מיקרופדיה תלמודית:כתובה

הגדרה^[1] - החיוב שעל בעל לשלם סכום קצוב לאשתו אם גירשה, או כשנתאלמנה ממנו

השם כתובה נזכר בחז"ל ובפוסקים בכמה מובנים. ערך זה עוסק בחיוב התשלום של "עיקר כתובה", מנה ומאתים^[2].

מקורה וגדרה

בעל שמת בחיי אשתו, או שגירשה, הרי זו גובה את כתובתה מנכסיו, מנה או מאתים זוז (ראה להלן: שיעורה. רמב"ם אישות טז ג; טוש"ע אה"ע צג א). חיוב זה נקרא "עיקר כתובה" (כן משמע מכתובות פט א ושם צ א; רמב"ם שם י ז), ואינו תלוי בכתיבת השטר, שאפילו לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין (משנה שם נא א; כן משמע מהרמב"ם שם יב ה, וטוש"ע שם סט א).

מקורה

במקור החיוב נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שכתובת אשה היא מן התורה (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם קי ב, לפי הבבלי שם, וברייתא ראשונה בגמ' שם י א; תנא קמא במשנה שם קי ב, לפי ירושלמי כתובות יג יא, ובברייתא בירושלמי שם; רבי מאיר במשנה שם נד ב, לפי הגמ' שם נו ב; ועוד), שנאמר בקנס של מפתה (ראה ערכו): מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה (שמות כב טו), ואין מוהר אלא כתובה - היינו שיכתוב לה כתובה כדרך שכותב איש לאשתו, וישאנה (רש"י שם) - שנאמר: הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָה לְאִשָּׁה (בראשית לד יב. מכילתא משפטים, נזיקין יז; תני רבי ישמעאל בירושלמי כתובות ג ה)^[3]. אף אם לא כתב הבעל כתובה לאשתו הרי הוא חייב בכך לדעה זו מן התורה, כדין חמישים של אונס (ראה ערכו), ושאר חיובי תשלומים שבתורה (רבנו שמחה בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת קנב; הגהות מימוניות אישות י ז, בשמו).

• ויש אומרים שכתובת אישה אינה אלא מדרבנן (תנא קמא במשנה שם קי ב, לפי הבבלי שם, וברייתא ראשונה בגמ' שם י א, וברייתא שניה בגמ' שם, לפי התירוץ הראשון; רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם קי ב, לפי הירושלמי שם, ובברייתא בירושלמי שם; ועוד)^[4], ותוקנה כדי שלא תהא האשה קלה בעיני הבעל להוציאה (יבמות פט א; כתובות לט ב, ושם נד א), שהרי יכול הוא לגרשה בעל כרחה (ראה ערך גרושין: דעת המתגרשת. כן משמע מגיטין מט ב). אכן, הבעל, לא תיקנו לו כתובה מן האשה - כדי שלא תמרוד בו (ראה ערך מורדת), ויצטרך לגרשה (כן משמע מהמאירי שם) - מפני שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, ויכול הוא להשהותה ולא לתת לה גט (גמ' שם), ואם נתן לה גט, הרי מרצונו גירשה (רש"י שם ד"ה אפשר).

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (ספר המכריע מב, בשם מקצת גאונים; תשובת רבנו גרשום בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) שער ג שלח; הגהות מימוניות אישות י ז, וטור אה"ע סו, בשם רבנו תם; ים של שלמה כתובות א כו; ועוד); ויש פוסקים כשניה (תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) סו; תשובות הגאונים (הרכבי) עג; ספר המכריע שם, בשם תשובת גאון ורבנו חננאל; טור שם, בשם הגאונים; רי"ף כתובות י א, ושם קי ב; ועוד), וכן הלכה (רמב"ם אישות י ז, ושם יא יד, ועוד; כן משמע משו"ע אה"ע שם ו, וטוש"ע אה"ע ק ה; לבוש שם סה ו; בית שמואל סו ס"ק יד; חלקת מחוקק שם ס"ק כו)^[5].

כשכתב שטר כתובה

הבעל שכתב לאשתו שטר כתובה, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שאף לסוברים שכתובה דרבנן, כשכתב שטר חיובו הוא מן התורה, שאין חוב הכתובה גרוע משאר חיובי ממון שמתחייב אדם לחברו בשטר, שחייב בהם מן התורה (ראה ערך התחיבות. כן משמע מפני יהושע גיטין לה א; חידושי חתם סופר כתובות י א; ישועות יעקב אה"ע עב סק"א; אבני נזר אה"ע שח).

• ויש סוברים שלסוברים כתובה דרבנן, אף כשכתב לאשתו כתובה אין עיקר חיובו לפורעה אלא מדרבנן (כן משמע מתומים צז ס"ק כא; חידושי הרי"מ אה"ע סח ס"ק כג; עין יצחק א אה"ע עט יא), שלדעתם אין כתיבת הכתובה חשובה כהתחייבות, מפני שאין הבעל מתחייב מדעתו, אלא שמחוייב לקיים תקנת חכמים אפילו בעל כרחו, וחכמים לא תיקנו שיתחייב מרצונו, ואינו חייב לפרוע אלא מדרבנן (חידושי הרי"מ שם).

שיעורה

לדעה שכתובה היא מן התורה, נחלקו תנאים אם שיעור כתובת בתולה, שהוא מאתים זוז (ראה להלן: שיעורה), אף היא מן התורה, שנאמר: כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב טז), הרי כל הבתולות כזו, מה זו בכסף, אף כל הבתולות בכסף, מה זו בחמשים כסף אף כל הבתולות בחמשים כסף (תנא קמא במכילתא דרשב"י שם); או שכתובת אשה אין לה קיצבה מן התורה (רבן שמעון בן גמליאל במכילתא דרשב"י שם), וכן נקטו הראשונים (רמב"ן כתובות קי ב, וגיטין מח ב; רא"ה ורשב"א וריטב"א כתובות שם; חידושי הר"ן ונמוקי יוסף גיטין שם)^[6].

גדרה

גדר חיוב הכתובה, שהיא חלק מגוף האישות, שהיא מוהר הבתולות ותמורת האישות, ולכן המתנה בשעת קידושין על מנת שלא יתחייב בכתובה, חשוב כמתנה-על-מה-שכתוב-בתורה (ראה ערכו) שתנאו בטל, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל), ואינו דומה למתנה על חוב ממון אחר, לפי שקידושין בלא כתובה הרי הם כקידושין לחצאין, שאינם קידושין (בית יעקב אה"ע סז יא בדעת תוספות כתובות נו א ד"ה הרי, בתירוץ השני).

כתובת אלמנה ובעולה

אף לסוברים שחיוב כתובה הוא מן התורה, אין הדברים אמורים אלא בבתולה - שנאמר: כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב טז. כן משמע מכתובות י א) - אבל כתובת אלמנה אינה אלא מדרבנן (גמ' שם, בדעת רבן שמעון בן גמליאל). וכן כתובת בעולה, אינה אלא מדרבנן (תוספות שם לט ב ד"ה טעמא, ויבמות ס א ד"ה שאינו; תוספות רא"ש שם ושם), אבל אם נבעלה שלא כדרכה דינה כבתולה, והנושא אותה חייב בכתובתה מן התורה (תוספות כתובות שם; תוספות רא"ש שם).

כתובת ארוסה

ארוסה (ראה ערכו), לסוברים שיש לה כתובה כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין (ראה להלן: האישות המחייבת), אין כתובתה אלא מדרבנן (הפלאה, קונטרס אחרון אה"ע סו ו; בית יעקב כתובות נג א), שכיון שלא בא עליה אין כאן מוהר בתולים (בית יעקב שם), ואם נתקדשה בביאה (ראה ערך קדושין), כתובתה מן התורה (בית יעקב שם). אפילו בתולה שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין קודם שנבעלה אין כתובתה מבעלה זה אלא מדרבנן, לפי שכתובה מוהר הבתולות היא, וכל שלא שיבר בתוליה אין חיובו בכתובה אלא מדרבנן (הפלאה כתובות נא א, ושם נד ב; בית יעקב שם עג א; חידושי הרי"מ אה"ע סו סק"ט).

בוגרת

בוגרת (ראה ערכו), שבתוליה מתמעטים (ראה ערך הנ"ל), כתבו ראשונים שלדעת התנאים שלשון "בתולה" שבכתוב משמע בתולה שלמה ולא בוגרת (ראה ערך בעולה לכהן גדול), אף לענין כתובה אין בוגרת בכלל "כמוהר הבתולות", ואף לסוברים שכתובת בתולה מן התורה, בוגרת אין לה כתובה אלא מדרבנן, אבל לתנאים הסוברים שבכלל לשון "בתולה" שבכתוב אף בוגרת (ראה ערך הנ"ל), אף כתובת בוגרת היא מן התורה (תוספות ישנים ותוספות רא"ש יבמות נט ב).

אנוסה

אנוסה (ראה ערכו) שנשאה האונס לאשה, בדעת התנאים הסוברים שיש לה כתובה (ראה להלן: האישות המחייבת), נחלקו ראשונים: יש סוברים שכתובתה מן התורה (כן משמע מתוספות כתובות לט ב ד"ה טעמא, ותוספות שאנץ שם); ויש סוברים שאין כתובתה מן האונס אלא מדרבנן, מפני שנאמר באונס: כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב טז), הרי שמן התורה כסף קנסה עומד במקום מוהר בתוליה, שהוא הכתובה (תוספות רא"ש שם).

מפותה

המפתה (ראה ערכו) נערה בתולה, ונשאה לאשה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכותב לה כתובה כשאר הבתולות (רמב"ם נערה בתולה א ג; סמ"ג עשין נד; פסקי ריא"ז כתובות ג ב ה; טור אה"ע קעז), היינו מאתים (כן משמע מפסקי ריא"ז שם; משנה למלך שם, בדעת רש"י והרמב"ם); ויש סוברים שאין כתובתה אלא מנה (רשב"א ונמוקי יוסף כתובות לט ב, בשם הראב"ד; תוספות רא"ש וריטב"א ונמוקי יוסף יבמות ס א), כדין כתובת בעולה (ראה להלן: שיעורה. תוספות שם ד"ה שאינו; תוספות רא"ש שם), שכתובתה מדרבנן (ראה לעיל. תוספות ותוספות רא"ש שם; רמב"ן שמות שם).

שיעורה

בתולה שיעור כתובתה מאתים זוז, ואלמנה מנה^[7] (משנה כתובות י ב; רמב"ם אישות י ז; טוש"ע אה"ע סו ו), ואם רצה הבעל להוסיף ולהתחייב יותר משיעור זה, רשאי הוא להוסיף (ראה ערך תוספת כתובה. משנה שם נד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ז).

טעם שיעור מאתים

לסוברים שכתובה דרבנן, ונתקנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (ראה לעיל: מקורה וגדרה), כתבו ראשונים ואחרונים מספר טעמים לשיעור זה:

• אף על פי שמאתים זוז אינו אלא דבר מועט, חכמים שיערו בעני שבישראל, ובזמנם היו עניים ביותר, ואף בסכום מועט כזה לא היתה קלה בעיניו להוציאה, ותיקנו שיעור זה לכולם בשוה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, והרוצה להוסיף עליו מוסיף (ריב"ש קנג).

• בזמן חז"ל היה בסכום זה כדי פרנסה במזון ובלבוש למשך שנה אחת, ותיקנו לאשה שיעור זה, שלא תצטרך לצדקה לפחות במשך שנה (תפארת ישראל פאה ח ח, שכן מצא כתוב, על פי ר"ש ורא"ש פאה שם).

במקום שנשתנה ערך הכסף עד שאין כל חשיבות לסכום של מאתים זוז, וקצבו שם סכום אחר לכותבו בכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, יש מהאחרונים שנקט שהרי זה בכלל עיקר התקנה של שיעור הכתובה (יד דוד אישות י נא).

