מיקרופדיה תלמודית:כשוף; כשפים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:22, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור לכשף, והאופנים בהם חוששים לנזקי הכישוף.

שמם ומהותם

הכשפים הם מעשים הפועלים לשנות את הנהגת העולם (כן משמע מהרמב"ן דברים יח ט, ורבנו בחיי שמות כב יז, וחינוך סב), על ידי הקטרה (כן משמע מברכות נג א), ומלאכי חבלה (שמות רבה ט יא; רמב"ן שמות ז יא; חינוך שם; רבנו בחיי שם כב יז; ריב"ש צב), ותחבולות במיני עשבים ואבנים (חינוך תקיא), וכן על ידי פעולות אנושיות, כרקוד, טפוח, צווחה, שחוק, שכיבת פרקדן על הארץ, שריפת דברים מסוימים ועישון הידוע (מורה נבוכים ג לז), וכן על ידי דיבור מסויים (כן משמע משבת פא ב, וסנהדרין סז ב, ושם סח א), והזכרת שמות טומאה (כן משמע מרש"י סנהדרין צא א ד"ה שם טומאה)[2].

המעשים הללו נקראים כשפים, משום שהם מכחישים - מלשון הכחשה, כאדם המכחיש את דברי חברו (רמ"ה סנהדרין סז א, בפירוש הראשון)[3] - פמליא של מעלה (סנהדרין סז ב, וחולין ז ב, לגירסתנו), שתיבת "כשפים" היא נוטריקון (ראה ערכו), כחש פמליא של מעלה (רש"י שם ושם ד"ה כשפים)[4], שהכשפים נראים כאילו הם מכחישים פמליא של מעלה (רבנו בחיי שמות כב יז, בשם רבנו חננאל), שמראים שעושים אותות ומופתים מעין מעשיו של מקום (שכל טוב שמות ז יא).

מעשים הפועלים בדרך הטבע

כל המעשים הפועלים על פי דרכי הטבע, אינם בכלל מעשי כשפים (כן משמע ממורה נבוכים שם, ומאירי סנהדרין סז ב, וחינוך תקיא, על פי שבת סז א), ואפילו אם דברים מתמיהים הם (כן משמע מהמאירי שם). אף מעשים שאינם פועלים בדרכי הטבע הנראה לעין, אלא שידוע על פי הניסיון שהם מועילים - מותרים (כן משמע ממורה נבוכים שם, ושו"ת הרשב"א א תיג, וחינוך סב).

אם יש בכשפים ממש

אם יש בכוחם של הכשפים לפעול, נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שאין בכשפים כוח לפעול, כי אם מה שגוזר בהם הקדוש ברוך הוא (רבנו בחיי שמות כב יז, בשם רבנו חננאל), ויש שכתבו יותר מזה, שהכשפים אינם אלא דברי שקר וכזב, ותוהו והבל, וכל המאמין בהם ומחשב בלבו שהם אמת, אינו אלא מן הסכלים (כן משמע משכל טוב שמות ז יא וכב, ואבן עזרא ויקרא יט לא, וחינוך רמט ורנ ותקיא; רמב"ם עבודה זרה יא טז), שאין בהם אלא אחיזת עינים (שכל טוב שם).
  • ויש סוברים שיש בכוחם של הכשפים לפעול (כן משמע מרמ"ה סנהדרין סז ב, ורמב"ן דברים יח ט, והרשב"א בשו"ת א תיג, וחידושי אגדות חולין ז ב; באר הגולה למהר"ל ב ד), והרי אי אפשר להכחיש הדברים המפורסמים (רמב"ן שם), ומצינו בתורה מעשי כשפים (שו"ת הרשב"א שם), וכן מצינו בתלמוד מעשים רבים שאירעו על ידי כשפים (באור הגר"א יו"ד קעט ס"ק יג).

האיסור

הכישוף אסור מן התורה, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים יח י. מכילתא משפטים, נזיקין יז; רמב"ם שם טו), ונמנה איסור זה במנין-המצוות (ראה ערכו. ספר המצוות לרס"ג ל"ת כג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת לד; יראים רלט; סמ"ג לאוין נה; סמ"ק קלח; חינוך תקיא).

