מיקרופדיה תלמודית:כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל

הגדרה^[1]

דבר שנעשה בו מעשה עבירה - או: שנוצר ושנשתנה על ידי עבירה - יש והוא נאסר על ידי כך באכילה, או אף בהנאה^[2].

האיסור, מקורו וגדרו

האיסור ומקורו

מנין לבשר-בחלב (ראה ערכו) שאסור באכילה, שנאמר: לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג), כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (רב אשי בחולין קיד ב), היינו: כל דבר שאסרתי לך, לתעבו ולהתרחק ממנו, הרי הוא בבל תאכל, ובשר בחלב הרי תיעבתיו לך להתרחק מבישולו, שלא לבשלם יחד (ראה ערך בשר בחלב: הבישול. רש"י ד"ה כל וד"ה הרי הוא); ולסוברים שכל איסור אכילה שנאמר בלשון "לא תאכל" אסור אף בהנאה (ראה ערך אסורי הנאה: האיסורים ומקורותיהם) נלמד מכאן אף איסור הנאה של בשר בחלב (גמ' שם).

אם מוסכם על הכל

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שהתנאים הדורשים הכתוב הנ"ל לדרשות אחרות חלוקים על לימוד זה, ולדעתם אף דבר שנעשתה בגופו עבירה מותר באכילה (כן משמע מתוספות בכורות לד א ד"ה ומי, ותוספות שאנץ שם; אור חדש פסחים כא ב), וכן הדין באמוראים הדורשים איסור אכילה בבשר בחלב מפסוקים אחרים (מהרי"ט אלגזי בכורות ה מג, ועוד); ויש אומרים שהכל מודים ללימוד זה (כן משמע מרש"י דברים יד ג, וריב"א עה"ת שמות כג יט, בשם הר"ר אליקים; שאגת אריה (החדשות) חובת קרקע ט).

להלכה

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שכל דבר שנעשתה בגופו עבירה הרי הוא אסור באכילה (כן משמע מתוספות חולין קטו א ד"ה כל, וריטב"א שם קיד ב; מאירי שם קטו א, בשם יש אומרים; מושב זקנים מבעלי התוספות ויקרא כב כד; חידושי מהרי"ק עה"ת שם; פרישה חו"מ קמא ס"ק יב, בדעת הטור שם); ויש פוסקים שמותר באכילה (מאירי שם, בשם קצת מפרשים; צל"ח שם ויד המלך מאכלות אסורות טז ו, בדעת הרמב"ם בספר המצוות ל"ת קפז, ומאכלות אסורות ט ב, וטוש"ע יו"ד פז א)^[3].

גדרו

בגדר האיסור נאמרו מספר דעות באחרונים:

• יש סוברים שאין הקפידא על אכילת בשר בחלב בעצם, אלא משום מעשה העבירה של הבישול, שמעשה זה הוא תועבה, וממילא נאסר באכילה (כן משמע מחידושי חתם סופר חולין קח א, וכתב סופר יו"ד נג).

• ויש סוברים להיפך, שלא עצם מעשה העבירה הוא האוסר באכילה, אלא שמכיון שאסרה תורה לעשות מעשה זה, הרי זה סימן וראיה שאותו דבר מתועב הוא, וכל דבר שהוא "תועבה" אסור באכילה, ולכן אסור הוא אף כשנעשה המעשה בהיתר, כגון בשר בחלב שנתבשל מאליו, או על ידי גוי, ולכן אפשר שיפקע איסורו, כגון בשר שנתבשל בחלב, ואחר כך נפלט טעם החלב לגמרי מן הבשר, לסוברים שאפשר-לסחטו (ראה ערכו) מותר, שאין בו איסור משום כל שתיעבתי, לפי שלא מעשה העבירה של הבישול הוא האוסרו, עד שייאסר מחמתו לעולם, אלא שבשר בחלב הוא "תועבה", וכשנסחט אין כאן תועבה (קובץ שמועות חולין נג).

• ויש סוברים ששני אופנים יש באיסור כל שתיעבתי לך: כשהדבר הוא תועבה מצד עצמו, ואז אסור הוא אף כשנעשה המעשה מאליו, וכשאין הדבר תועבה מצד עצמו, אלא שנעשה בו מעשה עבירה, ובאופן זה אכן אינו נאסר כשנעשה מאליו (נר אהרן (בורשטיין) א).

