו" הוא בסיס, מושב מתוקן לכיור (רש"י שם), ויש לו תוך (כן משמע מזבחים כב א, ותוספות ד"ה ק"ו), ועשוי כמין תיבה פרוצה למעלה, והכיור יושב עליו (תוספות שם)^[2].

וכן בקידוש המשכן וכליו בשמן המשחה (ראה ערך חנוך כלי המקדש וערך שמן המשחה) נאמר: וּמָשַׁחְתָּ בוֹ וגו' וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ (שמות ל כו-כח).

דינו של הכיור ככלי-שרת (ראה ערכו. רש"י סוכה מח ב ד"ה היה ממלא; פירוש המשניות לרמב"ם יומא לז א).

במנין המצוות

• לדעת הראשונים הסוברים שעשיית כלי המקדש היא בכלל המצוה של וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה ח. ספר המצוות לרמב"ם שורש יב ומ"ע כ), אף עשיית הכיור וכנו בכלל המצוה (רמב"ם בית הבחירה א א, לפי שו"ת הרדב"ז ה אלף תסו).

• ולדעת הסוברים שעשיית הכלים אינם אלא "הכשר מצוה" של המצוות הנעשות בהם, והם תשמישי-קדושה (ראה ערכו. השגות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע לג), אף עשיית הכיור אינה מצוה, אלא צוה בו לצורך קדוש-ידים-ורגלים (ראה ערכו. רמב"ן שמות ל יט).

בבמות

אף כשהיה המשכן בגלגל ובנוב ובגבעון, והוא הנקרא במה גדולה (ראה ערך במה: מהותה), היה שם כיור, מה שאין כן בבמה שכל אחד בונה לו בכל מקום שירצה, בזמן היתר הבמות, והיא הנקראת במה קטנה (ראה ערך הנ"ל: שם. תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יג יז; גמ' שם קכ א), שבמזבח של משכן כתוב כיור, וכתוב: וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות ל יח. רש"י זבחים קכ א ד"ה קרן).

כיורי שלמה

בכלים שעשה שלמה בבית-המקדש (ראה ערכו) נאמר: וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד וגו' (מלכים א ז לח). ועשרה בסיסים עשה להם (יונתן שם ז כז; תוספות שבת מד ב ד"ה ואין, בשם רבנו תם), שנאמר: וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת (מלכים שם כז). ובמקום הכיורים נאמר: וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול וגו' (דברי הימים ב ד ו), חמשה מימין כיור של משה, וחמשה משמאל כיור של משה (ברייתא דמלאכת המשכן יב; ילקוט שמעוני תורה שפז; מיוחס לרש"י שם; רד"ק שם), ועוד הוסיף שלמה ועשה ים-של-שלמה (ראה ערכו. ברייתא דמלאכת המשכן שם; ילקוט שמעוני שם).

מקומו בעזרה

במקומו של הכיור במשכן נאמר: וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות ל יח). ובמקומו בעזרה (ראה ערכו) שבבית המקדש, שנינו: הכיור היה נתון בין-האולם-ולמזבח (ראה ערכו), ומשוך כלפי הדרום (מדות ג ו).

ובמקומו המדויק נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמתוך שנאמר: וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות מ ז), וכתוב אחר אומר: וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שם מ כט), מזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד (רש"י שמות ל יח), ואין כיור מפסיק בינתיים, למדת משני המקראות הללו שצריך ליתנו כל מה שיכול לקרבו באויר שבין מזבח לאהל מועד, ובלבד שלא יהא מפסיק בין מזבח ולפתח; היכן היה נותנו, בין האולם ולמזבח, משוך קימעא - מזוית המזבח - כלפי הדרום (רבי יוסי הגלילי בזבחים נח ב - נט א, ורש"י שם נח ב ד"ה מתוך שנאמר, ושם נט א ד"ה היכן), ונמצא שאינו כנגד המזבח כלל, אלא כבין אהל מועד ולמזבח (ירושלמי יבמות יב א; רש"י זבחים נט א ד"ה היכן), והוא שמאל הנכנס למקדש (רמב"ם בית הבחירה א ו).

• ואין הדברים אמורים אלא לדעת הסובר שמקום המזבח - שארכו, מלבד הכבש, שלשים ושתים אמה (ראה ערך מזבח החיצון) - היה בצפון העזרה, באופן שקצהו הדרומי היה כנגד אמצע הפתח (ראה גמ' שם נג א, ושם נח א-ב), שאם היה נותן את הכיור בין האולם ולמזבח, אי אפשר שלא יפסיק בין המזבח לפתח (כן משמע מרש"י שם נט א ד"ה ה"ג), אבל לדעת הסובר שמקום המזבח היה בדרום העזרה, באופן שקצהו הצפוני היה כנגד אמצע הפתח (ראה ערך הנ"ל), וכן לדעת הסובר שהמזבח היה חציו בצפון וחציו בדרום, באופן שהרבה מן המזבח יש בדרום שלא כנגד הפתח, היה אפשר להעמיד את הכיור בין האולם ולמזבח ממש (גמ' שם)^[3].