יש מהראשונים סוברים שמלבד איסור זה עובר המכשף אף על האיסור שלא ללכת בחקות-הגוים (ראה ערכו), שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים יח ט-י. כן משמע מהרמב"ן שם ט, ומאירי סנהדרין נו ב, וטור יו"ד קעח).

טעם האיסור

מספר טעמים נתנו ראשונים לאיסור לכשף:

  • להציל מטעות עבודה-זרה (ראה ערכו), ומדעות אחרות בלתי אמתיות מעין עבודה זרה, כי כל מכשף הינו עובד עבודה זרה בדרכים מיוחדות (מורה נבוכים ג לז; כן משמע מהמאירי שם).
  • שחפץ הבורא הוא שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט (רמב"ן דברים שם; כן משמע מהחינוך סב; רבנו בחיי שמות כב יז).
  • לפי שיש בפעולות אלו כדי לבטל או להחליף לפי שעה דבר במעשי הבורא השלמים (חינוך שם).
  • שהכישוף גורם הרבה תקלות ומיתה ונזקים (כן משמע מהחינוך שם).
  • או לפי שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו באופן שהמשפיעים טוב ישפיעו תמיד, והמשפיעים רע לא ישפיעו אלא כאשר ירצה הקדוש ברוך הוא לצורך השעה, ואותם המתעסקים בענייני הכשפים יכינו התחתונים לקבל רשמי המשפיעים רע, והוא הפך מה שסודר בפמליא של מעלה (דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)[5].

ריפוי חולה

חולה שיש בו סכנה או ספק סכנה, נחלקו בו אחרונים אם מותר לו להתרפאות על ידי כישוף, שפעמים מכוונים המכשפים ומוצאים דברים כנים ונכוחים (כן משמע מהמהרש"ל בשו"ת ג, וים של שלמה חולין ח יג, וש"ך יו"ד קעט סק"א בדעת הבית יוסף); או שאסור, שלדעתם איסור כישוף הוא מאביזריהו של עבודה זרה ואין מתרפאים בזה (כן משמע משו"ת הרדב"ז א תפה; כן מצדד במנחת חינוך תקיא ג, בדעת החינוך).

אמונה בכשפים

המאמין בכשפים, יש מן הראשונים שכתבו שהוא עובר באסור-עשה (ראה ערכו) של תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יח יג), שעניינו הוא שיתמים אדם מעשיו, ולא יאמין בקוסמים ובמכשפים ובמנחשים ובמעוננים, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' (שם י), וסמך לו: תמים תהיה עם ה' אלהיך, פירוש, אל תאמין באלו, אלא היה תמים (יראים תלא; כן משמע משו"ת מהרש"ל ג, בדעת הרמב"ם עבודה זרה יא טז)[6].

לימוד כישוף

הלומד כישוף, על מנת לעשותו באופנים האסורים (ראה להלן: האופנים המותרים), יש שכתב בדעת גאונים וראשונים, שאף שעדיין לא עשה, הוא עובר על איסור תורה בעצם הלימוד, שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם וגו' וּמְכַשֵּׁף (דברים שם ט-י. ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת יז, בדעת רס"ג ורבי אליהו הזקן ור"י ברצלוני).

החיוב

העושה מעשה כישוף חייב מיתה (כן משמע מהמשנה סנהדרין נג א, ושם סז א; רמב"ם עבודה זרה יא טו), שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. כן משמע מסנהדרין סז א). אחד המכשף ואחד המכשפה חייבים מיתה - שכן לגבי אוב (ראה ערכו) וידעֹני (ראה ערכו), שמכשפים הם, לא חילק הכתוב בין איש לאשה, שנאמר: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ (ויקרא כ כז. רש"י סנהדרין שם ד"ה מכשפה) - אם כן למה נאמר "מכשפה", מפני שרוב נשים מצויות בכשפים (גמ' שם; ירושלמי סנהדרין ז יג), היינו שהכישוף מצוי בנשים (סמ"ג לאוין קצח; מאירי שם ב), ודבר-הכתוב-בהווה (ראה ערכו. רמ"ה שם; סמ"ג שם; חינוך סב; מאירי שם; קרית ספר שם נב).