בית דין של כהנים

בית-דין-של-כהנים (ראה ערכו) היו גובים לבתולה - בת כהן שנישאת לכהן, וכל שכן כשנישאת לישראל (רש"י כתובות יב א ד"ה היו גובין), וכן בת ישראל שנישאת לכהן (גמ' שם ב) - ארבע מאות זוז (משנה שם א), לפי שכהנים חשובים הם, וגנאי להם גירושי בנותיהם יותר מלישראל (כן משמע מרש"י שם ב ד"ה דמזלזלי; נמוקי יוסף שם), ולא מיחו בידם חכמים (משנה שם א) לומר: קנאה אתם מטילים בין המשפחות (רבנו יהונתן ומאירי שם), אלא כך ראוי שיתפארו המשפחות המיוחסות יותר מאחרות (רבנו יהונתן שם), ואין מוחים ביד הרוצה להכיר מעלה לראויים לה, מאחר שאין הכרח בדבר (מאירי שם). ואף על פי שכל אדם אם רצה להוסיף על הכתובה מוסיף (ראה ערך תוספת כתובה), הכהנים היו גובים אפילו כשלא כתב הבעל בלשון תוספת, אלא כתב "דחזו ליכי" (תוספות שם ב ד"ה בית; תוספות שאנץ ותוספות רא"ש שם א), לפי שמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהנים, ושייך לומר בזה "דחזו ליכי" (תוספות ותוספות שאנץ ותוספות רא"ש שם); ועוד, שאפילו בסתם, כשלא כתב לה כתובה, היו גובים ד' מאות (תוספות ותוספות שאנץ שם; רא"ש שם א כו, ותוספות רא"ש שם; מאירי שם), לפי שתקנה גמורה היא בכהנים כמו מאתים בבנות ישראל (תוספות ותוספות שאנץ ותוספות רא"ש שם), או שכיון שהנהיגו שררה בעצמם, כל הכונס מבנותיהם על דעת כן הוא כונס, ומסכים לכך מתוך חשיבותם (רשב"א וריטב"א ורבנו קרשקש ונמוקי יוסף שם). ולא בית דין של כהנים בלבד אמרו, אלא אפילו משפחות מיוחסות שבישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים - עושים (גמ' שם ב), שאם קבעו תנאי ביניהם שכל הנישאת מהם תגבה כך וכך - תנאם מועיל (מאירי שם; רא"ש שם), ואין אומרים שנראים הם בכך כעוקרים תקנת חכמים (פסקי רי"ד שם), ואם בא אדם ונשא בתולה מהם בסתם חייב ליתן לה ארבע מאות (ר"ן שם), לפי שכל הכונס מבנותיהם על דעת כן כונס (כן משמע מהריטב"א שם), מכיון שנתפרסם התנאי, ואין לזה לומר שלא ידע בכך (מאירי שם).

המטבע

שיעורי מאתים זוז ומנה של כתובה, נחלקו אמוראים באיזה מטבע נאמרו:

• יש אומרים בשקל הקודש (רב הונא בשם שמואל בירושלמי כתובות א א), היינו שמאתים זוז הם מאתים דינר (ראה ערכו) של כסף-צורי (ראה ערכו), שהם חמשים שקל בשקל הקודש (ראה ערך דינר וערך כסף צורי; כסף מדינה. קרבן העדה ופני משה שם), כשיעור הקנס של אונס (ראה ערכו) ומפתה (ראה ערכו), שכתובת בתולה נלמדת ממנו (ראה לעיל: מקורה וגדרה. רבי אבין בירושלמי שם), ואף מנה של כתובת אלמנה הוא בכסף צורי, לפי שכתובת אלמנה היא מחצית מכתובת בתולה (ירושלמי שם).

• ויש אומרים במטבע היוצא (רבי אבא בר אבונא ורבי חנניה ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי, וריש לקיש בשם רבי יודן נשייא בירושלמי שם), ונחלקו ראשונים אם היינו שהוא בדינרים של "כסף מדינה" (ראה ערך כסף צורי; כסף מדינה. רמב"ן כתובות קי ב; כן משמע מהמכריע מב; קרבן העדה ופני משה שם) - שהוא שמינית מכסף צורי (ראה ערך הנ"ל) - והוא המטבע שהיה יוצא באותו זמן (רמב"ן שם); או שהוא מטבע היוצא באותו מקום של הבעל והאשה (כן משמע מתוספות כתובות י א ד"ה נותן, והעיטור כ – כתובות, דף כט טור ד במהדורת רמ"י; שיטה מקובצת שם, בשם תר"י).

ואף גאונים וראשונים נחלקו בדבר:

• יש סוברים ששיעור הכתובה תלוי במחלוקת התנאים אם חיוב כתובה הוא מן התורה או מדרבנן (ראה לעיל: מקורה וגדרה), שאם כתובה היא מן התורה, שיעורה הוא מאתים זוז של כסף צורי, כקנס של אונס ומפתה, שדינו ככל כסף קצוב האמור בתורה, שהוא כסף צורי (ראה ערך כסף צורי; כסף מדינה: בדיני התורה ומצוותיה), ואם היא מדרבנן, שיעורה הוא בכסף מדינה, כדין כל כסף של דבריהם, שהוא כסף מדינה (ראה ערך הנ"ל: שם. כן משמע מתשובות הגאונים (חמדה גנוזה) סו, וראב"ד בבא קמא פט ב; המכריע שם; קרבן העדה ופני משה שם).

• יש סוברים שלדברי הכל שיעורה הוא מאתים זוז כסף צורי, שהרי לתנאים האומרים שהיא מן התורה, ונלמדת מ"כמוהר הבתולות" האמור במפתה, שיעורה הוא בכסף צורי, והתנאים החולקים וסוברים שאינה אלא מדרבנן לא מצינו שנחלקו עליהם בעיקר שיעור הכתובה (תוספות בבא קמא לו ב ד"ה ושל, בשם ר"י, וכתובות סז א ד"ה אמר, ובכורות נ ב ד"ה כל; תוספות שאנץ כתובות שם, בשם רבנו תם; רא"ש בבא קמא ד ב, וכתובות א יט, ותוספות רא"ש כתובות שם, וקדושין יא א, בשם יש מפרשים). ואף על פי שלדעתם אין כתובה אלא מדרבנן, חכמים תיקנו שיהא שיעורה מאתים זוז צורי, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (רא"ש כתובות שם, בשם יש מפרשים).

• יש סוברים להיפך, שלדברי הכל שיעור הכתובה הוא מאתים זוז של מדינה, שלדעתם אף לתנאים הסוברים שעיקר החיוב של כתובה הוא מן התורה, שיעורה אינו אלא מדרבנן, וחכמים תיקנו שיהא שיעורה מאתים זוז מדינה כשאר כסף של דבריהם (רמב"ן כתובות קי ב, וגיטין מח ב; רא"ה כתובות שם, ושם י א; רשב"א גיטין שם, וכתובות י א; ריטב"א כתובות שם ושם).

• ויש סוברים שאם כתובה דרבנן שיעורה אינו לא בכסף צורי ולא בכסף מדינה, אלא במטבע היוצא בכל עיר ועיר, שכך היתה תקנת חכמים לתת לבתולה מאתים מן המטבע שבכל עיר ועיר (כן משמע מהעיטור שם; שיטה מקובצת כתובות י א, בשם תר"י שכתב בשם רבו).

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים: יש סוברים שהשיעור הוא בכסף מדינה (תשובות הגאונים שם; רבנו חננאל בבא קמא לו ב; רמב"ם אישות י ח, ויבום ד לג; ראב"ד ורמ"ך אישות טז ו; רמב"ן ורא"ה כתובות קי ב; טור אה"ע סו בשם רבנו מאיר וגאונים ורמב"ם; שו"ע שם ו; רמ"א שם, בשם קצת הפוסקים); יש סוברים שהשיעור הוא בכסף צורי (תוספות בבא קמא שם ד"ה ושל, בשם ר"י; טור שם, בשם רבנו תם; רמ"א שם, בשם יש פוסקים, וכן משמע מהרמ"א שם, במסקנתו; לבוש שם סה ו, שכן המנהג); ויש סוברים שהשיעור הוא במטבע היוצא בכל דור ודור (עיטור שם).

כשכתוב "דחזו ליכי מדאוריתא"

כתובה שכתוב בה "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא", יש מהראשונים סוברים שלדברי הכל גובים בה מאתים זוז של כסף צורי, אף לסוברים שכתובה אינה אלא מדרבנן, ושיעורה הוא בכסף מדינה, פירושו של נוסח זה הוא: הריני מחייב עצמי לך במאתים זוז כשל תורה, היינו בכסף צורי, ולא בכסף מדינה שהוא כסף של דבריהם (ארחות חיים ב עמ' 71, בשם הראב"ד; שיטה מקובצת כתובות י א, בשם תר"י, שכתב בשם רבנו יונה; חלקת מחוקק סו ס"ק כו); ויש סוברים שאין האשה גובה בכתובה זו אלא כסף מדינה (רמב"ן ור"ן כתובות קי ב; תשב"ץ ב קפב), אם משום שלדעתם לשון זו טעות היא, אין האשה גובה כלל מחמת שטר כתובה זה, אלא שגובה מאתים של כסף מדינה מחמת תקנת חכמים, כמו במקום שאין כותבים כתובה (רמב"ן ור"ן שם), או משום שאין משמעות לשון זו שכוונתו להוסיף לה על מה שקצבו לה חכמים, ואינה אלא טעות, שכתב לה שלא כהלכה, שכתובה אינה אלא מדרבנן (תשב"ץ שם).

נשאה במקום אחד, וגירשה במקום אחר

מי שנשא אשה במקום אחד, וגירשה במקום אחר, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שבין אם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל, ובין אם נשאה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא, או שנשאה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל, לעולם משלם ממעות ארץ ישראל (תנא קמא במשנה כתובות קי ב).

• ויש אומרים שהנושא אשה בקפוטקיא ומגרשה בארץ ישראל, נותן לה ממעות קפוטקיא (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם).

ונחלקו התלמודים:

• לדעת התלמוד הבבלי מעות ארץ ישראל קטנות ורעות ממעות קפוטקיא (כן משמע מגמ' שם, ורש"י ד"ה מעות קפוטקיא), והדעה הראשונה סוברת שכתובה דרבנן (ראה לעיל: מקורה וגדרה), והוא מקולי כתובה; והדעה השניה סוברת שנותן ממעות קפוטקיא, שלדעתה כתובה מדאורייתא (ראה לעיל: שם. גמ' שם), והולכים בה אחרי שעת השיעבוד, כדין כל שטרי חוב (רש"י שם ד"ה קסבר כתובה דאורייתא).

• והתלמוד הירושלמי סובר להיפך, שמטבע ארץ ישראל יפה משל כל הארצות, ולדעה הראשונה כתובה מדאורייתא, ולכן נותן ממעות ארץ ישראל, ולדעה השניה כתובה מדרבנן, ולכן אינו נותן אלא ממעות קפוטקיא (ירושלמי כתובות יג יא, לגירסתנו).

בפירוש הלכה זו נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שעיקר הכתובה שיעורה קבוע, מאתים זוז, ואינו תלוי לא במקום הנישואין ולא במקום הגירושין, ואין מחלוקת התנאים אלא לעניין תוספת-כתובה (ראה ערכו. שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם פב; ריטב"א כתובות קי ב בשם יש אומרים, ודחה; שיטה מקובצת כתובות י א, בשם תר"י, שכתב בשם יש אומרים, ודחה, ובשם שיטה ישנה).