מה בכלל האיסור

בתלמוד לא מצינו שיהא דבר אסור באכילה משום "כל שתיעבתי" אלא בשר בחלב בלבד (דברי שאול (נתנזון) יו"ד פז א), ולעומת זה אמרו בכמה דברים שנעשו בהם עבירות שמותרים הם באכילה, לפי שיש לימודים מיוחדים להתירם (ראה להלן: שהתירם הכתוב). ויש מהראשונים שהזכירו דברים נוספים האסורים באכילה מדין זה:

• כלאי-כרם (ראה ערכו) נאסרו בהנאה (ראה ערך הנ"ל: איסור הנאה) - מלבד האיסור המיוחד שנאמר בהם (ראה ערך הנ"ל: שם) - אף משום "כל שתיעבתי" (כן משמע מראב"ן, שו"ת נג), וכן האוכל כלאי כרם לוקה משום "כל שתיעבתי" (ר"ש סיריליאו תרומות ו א); ויש סוברים שאין בהם "כל שתיעבתי" (כן משמע מתוספות חולין קטו א ד"ה כלאי), שמסתבר ללמוד כל איסורי כלאים זה מזה, וכשם שהופקעו כלאי זרעים וכלאי בהמה מאיסור כל שתיעבתי (ראה להלן: שהתירם הכתוב), כך הופקעו כלאי הכרם מאיסור כל שתיבעתי, ואף כשנאסרו לא נאסרו אלא מדרשה מיוחדת (ראה ערך כלאי כרם: איסור הנאה. דברות משה חולין עמ' קכד, בדעת התוספות).

• חולין-שנשחטו-בעזרה (ראה ערכו), לסוברים שהשחיטה שם אסורה מן התורה (ראה ערך הנ"ל: איסור שחיטה והקרבה), ושאסורים באכילה מן התורה (ראה ערך הנ"ל: איסורם כשנשחטו), איסורם הוא משום כל שתיעבתי (תוספות חכמי אנגליה פסחים כב א; פורת יוסף יבמות עה א, ויד המלך שחיטה ב א, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שאין לאו באכילתם (רש"י פסחים כב א ד"ה ור"מ; כסף משנה שחיטה ב ג), אם משום שלא ניכר היכן נשחטו (ראה להלן: המעשה האוסר. שו"ת חתם סופר חו"מ קצב; פתח הבית (טיקטין) פסחים כד א; ברכת אברהם (אביש) שם כב א), או לפי שאין איסור שחיטתם אלא לאו הבא מכלל עשה (שער המלך מאכלות אסורות ד כב; בית אפרים יו"ד נד), או משום שלדעתם כל בהמה שנעברה בה עבירה בכלל היתר ואינו בבכל שתיעבתי (ראה להלן: שהתירם הכתוב. המקנה קדושין נז ב).

ויש מהגאונים וראשונים שלא הזכירו בפירוש "כל שתיעבתי", אבל כתבו לאסור דברים ידועים שנעשתה בהם עבירה, ויש מהאחרונים סוברים בדעתם שהוא משום כל שתיעבתי:

• השוחט אותו-ואת-בנו (ראה ערכו) ביום אחד, יש מהגאונים סוברים שאסור לאכול את השני בו ביום (הלכות גדולות, אותו ואת בנו, עמ' תרמט במהדורת מכון ירושלים; טור יו"ד טז, בשמו; שו"ע שם ג, בשם יש אומרים), וכתבו אחרונים בדעתם שהאיסור הוא משום כל שתיעבתי, שאף על פי שלמדים מן הכתובים שאין השני נאסר לעולם (ראה להלן: שהתירם הכתוב), מכל מקום בו ביום נאסר (ב"ח שם); ויש מהראשונים סוברים שמותר השני באכילה אף בו ביום (רמב"ם שחיטה יב א, לפי הטור שם; כן משמע מהרמב"ן חולין עח א, ותורת הבית הארוך ב ד; שו"ע שם, בסתם), ואף בדעת הגאונים האוסרים כתבו ראשונים שאינו אלא קנס דרבנן על העבירה שעשה (העיטור ב - שחיטה ב ג, דף כט טור ב במהדורת רמ"י; רמב"ן ור"ן שם; ש"ך שם סק"ג; ט"ז שם סק"ג), כשם שאסרו חכמים מעשה-שבת (ראה ערכו. רמב"ן ור"ן שם; המאורות שם פב א; ש"ך וט"ז שם).

