מיקרופדיה תלמודית:כל הפטור מן הדבר ועושהו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:55, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - המחמיר על עצמו ועושה דבר שהוא פטור מלעשותו, פעמים שנקרא הדיוט

גדרו

על הפטור מן הדבר ועושהו אמר חזקיה שהוא נקרא הדיוט (ירושלמי ברכות ב ט, ושבת א ב), וביארו אחרונים שהרי הוא מן המתמיהים (פרי מגדים אורח חיים בהקדמה אגרת ב אות ה. וראה שו"ת הרמ"א סוף סי' נד. וראה מקור חסד על ספר חסידים תתפח ג).

מן הראשונים יש שהביאו כלל זה על אותו שנקרא "חסיד שוטה" (משנה סוטה כ א) - שעניינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק, וכאילו אמרו "שוטה בחסידותו" (פירוש המשניות סוטה שם[2]) - וכן היה מעשה בר' מיישא (כן הוא בירושלמי שבת שם, ובברכות שם: ר' יסא) ור' שמואל בר רב יצחק, שהיו יושבים בסעודה, וכשהגיע זמן תפילת מנחה קם ר' שמואל בר רב יצחק והפסיק את סעודתו כדי להתפלל, ואמר לו ר' מיישא שהואיל ומן הדין מי שהתחיל לאכול והגיע זמן מנחה לא יפסיק, אלא גומר לאכול ואחר כך מתפלל תפילת מנחה (משנה שבת ט ב. וראה ערך תפלה), ואמר חזקיה שכל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט, המפסיק נקרא הדיוט (ירושלמי שם ושם, ומגן אברהם או"ח רלב סק"ט[3]), ואין אתה יכול להחמיר על עצמך (קרבן העדה על ירושלמי שבת שם).

בדעת הבבלי, נחלקו אחרונים אם סובר כחזקיה:

  • יש שכתבו שאף הבבלי סובר כן (יד אהרן או"ח טז בהגהות בית יוסף; שער יוסף ח ד"ה הנה וד"ה הדרן; מנחה טהורה מנחות לב ב).
  • ויש שכתבו שהבבלי חולק, וסובר שהרוצה להחמיר - רשאי (ראה שבות יעקב ב ל, ושער יוסף שם בדעתו; קרן אורה תענית י ב), שהרי אמרו שלסוברים שתפילת ערבית רשות (ראה ערך ערבית), אין מטריחים את מי שהתיר חגורתו לאכול, להפסיק כדי להתפלל (שבת ט ב), ומשמע שאם ירצה, רשאי הוא לטרוח וזכור לטוב (שבות יעקב שם).

טעמו

בגדר כלל זה, נחלקו ראשונים:

יש סוברים שנקרא הדיוט לפי שהוא כמוסיף על התורה (רמב"ן קידושין לא א) ועל התלמוד (תרומת הדשן קא, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פראג] תרטו), וגנאי הוא לתורה או לחכמים שיהיה אדם מחמיר בדבר שהם פטרוהו ממנו (שו"ת אפרקסתא דעניא א קמה ד"ה ויש להסביר).

וכן כתבו אחרונים, שאין הטעם משום שנראה כיוהרא (שו"ת דברי יוסף מה (דף צג), בדעת ראשונים; שו"ת שער יוסף ח סוף ד"ה הדרן, בדעת הפוסקים שלא כתבו שדווקא העושה בפרהסיא נקרא הדיוט), ומהם שהוסיפו, שאף אם המחמיר אדם גדול או תלמיד חכם, שלא שייך בהם טעם של נראה כיוהרא (ראה להלן), הרי הוא נקרא הדיוט (דברי יוסף שם), ואף המחמיר בצינעה נקרא הדיוט, אף שאין בזה משום יוהרא (שער יוסף שם, ובברכי יוסף או"ח לב ב, ובחסדי אבות ב א).

ומן האחרונים יש שהוסיפו בטעם הדבר:

  • יש שביארו שהרואה אותו מחמיר, יסבור שכן הוא הדין, וילמד ממנו טעות (פרי האדמה תלמוד תורה א יג, וראה שם שביאר עוד שנקרא הדיוט לפי שאינו יודע את הדין).
  • יש שכתבו שכיון שעושה דבר שאינו מחויב בו, שוב אין ניכר בו כשמקיים מצוה שעושה כן מפני שמחויב (כתב סופר גיטין ו ב).
  • ויש שכתבו שהוא מוציא לעז על האחרים שאין מחמירים כן (חסדי דוד מקוואות ה יד, וראה שם עוד).

ויש חולקים וסוברים שדווקא המחמיר בחומרא שיש בה משום יוהרא נקרא הדיוט, אבל המחמיר במקום אחר, אינו נקרא הדיוט (ראבי"ה א נו, ושם ב תקלז ותקצז; פירוש מבעל ספר חרדים לירושלמי ברכות ב ט; שו"ת דבר שמואל מו; שבות יעקב ב מד; מור וקציעה השלם (מהדורת מכן ירושלים) או"ח תרלט), ולא נאמר כלל זה בירושלמי אלא בדבר שנראה כיוהרא (ראבי"ה שם נו). וכן כתבו ראשונים שהפטור ומחמיר נראה כגס רוח, והרי הוא כאומר "ראו שאני חסיד" (ארחות חיים (לר"א מלוניל) הלכות שבת דיני קידוש כ). ולדעתם, אין נקרא הדיוט אלא מי שמחמיר לשם יוהרא וכדי לבטל דברי חברו, ולא מי שעושה כן לשם שמים (מעיל שמואל (לשונות הרמב"ם) תלמוד תורה א יג; שלום ירושלים לירושלמי ברכות שם ו[4]), וכן אין המחמיר נקרא הדיוט אלא אם עושה כן בפרהסיא, שנראה כיוהרא, אבל רשאי אדם להחמיר על עצמו בצינעה, שניכר מתוך מעשיו שאינו עושה משום יוהרא (שבות יעקב שם).

האם יש החולקים על כלל זה

בדעת חכמים, שאומרים שאף שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון (משנה ברכות טז א), אם רוצה לקרות - קורא (משנה שם טז ב), נראה מדברי רב שמואל בר רב יצחק שחולקים על הכלל של חזקיה (ראה לעיל. ראה ירושלמי ברכות ב ט, ושבת א ב, וראבי"ה תקצז, ופירוש מבעל ספר חרדים וקרבן העדה ופני משה שם), וסוברים שאין אדם נקרא הדיוט כשמחמיר על עצמו בדבר שפטור בו מן הדין (פירוש מבעל ספר חרדים ברכות שם; פני משה ברכות ושבת שם. וראה פירוש מבעל ספר חרדים שם, שאין הם חוששים ליוהרא), ורשאי לעשות כן (פני משה וקרבן העדה שבת שם).