• יש מפרשים שהדברים אמורים בעיקר הכתובה, וכגון שיש במטבע יותר משיעור מאתים זוז של מדינה (הגהות הרמ"ך אישות טז ו; מגיד משנה שם, וריב"ש שיב, בדעת הרמב"ם), שלדעתם לא תיקנו שיעור מאתים זוז של מדינה אלא במקום שאין כותבים כתובה, או במפרש כך בכתובה - או שכתב "דחזו ליכי", שכוונתו לסכום שתיקנו חכמים (מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; ריב"ש שם) - אבל הכותב זוזים סתם, גובה על פי המטבע היוצא במקום הנישואין או הגירושין, ובלבד שלא יפחות מן השיעור (רמב"ן ורשב"א כתובות קי ב; ריב"ש שם, בשם; והסכים עמם).

• יש סוברים שאף הכותב דינרים סתם גובה מאתים זוז של מדינה, ומחלוקת התנאים היא בכתב לה בפירוש בעיקר כתובתה "מטבע היוצא", שאז כוונתו למטבע שבאותו מקום (ראב"ד אישות שם; רמב"ן שם, בשם יש אומרים, ודחה).

• יש סוברים שלדברי הכל נותן לה שיווי של מאתים זוז צורי, אלא שנחלקו אם פורע לה סכום זה במעות ארץ ישראל, שאינן חריפות, או במעות קפוטקיא שהן חריפות (תוספות תלמיד ר"י בבא קמא צ ב, וריטב"א כתובות י א, ושם קי ב, בשם ר"י; תוספות שאנץ ותוספות רא"ש כתובות י א, בהוה אמינא, ודחו). ואף על פי שרשאי לפרוע כל מה שירצה, ואפילו סובין (ראה להלן: גבייתה), על דעת כן נישאה שיפרע לה במטבע היוצא במקום הכתיבה (ריטב"א שם קי ב).

• יש מפרשים שבקפוטקיא הוסיפו על משקל הזוזים של כסף צורי, ושיעור הכתובה משתנה על פי תוספת זו, שבקפוטקיא אף תוספת זו היא בכלל שיעור הכתובה, ואילו בארץ ישראל שלא הוסיפו נשאר השיעור במעות ארץ ישראל (שיטה מקובצת שם, בשם תר"י, שכתב בשם רבנו יעקב, על פי בכורות נ א).

• ויש מפרשים על פי שיטתם ששיעור הכתובה אינו קבוע, אלא הוא על פי המטבע היוצא בכל מקום ומקום (ראה לעיל: שם), ונחלקו אם הולכים אחר המטבע שבמקום הנישואין, או במקום הגירושין (שיטה מקבוצת שם, בשם תר"י, שכתב בשם רבו).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהנושא אשה במקום אחד, וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממקום הנישואין, נותן לה ממעות מקום הנישואין, שהוא מקולי כתובה שתיטול האשה הפחות שבמטבעות (רמב"ם אישות טז ו; טוש"ע אה"ע ק ה), ודווקא כשיש בשיווי המטבע שמגבה לה מאתים ומנה - כשיעור שתיקנו חכמים (חלקת מחוקק ובית שמואל שם ס"ק כח) - אבל אי אפשר לפחות מכאן (שו"ע שם); ויש פוסקים שאם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין נותן מהן (טור שם, וריטב"א כתובות י א, והגהות מימוניות אישות י ז, בשם רבנו תם; סמ"ג עשין מח).

במה דברים אמורים, שפורע במטבע הפחות שבמקום הגירושין, לסוברים כן, כשהלכו האיש והאשה למקום אחר ושם גירשה הבעל, אבל אם האשה עדיין במקום הנישואין, ושלח לה הבעל גט ממקום אחר, כתבו ראשונים שהולכים אחר מקום הנישואין (שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י קצו; בית יוסף אה"ע ק ה, בשמו; רמ"א שם), שהרי שם האשה גובה את כתובתה, ונמצא שמקום השיעבוד ומקום הגבייה אחד הוא (שו"ת הרשב"א שם).

בבתולה ובשאינה בתולה

בתולה כתובתה מאתים זוז, ואלמנה כתובתה מנה (משנה כתובות י ב; רמב"ם אישות י ז; טוש"ע אה"ע סו ו). לסוברים שאף כתובת בתולה אינה אלא מדרבנן, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (ראה לעיל: מקורה וגדרה), הטעם שכתובת אלמנה אינה אלא מנה, ולא השוו חכמים מידותיהם לתקן לה מאתים כמו לבתולה, מפני שאלמנה אין חפצים לשאתה כל כך, ואם היה שיעור כתובתה כשיעור כתובת בתולה, היו אומרים: עד שנישא אלמנות, נלך ונישא בתולות (רבנו יהונתן שם).

רצה לכתוב לבעולה מאתים

הבעל שרצה לכתוב לאשתו הבעולה כתובת מאתים כדין בתולה - רשאי, שהרי הוא כמתחייב לה את המנה השני בתורת תוספת-כתובה (ראה ערכו. תשב"ץ ג קעח).

בתולה אלמנה מן האירוסין

בתולה שהיא אלמנה, או גרושה, או חלוצה (ראה ערכו) מן האירוסין, וחזרה ונישאת, כתובתה מאתים (משנה כתובות י ב, ורש"י ד"ה בתולה; רמב"ם שם יא א; טוש"ע שם סז א), שהרי בחזקת בתולה נישאת לשני (רש"י שם ד"ה מאתים).

נתאלמנה, או נתגרשה, או נחלצה מן הנישואין - כתובתה מנה (משנה שם יא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב) אם נישאת לאחר, שבחזקת בעולה היא משנכנסה לחופה (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה כתובתה; טור שם), ואפילו נמצאת שהיא בתולה - כתובתה מנה (כן משמע מירושלמי שם ג,ד, ושם ב א; רשב"א ומאירי שם; שיטה מקובצת שם, בשם תר"י ושיטה ישנה, על פי ירושלמי כתובות א ג), ואפילו כשיש עדים שלא נסתרה עם הראשון (כן משמע מירושלמי שם ד; רמב"ן ורא"ה ורבנו קרשקש שם יב א; פסקי ריא"ז כתובות א ב כג; כן משמע מטוש"ע שם), לפי שבטל חינה (ירושלמי שם א ג; רמב"ן ורא"ה שם, בשמו), ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה (רמב"ן ורא"ה שם)^[8].

בתולה בוגרת ואילונית

בתולה שהיא בוגרת (ראה ערכו) - שבתוליה מתמעטים (ראה ערך בוגרת) - כתובתה מאתים (תוספתא כתובות (ליברמן) א ג; גמ' שם יא ב; ירושלמי שם א ג,ד; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ו). וכן אילונית (ראה ערכו) - שאין לה נערות, אלא יוצאת מקטנות לבגרות (ראה ערך הנ"ל), והרי היא בוגרת (חזון יחזקאל שם) - כתובתה מאתים (תוספתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שבוגרת אין לה בתולים, לא בטל חינה (ירושלמי שם ג).

מוכת עץ

מוכת עץ, שנשרו בתוליה מחמת מכה, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שכתובתה מאתים (רבי מאיר במשנה שם א; תוספתא שם ב), כשם שבוגרת כתובתה מאתים אף על פי שכלו בתוליה (ראה לעיל), הואיל ולא נעשה בה מעשה בידי אדם, ואינה דומה לבעולה שכתובתה מנה, שבעולה נעשה בה מעשה בידי אדם (גמ' שם ב), ומוכת עץ לא בטל חינה (ירושלמי שם, לדעה זו), או משום שנאמר: בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ (בראשית כד טז), הרי שאם נבעלה מעץ עדיין היא בתולה (רבי חנינא משם רבי אליעזר בבראשית רבה ס ה).

• ויש אומרים שכתובתה מנה (חכמים במשנה שם), אם משום שלדעתם אינה דומה לבוגרת, שלא נעשה בה מעשה כלל, אלא לבעולה, שנעשה בה מעשה (גמ' שם), ובטל חינה (ירושלמי שם), או משום שדורשים: בְּתוּלָה (בראשית שם), הרי שאם נבעלה מעץ אינה בתולה (רבי חנינא משם רבי אליעזר בבראשית רבה שם), ש"איש לא ידעה" ממעט בעולה, ו"בתולה" בא למעט אף מוכת עץ (כן משמע מיפה תאר שם), וכן הלכה (רמב"ם אישות יא ג; טוש"ע אה"ע סז ה).

בתולה סומא

בתולה שהיא סומא כתובתה מאתים (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ו), ואין חוששים שמא נחבטה בקרקע ונעשית מוכת עץ מבלי שתרגיש בכך (ב"ח שם).

גדול שבא על קטנה

גדול שבא על קטנה - הפחותה מבת שלש שנים ויום אחד, שאין ביאתה ביאה, ובתוליה חוזרים (ראה ערך ביאה וערך בתולה. רש"י כתובות שם ד"ה הבא) - כתובתה מאתים (משנה שם; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ד).

קטן שבא על גדולה

בקטן - פחות מבן תשע שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה (ראה ערך ביאה. רש"י שם ב ד"ה וקטן) - שבא על הגדולה, נחלקו אמוראים: יש סוברים שכשהשיר הקטן בתוליה - כתובתה מנה (כן משמע מרבי אבין בירושלמי שם א ג); ויש סוברים שאין לקטן כוח ליגע בסימנים (רבי יוסי ברבי אבין בירושלמי שם), היינו להשיר בתוליה (קרבן העדה ופני משה שם).

במקום אחר נחלקו אמוראים באופן אחר: יש סוברים שעשאה מוכת עץ (רב בגמ' שם), שאף על פי שאין ביאתו ביאה, אינה פחותה מעץ הנתקע בה (רש"י שם ד"ה עשאה), ותלוי במחלוקת תנאים במוכת עץ אם כתובתה מאתים או מנה (ראה לעיל. גמ' שם); ויש סוברים שאין מוכת עץ בבשר (שמואל בגמ' שם), וכיון שאינה חשובה בעולה, גם מוכת עץ אינה (רש"י שם ד"ה אין מוכת), והכל מודים שכתובתה מאתים (כן משמע מהגמ' שם).

להלכה פסקו ראשונים שכתובתה מאתים (רמב"ם אישות יא ג; רא"ש שם; טוש"ע אה"ע סז ד) אם לא השיר בתוליה, אבל אם השיר בתוליה כתובתה מנה (רא"ש שם; טוש"ע שם).

נבעלה שלא כדרכה

נבעלה שלא כדרכה, שבתוליה קיימים, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שכתובתה מאתים (כן משמע מתוספות כתובות לט ב ד"ה טעמא, ותוספות שאנץ ותוספות רא"ש שם; חקרי לב אה"ע לא, בדעת הרמב"ם אישות יא ח), שהרי היא חשובה כבתולה גמורה לענין קנס של אונס (ראה ערכו) ומפתה (ראה ערכו. ראה ערך אונס ב וערך בתולה. תוספות ותוספות שאנץ ותוספות רא"ש שם), והוא הדין באופנים אחרים שבא עליה ולא השיר בתוליה, כגון בהעראה, שכתובתה מאתים (הפלאה כתובות יא ב, בדעת תוספות).

• ויש סוברים שכתובתה מנה (כן משמע מירושלמי כתובות א ג; מאירי כתובות יא ב, על פי הירושלמי שם; ים של שלמה שם א לו), כדרך שלהלכה חשובה כבעולה לעניין איסורה לכהן-גדול (ראה ערכו. ראה ערך בעולה לכהן גדול. מאירי שם), וסברא היא, שהרי נפגמה בבעילה, ואין נותנים לה מוהר בתולות (ים של שלמה שם), והוא הדין שמי שנבעלה בהטיה, או בהעראה, שלא נשרו בתוליה, כתובתה מנה, שהרי נפגמה בביאה זו (ים של שלמה שם, בדעת התוספות).