• נחל-איתן (ראה ערכו), יש מהראשונים שכתבו שהנזרע בתוכו אסור (הכריתות, בסופו), וכתבו אחרונים בדעתם שהאיסור הוא משום כל שתיעבתי (פרי חדש יו"ד קי ס"ק יג); ויש סוברים שאינו אסור משום כל שתיעבתי שהרי לא שייך אלא אם ניכר שנעשה מתועבה (ראה להלן: המעשה האוסר), וכאן לא ניכר (שואל ומשיב תליתאה א שצד), ויש מהאחרונים סוברים שהנזרע בתוכו מותר באכילה (ערוך השלחן יו"ד קי יח).

• שדה שנזרעה בשביעית (ראה ערכו), או שנעבדה באיסור בשביעית, יש מהראשונים סוברים שפירותיה אסורים (כתוב שם לראב"ד סוכה לט ב, והשגות שמיטה ד טו; ערוך לנר ראש השנה ט א, בדעת תוספות שם ד"ה וקציר, הראשון, בשם ריב"א; פרישה חו"מ קמא ס"ק יב, בדעת הטור שם) מן התורה (כן משמע מהתוספות שם; ביאור הגר"א לירושלמי שביעית ט א), ויש סוברים בדעתם שהאיסור הוא משום כל שתיעבתי (פרישה שם, בדעת הטור; מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות שכט, בדעת הראב"ד; ערוך לנר שם, בדעת התוספות); ויש סוברים שאינו משום כל שתיעבתי, אלא דרשה אחרת (בית רידב"ז ג א), ויש מהראשונים הסוברים שפירותיה מותרים מן התורה (רמב"ם שמיטה ד טו; כן משמע מהר"ש שביעית א ד; חינוך שכח).

ומהאחרונים יש שכתבו בעוד עניינים שאסורים משום כל שתיעבתי:

• שחוטי-חוץ (ראה ערכו) אסורים באכילה משום כל שתיעבתי (מגדל עז בית מדות טז; חדרי דעה יו"ד ה א; דברי מלכיאל ב ח); ויש סוברים שאין בהם איסור משום כל שתיעבתי (ספר יהושע יו"ד לח ז, ועונג יום טוב צה, בדעת תוספות בבא קמא עו א ד"ה שחיטה).

• עיר-הנדחת (ראה ערכו) שאסור לבנותה, אם בנאה אסור לישב בה משום כל שתיעבתי (מנחת חינוך תסה ג, בצד השני); ויש סוברים שהאיסור הוא מטעמים אחרים (משנת חכמים עבודה זרה כא, בשם מגילת ספר; מנחת חינוך שם, בצד הראשון), שאין איסור תורה לישב בה (משנת חכמים שם).

• מן שירד לישראל במדבר, שנאמר בו: אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר (שמות טז יט), אם עברו והותירו, נאסר הנותר משום כל שתיעבתי (כן מצדדים באור החיים שם כה, ורא"מ מגור בחדות יעקב תנינא כו); ויש סוברים שלא נאסר (כן מצדד בגבעת הלבונה ל, וקונטרס נס על הגבעה שבסוף הספר דפים ד-ה).

המעשה האוסר

כשמעשה העבירה נעשה מאליו

האסור משום כל שתיעבתי נאסר אף כשנעשה מעשה העבירה מאליו, ולא עבר בו אדם עבירה, כגון בשר-בחלב (ראה ערכו), לסוברים שאיסורו באכילה נלמד מדרשת כל שתיעבתי (ראה לעיל: האיסור, מקורו וגדרו) שנאסר מטעם זה אף כשנתבשל על ידי קטן (רש"י חולין קיד ב ד"ה הרי הוא), או על ידי נכרי (רש"י שם; תוספות שם קטו א ד"ה כל שתיעבתי; מאירי שם; ריטב"א שם קיד ב), ואפילו כשנפל הבשר לתוך החלב מאליו (תוספות תמורה ד ב ד"ה רבא), שכל שתיעבתי לך, שאסרתיו לך לתעבו ולהתרחק ממנו, הרי הוא בבל תאכל עולמית, בכל ענין שהוא, בין שבא בעבירה ובין שלא בעבירה (רש"י חולין שם).