עיכוב

הכיור והכן מעכבים (ירושלמי יומא ד ה, ושקלים ד ב), שמקומם בין אהל מועד ובין המזבח מעכב (ירושלמי יומא שם, ופני משה שם), ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שאם אין הכיור והכן במקומם, פסול לקדש בשאר כלים (קרבן העדה שם).

• יש מפרשים שאין מקדשים בשאר כלים אלא במקום הזה (מים חיים עבודת יום הכפורים ב ה; משך חכמה שמות ל יח).

• ויש מפרשים שהימצאות הכיור במקומו מעכבת את הקרבנות (מקדש דוד ב סק"ה, בדעת קרבן העדה).

בקידוש ידים ורגלים

הכיור עשוי לקידוש ידים ורגלים של הכהנים במימיו לעבודה, כמו שנאמר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וגו' וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם, וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וגו' (שמות ל יח-כ). והוא הדין כל כלי-שרת (ראה ערכו) מקדשים ממנו, שנאמר: וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ וגו' וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ (שם מ לא-לב) - והמילה "ירחצו" מיותרת ובאה (רש"י זבחים כב א ד"ה ירחצו) - לרבות כלי שרת, ו"ממנו", למעט כלי חול (גמ' שם; רמב"ם ביאת מקדש ה י), שאין מקדשים אלא במים המקודשים, בדומה לכיור שנמשח בשמן המשחה (ראה ערך חנוך כלי המקדש וערך שמן המשחה), ומקדש את מימיו (רש"י סוכה נ א ד"ה גזירה). ומכל מקום, אין מקדשים מהבסיס של הכיור (זבחים כב א), אף על פי שנמשח עם הכיור ונתקדש כמותו (גמ' שם, ורש"י ד"ה שנמשח עמו), שנאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת (שמות ל יח), לנחושת הקשתיו - להיות של נחושת דמיתיו לכיור (רש"י זבחים שם ד"ה לנחשת הקשתיו) - ולא לדבר אחר (גמ' שם).

קידוש בתוכו

קדוש ידים ורגלים במי הכיור הוא על ידי הדדים שהיו בו ליציקת המים (כן משמע מרש"י יומא לז א ד"ה עשה), ונסתפקו בתלמוד מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור - שיכניס ידיו ורגליו בתוכו (רש"י שם ד"ה בכיור) - אם דורשים "מִמֶּנּוּ" (שמות מ לא) ולא בתוכו, או אפילו בתוכו (זבחים כא א), ולא נפשט הספק, לפיכך כתבו ראשונים שאם קידש בתוכו ועבד, לא חילל (רמב"ם ביאת מקדש ה י, לפי ר"י קורקוס וכסף משנה שם).

מספר הדדים

בכיור שהיה במקדש אמרו שמתחילה לא היו בו אלא שני דדים (משנה יומא שם), תחתון ועליון (פסקי רי"ד שם), ושחרית במילואו - בעליית הכיור מבית שיקועו (ראה ערך בור הגולה) והוא מלא (רבנו חננאל שם ב ד"ה תנא בשחרית) - מקדש ידיו ורגליו מן העליון; ערבית בירידתו - שחסרו מי הכיור (רבנו חננאל שם) - מקדש ידיו ורגליו מן התחתון (גמ' שם א, לפי רש"ש שם). ובן קטין - שהיה כהן גדול (רש"י שם ד"ה בן קטין) - עשה שנים עשר דדים לכיור (משנה שם; תוספתא יומא (ליברמן) ב ב; זבחים כ א)^[4], כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקים בתמיד (ראה ערכו) - ביום מרובה של תמיד (ירושלמי יומא ג), בשבת שבתוך החג (קרבן העדה שם, על פי משנה יומא כו ב) - מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת (תוספתא שם; גמ' שם ושם; רמב"ם בית הבחירה ג יח), שלא יבואו לידי קטטה, שיאמר כל אחד אני אקדים לקדש (פסקי רי"ד יומא שם)^[5].

שיעור המים

שיעור המים שבכיור, שיהא ראוי לקדש בו, אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים (זבחים יט ב, ושם כא ב; רמב"ם ביאת מקדש ה יג), שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר וגו' וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו (שמות מ ל-לא. גמ' שם ושם), משה ואהרן שנים ובניו שנים (רש"י שם יט ב ד"ה משה ואהרן), שמיעוט רבים שנים, שאם רוצה לומר שיוכלו לקדש כל ארבעת בני אהרן, היה לו לומר "וכל בניו" (כסף משנה שם), ומשה כהן היה בשבעת ימי המלואים (ראה ערכו. רש"י שם), וביום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה (רש"י שמות שם)^[6].

המים הכשרים

אלו מי כיור הכשרים לקדוש ידים ורגלים, נחלקו תנאים: יש אומרים מי מעין בלבד (רבי ישמעאל בסוטה טו ב, וזבחים כב ב); ויש אומרים כל המימות כשרים (חכמים בגמ' שם ושם; רבי ירמיה בשם ריש לקיש בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יב).