צורת המיתה

מיתת המכשף, נחלקו בה תנאים:

  • יש סוברים שמיתתו בסייף (ראה ערך הרג. רבי יוסי הגלילי בסנהדרין סז א; רבנין ורבי עקיבה בירושלמי סנהדרין ז יג), שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז), ונאמר להלן: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז), מה להלן בסייף - שנאמר במלחמת סיחון ועוג: וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב (במדבר כא כד. רש"י סנהדרין סז א ד"ה מה) - אף כאן בסייף (רבי ישמעאל במכילתא משפטים, נזיקין יז; רבי יוסי הגלילי בגמ' שם; רבנין ורבי עקיבה בירושלמי סנהדרין ז יג).
  • ויש סוברים שמיתתו בסקילה (ראה ערכו. סתם משנה שם נג א; רבי עקיבא במכילתא שם, וגמ' שם סז א; בן עזאי בגמ' שם סז ב, ויבמות ד א; רבי יוסי הגלילי במכילתא שם; רבי יהדוה בירושלמי שם, וגמ' שם ושם; בן בתירה במכילתא שם), שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה, ונאמר להלן: אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה (שמות יט יג), מה להלן בסקילה - שנאמר: כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה (שמות שם. רש"י סנהדרין שם ד"ה בסקילה) - אף כאן בסקילה (רבי עקיבא במכילתא שם, וגמ' שם), שיש ללמוד ישראל מישראל, שריבה בהם הכתוב מיתות הרבה, ולא ללמוד ישראל מנכרים, שלא ריבה בהם הכתוב אלא מיתה אחת (ראה ערך בן נח: ענשם. גמ' שם, בדעת רבי עקיבא)[7], וכן הלכה (רמב"ם שם, וסנהדרין טו י; רבנו יהונתן שם; יראים רלט; חינוך תקיא).

כשאי אפשר להרגו במיתה שמחויב בה

מכשף שאי אפשר להרגו במיתה שהוא מחויב בה, יש מן הראשונים שכתבו, שמצוה להמיתו בכל מיתה שיוכלו - וכפי שמצינו בשמעון בן שטח, שתלה שמונים נשים כשפניות (ירושלמי חגיגה ב ב, וסנהדרין ו ו. פענח רזא שמות כב יז; אלה המצוות (חאגיז) סב) - ואף לסוברים ששאר חייבי מיתות שאי אפשר להרגם במיתה הכתובה בהם אין הורגים אותם במיתה אחרת (ראה ערך חיבי מיתות בית דין: שלא במיתתו), שלכן לא פירש הכתוב את מיתתו של המכשף (פענח רזא שם; פירוש הטור עה"ת שם; מצות דוד סז; אלה המצוות שם).

חיוב כרת

העובר על איסור כישוף במזיד אינו חייב כרת (ראה ערכו), שכן לא מנאוהו במשנה בכלל חיבי-כריתות (ראה ערכו. תוספות זבחים מט א ד"ה לפי, על פי משנה כריתות ב א; דינא דחיי לאוין נה, ומרכבת המשנה שגגות א ב, ומנחת חינוך תקיא א, בדעת הרמב"ם שם ג-ד), ולא יצאו אוב וידעוני מן הכלל ללמד על המכשף, לסוברים כן, אלא לעניין סקילה (ראה לעיל), ולא לעניין חיוב כרת (כן משמע מתוספות שם).

בשגגה

העובר על איסור כישוף בשוגג, שנינו בתורת כהנים שאינו חייב חטאת (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרשה א ב); ויש מהראשונים שכתבו שחייב חטאת (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת לד; חינוך תקיא).