וכן כתבו אחרונים בדעת הבבלי, שלדעת חכמים רשאי אדם להחמיר על עצמו, ואינו נקרא הדיוט (ספר החיים או"ח תרנב ד"ה אך, על פי ברכות יז ב, ופסחים נה א. וראה קרן אורה תענית י ב, שכן כתב בדעת חכמים).

לשיטה זו נמצא, שלדעת הפוסקים כחכמים (רי"ף ברכות טז ב (י א); רמב"ם קריאת שמע ד ז. וראה ערך גאוה, וערך קריאת שמע), אין הלכה כחזקיה (שו"ת אבן שתיה או"ח כב ד"ה ובירושלמי, וכעין זה בספר החיים שם[5]); ויש שכתבו בדעת חכמים, שמודים הם לכלל של חזקיה (ספר החיים שם, בדעת ר' מיישא בירושלמי שם), ובקריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים (ראה ערך קריאת שמע), התירו להחמיר (ספר החיים שם).

בדעת רבן שמעון בן גמליאל, שחולק על חכמים וסובר שחתן אינו רשאי לקרוא קריאת שמע בלילה הראשון, שלא כל הרוצה ליטול את השם יטול (משנה ברכות טז ב), כתבו ראשונים ואחרונים שהוא משום הכלל של כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ראבי"ה תקצז, ומהר"א פולדא לירושלמי ברכות ב ט, וקרן אורה תענית י ב, בביאור הירושלמי שם).

בדעת רבן גמליאל - שנשא אשה וקרא קריאת-שמע (ראה ערכו) בלילה הראשון, וכשאמרו לו תלמידיו "למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע" (ראה ערך חתן וכלה, וערך קריאת שמע), אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת (משנה ברכות טז א) - נחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שחולק על הכלל של חזקיה (פירוש מבעל ספר חרדים לירושלמי שם; מהר"א פולדא לירושלמי שם; קרן אורה תענית י ב).
  • ויש סוברים שאף רבן גמליאל מודה לכלל של חזקיה (ראשונים ואחרונים דלהלן), מהם סוברים שהטעם שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא משום שנראה כיוהרא (ראה לעיל), וכלל זה אינו אמור בתלמיד חכם וגדול הדור - כרבן גמליאל - שאין לגביו חשש יוהרא (ראבי"ה ברכות נו וסוכה תקצז. וכעין זה בפני משה (למהר"ם חביב) לירושלמי ברכות שם), או שלדעת רבן גמליאל אין בחתן הקורא קריאת שמע בלילה הראשון משום יוהרא, שהואיל והכל קוראים ואף הוא קורא, אין זה נראה כיוהרא (מהר"א פולדא לירושלמי ברכות שם, על פי ברכות יז ב), ומהם סוברים שדווקא בקריאת שמע לא שייך כלל זה ומותר להחמיר, שלפי שמהותה קבלת עול מלכות שמים (ראה ערך קריאת שמע. קרבן העדה שבת א ב (בפירוש שני), ופני משה שם, ושם וחידושי הרד"א שם; זכור לאברהם א או"ח ס (דף נט)), היא חמורה יותר (ארץ יהודה ליקוטי הרמב"ם א תלמוד תורה א יג).

בדבר שנזכר בתלמוד כ"רשות"

דבר שנזכר בתלמוד כ"רשות" (ראה ערך חובה מצוה ורשות: רשות), כתבו אחרונים שהרוצה להחמיר בו, הרשות בידו ונכון הוא, ואין הוא בכלל הפטור ועושה שנקרא הדיוט (ים של שלמה חולין ח ה).

האם רשאי להחמיר על עצמו

הפטור מן הדבר ורוצה להחמיר ולקיימו, שנקרא הדיוט (ראה לעיל), דנו בו אחרונים אם רשאי להחמיר:

  • יש שכתבו על הרוצה להפסיק מסעודתו לתפילת מנחה, שנקרא הדיוט (ראה לעיל), שאינו רשאי להחמיר על עצמו ולהפסיק (ט"ז או"ח תעב סק"י; פני יהושע ברכות יז ב, ושם יח א; שו"ת פנים מאירות ב סוף סי' ו, לענין מי שפטור מזימון (ראה ערכו), שאינו רשאי לזמן; קרבן העדה לירושלמי שבת א ב).
  • ויש שנראה מדבריהם שרשאי להחמיר (ראה ברכי יוסף יו"ד שלג א ד"ה וכיוצא), ושאין איסור בדבר אלא שנקרא הדיוט (שו"ת זרע אמת א צג; אבני שהם (לר"א פרץ) על הרמב"ם סוכה ו יג).

המחמיר

הנוהג תדיר בפרישות, כתבו אחרונים שאם מחמיר אינו נקרא הדיוט, שלא אמרו כלל זה אלא על המחמיר שאינו נוהג תדיר בפרישות (ברכי יוסף או"ח לב ב, על פי המרדכי דלהלן, וראה שם יו"ד שלא כ; תפארת ישראל ברכות א יכין כה). וכן כתבו ראשונים לסוברים שהטעם לכך שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא לפי שנראה כיוהרא (ראה לעיל: גדרו; טעמו), שהרגיל בפרישות - כגון תלמיד חכם או גדול הדור (ראבי"ה א נו) - ומחמיר, אינו נראה כיוהרא (ראבי"ה א א,נו, ושם ב תקצז, והובא במרדכי ברכות א; מהר"ם פדובה לט: שכל מעשיו הם בחסידות).

ויש שחילקו, וכתבו שדווקא לסוברים שהפטור ועושה נקרא הדיוט לפי שנראה כיוהרא רשאי אדם גדול להחמיר, אבל לסוברים שנקרא הדיוט מטעמים אחרים (ראה לעיל שם), אין לחלק בין אדם גדול לשאר אנשים (דברי יוסף מה (דף צג); שדי חמד כ טז יא שם).

היחיד בדורו

לסוברים שהטעם שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא משום שנראה כיוהרא (ראה לעיל: גדרו; טעמו), כתבו אחרונים שאם המחמיר הוא אדם היחיד בדורו שיכול להחמיר בכך, אינו נקרא הדיוט (חבלים בנעימים א ט אות יא). ולכן שיבחו חכמים את אגריפס המלך שהחמיר לקרוא את פרשת המלך כשהוא עומד (משנה סוטה מא א), אף שמן הדין קורא כשהוא יושב (ראה ערך מלך), לפי שאין יוהרא אלא אם יש בני אדם אחרים שאינם נוהגים כמותו, והוא מחמיר יותר מהם, מה שאין כן מלך שהוא יחיד בדורו, שאם מחמיר וקורא מעומד אין זו יוהרא, ואינו נקרא הדיוט (חבלים בנעימים שם. וראה תפארת ישראל שם ז יכין נד, שיישב באופן אחר).

על אדם חשוב, שצריך להחמיר על עצמו בדברים מסויימים המותרים מצד הדין, ראה ערך אדם חשוב.