פסול לינה

הכיור - שנמשח בשמן-המשחה (ראה ערכו), ודינו ככלי-שרת (ראה ערכו. רש"י סוכה מח ב ד"ה היה ממלא; פירוש המשניות לרמב"ם יומא לז א) - מימיו נפסלים בלינה (משנה יומא לז א, לפי מסקנת הגמ' בזבחים כ א; רמב"ם בית הבחירה שם, וביאת מקדש ה יד), שכל דבר שנתקדש בכלי שרת, אם לן נפסל (רמב"ם בית הבחירה שם. וראה ערך לינה)^[7].

המוכני

מטעם זה שמי הכיור נפסלים בלינה (רש"י יומא שם ד"ה מוכני; רמב"ם שם ושם), שנינו על בן קטין שעשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה (משנה יומא שם; זבחים שם; רמב"ם שם ושם), לפי שקדשו בכלי, ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים (רש"י יומא שם). המוכני הוא גלגל (גמ' שם ושם), לשקעו בו - ערבית - בבור שיהיו מימיו מחוברים למי הכיור (רש"י יומא שם ד"ה מוכני), ובטלה לינתם (רש"י זבחים שם ד"ה מוכני), והוא כזריעה - היינו השקה (ראה ערכו) - בטהרת טומאה (תוספות שם כא א ד"ה כיור). והיו משקעים את הכיור בים-של-שלמה (ראה ערכו), והיה משוקע בו כל הלילה (רבנו חננאל שם ב ד"ה תנא שחרית)^[8], ומיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור (תמיד א ד), דהיינו הקול שהיה מושך ומסלק הכיור מלא מים מתוך הים שעשה שלמה (רבנו חננאל שם)^[9].

הסח הדעת ומעילה

המים המיוחדים לקדוש ידים ורגלים לא שייך בהם הסח-הדעת (ראה ערכו. תוספות זבחים כ ב ד"ה קידש), ואין בהם מעילה (ראה ערכו), לפי שניתנו לרחצה וליהנות לכהנים, כדרך שאמרו כן בבגדי-כהונה (ראה ערכו. משך חכמה שמות מ יא).

בשאר צרכים שבמקדש

מריקה ושטיפה

בקרבן עולה (ראה ערכו), שנאמר בו: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם (ויקרא א ט), וכן בקרבן חטאת (ראה ערכו), שנאמר בו: וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם (שם ו כא. ראה ערך מריקה ושטיפה), דרשו: במים, לרבות שאר מים - ואפילו מכונסים (רש"י זבחים כב א ד"ה שאר מים) - וקל וחומר למי כיור (זבחים כב א; תורת כהנים ויקרא, נדבה פרק ו ז, וצו פרק ז ג). ואמרו בתלמוד שמכל מקום אין לפרש למי כיור, שהרי נאמר: במים, מים שאין להם שם לווי, יצאו מי כיור שיש להם שם לווי (גמ' שם א-ב), שנקראו מי כיור (תוספות שם ב ד"ה יצאו)^[10]. ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שמי כיור פסולים, שבמקום שנאמר מים סתם, אין מי כיור כשרים לו (רש"י זבחים שם א ד"ה והא תנא; ראב"ד ורבנו הלל לתורת כהנים ויקרא שם), אלא קל וחומר למים שראויים למי כיור, והוא לדעת הסוברים שאין כשרים למי כיור אלא מים חיים (ראה לעיל: בקידוש ידים ורגלים. גמ' שם ב).

• ויש מפרשים שכל המימות כשרים לרחיצת הקרב והכרעים של עולה (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ו), ואף מי כיור בכלל (מיוחס לרש"י ורד"ק דברי הימים ב ד ו; רמב"ם שם, לפי שפת אמת זבחים שם ואבן האזל שם), וכן נאמר: וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וגו' לְרָחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם (דברי הימים ב ד ו. מיוחס לרש"י ורד"ק שם), ומה שאמרו שאין לפרש למי כיור, היינו שבמקום שנאמר מים סתם, אין שום מעלה למי כיור על פני מים אחרים (גמ' שם, לפי אבן האזל שם, בדעת הרמב"ם).

השקאת סוטה

בהשקאת-סוטה (ראה ערכו), שנאמר בה: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים (במדבר ה יז), שנינו: ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור (משנה סוטה טו ב; רמב"ם סוטה ג ט), שכן דרשו: אין מים קדושים, אלא שנתקדשו בכלי, אלו מי כיור (ספרי נשא י; רש"י סוטה שם ד"ה מן הכיור, בשמו).

נסוך המים

אף בנסוך-המים (ראה ערכו) בחג הסוכות, שנינו: צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח (משנה סוכה מח א), נשפכה או נתגלתה (ראה ערך גלוי) היה ממלא מן הכיור (משנה שם ב; רמב"ם תמידין י י).

הערות שוליים