גיורת ושפחה משוחררת

גיורת (ראה ערכו) ושפחה (ראה ערכו) משוחררת, אם נתגיירו ונשתחררו כשהיו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד - כתובתן מאתים (משנה כתובות יא א; רמב"ם שם א; טוש"ע אה"ע סז ג), שאפילו נבעלו לפני כן הרי בתוליהן חוזרים (ראה ערך בתולה. רבנו יהונתן ור"ן שם). ואם היו מבנות שלש שנים ומעלה - כתובתן מנה (משנה שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שהן בחזקת בעולות (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם), ואפילו כשהן בתולות - כתובתן מנה (רמב"ם שם ב; מאירי שם), שהואיל וחזקתן שתיבעלנה תיקנו להן כתובה מנה, בין אם נבעלו ובין אם לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר (רמב"ם שם)^[9].

שבויה

שבויה (ראה ערכו) בידי נכרים, נחלקו בה תנאים:

• יש סוברים שאם נפדתה כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד - כתובתה מאתים (סתם משנה שם א), ואם נפדתה מבת שלש שנים ומעלה - שאסורה לכהן, שמא נבעלה לנכרי (ראה ערך שבויה) - כתובתה מנה (משנה שם ב), שהיא בחזקת בעולה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם א כה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש סוברים שקטנה בת ישראל שנשבית, אפילו היא בת עשר שנים הרי היא בקדושתה, וכתובתה מאתים (רבי יהודה בתוספתא כתובות (ליברמן) ג ד, וגמ' שם לו ב; כן משמע מתני רבי חייה בדעת רבי יהודה בירושלמי שם ג ב), שהם חולקים על עיקר האיסור של שבויה לכהן, וסוברים שהיא בחזקת בתולה (רבי יוחנן בגמ' שם), או שמודים בעיקר האיסור של שבויה לכהן, אבל לדעתם לעניין כתובה לא גזרו, שמא יימנעו ולא ישאו אותה (גמ' שם, בדעת רבה), שאם יפחתו מכתובתה תהיה בחזקת בעולה, וירחקו אותה אפילו ישראל (רש"י שם ד"ה דלמא).

מחזיר גרושתו

המחזיר את גרושתו מן הנישואין, כשכבר נפרעה ממנו את כתובתה מן הנישואין הראשונים, שצריך לכתוב לה כתובה אחרת (ראה להלן: האישות המחייבת), אין לה אלא מנה, כדין כתובת בעולה (תשובת רב נטרונאי בתשובות הגאונים (שערי צדק) ד ד כט; עיטור כ – כתובות, דף לא טור א, בשם גאון).

כשהיה נשוי לה בקטנותו או בגיותו

קטן (ראה ערכו) שהשיאו אביו אשה - שאין נישואיו כלום (ראה ערך קדושין וערך קטן), אבל כשהגדיל - בעל, ונתקדשה לו בביאה זו (ראה ערך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כן משמע מירושלמי כתובות ט י; רבנו יהונתן ומאירי ור"ן ונמוקי יוסף כתובות צ א) - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה (משנה שם; רמב"ם אישות יא ז; טוש"ע אה"ע מג א, ושם סז יא). וכן גר (ראה ערכו) שנתגיירה אשתו עמו - ובא עליה משנתגייר (רבנו יהונתן ומאירי ור"ן ונמוקי יוסף שם) - כתובתה קיימת, שעל מנת כן קיימה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם סז יא). "כתובתה קיימת" שאמרו היינו עיקר כתובה, מנה ומאתים, שבתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

שוטה וחרש

שוטה (ראה ערכו) או חרש (ראה ערכו) שנשאו נשים פקחות - שהשוטה אין נישואיו כלום (ראה ערך שוטה), והחרש אף על פי שיש לו נישואין מדרבנן, לא תיקנו לו כתובה (ראה להלן: האישות המחייבת) - אם נשתפה השוטה ונתפקח החרש ורצו לקיימן אחר שהבריאו, כתובתן מנה (תוספתא כתובות (ליברמן) א ג; יבמות קיג א; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם י). וכן חרשת שכנסה - שאין לה כתובה (ראה להלן: שם) - ונתפקחה, כתובתה מנה (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ח). וכן שוטה שכנסה - שאין נישואיה כלום (ראה ערך שוטה) - ונשתפתה ורצה לקיימה כתובתה מנה (טוש"ע שם), שרואים אותן כמי שעכשיו נישאו, והרי עכשיו בעולות הן (בית יוסף שם).

אילונית

אילונית (ראה ערכו) שלא הכיר בה, שקידושיה קידושי טעות, ואין לה כתובה (ראה להלן: שם), אם רצה לקיימה, כתובתה מנה כדין בעולה (תוספתא שם)^[10].

האישות המחייבת

ארוסה

ארוסה (ראה ערכו) שכתב לה בעלה כתובה, ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין - יש לה כתובה (כן משמע ממשנה כתובות נד ב, וגמ' שם פט ב, ובבא מציעא יז ב; רמב"ם אישות י יא; טוש"ע אה"ע נה ו). לא כתב לה הבעל כתובה, נסתפקו בתלמוד אם יש לה כתובה מתנאי בית דין, ולא נפשט הספק (גמ' שם ושם), ויש מפרשים שאין הספק בעיקר הדין, שוודאי יש לה כתובה, אלא שהנידון בתלמוד היה אם יש לכך מקור במשנה או בברייתא (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם הרא"ה; ריטב"א כתובות מג ב, ובבא מציעא שם). ונחלקו גאונים וראשונים להלכה:

• יש פוסקים שאין לה כתובה (הלכות גדולות, כתובות, עמ' שסב במהדורת מכון ירושלים; רב שרירא בתשובות הגאונים (הרכבי) יח, ושערי צדק ד ד יט; פסקי רי"ד כתובות פט ב, בשם רב צמח גאון, וקדושין סה א, בשם הרי"ף; רמב"ם שם; ראב"ד שם ט כא; מאירי כתובות שם, ושם פט ב, ובבא מציעא שם, בשם רוב הפוסקים), שלא תיקנו חכמים כתובה לאשה עד שתינשא, או עד שיכתוב (רמב"ם שם), שכיון שלא נפשט הספק, אין לארוסה כלום (מגיד משנה שם), וכן הלכה (שו"ע שם; רמ"א שם, שכן נוהגים).

• יש פוסקים שיש לה כתובה (תשובת רב האי בפסקי רי"ד כתובות שם; תוספות בבא מציעא שם ד"ה מן; רשב"א שם, וכתובות מג ב; רא"ש כתובות ד ד, ותוספות רא"ש בבא מציעא שם, שכן נוהגים באשכנז ובצרפת; מאירי בבא מציעא שם, בשם קצת פוסקים).

• יש מחלקים, שאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה, אבל גרושה יש לה (המאור בבא מציעא קמה א, בפירוש הראשון; מאירי כתובות פט ב, וקדושין סה א, ובבא מציעא שם, בשם יש אומרים), כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (מאירי קדושין שם).

• ויש סוברים שאף על פי שמן הדין יש כתובה לארוסה, לא היה זה אלא בימי קדם, שהיו רגילים לכתוב כתובה למקצת הארוסות, ולכן לא הפסידה במה שלא כתב, אבל בזמן הזה שלא הורגלו לכתוב כתובה לשום ארוסה, כל שלא כתב לה - אין לה כתובה (מרדכי בבא מציעא שפה, בשם הראבי"ה; פסקי ריא"ז שם).

משודכת

הכותב כתובה למשודכת לו לפני קדושין, וחזרו בהם ולא נתקדשה, לדברי הכל אינה כלום, שלא כתב לה אלא על מנת לקדשה ולכונסה (ריב"ש צז; דרכי משה אה"ע נה סק"ב, וחלקת מחוקק שם ס"ק יט, ובית שמואל שם ס"ק יג, בשמו).

נתגרשה וחזרה ונתגרשה שנית

המגרש את אשתו והחזירה, וחזר וגרשה, אינה גובה אלא כתובה אחת, לפי שהמגרש את אשתו ומחזירה, על דעת כתובתה הראשונה מחזירה (משנה כתובות פט ב; רמב"ם שם טז ל; טוש"ע שם ק טו). וכן אם גרשה והחזירה ומת, אינה גובה אלא כתובה אחת, שעל דעת כתובתה הראשונה החזירה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם טז). במה דברים אמורים, שלא פרע לה הבעל את כתובתה כשגרשה, אבל אם כבר פרע לה והחזירה, חייב לה כתובה אחרת כשאר הנשים (שו"ת הרי"ף קמט), שהרי בזה אין לומר שהחזירה על דעת הכתובה הראשונה (רבנו יונה שם פא א), וכן אם מחלה לו על כתובתה הראשונה, חייב לה כתובה אחרת (שו"ת הרי"ף שם). ואף כשלא פרע, דווקא כשלא כתב לה כתובה אחרת, אבל אם כתב לה כתובה אחרת כשהחזירה, גובה שתי כתובות (כן משמע מהמשנה שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם יג).

חרש וחרשת

חרש (ראה ערכו) וחרשת, אף על פי שתיקנו להם חכמים נישואין (ראה ערך חרש: בקידושין ונישואין), לא תיקנו להם כתובה בנישואים אלו (כן משמע מיבמות קיג א; רמב"ם שם יא ד,ו; טוש"ע שם סז ח,י)^[11].

שוטה

שוטה (ראה ערכו) שנשא פקחת - שאין נישואיו כלום, אפילו מדרבנן (ראה ערך שוטה) - אף על פי שחזר השוטה ונשתפה, אין לה עליו כתובה (תוספתא כתובות (ליברמן) א ג; יבמות שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם סז י). פקח שנשא שוטה - שאין נישואיה כלום, אפילו מדרבנן (ראה ערך הנ"ל) - אין לה כתובה (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שם ד; כן משמע מהטוש"ע שם ז,ט), אבל אם כתב לה כתובה אפילו מאה מנה, כתובתה קיימת, שהרי הוא כמי שרצה להזיק את נכסיו (גמ' שם; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ט).

קטן

קטן (ראה ערכו) שהשיאו אביו - שאין קידושיו ונישואיו כלום, אפילו מדרבנן (ראה ערך הנ"ל) - אין לאשתו כתובה (כן משמע מהמשנה כתובות צ א; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם יא). נבעלה לו לאחר שהגדיל, שנעשית אשתו (ראה ערך הנ"ל), כתובתה קיימת (כן משמע מהמשנה שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם). וכתבו ראשונים שכשגובה אותה אין גבייתה מכוח השטר שנכתב בקטנותו, שאינו אלא כחרס בעלמא, אלא מתנאי בית דין (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם; רש"י שם ד"ה אלא; טור שם).

קטנה יתומה

קטנה (ראה ערכו) יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, שמקודשת מדרבנן (ראה ערך קטנה), ויצאה מן הבעל בגט, יש לה כתובה (תוספתא יבמות (ליברמן) יג ג; סתמא דגמ' יבמות קיג א; שמואל בגמ' שם ק ב; רי"ף שם; טוש"ע אה"ע קטז ו וקנה י)^[12].

מיאנה בבעלה, ויצאה ממנו במאון (ראה ערכו), אין לה כתובה (גמ' שם; רמב"ם אישות כד ה; טוש"ע שם ושם), מפני שמעצמה היא יוצאת (רש"י שם ד"ה אין להן כתובה) בעל כרחו של הבעל (רש"י יבמות קיג א ד"ה ממאנת, ובבא מציעא סז א ד"ה אין לה כתובה).