כשאינו מתועב

ולכן המטיל מום בבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) כדי להתירו באכילה, אין הבכור נאסר משום כל שתיעבתי, ואם עשה כן גוי אינו נאסר - לפי שאילו היה מום זה נופל בבכור מאליו היה מותר, ולכן אינו בכלל כל שתיעבתי אפילו כשנעשה המום בידים (תוספות תמורה שם) - שהואיל והתירה התורה בעל מום, אם כן אינו דבר מתועב (תוספות חולין שם), אלא שהאדם הוא שנצטווה שלא להטיל מום, אבל אין המום מתועב מצד עצמו, ואינו תועבה (בית אפרים או"ח נו ויו"ד עה)^[4].

כשהדבר לא נשתנה

דבר שנעשתה בו עבירה, אבל לא נתהוה ולא נשתנה על ידיה, נחלקו ראשונים אם נאסר משום "כל שתיעבתי":

• יש סוברים שאין מקום לאוסרו, אף על פי שנעשתה בו עבירה (רש"י חולין קטו א ד"ה לא אמרה), שאין איסור כל שתיעבתי אלא בדבר שבא לעולם על ידי העבירה, או שקיבל שום שינוי על ידיה (ריטב"א שם, בדעת רש"י). ולכן החורש בשור ובחמור יחדיו, או המרביעם יחד, שעובר משום כלאי-בהמה (ראה ערכו), או החוסם פי פרה בשעת מלאכתה, שעובר בלאו של חסימה (ראה ערכו), אין הבהמות נאסרות בכך (רש"י שם).

• ויש סוברים שאף דבר שלא נשתנה על ידי העבירה, ואף כשאין העבירה מועילה לאדם, כל שנעשתה בו עבירה יש מקום לאוסרו משום כל שתיעבתי, ולכן אף החורש בשור ובחמור, והחוסם פי פרה - אילמלא היה לימוד להתירם (ראה להלן: שהתירם הכתוב) - היו הבהמות עצמן נאסרות (כן משמע מתוספות חולין קטו א ד"ה חורש, ותוספות הרא"ש שם, בפירוש הראשון, וריטב"א שם).

דבר היוצא ממעשה העבירה

דבר שאינו ה"תועבה" עצמה, אלא יוצא ממנה ובא מכוחה, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שאין בו משום "כל שתיעבתי", ולכן החורש בשור ובחמור יחדיו, שעובר משום כלאי-בהמה (ראה ערכו), או החוסם פי פרה בשעת דישה, שעובר בלאו של חסימה (ראה ערכו), אין הזרעים והדיש נאסרים משום כל שתיעבתי, שהרי אין אוכלים את החרישה והחסימה עצמן, אלא את הדבר הבא מכוחן (רש"י חולין קטו א ד"ה הני לא כ"ש). ולמדים כן בקל-וחומר (ראה ערכו) ממעשה-שבת (ראה ערכו), שאין הבא מכוחו נאסר, כגון המבשל בשבת, שדרשו שאין התבשיל נאסר משום כל שתיעבתי (ראה להלן: שהתירם הכתוב), שאם שבת החמורה מעשיה מותרים, החורש והחוסם לא כל שכן (גמ' שם, לגירסת רש"י שם). אבל בשר בחלב אין ללמוד להתיר מאותו קל וחומר, מכיון שנאמר: לא תאכל כל תועבה, ומסתבר שעליו נאמר איסור זה, שהרי אוכל הוא את התועבה עצמה (רש"י שם).

• ויש סוברים שאף מעשה שבת נחשב כגוף התועבה, אלא שהתירו הכתוב, ומכל מקום היוצא מן התועבה, כגון הזרעים הבאים מכח חרישה בכלאי בהמה, והדיש הבא מכח חסימה, אינם נאסרים, מכיון שהם עצמם אינם תועבה (כן משמע מהריטב"א שם).