החומרא

החומרא, שעליה אמרו שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אינה אלא חומרא שאין בה תועלת (שנות אליהו ברכות א ג; דברי יוסף מה (דף צא); שבילי דוד או"ח לח ד; שו"ת לב ים או"ח טז), ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או הכנעת לב וכיוצא בזה (מאירי בבא קמא פז א), ואין בה עשיית נחת רוח לה' כלל (שבילי דוד שם), אבל כל שהיא מצוה בעצם, אלא שלא הצריכוהו חכמים לכך, נותנים לו שכר על שעשה מצוה מן המובחר (שנות אליהו שם[6]), והטעם שאמר ר' מיישא לרב שמואל בר יצחק שהפסיק את סעודתו כדי להתפלל מנחה, שהעושה כן נקרא הדיוט (ראה לעיל: גדרו), הוא לפי שאין בכך תועלת כלל, ואינו מרוויח דבר, שהרי יוכל להתפלל אחר כך (שבילי דוד ולב ים שם).

וכן אמרו בישיבת-סוכה (ראה ערכו), שאף שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה (משנה סוכה כה א, וראה ערך ישיבת סוכה), אם בא להחמיר על עצמו לאכול בסוכה - מחמיר (גמרא שם כו ב, על פי משנה שם, וראה שם שאין בזה משום יוהרא), ואינו חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט (ריטב"א סוכה כה א ד"ה ומעשה; ר"ן שם (יא א)), אלא המחמיר על עצמו ואינו שותה חוץ לסוכה אפילו מים הרי זה משובח (רמב"ם סוכה ו ו; טוש"ע או"ח תרלט ב (בטור שם: תע"ב). וראה ערך ישיבת סוכה), לפי שמקיים בכך מצוה מן המובחר (בכורי יעקב או"ח תרלט ס"ק לח, והובא בביאור הלכה שם ד"ה הדיוטות, ואפיקי מגינים או"ח לב ביאורים ז).

ויש שנראה מדבריהם שאפילו המחמיר בדבר שאין בו תועלת אינו נקרא הדיוט, ולא אמרו שנקרא הדיוט אלא בחומרא המביאה לידי קולא, שבכך שהוא מחמיר בדבר זה הוא מיקל בדבר אחר (עולת שמואל נט, צח; אפיקי מגינים או"ח לב ביאורים ז; מנחת יהודה (הלוי) או"ח תעב י) - ולדעתם, רשאי אדם להחמיר באכילת עראי בסוכה דווקא אם אינו מצטער משום כך, אבל המצטער אינו רשאי להחמיר, לפי שהוא מבטל עונג יום טוב (ראה עולת שמואל שם ושם) - או בחומרא היכולה להביא לידי מכשול (ישועות יעקב או"ח תרלט סק"ג).

כשעוסק במצוה אחרת

העוסק במצוה (ראה ערכו), שפטור מלקיים מצוה אחרת המזדמנת לו (ראה ערך עוסק במצוה, ושם שיש סוברים שאם יכול לקיים את שתי המצוות, אין הוא פטור), רשאי לקיים גם את המצוה השניה (מאירי עירובין צו א ד"ה כבר ידעת, וסוכה כה ב ד"ה חתן; ר"ן סוכה כה א), ואין הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט (מנחת יעקב ושבילי דוד דלהלן; שו"ת ניר לדוד פו; ציץ הקדש א כו אות ח, על פי הרמב"ם כלי המקדש י ו), לפי שאין אומרים כלל זה בחומרא שיש בה תועלת (ראה לעיל), ויש תועלת במעשהו (שבילי דוד שם; שו"ת אבן שתיה או"ח כב ד"ה מיהו) - שהעוסק במצוה ומקיים מצוה אחרת, קיים מצוה בכך (ר"ן שם; שו"ת רמ"ע מפאנו קב התשובה השמינית; פרי מגדים או"ח עא משבצות זהב סק"ה; שבילי דוד או"ח לח ד, ובכללים היוצאים ד. וראה ערך עוסק במצוה) - וכן כתבו אחרונים שאף ששומר אבדה (ראה ערכו) פטור מלתת צדקה לעני, שהרי הוא עוסק במצוה (ראה ערך השבת אבדה, וערך עוסק במצוה), מכל מקום אם הוא נותן אינו נקרא הדיוט, וזכור הוא לטוב (שו"ת מנחת יעקב טו, וראה שם שכן משמע בש"ס ובפוסקים (וראה רמ"א או"ח לח ח)).

ואין הדברים אמורים אלא אם על ידי קיום המצוה השניה לא תתבטל המצוה הראשונה (שו"ת ניר לדוד שם; שו"ת לב ים או"ח טז), אבל העוסק במצוה, ומפסיק ממצותו כדי לקיים מצוה אחרת, אין תועלת במעשהו, שהרי בלאו הכי מקיים הוא מצוה, ומשום כך נקרא הדיוט (אבן שתיה שם, על פי דברי חמודות ומגן אברהם דלהלן), וכן כתבו אחרונים שהעוסק בצרכי רבים, שפטור מלקרוא קריאת-שמע (ראה ערכו. ראה ערך עוסק במצוה (ושם שפטור אף מן התפלה), וערך קריאת שמע), ומחמיר לקרוא, נקרא הדיוט (דברי חמודות ברכות ב ס"ק נח, והובא במגן אברהם או"ח ע סק"ה), כיון שאינו מרויח כלום (אבן שתיה שם).

במצות ישיבת סוכה

המצטער מן הסוכה, שפטור מלשבת בה (ראה ערך ישיבת סוכה), והחמיר לשבת בה, נקרא הדיוט (הגהות מיימוניות סוכה ו ב, בשם רבינו שמחה[7]; הגהות ר"פ לסמ"ק מצוה צג ע; שו"ת מהר"י ווייל קצא; רמ"א או"ח תרלט ז; לבוש שם ח), שאין הוא מקיים מצוה בכך (ראה ערך ישיבת סוכה, ושם שיש חולקים. אפיקי מגינים או"ח לב ביאורים ז; שבילי דוד או"ח לח ד), ואין בזה תועלת כלל (שבילי דוד שם), ויש מן האחרונים שצידדו שאין הדברים אמורים אלא בשינה בסוכה או כשיושב בסוכה ואינו יוצא, אבל המחמיר לאכול בסוכה, ששוהה שם זמן מועט, אינו נקרא הדיוט (משמרת שלום מג, וצריך ביאור).

ומן האחרונים יש שנראה מדבריהם שסוברים שהמצטער מן הסוכה ורוצה להחמיר על עצמו ולשבת בה, אינו נקרא הדיוט (עצי עדן סוכה ב ט[8]), ורשאי הוא להחמיר (עצי עדן שם. וראה חכמת שלמה או"ח תרלט ז: ראוי להחמיר).