קידושי טעות

אשה שנתברר שהיו קידושיה קדושי-טעות (ראה ערכו), כגון שנמצאה אילונית (ראה ערכו), אין לה כתובה (משנה כתובות ק ב; תוספתא כתובות (ליברמן) א ג; רמב"ם אישות כד ב; טוש"ע אה"ע קטז ג), וכן כשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, לסוברים שהם קדושי טעות (ראה ערך קדושי טעות. כן משמע מכתובות יא ב, ורמב"ם שם יא י-יא; טוש"ע שם סז ה), או כשנמצאו עליה נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, לסוברים שהם קדושי טעות (ראה ערך הנ"ל. כן משמע מהגמ' שם עג ב; רמב"ם שם כה א; טוש"ע שם קיז ג), או כשנמצאו בה אחד ממומי-אשה (ראה ערכו. כן משמע מהמשנה שם עב ב, וגמ' שם עג ב, ושם קא א; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ד).

ואף באופן שצריכה גט, אין לה כתובה (כן משמע מהגמ' שם עג ב), ונחלקו אמוראים אם הטעם שמן התורה אין קידושיה כלום, וזה שצריכה גט אינו אלא מדרבנן (רבה בגמ' שם); או מפני שהדבר ספק אם קידושיה קדושי טעות או לא, ולכן לעניין גט ספק איסור לחומרא (ראה ערך ספק דאורייתא), ואילו לעניין כתובה ספק ממון להקל (רבא בגמ' שם), שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. רש"י ד"ה גבי ממונא), וכן הלכה (רמב"ם שם ז ח; טוש"ע שם לט ה), ולכן אם תפסה כדי כתובה אין מוציאים ממנה מספק (מאירי שם עב ב, בשם רוב הגאונים).

על מנת שאין עליה נדרים או מומים

המקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים, או שאין בה מומים, ונמצאו עליה נדרים, או שנמצאו בה מומים, לסוברים שאם כנסה סתם צריכה גט (ראה ערך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות: בקדושי תנאי), מכל מקום אין לה כתובה (משנה כתובות עב ב, לפי רב בגמ' שם עג א). ואף לסוברים שמקודשת בוודאי וצריכה גט מן התורה, מפני שאין-אדם-עושה-בעילתו-בעילת-זנות (ראה ערכו), וגמר ובעל לשם קידושין בלא תנאי (ראה ערך הנ"ל: שם), לא אמרו כן אלא לעניין גט, אבל לעניין ממון ודאי עמד בתנאו שאם יימצאו עליה נדרים - או מומים - תצא שלא בכתובה (כן משמע מרש"י שם עג א ד"ה אלא טעמא דרב; פסקי רי"ד ורשב"א שם; ריטב"א שם ב; רבנו קרשקש שם, בדעת רש"י), ואף על פי שהמקדש את האשה על מנת שלא תהא לה כתובה תנאו בטל, לסוברים כן (ראה להלן: בתנאי ובמחילה), באופן זה מכיון שהאשה היא שהטעתה את הבעל, והוא התנה על כך בשעת הקידושין, לא חייבוהו חכמים בכתובה, ותנאו קיים (חידושי רבי עקיבא איגר שם).

עריות

הנושא אשה מן העריות (ראה ערכו) שאין קידושין תופסים בהן (ראה ערך קדושין), אין לה כתובה (תוספתא יבמות (ליברמן) ב ב; חלקת מחוקק אה"ע קטז סק"א).

הנושא אשה מחיבי-לאוין (ראה ערכו), להלכה, שקידושין תופסים בחייבי לאוין (ראה ערך הנ"ל), יש לה כתובה (משנה יבמות פד א, וכתובות ק ב; תוספתא שם ג; יבמות פה א; רמב"ם אישות כד ד; טוש"ע שם א). במה דברים אמורים, כשהכיר הבעל באשה שהיא אסורה ונשאה, אבל אם לא הכיר בה - נחלקו אמוראים אם יש לה כתובה (כן משמע מרב הונא בכתובות קא ב); או שאין לה (כן משמע מרב יהודה בגמ' שם), מפני שהוא מקח טעות (רבנו יהונתן שם), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם).

הנושא אשה שהיא מן השניות (ראה ערכו) לעריות, שאסורות מדרבנן (ראה ערך שניות), אין לה כתובה (משנה יבמות שם; תוספתא שם ד; גמ' שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ד), ואינו דומה לנושא עריות שאין קידושין תוספים בהן, שאין לה כתובה (ראה לעיל), מפני שדברי תורה אינם צריכים חיזוק, ואילו דברי סופרים צריכים חיזוק (ראה ערך חכמים עשו חזוק לדבריהם. רבי בתוספתא שם, וגמ' שם ב; סתמא דירושלמי יבמות ט ד, בטעם הראשון), ולכן הפסידו לשניות את כתובתן, שכיון שאין לשניה כתובה תעזבנו ותצא ממנו (נמוקי יוסף שם), או שלא תינשא לו מתחילה (רבי אברהם מן ההר שם)^[13].

אילונית

אילונית (ראה ערכו), יש לה כתובה (משנה כתובות ק ב; תוספתא כתובות (ליברמן) א ג; רמב"ם שם א; טוש"ע שם ג), אף באופן שכופים את הבעל להוציאה כדי לקיים פריה ורביה (ראה ערך אילונית: בנשואין ובגרושין. רמב"ם שם).

הוחזקה עקרה

אשה שהוחזקה עקרה - שנישאה בזה אחר זה לשנים, ושהתה עשר שנים עם כל אחד מהם ולא ילדה (ראה ערך חזקה - מקרה החוזר: בנישואין) - שאסורה להינשא למי שלא קיים פריה ורביה (ראה ערך הנ"ל: שם), אם הכיר בה ונשאה, יש לה כתובה (הלכות גדולות, כתובות, עמ' שסח במהדורת מכון ירושלים; תוספות יבמות סה א ד"ה תצא; רמב"ן ורשב"א שם; טוש"ע אה"ע קנד יז; ועוד), שאינה גרועה מאילונית שהכיר בה, שיש לה כתובה (ראה לעיל. רמב"ן ורשב"א שם), ואינה דומה לשניות לעריות שאין להן כתובה (ראה לעיל), שבעקרה הוא עושה איסור, ולא היא (ראב"ן שם), ומותרת היא למי שיש לו בנים (פסקי רי"ד שם); ועוד, שיש לה תקנה אף כשנישאת למי שאין לו בנים, שיכול לישא עמה עוד אשה אחרת (ראב"ן שם; פרי"ד שם).

אנוסה

האונס (ראה ערכו) שנשא את האנוסה, נחלקו בו תנאים:

• יש סוברים שאם יצאה ממנו בגט אין לה עליו כלום (תנא קמא בתוספתא שם ג ח, וכתובות לט ב), שלא תיקנו כתובה - לסוברים שכתובה היא תקנת חכמים (ראה לעיל: מקורה וגדרה) - לשאר נשים אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (ראה לעיל: שם), ואילו זו אינו רשאי להוציאה (גמ' שם, בדעת תנא קמא; רמב"ם נערה בתולה א ד), וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה (תנא קמא בגמ' שם), שכסף הקנס שנתחייב לאביה הוא במקום כתובתה (כן משמע מרש"י שם ד"ה אע"פ; פסקי ריא"ז שם; טור אה"ע קעז), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ג).

• ויש סוברים שיש לה כתובה מנה (רבי יוסי ברבי יהודה בתוספתא שם, וגמ' שם, וירושלמי כתובות ג ה), אף על פי שאינו רשאי לגרשה בעל כרחה, מפני שיכול לצערה עד שתאמר שאינה רוצה בו (גמ' שם, בדעת רבי יוסי ברבי יהודה).

שעת חיובה

לא ניתנה כתובה להיגבות בחיי הבעל (כתובות פא א, ורש"י ד"ה לגבות), אלא לאחר מיתתו, או לאחר שגירשה (רמב"ם אישות טז ג; טוש"ע אה"ע צג א), שכך הבעל כותב לאשתו בכתובה: "לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", היינו אם תתגרש או תתאלמן, שאז תהא מותרת להינשא לאחר, אבל לא כל זמן שיושבת תחתיו (ראב"ן, שו"ת קז), ולא תיקנוה לגבותה כל זמן שתרצה האשה (רמב"ם שם), אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן (רמב"ם שם; שו"ע שם).

מתה בחיי בעלה

מתה האשה בחיי הבעל, אינו חייב בכתובתה (כן משמע מהמשנה מכות ג א), שכך היו כותבים בשטר הכתובה: "לכשתנשאי לאחר, תטלי כל מה שכתוב ליכי" (ראה ערך שטר כתובה. כתובות נג א), ולכן כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה (רש"י שם ד"ה שאין). ולא משום לשון השטר בלבד, אלא שכך הוא עיקר החיוב, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים (ריטב"א שם), שבשעת הנישואין חל עצם החיוב, וזמן הפרעון הוא בגירושין או במיתה, ובתוך חיי הבעל הוא כחוב בתוך זמנו (רמב"ם אישות טז ג, ושו"ע אה"ע צג א, לפי פרשת המלך שם י יא; ראב"ד שם יח יד, לפי אבני מלואים שם ס"ק כז; עין יצחק א עח ה ואילך), שהרי אף בחיי הבעל דין כתובה כדין שאר חובות לעניין שיעבוד הנכסים, שחל משעת נישואין (ראה להלן: שעבודה. עין יצחק שם יא), וכן דינה כשאר חובות לעניין מחילה, שאם מחלה האשה על כתובתה בחיי הבעל - מחילתה מחילה, לסוברים כן (ראה להלן: במחילה ובתנאי. עין יצחק שם כה)^[14].

כשמחוייב לגרש אשתו

הבעל שמחוייב לגרש את אשתו, באופנים שאמרו חכמים "יוציא ויתן כתובה" (ראה יבמות סד א, ושם סה א, וכתובות מח א, ושם ע א, ושם עא ב, ושם עז א, ושם קי ב), יש מהראשונים שכתבו שאף שאין כופים אותו להוציא, לדעתם (ראה ערך גרושין: הכפייה בגרושין), מכל מקום כופים אותו ליתן כתובה (מרדכי כתובות קצד, בשם מהר"ם; ר"ן כתובות עז ב; ריב"ש קכז; מהרי"ק קז) בעודה תחתיו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קלח), שעל הגט אין כופים, שלא יהא גט-מעושה (ראה ערכו) שלא כדין, אבל ממון למה לא נוציא ממנו, כיון שחייבוהו חכמים לתת לה ממון זה (מרדכי שם, בשם מהרי"ם)^[15].

יבמה

אשה שמת בעלה בלא בנים, והניחה זקוקה ליבום (ראה ערכו) ולחליצה (ראה ערכו) מאחיו, אינה גובה כתובתה עד שתחלוץ (כן משמע מהמשנה כתובות פ ב, ותוספות שם ד"ה נכסים, ושם פא א ד"ה מאן, ורמב"ם יבום ב יד,טז, וטוש"ע אה"ע קסה ד-ה), לפי שיש ליבם קצת אישות בה (פסקי ריא"ז כתובות ח ד א).

כנסה היבם, אף על פי שהיא כאשתו לכל דבר (ראה ערך יבום: הביאה והקנין), כתובתה על נכסי בעלה הראשון (ראה ערך כתובת יבמה. משנה שם; רמב"ם אישות כב יא; טוש"ע אה"ע קסו ד וקסח ג).

מתה בעודה שומרת-יבם (ראה ערכו), יורשי הבעל יורשים את כתובתה (כן משמע מהמשנה שם; רמב"ם שם י; טוש"ע שם קס ז), היינו שהכתובה נשארת בחזקתם, ואין יורשי האשה גובים אותה (רש"י יבמות לח ב ד"ה לא פליגי), שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים (ראה לעיל), והיבם במקום הבעל הוא עומד (רש"י שם, על פי כתובות פא א), מכיון שהוא מצפה לכונסה (רש"י כתובות שם ד"ה לגבות).

יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתייבם (ראה ערך יבמה שאינה עולה ליבום: חיובה בחליצה) נוטלת כתובתה כשאר כל האלמנות (רמב"ם יבום ב יד; טוש"ע אה"ע קסה ד), ונחלקו ראשונים אימתי נוטלת:

• יש סוברים שיבמה שנתן לה היבם גט-יבמין (ראה ערכו), שפסלה עליו, או שנפסלה עליו בעניין אחר, אף על פי שצריכה עדיין להיפטר ממנו בחליצה - גובה כתובתה, הואיל ואינה ראויה להתייבם (אור זרוע א תשלח, בשם ר' אביגדור כ"ץ; פסקי ריא"ז כתובות ח ד א; בית שמואל צג סק"א, בשמו; כן משמע מתשובת המרדכי שבהגהות מרדכי כתובות שח), שיבם זה שאינו רשאי לייבם אינו עומד במקום אחיו (מרדכי שם).

• יש סוברים שאין לה כתובה עד שתחלוץ (כן משמע מתוספות גיטין לה ב ד"ה גט, ותוספות רא"ש ונמוקי יוסף שם; אור זרוע שם, על פי תוספות שם).

• ויש סוברים שיבמות החולצות ולא מתייבמות אינן נוטלות כתובתן לפני חליצה (שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י רכה), ומכל מקום כתבו שיבמה שנתן לה גט יבמין אפשר שגובה כתובתה מיד (שו"ת הרשב"א שם, בדעת רש"י), לפי שבתחילה ראויה היתה ליבום, ומיד כשמת בעלה הגיע זמן חיוב כתובתה, שאנו קוראים בה "לכשתנשאי לאחר", שהיבם הוא כאחר, אלא שהוא זוכה בה ובנכסיה, וכיון שנתן לה גט ואינו רשאי לייבמה נסתלקה זכותו וגובה כתובתה, מה שאין כן ביבמות שמתחילתן אינן ראויות ליבום, שאין אנו קוראים בהן "לכשתנשאי לאחר", שהרי אינן ראויות לא לאחרים ולא ליבם (שו"ת רשב"א שם).

אמרה מת בעלי

האשה שאמרה מת בעלי - שנאמנת להתירה להינשא (ראה ערך עדות אשה) - תיטול כתובתה (בית שמאי במשנה יבמות קטז ב, ועדיות א יב; בית הלל במשנה שם ושם, שחזרו להורות כן; רמב"ם אישות טז לא, ונחלות ז ב; טוש"ע אה"ע יז מג) - אף מן הלקוחות (שו"ת הרשב"א א אלף קעא; רבנו ירוחם מישרים כג, בסופו) מיד כשהתירוה להינשא (כן משמע מהראב"ן, שו"ת קז, ושו"ת מהרי"ט ב אה"ע כו; אגודת אזוב (ביאלא) ב דף קיא) - שאם התירו ערוה החמורה, לא כל שכן שתיטול ממון הקל (בית שמאי במשנה שם ושם); ועוד, שמספר כתובתה יש ללמוד, שכותב לה "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי" (בית שמאי במשנה יבמות שם קיז א, ועדיות שם), ואפילו לא כתב לה כתובה, כך הוא עיקר תנאי כתובה אף למי שלא כתב (מאירי שם ושם)^[16].

אסורה להינשא מפני זיקת הבעל

אשה האסורה להינשא לאחר מות בעלה, כגון שנתברר על ידי מיתת בעלה שהיא קטלנית (ראה ערכו וערך חזקה - מקרה החוזר: בנישואין), יש לה כתובה (רמב"ן ורשב"א ומאירי ועוד כתובות מג ב; טוש"ע אה"ע ט א), שהתנאי "לכשתנשאי לאחר" אינו ממעט אלא שאין חיוב כתובה כשמתה האשה בחיי הבעל, שאינה יכולה להינשא כלל (ראה לעיל), או כשאין האשה יכולה להינשא מחמת זיקת הבעל (ראה לעיל. רשב"א ורבנו קרשקש ור"ן שם), מה שאין כן באשה האסורה להינשא מחמת דבר אחר (רשב"א ומאירי ורא"ה ורבנו קרשקש ור"ן שם), והרי היא כחולה או מוכת שחין שאינה יכולה להינשא, שיש לה כתובה (רא"ה וריטב"א ורבנו קרשקש שם).

וכן אשה שהוחזקה כעקרה - כגון שנישאה בזה אחר זה לשנים, ושהתה עשר שנים עם כל אחד מהם ולא ילדה (ראה ערך הנ"ל: שם) - שאסורה להינשא למי שאין לו בנים, יש לה כתובה, מפני שאין התנאי "לכשתנשאי לאחר" בא להוציא אלא כשאינה יכולה להינשא מפני זיקת הבעל (ריטב"א יבמות סה א, בטעם השני).

שיעבודה

שמעון בן שטח תיקן שיכתוב אדם לאשתו: כל נכסי אחראים וערבים לכתובתך (תוספתא מסכת (ליברמן) פרק יב א; שבת יד ב, ורש"י ד"ה תיקן, וכתובות פב ב), שתקנת חכמים היא שיהיו כל נכסי הבעל אחראים לכתובה, ואפילו היתה כתובתה מנה, ויש לו קרקע באלפיים זהובים, הכל תחת שעבוד הכתובה (רמב"ם אישות טז י), ואפילו אם רצה הבעל לייחד לאשה את כתובתה במעות או במטלטלים אין שומעים לו, אלא צריך שיכתוב לה שטר בדמי הכתובה, ויהיו כל נכסיו משועבדים לה (טוש"ע אה"ע סו א).

כשלא נכתב השיעבוד בכתובה

לא כתב לה: כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך, חייב (משנה כתובות נא א) להיות כל הנכסים אחראים לה (רש"י שם ד"ה ולא כתב), מפני שהוא תנאי בית דין (ראה משנה שם), ונחלקו התלמודים:

• לדעת התלמוד הבבלי היינו לדעת התנאים הסוברים - וכן הלכה - שאחריות-טעות-סופר (ראה ערכו) היא (ראה ערך אחריות טעות סופר: בכתובה), אבל לסוברים שאינה טעות סופר, אם לא כתב לה אחריות אינה גובה מן המשועבדים, אלא מבני חורין (ברייתא שם ב, לפי הגמ' שם א-ב).

• ולדעת התלמוד הירושלמי אף הסוברים שאחריות אינה טעות סופר, ושטר שאין בו אחריות אינו גובה מן המשועבדים, בכתובה מודים שגובה (ירושלמי כתובות ד ט), שבכתובה אחריות טעות סופר (פני משה שם).

אף במקומות שאין כותבים כתובה הרי היא נגבית ממשועבדים, משום תנאי בית דין (כן משמע מהראב"ד אישות טז כה; ריטב"א בבא בתרא קעו א; ים של שלמה כתובות ד לא).

ייחוד מטלטלין

אם רשאי הבעל לייחד לאשה מטלטלין בכתובתה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין עושים כתובת אשה מטלטלין - לייחדם לה בכתובתה (רש"י כתובות נו ב ד"ה אין עושין) - מפני תיקון העולם (תנא קמא בתוספתא כתובות (ליברמן) יב ב, וגמ' שם), שמא יאבדו או יפחתו דמיהם (רש"י שם ד"ה מפני תיקון), ותיקון העולם הוא זה, שאם לא כן לא ירצו נשים להינשא (רמב"ן שם). ודווקא כשלא קיבל עליהם אחריות (גמ' שם, בדעת תנא קמא) אם יאבדו (רש"י שם ד"ה שלא קבל), אבל אם קיבל הבעל אחריות - עושים (גמ' שם, בדעת תנא קמא), והיינו אחריות אונסין, אבל אין חוששים שמא יוזלו (רש"י שם).

• ויש אומרים: מה תיקון העולם יש בזו, והלא אין קצובים ופוחתים (רבי יוסי בתוספתא שם, וגמ' שם), שאין דמיהם קצובים לעולם, ופעמים שהם מוזלים (רש"י שם ד"ה אין קצובין), ולכן אין מייחדים אותם לכתובה אפילו כשקיבל הבעל אחריות (גמ' שם, בדעת רבי יוסי), אבל אם קיבל עליו גם אחריות של זול - מותר (תוספות שאנץ ותוספות הרא"ש וריטב"א ונמוקי יוסף שם).

יש מהראשונים שפסק כדעה זו (פסקי ריא"ז כתובות ד ד כו); ואחרונים כתבו בדעת הרבה ראשונים שלהלכה אפילו בקבלת אחריות אונס וזול - אסור (כן משמע מבית שמואל אה"ע סו סק"ח, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש; כן משמע מבאור הגר"א אה"ע שם ס"ק יב).

במקום אחר שנינו שלא יאמר אדם לאשתו: הרי כתובתך מונחת על השולחן (משנה כתובות פ ב), והיינו שלא ייחד לה מעות או מטלטלין לכתובתה (טוש"ע אה"ע סו א), ופירשו בתלמוד שאינה אלא עצה טובה שלא לעשות כן (כן משמע מהגמ' שם פא ב), שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה, ויצטרך לכתוב לה כתובה אחרת (רש"י שם ד"ה עצה טובה), או משום איבה (תוספות שם ד"ה (פא א) מגרשה, למסקנת הגמ'), שהמייחד לאשתו קרקע או מטלטלין נותן איבת עולם ביניהם, שסוברת שעיניו נותן בגירושין (רש"י שם ד"ה משום איבה).

גבייתה

סוג הקרקע

כתובה נגבית מן הזיבורית (ראה ערך עדית בינונית וזבורית. תנא קמא במשנה גיטין מח ב; רבי ורבי יהודה משום רבי שמעון בתוספתא כתובות (ליברמן) יב ג; רבי יהודה ורבי שמעון בגיטין מט ב; שאילתות סב; רמב"ם אישות טז ג; טוש"ע אה"ע ק ב; ועוד), בין באלמנה הגובה מיתומים, ובין בגרושה הגובה מן הבעל עצמו (מסקנת הגמ' שם נ א)^[17]. ואינה כבעל חוב, שגובה מבינונית משום שלא תנעול דלת בפני לווים (ראה ערך גבית מלוה: גבייה בקרקעות), לפי שיותר משהאיש רוצה לישא, האשה רוצה להינשא (גמ' שם), ואין כאן נעילת דלת (מאירי שם מח ב; ריטב"א שם מט ב), שלא תימנע להינשא מחמת זה (ר"ן שם)^[18].

בזמן הזה, שכותבים בכתובה שתיגבה מ"שפר ארג נכסין" (ראה ערך שטר כתובה), כתבו ראשונים שנגבית מעידית (עיטור ד – אחריות, דף כב טור ב במהדורת רמ"י; שו"ת הרמ"ה רסח; ראבי"ה תתקיט; ריטב"א כתובות י א, ושו"ת הריטב"א נד; ועוד), שהרי זה תנאי בדבר שבממון שהוא קיים (ריטב"א שם ושם).

שיעבוד מטלטלין

אם מטלטלין משתעבדים לכתובה, נחלקו תנאים: יש סוברים שמשתעבדים (רבי מאיר בקדושין סה ב); ויש סוברים שאינם משתעבדים (כן משמע מחכמים במשנה כתובות פ ב, וגמ' שם פא ב), וכן הלכה (כתובות נא א, ושם סט ב; רמב"ם אישות טז ה; טוש"ע אה"ע ק א) מדין התלמוד (טוש"ע שם), אבל תקנת הגאונים היא שכתובה נגבית אף מן המטלטלין (רמב"ם שם ז; טוש"ע שם), ואפילו ממטלטלין של יתומים (אגרת רב שרירא גאון שנת אלף וצ"ו; רי"ף כתובות סט ב, ושם פד א; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם), ותיקנו כן לפי שרוב בני אדם בזמנם לא היו להם קרקעות, וכדי שתסמוך האשה בכתובתה תיקנו לגבות אף ממטלטלין (תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) סה)^[19].