• ויש סוברים שאף היוצא מן התועבה נאסר, ואין למדים ממעשה שבת להתירו (כן משמע מתוספות שם ד"ה חורש, ותוספות הרא"ש שם), ומכל מקום אין הזרעים והדיש הבאים מכח חרישה בכלאי בהמה או מכח חסימה נאסרים, לפי שהאיסור אינו אלא מחמת הבהמות (תוספות שם; תוספות הרא"ש שם), ולא מחמת הזרעים והדיש (כן משמע מתוספות הרא"ש שם), והרי - לדעתם - כלאי בהמה אסורים אפילו בהנהגה יחדיו, בלא חרישה (ראה ערך כלאי בהמה: איסור מלאכה. תוספות שם).

שהתירם הכתוב

על מספר עבירות אמרו בתלמוד וראשונים שהעובר עליהן אין מעשיו נאסרים משום כל שתיעבתי, לפי שהתירם הכתוב:

• מעשה-שבת (ראה ערכו), כגון המבשל בשבת, אמרו בתלמוד שאינו נאסר משום כל שתיעבתי, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם (שמות לא יד), היא קודש, ואין מעשיה קודש (חולין קטו א).

• החורש בשור ובחמור יחדיו, שעובר בלאו של כלאי-בהמה (ראה ערכו), או החוסם פי פרה בשעת דישה, שעובר בלאו של חסימה (ראה ערכו), נחלקו גירסאות התלמוד: לגירסא אחת הטעם שאין בהם איסור משום כל שתיעבתי - לאסור את הזרעים ואת הדיש (רש"י חולין שם ד"ה) - לפי שלמדים כן בקל-וחומר (ראה ערכו) ממעשה שבת שמותר, שאם שבת החמורה מעשיה מותרים, אלו לא כל שכן (גמ' שם, לגירסתנו), ופירשו ראשונים, שלמדים ממעשה שבת שלא אסרה תורה אלא את התועבה גופה, ואילו החורש והחוסם אינו בא לאכול את התועבה עצמה אלא את הבא מכוחה (רש"י שם ד"ה הני לא כ"ש); ולגירסא אחרת ההיתר בחרישה ובחסימה נלמד בקל-וחומר (ראה ערכו) ממה שהותר להקריב לגבוה בהמות שנעשתה בהם עבירה, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה (ויקרא כב כה), מכל אלה - בעלי מומים - אי אתה מקריב, אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה, ואם לגבוה מותר, כל שכן שמותר להדיוט (תוספות שם ד"ה חורש ותוספות הרא"ש שם, בשם יש ספרים; ריטב"א שם, בשם כל הספרים), ופירשו, שלא הוצרכה הדרשה להתיר את הזרעים שזרע על ידי החרישה, והדיש שדש בפרה שחסם, שאלו ודאי אין לאוסרם משום כל שתיעבתי, שהאיסור אינו אלא מחמת הבהמות, ולא מחמת הזרעים והדיש (ראה לעיל: המעשה האוסר), ולא באה הדרשה אלא להתיר את הבהמות עצמן שחרש בהן או חסמן (תוספות שם; תוספות הרא"ש שם; ריטב"א שם), ולדעתם למדים מכאן להתיר אף בהמות שנעשו בהן שאר עבירות, כגון כלאי-בהמה (ראה ערכו) בהרבעה (ראה להלן. תוספות הרא"ש שם).

• כלאי-בהמה (ראה ערכו) בהרבעה, אמרו בתלמוד שולדות היוצאים מהם מותרים באכילה (גמ' שם; רמב"ם כלאים ט ג; טוש"ע יו"ד רצז ה), ואין בהם משום כל שתיעבתי, שלמדים ממה שאסרה התורה כלאים (ראה ערכו) - ולד הבא מכבש ועז - לגבוה (ראה ערך כלאים), הרי שלהדיוט מותר (גמ' שם), וכן כלאי-זרעים (ראה ערכו) מותרים באכילה (כלאים ח א; רמב"ם שם א ז; טור יו"ד רצו), ואין בהם משום כל שתיעבתי, לפי שהוקשו לכלאי בהמה, שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט), מה בהמתך היוצא ממנה מותר, אף שדך היוצא ממנו מותר (גמ' שם) והוא הדין בכלאי-אילן (ראה ערכו), שהיוצא מהם מותר (שאילתות מט; רמב"ם שם; המאורות שם; טוש"ע יו"ד רצה ז), שאף הם הוקשו לכלאי בהמה, שהרי מפסוק זה עצמו נלמד איסור כלאי אילן (ראה ערך כלאי אילן. המאורות שם).