ויש שחילקו וכתבו, שדווקא בירדו גשמים ומצטער מן הסוכה, המחמיר על עצמו ושוהה בה נקרא הדיוט (אחרונים דלהלן), לפי שמן השמים עושים אותו מצטער כדי לפטור אותו מן הסוכה, ומראים לו שאין רוצים בשימושו (חכמת שלמה או"ח תרלט ז; שו"ת בנין שלמה א מז ד"ה ולענין, ובתקונים והוספות כו. וראה ערך ישיבת סוכה), או לפי שדווקא השוהה אז בסוכה מחמיר כנגד שאר כל אדם, אבל הפטור מן הסוכה משום צער פרטי שיש לו, אינו נקרא הדיוט (פתחא זוטא שם סוף סי' תרכט), לפי שיש לו צער גדול יותר מזה שהכל יושבים בסוכה והוא אינו יושב בה (שם תרלט סק"י). וכן לסוברים שהטעם שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא לפי שנראה כיוהרא (ראה לעיל: גדרו; טעמו), כתבו אחרונים שדווקא בשוהה בסוכה בזמן שיורדים גשמים חוששים בו ליוהרא (פתחא זוטא שם סק"ה), ואף ניכר הדבר לכל שהוא מחמיר על עצמו שלא על פי הדין (שם), אבל בשאר מצטער לא ניכר לרואים שפטור הוא משום שמצטער, שאפילו אם צערו ניכר לכל, אין ניכר שצערו בא מחמת הסוכה, שיתכן שאף אם היה יושב בביתו היה מצטער, ומצטער כזה חייב בסוכה (ראה ערך ישיבת סוכה. פתחא זוטא שם).

בלילה הראשון של חג הסוכות

בלילה הראשון של החג, שנחלקו ראשונים אם המצטער - כגון שיורדים גשמים - חייב לאכול בסוכה בלילה זה (ראה ערך ישיבת סוכה), כתבו אחרונים שאף לסוברים שפטור, המחמיר ואוכל בסוכה אינו נקרא הדיוט (חכמת שלמה או"ח תרלט ה בהגה), שכשם שנשים רשאיות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ואינן חשובות הדיוטות (ראה להלן: במצוות שיש מי שחייב בהן), כך בלילה הראשון של החג, הואיל ובמקום שאין גשמים יורדים חובה לאכול בסוכה (ראה ערך ישיבת סוכה הנ"ל), אם כן אף במקום שגשמים יורדים אין הוא גרוע מנשים ויכול לקיים את מצות סוכה, ואינו נקרא הדיוט (חכמת שלמה שם[9]).

ויש שנראה מדבריהם שאף בלילה הראשון של החג, לסוברים שהמצטער פטור מן הסוכה, אם החמיר על עצמו, הרי הוא נקרא הדיוט (שבות יעקב ג מה; חיי אדם קמז ט בסופו), וכן יש שכתבו שאם ירדו גשמים אסור לו להחמיר על עצמו ולאכול בסוכה אפילו בלילה הראשון, ונקרא הדיוט, שלדעתם הטעם בשאר ימי החג שנקרא הדיוט הוא שמראים לו מן השמים שאין רוצים בשימושו, ואף בלילה הראשון מראים לו כן (שו"ת בנין שלמה תקונים והוספות כו. וכעין זה בשבות יעקב שם).

במצות הסבה בליל הסדר

מקום שנזכר בו שאין צריך להסב בליל הסדר (ראה ערך הסבה: הפטורים מלהסב), נחלקו בו אחרונים:

  • יש שכתבו שאסור להסב (ט"ז או"ח תעב סק"י, בשם המהרש"ל), והמסב הרי הוא בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט (ט"ז שם בשם המהרש"ל, והובא במגן אברהם שם סק"ו; שו"ע הרב שם יג), ומהם שביארו שהואיל והסבה אינה מצוה בפני עצמה, אלא שהצריכוהו חכמים להסב כדי שישב דרך חרות (ראה ערך הנ"ל), אזי בכל מקום שפטרו אותו מלעשות ועושה נקרא הדיוט, כיון שאינו מקיים שום מצוה בעשיה זו (אבן שתיה או"ח כב).
  • ויש שכתבו שאין המסב נקרא הדיוט, שלדעתם אין הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא בחומרא המביאה לידי קולא (ראה לעיל), אבל בהסבה מותר להחמיר שאין בה צד איסור (עולת שמואל נט וצח. וראה חק יעקב או"ח שם סק"י, שהסתפק בכך), ומהם שהוסיפו שלכן תלמיד בפני רבו - שפטור מלהסב (ראה ערך כבוד רבו; מורא רבו) - אינו רשאי להחמיר ולהסב (ראה חק יעקב ועולת שמואל שם), כיון שבכך הוא מזלזל בכבוד רבו, והיא חומרא המביאה לידי קולא (עולת שמואל שם ושם; אפיקי מגינים או"ח לב ביאורים ז), ואף אם רבו נתן לו רשות להסב, לסוברים שאינו חייב בכך (ראה ערך הסבה מערוך השולחן, ושם שהרבה אחרונים חולקים וסוברים שחייב להסב), כתבו אחרונים שהמסב נקרא הדיוט, לפי שאין לו לעשות דבר שהוא נגד כבוד רבו אף אם נתן לו רשות לכך (ערוך השולחן או"ח שם ח).

במצות הדלקת נרות חנוכה

אכסנאי שמדליקים עליו נר חנוכה בביתו, ורצה להדליק בעצמו במקום שנתארח בו, נחלקו ראשונים אם נחשב הוא מהדר בכך, או שהרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט, ועל כך ראה ערך חנוכה. ואף לסוברים שאין המחמיר נקרא הדיוט אלא בחומרא המביאה לידי קולא (ראה לעיל), כתבו אחרונים שחומרא זו יכולה להביא לידי קולא, שהואיל ומחלוקת היא אם רשאי להדליק ולברך, יש בכך חשש ברכה לבטלה (שו"ת עולת שמואל נט).

כשמחמיר לתכלית אחרת

אין הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושהו דרך חומרא - ומראה לכל שהוא סבור שחובה לעשות כן (קרית ספר למאירי מאמר א ד) - אבל אם אינו עושה אותו אלא לתכלית אחרת - כגון להנאתו ולטובתו (שו"ת באר שבע כא) - אינו נקרא הדיוט (קרית ספר למאירי שם, וראה מאירי בבא קמא פו ב; בית יוסף או"ח לב, והובא במגן אברהם שם סק"ח; מעדני יום טוב הלכות קטנות הלכות ספר תורה ז ג; שו"ת באר שבע שם).