מן השבח

אין האשה גובה כתובתה מן השבח (ראה ערכו. משנה בכורות נב א; רמב"ם שם, ומלוה כא א; טוש"ע שם ב) ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל (רמב"ם אישות שם; טוש"ע שם), כגון שלא היו הנכסים שוים כשיעור הכתובה בשעת מיתה, ואחר כך השביחו, אינה גובה אלא כמות שהיו שוים (רש"י שם ד"ה ולא האשה), וכן אינה גובה שבח מן הלקוחות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו שבח ששבחו הנכסים מאליהם (כן משמע מהגמ' שם ב; בית שמואל וחלקת מחוקק שם ס"ק יב). ואף על פי שבעל חוב גובה את השבח (ראה ערך נכסים משועבדים וערך שבח) הרי זה מקולי כתובה, שהקילו חכמים בה יותר מבבעל חוב (גמ' שם; רמב"ם שם ושם).

הראוי לבוא

אין אשה גובה כתובה אלא מן ה"מוחזק", ולא מן ה"ראוי" (משנה בכורות נב א; טוש"ע אה"ע ק ב), היינו מנכסים שהיו שייכים לבעל בשעת מיתתו, ולא מנכסים שנפלו לו לאחר מיתה, כגון שמת אחד ממורישיו לאחר מותו (כן משמע מרש"י שם נא ב ד"ה בראוי), ואף לסוברים שבעל חוב גובה מן הראוי (ראה ערך ראוי; מוחזק), הרי זה מקולי כתובה שאינה גובה מן הראוי (מאירי בבא בתרא קיג ב, בשם יש אומרים; מרדכי כתובות קצא וריד; הגהות אש"רי שם ט ב, בשם מהרי"ח).

מלוה ביד אחרים

מי שמת והניח אשה, והיה לו מלוה ביד אחרים, נחלקו בו תנאים:

• יש סוברים שיינתן המלוה לכתובת האשה (רבי טרפון במשנה כתובות פד א, לפי הגמ' שם), ואף על פי שמטלטלין של יורשים אינם משתעבדים לא לכתובה ולא לבעל חוב (ראה ערך נכסים משועבדים), כאן שאינם ברשות היורשים מוציאים מיד הלווה, ונותנים לכתובה שנתחייב בה המת מחיים (רש"י שם ד"ה ינתנו), וכן הלכה (כן משמע מהרי"ף שם פב א; תוספות שם פד א ד"ה לכתובת, ובבא בתרא קכה ב ד"ה ואין, ובכורות נא ב ד"ה ולא; סמ"ג עשין צו, בשם ר"י; טוש"ע שם א; ועוד).

• ויש סוברים שיינתן המלוה ליורשים (רבי עקיבא במשנה שם), ואין האשה גובה מהם, לפי שמטלטלין של יורשים אינם משתעבדים (רבנו קרשקש שם).

איסור שהייה בלא כתובה

פוחת משיעור הכתובה

התנה הבעל עם אשתו שלא תהא לה כתובה, או שפחת לה משיעור כתובה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות (רבי מאיר במשנה כתובות נד ב, וגמ' שם נו ב), שכיון שהאשה סוברת שאין לה מוהר בתולות, כשמוסרת עצמה לביאה אינה עולה אלא לשם זנות, ולא לשם נישואין (רבנו יהונתן שם נד ב), וכן הלכה (גמ' שם נז א; רמב"ם אישות יב ח; טוש"ע אה"ע סו ט). ואף על פי שתנאו בטל, ויש לה כתובה, לסוברים כן (ראה להלן: בתנאי ובמחילה. גמ' שם נו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהואיל והתנה עמה כך מתחילה, בשעת ביאה לא סמכה דעתה על הכתובה (גמ' שם, ורש"י ד"ה כל הפוחת), ואינה בטוחה שתיטול (תוספות שם נא א ד"ה מני; תוספות שאנץ שם), שסבורה היא שהתנאי מועיל ושאין לה (רבנו יהונתן שם נד ב; טוש"ע שם), וסבורה שתהא קלה בעיניו להוציאה (כן משמע מתוספות שאנץ שם, בשם רבו).

• ויש אומרים שרשאי לפחות (רבי יוסי בגמ' שם נו ב; כן משמע מרבי יהודה במשנה שם, וגמ' שם) לעשות כן לכתחילה (ריטב"א ורבנו קרשקש שם), ובעילתו כשרה (רא"ה שם; ריטב"א שם; רבנו קרשקש שם).

מוחלת או מוכרת כתובתה

אסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה (בבא קמא פט א; רמב"ם אישות י י, וחובל ד יח; טוש"ע אה"ע סו ג), כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (גמ' שם; רמב"ם שם ושם; טור שם), אף כשכבר כתב לה כתובה, ואחר כך מחלה לו עליה (כן משמע מכתובות נז א; רמב"ם אישות שם; טוש"ע שם), או שמכרה לו את כתובתה (כן משמע מבבא קמא שם ב; תוספות שם א ד"ה כל, ותוספות רבנו פרץ שם, על פי גמ' שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם ה, ושם קה א), ואם רצה לקיימה חוזר וכותב לה עיקר כתובתה (רמב"ם אישות שם; טוש"ע שם סו ה). אבל אשה שמכרה את כתובתה לאחרים (ראה ערך מכירת שטרות), אין הבעל צריך לכתוב לה כתובה אחרת (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה), משום שלא תהא קלה בעיניו, שהרי אם יגרשנה יגבו ממנו הלקוחות את כתובתה (גמ' שם; רמב"ם שם; טור שם).

המפסידות כתובתן

כשזינתה

אשה שזינתה תחת בעלה, אין לה כתובה (כן משמע ממשנה סוטה כג ב - כד א, וגמ' כתובות יא ב, ושם קא א, ונדרים צ ב - צא א; רמב"ם אישות כד ו,י; טוש"ע אה"ע קטו ה), לא עיקר ולא תוספת (רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם), שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה (ראה ערך אשת איש: איסורה לבעלה. רמב"ם שם ו; שיטה מקובצת כתובות עב א, בשם רש"י במהדורה קמא). אף אשה האסורה לבעלה, כגון אלמנה-לכהן-גדול (ראה ערכו), שהיא מחייבי לאוין, שיש להן כתובה (ראה לעיל: האישות המחייבת), אם זינתה תחתיו אין לה כתובה (כן משמע מהמשנה סוטה כד א), שהזנות גורמת לה להיאסר עליו אפילו היתה ראויה לו, ולפיכך אינה בת כתובה, שאינה עדיפה מכשרה שזינתה (רש"י שם ד"ה ולא נוטלת שם).

במה דברים אמורים, שזינתה ברצון, אבל אם נאנסה - שהיא מותרת לבעלה (ראה ערך אשת איש: איסורה לבעלה) - לא הפסידה כתובתה (כן משמע מכתובות יב ב, ושם יג א, ונדרים צ ב; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ו).

אשת כהן

אשת-כהן (ראה ערכו) שנאנסה, אף על פי שנאסרת לבעלה (ראה ערך הנ"ל) יש לה כתובה (נדרים צא א; רמב"ם שם כד; טוש"ע שם), לפי שהיא אומרת לו: אני ראויה לך, ונסתחפה שדך (גמ' שם), שקדושת כהונתך היא שגרמה לך שאהא אסורה, שהרי אשת ישראל שנאנסה מותרת, ומזלך הוא שגרם (ר"ן שם).

סוטה

אשת איש שקינא לה בעלה מפלוני ונסתרה עמו, שנאסרת עליו בכך (ראה ערך סוטה) אם היה הדבר באופן שאין משקים אותה מי סוטה, כגון ארוסה (ראה ערכו) שקינא לה הארוס (ראה ערך הנ"ל), אינה נוטלת כתובה (משנה סוטה כג ב; רמב"ם סוטה ב ב), שהיא גרמה לאסור עצמה על בעלה בסתירה זו (רש"י שם ד"ה ולא נוטלות), שיודעת היתה שאין ארוסה שותה, ולמה הכניסה עצמה לספק זה (ירושלמי סוטה ד א; תוספות שם ד"ה ושומרת, בשמו). וכן בזמן הזה, שאין לנו מי סוטה, הרי היא יוצאת בלא כתובה (רמב"ם סוטה א ב, ואישות שם; טור אה"ע קטו; כן משמע משו"ע שם ח, ושם קעח א), לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להיאסר (רמב"ם אישות שם; טור שם).

כשתצא מזה ומזה

אשת איש שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעלך, ונישאת לאחר, ואחר כך בא בעלה, שאסורה לחזור לבעלה הראשון (ראה ערך עדות אשה) מדרבנן (כן משמע מיבמות יא א), כשאר אשת איש שזינתה (רש"י שם פז ב ד"ה תצא מזה ומזה; פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי וריטב"א ונמוקי יוסף שם), אף על פי שמן התורה מותרת היא, שהיא אנוסה בדבר, שנישאת על פי בית דין (רש"י שם יא א ד"ה סוטה דרבנן; מאירי וריטב"א שם), לפי שהחמירו חכמים לעשותה כמי שזינתה ברצון (ריטב"א שם), או שהואיל ומדרבנן צריכה גט מן השני (ראה ערך הנ"ל) אם יחזירנה הראשון יאמרו שהוא מחזיר-גרושתו (ראה ערכו) לאחר שנישאת (רש"י גיטין פ ב ד"ה דמיחלפא; בדק הבית אה"ע קנט, בדעת רש"י יבמות צה ב ד"ה ואמר רב הונא), אין לה כתובה לא מן השני, ולא מן הראשון (משנה יבמות פז ב; רמב"ם שם ז; טוש"ע אה"ע יז נו). לא מן השני, לפי שאינם נישואין (מאירי שם), ולא מן הראשון, לפי שחכמים שתיקנו כתובה לאשה הרי זה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (ראה לעיל: מקורה וגדרה), ואילו זו, אדרבה, תהא קלה בעיניו להוציאה (גמ' שם פט א). ואף לסוברים שכתובה היא מן התורה (ראה לעיל: שם), כאן קנסוה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה (תוספות שם ד"ה מאי טעמא)^[20].

וכן הדין באשת איש שנתגרשה ונישאת לאחר, ונמצא שהיה גיטה פסול מן התורה ובטל - שאסורה לחזור לבעלה הראשון (ראה ערך גרושין: גרושין בגט פסול) - שאין לה כתובה לא מזה ולא מזה (רמב"ם שם; טוש"ע שם קנ א), וכן הדין בכל אלו ששנינו בהן: תצא מזה ומזה (כן משמע מהמשנה גיטין שם, ושם עט ב, ורמב"ם שם ח; טוש"ע שם קטו ה).

עוברת על דת משה ודת יהודית

אשת איש העוברת על דת-יהודית (ראה ערכו) [מנהגי צניעות שנהגו בהן בנות ישראל] יוצאת בלא כתובה (משנה כתובות עב א; רמב"ם שם י; טוש"ע שם ד) משום עזות פניה (כן משמע מרבנו יהונתן שם, ורא"ש שם ז ט), ומשום חשש זנות (רא"ש שם), שיש לחוש שמא תזנה תחתיו (בית שמואל שם סק"א; נודע ביהודה תנינא אה"ע צא; בית מאיר שם). וכן יוצאת בלא כתובה העוברת על דת-משה (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם א), היינו המצוות האמורות בתורה או הרמוזות בה (מאירי שם), שמאכילה את בעלה דברים אסורים (רמב"ם שם יא), כגון שאינה מפרישה חלה (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם), או שמאכילתו דבר שאינו מעושר (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין צריך לומר המאכילתו שקצים ורמשים ונבלות (רמב"ם שם), או אחד מכל האיסורים (טוש"ע שם), והמשמשתו נדה (ראה ערכו. משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). במה דברים אמורים, כשמכשילה את בעלה בכך, או שגורמת לו תקלה ומכשול בכך, אבל העוברת איסור באופן שאין לבעלה מכשול בכך, כגון שאוכלת דבר איסור, לא הפסידה כתובתה (מאירי שם; רא"ש שם, ובשו"ת לב ח; חלקת מחוקק ובית שמואל שם סק"א)^[21].