העמדה לדין

המתת המכשף, נחלקו ראשונים אם טעונה בית-דין (ראה ערכו. כן משמע מרש"י שמות כב יז, ורמב"ם סנהדרין יד ג, וחינוך סב), שימיתוהו לאחר שיגמרו את דינו למיתה (כן משמע מהרמב"ם שם); או שאינה טעונה דין - וכן עדים או התראה (ראה ערכו. נחלת בנימין על המצוות סג, לדעה זו) - אלא כל אחד היודע על אדם שמכשף הוא, עליו להקדים להרגו, ולא יעמידנו בדין, וכל הקודם בדבר זכה, שנאמר: לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. בכור שור והדר זקנים שם; כן משמע מהחזקוני שם), וכמו שמצינו בשמעון בן שטח, שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד (ראה לעיל. בכור שור והדר זקנים שם), שאם ימתין עד שיביאו את המכשף לבית דין, שמא יעשה שום כישוף להינצל (בכור שור והדר זקנים וחזקוני שם), או לפי שהמכשף הרי הוא כרודף (ראה ערכו), שמצוה להרגו אף בלא עדים והתראה (ראה ערך רודף), שכן דרכו וכוונתו להזיק (נחלת בנימין שם).

כשנמנעו מלהמיתו

בית דין שנמנעו מלהמית את המכשף, מלבד שביטלו מצות עשה להמית את החייבים מיתה (ראה ערך ארבע מיתות בית דין), עברו אף בלא תעשה, שנאמר: מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב יז. רמב"ם סנהדרין יד ג, וספר המצוות ל"ת שי; סמ"ג לאוין קצח; רמב"ן שמות שם; חינוך סב), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם).

בטעם הדבר שהחמיר הכתוב במכשף יתר על שאר חיבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו), והזהיר בלאו על המתתו, כתבו ראשונים שעניין הכישוף דבר רע הוא עד מאוד, וגורם כמה תקלות לבני אדם (חינוך שם), או לפי שהשוטים נפתים אחריו (רמב"ן שמות כב יז), או לפי שהמכשף יודע להערים ולהינצל מן המיתה, ולכן הזהירה התורה לבטל ערמתו, כי הסנהדרין בקיאים בביטול הכישוף (זוהר הרקיע לאוין פט, בדעת אבן גבירול).

החייאתו

החייאת המכשף כלולה באיסור מכשפה לא תחיה (מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות סב ג; אמרי בינה שבת א), ולפיכך אסור ליתן למכשף שום מחיה, או להנותו שום הנאה (אבן עזרא שמות שם), וכן לתמכו ולסעדו ולעשות לו גמילות-חסדים (ראה ערכו. מהר"ם שיק שם), וכן אם נפל לבור אסור להעלותו (אמרי בינה שם).

שאלה במכשפים

השואל ודורש במכשפים, נחלקו בו הדעות:

  • יש סוברים שהוא עובר איסור מן התורה (בית יוסף יו"ד קעט א, על פי הזוהר; שו"ת הרדב"ז א תפה, ושו"ת מהרש"ל ג, ומהר"ם שיק לתרי"ג מצוות תקיא, בדעת הרמב"ם עבודה זרה יא ז), שלדעתם הכתוב: וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (דברים יח יא), שלמדו ממנו שהשואל בהם עובר בלא תעשה (ראה ערך אוב וערך ידעני), אמור אף לענין מכשף, הנזכר בכתוב שלפניו (שם י. שו"ת מהרש"ל שם).
  • ויש סוברים, שהשואל ודורש במכשפים אינו עובר באיסור לאו, שלא הזהירה התורה אלא שלא לשאול באוב או בידעוני, ולא בשאר מכשפים - שהאוב והידעוני חמורים יותר (תרומת הדשן, פסקים צו) - והשואל במכשפים אינו עובר אלא בעשה של: תָּמִים תִּהְיֶה (דברים יח יג. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רפג; תרומת הדשן שם, בדעת הרמב"ם; כן משמע מהרמ"א שם).