ולכן אף שהמשרטט תפילין - שאינן צריכות שרטוט (ראה ערך שרטוט, וערך תפלין, ושם ושם שיש חולקים וסוברים שהמשרטט פסל את התפילין בכך) - נקרא הדיוט (ספר הישר לרבינו תם חלק החידושים קד, והובא בתוספות גיטין ו ב ד"ה א"ר יצחק; תוספות מנחות לב ב ד"ה הא; רשב"א גיטין שם ד"ה וזו; מאירי גיטין שם, בשם חכמי צרפת), ושטות ובורות היא לעשות כן (ספר הישר שם), הואיל והיא חומרא שאין מי שחייב בה, ואין בה סרך מצוה (מאירי שם), כתבו ראשונים שאם אין הסופר יכול לכתוב יפה בלא שרטוט, צריך הוא לשרטט משום הדור-מצוה (ראה ערכו. תוספות ותוספות הרא"ש גיטין שם; סמ"ג עשה כה; הלכות קטנות לרא"ש הלכות ספר תורה ז, ופסקי הרא"ש שם; לבוש שם ו. וראה האגור הלכות תפילין נא. וראה ערך הדור מצוה וערך שרטוט), ואין הוא נקרא הדיוט (ספר התרומה קצו, ותוספות הרא"ש והלכות קטנות לרא"ש, ופסקי הרא"ש שם; הגהות מיימוניות תפילין א ט), כיון שמשרטט כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם, וכדי שיהיה ריוח בין שיטה לשיטה כמלא שיטה, ולא משום חומרא (ספר התרומה שם).

אם יודע הסופר לכתוב ביושר, ואינו משרטט משום חומרא אלא כדי לכתוב יפה יותר, נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שלא ישרטט (ראה ב"ח או"ח לב; שער יוסף שם, בדעת השו"ע או"ח שם; אליה רבה שם ס"ק יב, בדעת הלבוש שם), והמשרטט משום נוי נקרא הדיוט (חידושי הגהות לטור שם, בדעת הטור שם, על פי תוספות מנחות שם).
  • ויש סוברים שאם ירצה לשרטט הרשות בידו (ראה מאירי שם, ובקרית ספר שם; טור שם, ובית יוסף שם בדעתו, שפסק כר"י שהובא בספר התרומה שם), שאף שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט, יותר נאה ויותר ישר כשהוא משורטט (בית יוסף שם, בדעת ספר התרומה שם), ואינו עושה כן בדרך חומרא (שו"ע הרב שם ח), ולכן אינו נקרא הדיוט (בית יוסף שם), ותבא עליו ברכה (מאירי שם, ובקרית ספר שם: יפה הם עושים).

לסוברים שהטעם שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט הוא לפי שנראה כיוהרא (ראה לעיל: גדרו; טעמו), כתבו ראשונים שאין שייך טעם זה בשרטוט תפילין (אור זרוע א תקמג, בשם רבינו שמחה; ערוגת הבשם ב עמ' 70).

במצות מזוזה

הפטור מלקבוע מזוזה (ראה ערכו) בביתו, כגון הדר בשותפות עם גוי (ראה ערך מזוזה), ומחמיר לקבוע מזוזה, נחלקו בו אחרונים:

  • יש שכתבו שהואיל והמזוזה היא שמירה על הבית (ראה ערך הנ"ל), אין הוא נקרא הדיוט, כיון שעושה כן משום שמירה (שבות יעקב ג פט; שו"ת הרי בשמים תנינא ריט, לענין השוכר בית סתם, שפטור מלקבוע מזוזה תוך ל' יום, ראה ערך הנ"ל, ורוצה להחמיר ולקבעה), ועוד, שעושה כן כדי שתהיה מצות ה' נגד עיניו (ראה ערך הנ"ל. הרי בשמים שם)
  • ויש שכתבו שהרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו, שנקרא הדיוט (בית אריה יו"ד רצא כ ה. וראה שו"ת תורת חסד [פרחיא] נג).

המכניס עצמו לחיוב במצוה

המכניס עצמו לחיוב במצוה, כגון מי שאין לו סוכה, שפטור מלטרוח וללכת לסוכת חברו (ראה ערך ישיבת סוכה), ורוצה להחמיר על עצמו, כתבו אחרונים שאינו נקרא הדיוט (בכורי יעקב או"ח תרלט ס"ק לח; כלילות שמואל (שבסוף ספר שאילות שמואל) כללי האלף טו; שו"ת לב ים או"ח טז ד"ה ומעתה; שו"ת אפרקסתא דעניא קמה ד"ה אמנם), שהואיל ואחר כך בשעת קיום המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך את החיוב על עצמו, רשאי להחמיר, וראוי לעשות כן (שו"ת אפרקסתא דעניא שם, וכעין זה בשו"ת לב ים שם).

ויש מן האחרונים שכתבו שמי שיכול לחייב עצמו במצוה, ויש לו דרך להפקיע עצמו מן המצוה, כגון הצריך לדם חיה או עוף - שהשוחט מתחייב במצות כסוי-הדם (ראה ערכו), והנוחר או מעקר פטור (ראה ערך כסוי הדם) - ראוי לו לכתחילה לנחור או לעקר כדי לפטור עצמו ממצות כסוי הדם, כדי שלא יהיה בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט (חכמת שלמה יו"ד כח יח, וראה שם שכן משמע מלשון הברייתא חולין פה ב וטוש"ע שם).

האוסר על עצמו דבר המותר כדי להיזהר מאיסור

האוסר על עצמו דבר המותר כדי להיזהר מאיסור, נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שהרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט, שכלל זה לא נאמר דווקא על המחמיר במקום שאין לחוש שיבא לידי איסור, אלא אפילו על המחמיר בדבר שיכול לבא לידי איסור (שו"ת באר שבע סוף סי' כא (והובא ביד מלאכי כלל שיב), ובצידה לדרך דברים יד כא; שבילי דוד או"ח לב ד).
  • ויש סוברים שלא אמרו כלל זה אלא במי שבא להחמיר על עצמו בדבר שאין בו חשש איסור, ולא שום טעם כלל להחמיר (שו"ת דברי יוסף מה (דף צא); שו"ע הרב או"ח לב ח), אבל המחמיר לסייג ולגדר כדי שלא יבא לידי איסור, אינו נקרא הדיוט (אפי זוטרי [לר"א פינטו] או"ח תעב ה; שו"ע הרב שם), שהרי זה ככל גזירות חכמים שגזרו משום סייג וגדר (אפי זוטרי ושו"ע הרב שם), וכן כתבו אחרונים שהרוצה להחמיר על עצמו ולבדוק את כל הבהמה שנשחטה שאינה טריפה, שחושש שמא נטרפה הבהמה בטריפה שבסתר - ומן הדין כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאים הם, ואין חוששים להם שמא טריפה הם (ראה ערך טרפה (בעלי חיים)) - אין בכך כלום, ואין הוא חשוב מוסיף על דברי חכמים, ואינו אלא כמוסיף גדרים וסייגים לטהרת נפשו, ומקדש עצמו במותר לו (פרי תואר יו"ד לט סק"א, וכעין זה ביד הלוי או"ח י א[10]).