העוברת על דת, שרצה הבעל לקיימה, נחלקו בה ראשונים:

• יש סוברים שאף על פי שלהלכה אין כופים אותו להוציאה (ראה ערך עוברת על דת), אין לה כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא - לסוברים כן (ראה לעיל: מקורה וגדרה) - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (ראה לעיל: שם), ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה (רמב"ם שם טז; מאירי כתובות עב א), וכן הלכה (חלקת מחוקק אה"ע קטו ס"ק יח; בית שמואל שם ס"ק יט).

• ויש סוברים שיש לה כתובה (פסקי ריא"ז סוטה א א יא; ריטב"א כתובות שם, בשם רוב רז"ל; פסקי רי"ד שם).

בתנאי ובמחילה

תנאי

הפוחת לאשתו משיעור הכתובה, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות (רבי מאיר במשנה כתובות נד ב, וגמ' שם נו ב), שלדעתם כתובה חיובה מהתורה (ראה לעיל: מקורה וגדרה), וכל המתנה-על-מה-שכתוב-בתורה (ראה ערכו) תנאו בטל (ראה ערך הנ"ל. גמ' שם נו ב, בדעת רבי מאיר), ואף על פי שתנאו בטל - בעילת זנות היא (גמ' שם) עד שיבטל את תנאו בפירוש, ויתנה עמה במאתים (רשב"א שם), שהואיל והתנה עמה כך מתחילה, בשעת ביאה לא סמכה דעתה על הכתובה (גמ' שם, ורש"י ד"ה כל הפוחת). ואף על פי ששיעור הכתובה אינו מן התורה, לסוברים כן (ראה לעיל: שם), מכל מקום הפוחת משיעור זה תנאו בטל, שהואיל ועיקר הכתובה הוא מן התורה, ותיקנו לה חכמים שיעור זה, הרי זה כחיוב של תורה, ונחשב מתנה על מה שכתוב בתורה (רבנו קרשקש שם נו ב). וכן הפוחת לאלמנה ממנה תנאו בטל, אף על פי שכתובת אלמנה לדברי הכל אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל: שם), מפני שעיקר דין כתובה הוא מן התורה (תוספות שם ד"ה קסבר; תוספות שאנץ שם; תוספות הרא"ש שם), וכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (ראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. תוספות שם נא א ד"ה מני, בשם ריב"ן; תוספות שאנץ שם), ולא חילקו חכמים בין בתולה לאלמנה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, בפירוש השני).

• יש סוברים שרשאי (רבי יוסי בגמ' שם נו ב) לעשות כן לכתחילה (ריטב"א ורבנו קרשקש שם), ותנאו קיים (רש"י שם ד"ה ר' יוסי; רא"ה שם נז א; ריטב"א ורבנו קרשקש שם נו ב), ובעילתו כשרה (רא"ה שם; ריטב"א ורבנו קרשקש שם), שלדעתם כתובה אינה אלא דרבנן, או שלדעתם המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (ראה ערך מתנה על מה שכתוב בתורה. פני יהושע שם).

• ויש אומרים שאם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו: התקבלתי ממך מנה; ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו: התקבלתי ממך חמשים זוז (רבי יהודה במשנה שם נד ב, וגמ' שם נו ב), שלדעתם אינו רשאי לפחות מן הכתובה אלא על ידי תחבולה זו שכותבת לו התקבלתי, אף על פי שלא נתן לה כלום, אבל אינו רשאי לפחות מן הכתובה בפירוש, כדי שלא לעבור על תנאי בית דין (פסקי רי"ד שם נו ב), ואם התנה כן - תנאו בטל (רבנו יהונתן ומאירי שם נד ב; רא"ה ונמוקי יוסף שם נז א; ריטב"א ורבנו קרשקש שם נו ב), שלדעתם כתובה היא מדרבנן, וחכמים-עשו-חזוק-לדבריהם (ראה ערכו) יותר משל תורה (גמ' שם נו א), כדי שלא תיעקר תקנתם (רבנו קרשקש שם).

להלכה פסקו ראשונים כדעה הראשונה (רמב"ם אישות יב ח; טוש"ע אה"ע סו ט), אלא שנחלקו אם מכיון שהיא בעילת זנות התנאי בטל, וגובה את כל הכתובה (רמב"ם שם; רבנו יהונתן שם נד ב; מאירי שם נו ב; פסקי ריא"ז שם ד ד כג), וכן הלכה (טוש"ע שם, ושם סט ו); או שהתנאי קיים, ואינה גובה אלא כפי שהתנו ביניהם (רמב"ן ורשב"א ורא"ה ורבנו קרשקש וריטב"א ור"ן שם; מגיד משנה שם, בשם יש אומרים), אלא שבעילתו בעילת זנות (רמב"ן ורשב"א ורא"ה ורבנו קרשקש שם; ר"ן שם; מגיד משנה שם, לדעה זו) כל זמן שלא כתב לה כתובה אחרת (רשב"א שם).

כששיעבד שדה שאינו שוה לכתובתה

הכותב לאשתו שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה: כל נכסים שיש לי אחראים לכתובתך - חייב (משנה כתובות נא א) להיות כל הנכסים אחראים לה, ואינו יכול לומר לה: אין לך אלא שדה הכתובה לך בשטר כתובתך (רש"י שם ד"ה ולא כתב), מפני שהוא תנאי בית דין (משנה שם).

מחילה בתחילת הנישואין

במחילת האשה לבעלה על הכתובה נחלקו תנאים:

• יש סוברים שאם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו: התקבלתי ממך מנה; ולאלמנה מנה, והיא כותבת לו: התקבלתי ממך חמשים זוז (רבי יהודה במשנה כתובות נד ב, וגמ' שם נו ב), אף על פי שלא קיבלה, אלא מוחלת לו וכותבת בלשון שובר (רש"י שם נד ב ד"ה והיא כותבת).

• לדעת התנאים הסוברים שהפוחת משיעור כתובה הרי זו בעילת זנות (ראה לעיל), אף כשכתבה לו האשה התקבלתי מנה הרי זו בעילת זנות (רבנו יהונתן שם; רשב"א ופסקי רי"ד שם נו ב), ונחלקו בדעתם אם המחילה מועילה שלא תגבה אלא כפי שכתבה (רא"ה ורבנו קרשקש כתובות נז א; ריטב"א שם, בשם יש אומרים); או שאינה מועילה (רבנו יהונתן שם; רשב"א שם); או שמחילה בכתב מועילה, אבל לא בעל פה (תוספות בבא קמא פט א ד"ה כל; תוספות שאנץ כתובות נא א; רא"ש שם ז ז).

אף להלכה נחלקו ראשונים אם התנאי בטל (רמב"ם אישות יב ח; מאירי כתובות נד ב; נמוקי יוסף שם נז א), שאין מחילה מועילה, בין בתחילת הנישואין, ובין לאחר הנישואין (כן משמע מהר"ן כתובות נז א, ומגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), ובעילת זנות היא (רמב"ם שם; מאירי שם), וכן הלכה (שו"ע אה"ע סו ט, לפי בית שמואל שם סק"ט); או שמחילה מועילה (כן משמע מהרמב"ן ורא"ה שם; ריטב"א שם), אפילו בעל פה (ביאור הגר"א שם), בין בתחילה ובין בסוף (ריטב"א שם).

מחלה ורצה בעלה לקיימה

המוחלת כתובתה לבעלה, ורצה הבעל לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת (שו"ת הרי"ף מב; רמב"ם אישות י י; טוש"ע אה"ע סו ג), וכותב בכתובה זו זמן של עכשיו, ולא זמן של הכתובה הראשונה (רי"ף שם; טור שם, בשם העיטור), שהרי הכתובה הראשונה כבר נמחל שיעבודה (רי"ף שם; בית יוסף שם), וכותב בה מאתים כדין כתובת בתולה (כן משמע משו"ת הרשב"א ד מו, ורשב"א כתובות נג א; פרישה שם סק"ג), לפי שבשעת הנישואין בתולה היתה, והולכים בעניין זה אחר שעת הנישואין, ולא אחר שעת ההתחייבות בכתובה (חזון איש אה"ע סה סק"ח).

בספק

כשטוען להפסיד כתובתה בלא ראיה

בעל הטוען שזינתה אשתו תחתיו ברצון והפסידה כתובתה, ואין לו ראיה לדבריו, אינו נאמן (ר"י מיגש כתובות טו ב; רמב"ן ורבנו קרשקש ושיטה לר"ן שם ט ב; רשב"א ורא"ה שם י א). וכן אינו נאמן בשאר טענות הגורמות להפסד כתובתה (רמב"ן שם; רא"ה שם), לפי שהאשה היא כבעל חוב שיש שטר בידו, שאין הלווה נאמן להיפטר ממנו בטענת פרעתיך (ראה ערך מלוה בשטר. רמב"ן ורבנו קרשקש ושיטה לר"ן שם; רשב"א ורא"ה שם), ואף כשאין ביד האשה שטר כתובה אין הבעל נאמן להפסידה, שהרי חייב לה כתובה מתנאי בית דין, וכל מעשה בית דין חשוב כשטר (ר"י מיגש שם). במה דברים אמורים, כשטוען כך כשעבר זמן רב משעת הנישואין, אבל הנושא אשה בחזקת בתולה, וטען לאלתר לאחר שנשאה שלא מצא לה בתולים - ובא להפסידה כל כתובתה משום מקח טעות, או משום ספק זנות, או שבא להפסידה מאתים של כתובת בתולה - פעמים שהוא נאמן בכך (ראה ערך טענת בתולים: להפסידה כתובתה).

כשטוען שמא

הבעל שבא להיפטר מכתובה משום אחד הדברים שהאשה מפסידה כתובתה מחמתם (ראה לעיל: המפסידות כתובתן) באופן שהיה נפטר בכך אילו היה טוען טענת ברי, אבל טען טענת שמא, כגון שטען שמא זינתה תחתיו ברצון, והאשה טוענת ברי שלא זינתה - להלכה, שברי-ושמא (ראה ערכו) ברי אינו עדיף, והנתבע פטור (ראה ערך ברי ושמא: בספק חיוב), וכשאין חזקה או מיגו מסייעים לטענת האשה (ראה ערך הנ"ל: ברי בצירוף סיוע) - נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמכל מקום חייב הבעל בכתובה, כדין ברי ושמא בלווה הטוען "איני יודע אם פרעתיך", שחייב לשלם, מפני שהחיוב הוא ודאי, וספק אם פרע (ראה ערך הנ"ל: בספק פרעון), ואף כאן חיוב הכתובה הוא ודאי, וספק אם נפטר הבעל ממנו (השלמה יבמות סה א-ב; חידושי מהרי"ט כתובות ט א; הפלאה שם ט ב, ושם פא א, וקונטרס אחרון קטו ס"ק יח; שב שמעתתא ב י).

• ויש סוברים שפטור, כדין הטוען "איני יודע אם נתחייבתי" (תוספות סוטה כה ב ד"ה בית, לפי תומים עה ס"ק כב, ורש"ש סוטה לא א, וחידושי ר' מאיר שמחה שם כה ב ; חידושי חתם סופר כתובות ט ב), שכיון שלא ניתנה כתובה להיגבות מחיים (ראה לעיל: שעת חיובה), כל זמן שלא נתאלמנה או נתגרשה עדיין לא חל החיוב (תומים וחידושי חתם סופר ורש"ש שם).

הערות שוליים