חולה שאין בו סכנה

חולה (ראה ערכו), שאין בו סכנת נפשות, נחלקו בו הדעות:

  • לדעה שהשואל במכשפים אינו עובר על לאו אלא בעשה של תמים תהיה (ראה לעיל), נחלקו הדעות אם מותר לו לשאול במכשפים (תרומת הדשן שם; שו"ת מהרש"ל שם, בהוה אמינא); או אסור (שו"ת הרדב"ז שם; שו"ת מהרש"ל שם, במסקנתו), אם משום שאיסור גמור הוא (שו"ת הרדב"ז שם), או משום שסוברים שאין בכישוף ממש (ראה לעיל: שמם ומהותם. שו"ת מהרש"ל שם).
  • ולדעה שעובר על לאו (ראה לעיל) - ודאי אסור (בית יוסף שם; שו"ת הרדב"ז שם; שו"ת מהרש"ל שם).

מלקות

השואל ודורש במכשפים אינו לוקה אלא מכת-מרדות (ראה ערכו), אף לסוברים שהוא עובר בלא תעשה (ראה לעיל. שו"ת הרדב"ז שם; שו"ת מהרש"ל שם), שלאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו) הוא (שו"ת מהרש"ל שם).

האופנים המותרים

הלכות יצירה

לעסוק בהלכות יצירה - לצרף את אותיות השם שבהן נברא העולם (כן משמע מרש"י סנהדרין סז ב ד"ה עסקי, ורבנו יהונתן ופסקי רי"ד שם) - כשעל ידי כך נבראים דברים (כן משמע מהגמ' סנהדרין שם, ורש"י שם), זהו כישוף המותר (גמ' שם), שאין בזה כלל משום כישוף, לפי שמעשים אלו חשובים מעשיו של הקדוש ברוך הוא, הנעשים על ידי שם קדושה שלו (רש"י שם; רבנו יהונתן שם), ואינם אלא נראים ככשפים (שו"ת הרדב"ז ג תה; באר הגולה למהר"ל ב ד; מהרש"א שם), שאין איסור אלא לעשות כישוף המשנה ומבטל מה שנגזר למעלה (ראה לעיל: שמם ומהותם), אבל העושה כן על ידי הזכרת שמותיו יתברך אשר בהם ברא עולמו, חשוב הדבר שנעשה כמו שנגזר למעלה, ולא כשינוי בעולם (באר הגולה שם).

להבין ולהורות

מותר ללמוד כישוף - ולעשותו (ראה להלן ) - כדי להבין ולהורות, שנאמר: לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם (דברים יח ט), ודרשו: לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות (ספרי שופטים קע; שבת עה א, וסנהדרין סח א). מספר טעמים נאמרו להיתר זה:

  • שלא אסר הכתוב להתעסק בכשפים אלא להנאת כמה מקולקלים הם ענייני הכשפים, ויורה האדם לבניו שאסור לעשות כך וכך, ושמעשים אלו מחקות-הגויים (ראה ערכו) הם (רש"י דברים יח ט).
  • שאם יעשה נביא שקר כישוף לפניך, תבין שהוא מכשף (רש"י שבת שם ד"ה להבין; הגהות אשר"י שבת ז ז).
  • שכיון שציותה התורה להמית את המכשף, הוצרך הדבר לגלות מה הם הכשפים, כדי שידעו הסנהדרין (ראה ערך בית דין הגדול) על אלו מעשי כישוף יש חיוב מיתה, ועל אלו לא (רב האי גאון בתשובות הגאונים (שערי תשובה) יד ו(החדשות) קטו).
  • או כדי שיהא אדם יכול להבין מעשי המכשפים ולדעת במה ינצל מהם, ואיך לבטלם (שו"ת הרשב"א א תיג).
  • או משום שעל כל אדם ללמוד את דיני המכשף ומציאותו, ולדרוש בהם, כשאר דיני התורה (שו"ת חתם סופר יו"ד קכח).

לבטל כשפים אחרים

עשיית כשפים כדי לבטל כשפים אחרים - מותרת (כן משמע משבת פא ב, וחולין קה ב; שו"ת הרשב"א א תיג).