ויש שכתבו שנחלקו בזה אמוראים, שלדעת ר' ירמיה, שהפסיק מלימודו כדי להתפלל (ראה שבת י א), המחמיר בדבר היכול לבא לידי איסור אינו נקרא הדיוט; ולדעת ר' זירא, שקרא עליו את הכתוב: מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה (משלי כח ט. שבת שם), אף המחמיר בכדי להינצל מאיסור, נקרא הדיוט (פתח עינים שבת שם).

על המחמיר שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר אכילת גבינה, ראה ערך בשר בחלב.

המחמיר שלא לעשות מעשה מסויים

המחמיר שלא לעשות מעשה מסויים, היינו שאין הוא מחמיר במעשה אלא ב"שב ואל תעשה", נחלקו בו אחרונים:

  • יש שכתבו שאינו נקרא הדיוט (פרי מגדים או"ח בהקדמה אגרת ב אות ה, וראה פתח הדביר או"ח לח ד; פתח עינים חולין לז ב, ובשער יוסף ח סוף ד"ה ובענין זה), לפי שאינו ניכר שעושה להחמיר (פתח עינים שם) - ומהם סוברים, שהמחמיר ב"שב ואל תעשה" באופן שניכר שעושה להחמיר, הדיוט הוא (פתח עינים שם).
  • יש שנראה מדבריהם שאף הפטור ומחמיר ב"שב ואל תעשה", נקרא הדיוט (אחרונים דלהלן), וכן כתבו אחרונים שאנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, מנהג בורות הוא (פרי חדש או"ח תיז א; דברי יוסף מה (דף פט)), והעושה כן, הרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט (ברכי יוסף או"ח שם אות ד), שלדעתם אף הפטור ומחמיר ב"שב ואל תעשה", נקרא הדיוט (אפרקסתא דעניא קמה).
  • ויש מי שכתב שאף שהכלל של כל הפטור וכו' לא נאמר על המחמיר על עצמו ב"שב ואל תעשה", נאמר על כך: "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ר' דימי בשם ר' יצחק בירושלמי נדרים ט א), וסוף סוף ענין שני דברים אלו אחד הוא (סדר משנה דעות ג סוף א).

בעניינים שבין אדם לחברו

עניינים שבין אדם לחברו, יש אחרונים שכתבו שאין הפטור ומחמיר בהם נקרא הדיוט, שלא אמרו כלל זה אלא בדברים שבין אדם למקום, ולא באלו שבין אדם לחברו (מראית העין ליקוטים יד; אהלי יהודה לספרי כי תצא ז), לפי שעל דברים שבין אדם לחברו יש מצוה לעשות לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו. מראית העין שם), ולכן אף שזקן המוצא אבדה שאין זה לפי כבודו להשיבה, פטור מהשבת-אבדה (ראה ערכו), אם רוצה הוא ללכת בדרך הטוב והישר יכול להחזיר, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל וערך לפנים משורת הדין), ואינו בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט, לפי שבמצוות שבין אדם לחברו מצוה לעשות לפנים משורת הדין (מראית העין ואהלי יהודה שם).

ויש שכתבו שהפטור מדבר שבממון, כגון הפטור מלשלם על אש (ראה ערכו) שלו שהזיקה דבר הטמון, לסוברים כן (ראה ערך אש: טמון), ורצה להחמיר ולשלם, נקרא הדיוט (שו"ת ר' בצלאל טז ח[11]), וכן כתבו ראשונים לענין מי שלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו, שלא יחזיר לבניו (ראה ערך אין רוח חכמים נוחה הימנו, ושם שיש סוברים שלא רק חומרא יתירה היא בעיני חכמים, אלא שאין המעשה רצוי בעיניהם), שאם יחזיר לבניו, הרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו ונקרא הדיוט (פירוש רבינו חננאל בן שמואל קידושין יח א; שיטה לא נודע למי קידושין יז ב, בפירוש שני).

במצוות שיש מי שחייב בהן

לא אמרו שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא בדבר שכל בני אדם פטורים מלקיימו (ראה רמב"ן וריטב"א קידושין לא א; ארחות חיים (לר"א מלוניל) א דיני קידוש כ, בשם יש מפרשים; מאירי ראש השנה לג א; יד אהרן או"ח יז בהגהות בית יוסף, וחלקו של ידיד או"ח שם, לדעת רבינו תם בתוספות קידושין לא א ד"ה דלא. וראה שדי חמד מערכת הכ' טז ב), שאינו מצוה מן התורה כלל (רמב"ן וריטב"א שם), והרי הוא כמוסיף על התורה (רמב"ן שם), או לסוברים בטעם כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט שהוא משום יוהרא (ראה לעיל: גדרו; טעמו), הרי זה נראה כגסות הרוח, וכאומר "ראו שאני חסיד" (ארחות חיים שם), אבל לא במצוה שצוה ה' לאחרים (רמב"ן וריטב"א שם, וכעין זה בארחות חיים שם), שהפטור ומחמיר לקיימה מקבל שכר על כך (רמב"ן שם), שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך (ריטב"א שם), ותבא עליו ברכה (יד אהרן שם; שדי חמד שם).

ולכן נשים, שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא), ומחמירות לקיימן - לסוברים שמותרות להחמיר (ראה ערך הנ"ל: קיומה במצוות שפטורה, ושם שנחלקו בזה תנאים) - או גויים המקיימים מצוות שלא נצטוו בהן (ראה ערך גוי), אינם בכלל "כל הפטור וכו'", ויש להם שכר על כך (רמב"ן שם; ריטב"א שם. וכן כתבו היד אהרן שם, וחכמת שלמה או"ח תרלט ה). וכן לסוברים בטעם כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט שהוא משום יוהרא (ראה לעיל שם), כתבו ראשונים שאין אומרים כלל זה בנשים המקיימות מצוות עשה שהזמן גרמן (ראבי"ה א נו, ושם ב תקצז), שכיון שאנשים מקיימים מצוות אלו אין בכך משום יוהרא, שלא שייך יוהרא אלא במקום שמשנה משאר בני אדם (ראבי"ה שם תקצז).

ויש שנראה מדבריהם שהפטור מן הדבר ומחמיר בו, אף אם הוא דבר שאחרים חייבים בו, נקרא הדיוט (שלטי גיבורים ריש הלכות ציצית).