• כלאי-כרם (ראה ערכו) - שבדרך כלל אסורים הם בהנאה (ראה ערך הנ"ל: איסור הנאה) - באופנים שאינם נאסרים, כגון במעביר עציץ-נקוב (ראה ערכו) בכרם ולא הוסיף מאתים, שלמדים מן המקרא שאינו נאסר בהנאה (ראה ערך כלאי כרם), כתבו ראשונים שאף באכילה אינם נאסרים משום כל שתיעבתי, שסברא היא, שהואיל ואינם נאסרים בהנאה כשאר כלאי הכרם, הרי הם מותרים אף באכילה, כמו כלאי זרעים (תוספות חולין שם ד"ה כלאי), שמסתבר ללמוד כל איסורי כלאים זה מזה, וכשם שהופקעו כלאי זרעים וכלאי בהמה מאיסור כל שתיעבתי, כך הופקעו כלאי הכרם מאיסור כל שתיעבתי, ואף כשנאסרו לא נאסרו אלא מדרשה מיוחדת (ראה ערך הנ"ל. דברות משה חולין עמ' קכד, בדעת התוספות); ויש מהראשונים סוברים שכלאי הכרם אסורים אף משום כל שתיעבתי, אלא שהואיל ולמדים מן הכתוב שאין כלאי הכרם נאסרים בהנאה לפני השרשה (ראה ערך הנ"ל), ממילא אף באכילה אינם נאסרים, אבל הזורע כלאים בכרם שלא הגיעו ענביו לשיעור הגידול של "כפול הלבן", אף על פי שלדעתם אין הענבים נאסרים בהנאה (ראה ערך הנ"ל) מכל מקום אסורים הם באכילה (כן משמע מהראב"ן, שו"ת נג).

• השוחט אותו-ואת-בנו (ראה ערכו) ביום אחד, אמרו בתלמוד שהבשר מותר באכילה (גמ' שם; רמב"ם שחיטה יב א; טוש"ע יו"ד טז ג), ואין הבהמה השניה נאסרת משום כל שתיעבתי (גמ' שם), שאותו ואת בנו אינו אלא "מחוסר זמן", שהיום אסור ומחר מותר (כן משמע מרש"י שם ד"ה אותו ואת בנו), והואיל ואסרה התורה "מחוסר זמן" לגבוה - היינו אותו ואת בנו, שאסרה התורה להקריבו לגבוה (כן משמע מתוספות שם ד"ה מדאסר, השני, וריטב"א שם)^[5] - מכלל שלהדיוט מותר (גמ' שם)^[6].

• במצות שלוח-הקן (ראה ערכו), אמרו בתלמוד שמי שעבר ונטל את האם על הבנים ושחטה, בשרה מותר באכילה (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שחיטה יג א), ואינו נאסר משום כל שתיעבתי (גמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה שילוח הקן, בפירוש הראשון), לפי שאף עכשיו שכבר נטל מצוה עליו לחזור ולשלחה (רש"י ד"ה לא אמרה), ולא אמרה תורה שלח לתקלה (גמ' שם), שאילו היתה אסורה, לא היתה התורה אומרת לך שלחנה, שייכשלו בה בני אדם (רש"י שם).

• באיסור סרוס (ראה ערכו) של בעלי חיים, כתבו ראשונים שבעלי חיים מסורסים, כגון שסירסם גוי, מותרים באכילה, ואין לאוסרם משום כל שתיעבתי, שהואיל ואסרה התורה מעוך וכתות לגבוה, מכלל שלהדיוט מותר (תוספות שם ד"ה כל; ריטב"א שם).

הערות שוליים