ישיבה בסנהדרין

אין מושיבים בסנהדרין (ראה ערך בית דין הגדול) אלא בעלי כשפים (סנהדרין יז א, ומנחות סה א; רמב"ם סנהדרין ב א), כדי שיהיו הסנהדרין יודעים לדון את המכשפים (רב האי גאון בתשובות הגאונים שם ושם; תוספות מנחות שם ד"ה בעלי, בשמו; רמב"ם שם; רבנו בחיי דברים יח ט)[8].

קשה לכשפים

פעולות מסוימות, אמרו חכמים שקשות הן לכשפים, היינו שהנשמר מלעשות אותן, אין כשפים נוחים לחול עליו, ואילו העושה אותן, יכול הרואה אותו לעשות לו כשפים (כן משמע מחולין קה ב, ורש"י ד"ה לכשפים):

  • להוציא ירק מאגודה שקושרים מוכרי הירקות, כדי לאכלו (גמ' שם, ורש"י ד"ה מכישא).
  • הריגת כינה כשהיא על המלבוש (שבת פב א, וחולין שם), או על גבי כרעי המיטה (דרך ארץ, היוצא ג; כלבו קיח).
  • המקנח בחרס (שבת פא ב ופב א, וחולין שם; רי"ף ורא"ש שבת שם; טוש"ע או"ח ג יא), ובדבר שהאור שולט בו (רמ"א שם, לפי לבוש שם יא, ומגן אברהם שם ס"ק יא).
  • הטובל בנהר או במרחץ, ואינו שוטף את רגליו (כלבו קיח).
  • המניח בגדים תחת ראשו (תנא ושייר (עטייה) לד ו, בשם האחרונים).
  • הזורק צפרנים, יש שפירשו שאסור שמא תעבור עליהם אשה מעוברת ותפיל משום כשפים (נמוקי יוסף מועד קטן יח ב, בשם יש אומרים).
  • השופך מי נטילת-ידים (ראה ערכו) של שחרית (לבוש או"ח ד ט).
  • הממשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם לפתוח נקביו, לאחר שישב (ברכות סב א, ורש"י ד"ה משמש; טוש"ע או"ח ג ג).

פעולות אלה נחלקו ראשונים אם אסור לעשותן, לפי ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצוות היא (כן משמע ממאירי שבת פא ב); או שאין איסור בדבר, אלא שמי שאינו נזהר בזה הרי הוא מגונה (כן משמע מתשובת הרמב"ם שבכסף משנה איסורי ביאה כא לא).

שמא יאמרו כשפים הם

עניינים מסוימים אין צריך לעשותם, שמא יאמרו הגויים, "כשפים הוא עושה":

  • בדיקת חמץ בחור הכותל שבין ישראל לגוי, לסוברים כן (ראה ערך בדיקת חמץ: המקומות).
  • כפיית האבל את המיטה (ראה ערך אבלות: אבלות יום ראשון).
  • מזוזה בחצרות או עיירות שדרים שם גם גויים, לסוברים כן (ראה ערך מזוזה).

הערות שוליים

  1. כשוף; כשפים. לב, טורים תא-תכו.
  2. על אחיזת-עינים, מהותה וגדרה, ואם היא בכלל איסור כשוף, ראה ערך אחיזת עינים. על מעשה שדים, מהותו, ואם הוא בכלל איסור כישוף, ראה ערך שד.
  3. לביאור נוסף, ראה רמ"ה שם.
  4. לביאור נוסף, ראה רמ"ה שם.
  5. לטעמים נוספים, ראה: רבנו בחיי שם, בשם רבנו חננאל; אברבנאל שם.
  6. על בן נח, אם נצטווה על איסור כישוף, ראה ערך בן נח: שבע מצוות.
  7. ללימודים נוספים, ראה גמ' שם.
  8. לטעמים נוספים, ראה: רש"י מנחות שם ד"ה בעלי; פסקי רי"ד סנהדרין סו א; חידושי הר"ן שם יז א.