בן חוץ לארץ המקיים מצוה הנוהגת רק בארץ

בן חוץ לארץ המקיים מצוה שאינה נוהגת אלא בארץ ישראל, כגון המקיים מצות ראשית-הגז (ראה ערכו) - לסוברים שאינה נוהגת בחוץ לארץ (ראה ערך חוץ לארץ, וערך ראשית הגז) - הואיל ופטרוהו חכמים נקרא הדיוט (ים של שלמה חולין יא יא). ואף שבמצוה זו חייבים בני ארץ ישראל, והפטור ומקיים מצוה שאחרים חייבים בה אינו נקרא הדיוט - לסוברים כן (ראה לעיל) - כתבו אחרונים שמכל מקום נקרא הדיוט וכמוסיף על התורה, שהרי אין הדברים אמורים במי שהוא "בר חיובא" ועתה הוא פטור, והנמצא בחוץ לארץ אין הפטור בא לו מחמתו ומסיבת עצמו, אלא שהמקום גורם שהוא חוץ לארץ, וכל איש ישראל פטור בחוץ לארץ וחייב בארץ ישראל (ברכי יוסף יו"ד שלג א). ואף לסוברים שהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט משום שנראה כגסות הרוח (ראה לעיל: גדרו; טעמו), ואין נראה גסות רוח במצוות שאחרים מקיימים, צידדו אחרונים שאף הדר בחוץ לארץ, ומקיים מצוות שאין חייבים בהן אלא בני ארץ ישראל, נראה כגסות הרוח, כיון שכל בני חוץ לארץ אינם נוהגים כמותו (ברכי יוסף שם, וראה שם שיש לדחות).

יחיד הרוצה לברך על אמירת הלל בראש חודש

הלל (ראה ערכו) של ראש-חודש (ראה ערכו), שנחלקו בו אם מברכים עליו (ראה ערך הלל), כתבו ראשונים שאפילו אם אין היחיד חייב לקראו (ראה ערך הנ"ל, מחלוקת גאונים וראשונים), מכל מקום מאחר שמזקיק עצמו לכך אין ברכתו על הקריאה חשובה ברכה לבטלה, וכנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן אף על פי שפטורות (תוספות ברכות יד א ד"ה ימים, בשם השר מקוצי, ותוספות ערכין י א ד"ה י"ח ימים, והובא בהגהות מיימוניות חנוכה ג ד). וכתבו אחרונים שאין הוא נקרא הדיוט משום כך, הואיל והציבור קוראים הלל בראש חודש (ראה ערך הנ"ל), והמחמיר בדבר שאחרים מקיימים אינו נקרא הדיוט (ראה לעיל. מחזיק ברכה יו"ד סא טז ד"ה והני מילי).

אנשים בעשיית מלאכה בראש חודש

אנשים הנוהגים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, כתבו אחרונים שמנהג בורות הוא (פרי חדש או"ח תיז א; דברי יוסף מה (דף פט). וראה ערך ראש חודש, שיש חולקים וסוברים שגם האנשים נהגו שלא לעשות מלאכה בראש חודש), והנוהג כן הרי הוא בכלל הפטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט (ברכי יוסף או"ח שם ד).

ואף שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש, ומנהג טוב הוא (ראה ערך הנ"ל), אין אומרים שהואיל והמנהג ישנו בעולם בנשים, מנהג האנשים מנהג הוא (ראה לעיל, וראה ברכי יוסף שם), לפי שהיה זה עונש לאנשים שניטל מהם ראש חודש (ראה ערך הנ"ל), ובכגון זה אומרים שכל הפטור ועושה נקרא הדיוט, והרי זה בור (ברכי יוסף שם), או לפי שבנשים אין זה איסור אלא מנהג, לכן איש הנוהג כן נקרא הדיוט (אפרקסתא דעניא קמה).

בכתיבת ספר תורה

מי שכתב לעצמו ספר-תורה (ראה ערכו), שפטור מלכתוב לעצמו ספר תורה שני (ראה סנהדרין כא ב, ורש"י שם ד"ה לשתי תורות, וראה ערך ספר תורה), ורוצה להחמיר על עצמו ולכתוב ספר תורה נוסף, כתבו אחרונים שאינו נקרא הדיוט, שהרי מלך (ראה ערכו) חייב לכתוב לעצמו ספר תורה שני (ראה סנהדרין שם, וראה ערך הנ"ל, וערך מלך), ובמצוה שיש מי שחייב בה אין אומרים שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (ראה לעיל. שו"ת שערי רחמים או"ח ט).

במחלוקת

מקום שנחלקו בו, ונפסקה הלכה כדברי המיקל, אסור לנהוג כדעת החולק אפילו להחמיר (ראה להלן).

וכן שנינו באותה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בקורא קריאת-שמע (ראה ערכו), שבית שמאי אומרים שבערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד, ובית הלל אומרים שכל אדם קורא כדרכו - והלכה כבית הלל (ראה ערך קריאת שמע, ושם אם יצא ידי חובת קריאת שמע) - שאמר ר' טרפון "אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים", ואמרו לו "כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל" (משנה ברכות י ב. וראה ערך הנ"ל), ומכאן אמר רב נחמן בר יצחק לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאם נפסקה הלכה כבית הלל, ועשה כדברי בית שמאי, חייב מיתה (ברכות שם. וראה סדר רב עמרם שם אות כא, והובא בטוש"ע או"ח סג ב, שנקרא עבריין), שעבר על דברי הבת קול שאמרה שהלכה כבית הלל (עירובין יג ב, וחולין מד א. שנות אליהו ברכות א ג. וראה ירושלמי ברכות א ד).

בטעם הדבר, יש שכתבו שכיון שעושה כן לשם חובה, נראה הוא כחולק על רבותיו (רא"ה שם יא א; שטה מקובצת דלהלן. וכעין זה בשו"ת מהרש"ל נד), ומהם שהוסיפו שהדברים אמורים דווקא במתכוין לסתור את דברי בית הלל ולעשות כבית שמאי, וכגון שהיה יושב והטה כדי לקרוא קריאת שמע (שטה מקובצת ברכות שם), ויש שכתבו שיש לחוש שיראו שעושה כן ויקבעו הלכה לדורות (מהרשד"ם יו"ד סוף סי' קצב, וראה ברכות שם), ויש לקיים את האמת כפי שהיא, ואפילו לקולא (מהרשד"ם שם).

והעושה כן, ומחמיר במקום שנפסקה הלכה להקל, הרי הוא בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט (סדר רב עמרם גאון סדר קריאת שמע וברכותיה אות כז; יד אהרן יז; שנות אליהו שם; חידושי רז"ה יו"ד כח ד).

המחמיר בדבר שאף המקילים מודים בו

המחמיר בדבר שאף המקילים מודים שעדיף להחמיר בו, חשוב מחמיר בדבר שיש בו תועלת, שאינו חשוב הדיוט (שו"ת דברי יוסף (אירגאס) מה (דף פט); שער יוסף ח, ובעין זוכר מערכת הפ' יג; שנות אליהו ברכות א ג. וראה ראשונים ואחרונים דלהלן).

ולכן שיבחו אותו ששכח לברך - שבית שמאי סוברים שצריך לחזור למקומו ולברך, ובית הלל אומרים שיברך במקום שנזכר (משנה ברכות נא ב. וראה ערך ברכת המזון) - וחזר לברך במקום שאכל (ראה גמרא שם נג ב: הנהו תרי תלמידי וכו'), שהואיל ומודים בית הלל שעדיף לנהוג כבית שמאי ולחזור לברך במקומו, אלא שלא הטריחוהו לכך (תוספות שם נב ב ד"ה בכוליה; תלמידי רבינו יונה ואחרונים שבציון הבא), המחמיר וחוזר לברך במקומו הרי זה משובח (תוספות רבי יהודה החסיד ברכות נג ב; תלמידי רבינו יונה שם (מ א); שער יוסף ועין זוכר שם; שו"ת גנת ורדים יו"ז ג ו; שנות אליהו שם; שו"ע הרב או"ח סג ב), שכל שהיא מצוה בעצם, אלא שלא הצריכוהו לכך, העושה מקבל שכר על שעשה מצוה מן המובחר (שנות אליהו שם), שבחומרתו יש שבח, מעלה וזריזות (גנת ורדים שם).

ויש שנראה מדבריהם שאין איסור להחמיר במחלוקת שנפסקה בה הלכה כדברי המיקל, אלא אם יש בחומרא זו איזה חשש או צד קולא (ראה רמ"א ולחם שמים דלהלן. וראה ב"ח או"ח תקנא), מהם סוברים שדווקא בדבר שיכול להביא לביטול מצוה אסור להחמיר, כקריאת שמע, שאין להחמיר ולהטות כבית שמאי (ראה לעיל), שמא יהיה במקום שלא יוכל להטות, ויבטל מן המצוה ולא יקרא כלל (לחם שמים ברכות א ג. וראה ספר המכתם ברכות יא א), ומהם שכתבו שדווקא בדבר שיש בו קצת קולא אסור להחמיר כבית שמאי, כגון בקריאת שמע, שלבית הלל יוצא ידי חובה אף בהטייה, אך עדיף לקרוא מעומד שהוא יותר דרך כבוד (ראה ערך הנ"ל), ולבית שמאי יוצא ידי חובה דווקא בהטייה, שאין להחמיר ולהטות כבית שמאי, אבל במקום שאין בו צד קולא כלל, מותר להחמיר כבית שמאי (שו"ת הרמ"א צא).

מחלוקת שלא הוכרעה בגמרא

מחלוקת שלא הוכרעה בגמרא אלא בזמן מאוחר יותר - או שנחלקו בה רק בזמן מאוחר יותר - יש מן האחרונים שצידדו שאינה חמורה כל כך, ומותר לנהוג כדברי המחמיר, אף שנפסקה בה הלכה כמיקל (ציץ הקדש ב סוף סי' ח. וראה שו"ע דלהלן). וכן כתבו אחרונים לענין המתפלל תפילת שמונה-עשרה (ראה ערכו) - שצריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, ונחלקו ראשונים אם אדם חוצץ, והלכה שאינו חוצץ (ראה ערך שמונה עשרה) - שטוב לחוש לדברי המחמירים ולהיזהר מלהתפלל אחורי שום אדם (שו"ע או"ח צ כב. וראה פרי חדש או"ח שם ס"ק כא, שהנזהר שלא להתפלל אחורי אדם, כיון שפטור הוא מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט).

וכן לענין קריאת-שמע (ראה ערכו) של ערבית, שנחלקו בה ראשונים אם זמנה כבר מפלג המנחה, או שאין זמנה אלא לאחר צאת הכוכבים (ראה ערך קריאת שמע, מחלוקת ראשונים), כתבו אחרונים שאפילו במקום שנהגו הציבור לקרוא קריאת שמע מבעוד יום - ולדעת הראשונים הסוברים שזמנה מפלג המנחה, המחמיר לקרוא בלילה נקרא הדיוט (רבינו תם בפסקי תוספות מנחות קיח; ראבי"ה דלהלן), לפי שנראה כיוהרא, וכל העושה דבר שאינו צריך נקרא הדיוט (ראבי"ה א, והובא במרדכי ברכות א) - יש לכל אדם להשתדל לקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, שמכיון שלדעת כמה גדולים, הקורא קודם לא יצא ידי חובתו (ראה ערך הנ"ל), אין זה נראה כיוהרא (בית יוסף או"ח רלה).

הערות שוליים

  1. כח, טורים תמ-תעא.
  2. וראה ספר הישר לרבינו תם (חלק החידושים) קד: שטות ובורות, וראה שבות יעקב ג מה: נקרא חסיד שוטה והדיוט. וראה ערך חסיד.
  3. וראה שנות אליהו ברכות ג א, שהמפסיק לתפילה באמצע הסעודה תבא עליו ברכה, ושדברי הירושלמי שם אינם להלכה, וצריך ביאור.
  4. וראה מנחה טהורה מנחות לב ב וארץ יהודה ליקוטי הרמב"ם א תלמוד תורה א יג, שהקשו על חילוק זה.
  5. וראה שדי חמד מערכת הכ' טז י, שנראה מדברי רבים מהפוסקים שסוברים כחזקיה, ושביארו את הירושלמי כאחרונים דלהלן.
  6. וראה אבן שתיה או"ח כב ד"ה היוצא, שמטעם זה הפטור ומקיים מצוה שאחרים חייבים בה אינו נקרא הדיוט, לסוברים כן, לפי שיש לה' רצון במצוה זו.
  7. כך הוא ברמב"ם מהדורת פרנקל, אבל בשאר דפוסים לא כתבו כן דווקא על מצטער אלא על כל הפטור מן הסוכה.
  8. וראה קרבן חגיגה פז בפירוש שני, שהאריך בטעם שהיושב בסוכה לא יברך, ומשמע שאינו נקרא הדיוט. וראה משמרת שלום שם, שמלשון המשנה סוכה כח ב, והטור או"ח שם, נראה שרשאי להחמיר ולהישאר בסוכה.
  9. וראה שם שאינו דומה לשאר ימי החג, שיש סוברים שהמחמיר ואוכל בסוכה בזמן שיורדים גשמים הדיוט הוא (ראה לעיל), לפי שבימים אלו אף במקום שאין גשמים יורדים אין חיוב לאכול בסוכה, שהרי אם אינו רוצה אינו חייב לאכול כלל, לסוברים כן, ראה ערך ישיבת סוכה.
  10. וראה שבילי דוד שם, שהמחמיר על עצמו שלא לאכול בשר, נקרא הדיוט, שכל שלא נולד בו ספק אין מקום להחמיר בו.
  11. וראה שם שאם אין הפטור מחמת עצמו אלא מצד אחר, כגון שפטור משום קים ליה בדרבה מיניה (ראה ערכו), או מי שפטור על נזק שעשה בעודו קטן, ורוצה להחמיר ולשלם, תבוא עליו ברכה.