מיקרופדיה תלמודית:כלי הדיינים

הגדרה^[1] - כלים המשמשים את בית הדין בדין, והחובה להחזיקם

הכלים וחיובם

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א), והלא צריך להיות "אשר תלמדם", אלא אלו כלי הדיינים (רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא בסנהדרין ז ב), שהם דבר המיטלטל ושייך בהם לשון "שימה" (רש"י שם ד"ה כלי הדיינים), וצריך שיהיו מזומנים במקום מושב בית-דין (ראה ערכו. כן משמע מטור חו"מ א, בשם רב האי), ויהיו כליהם מצויים עמהם תמיד (מאירי שם)^[2]. ואמרו על אחד האמוראים, שכשהיה יוצא לדין היה אומר: הביאו לי כלי עבודתי, מקל ורצועה ושופר וסנדל (רב הונא בגמ' שם), מקל למכת-מרדות (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה מקל)^[3], רצועה למלקות (רש"י שם ד"ה רצועה), שופר לחרם (ראה ערך חרם א) ונדוי (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה שופר), וסנדל לחליצה (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה סנדל)^[4].

להלכה

מהגאונים יש שהביא דין זה להלכה, אלא שהשמיט סנדל (טור שם, בשם רב האי), שאין צורך בזה בכל מקום, שהרי רוב העולם הולכים - בזמנם - בסנדל הכשר לחליצה (העיטור ג - גט חליצה, דף ה טור א במהדורת רמ"י, בשם רב האי)^[5], והוסיף ספר-תורה (ראה ערכו. טור שם, בשם רב האי), שכשהיו משביעים בעל דין, היו משביעים אותו וספר תורה בידו, לאיים עליו (ראה ערך שבועת הדינים. פרישה שם סק"ג (שירת דבורה והמאו"ר), על פי טור חו"מ פז לא ולה).

וראשונים נחלקו בדבר: יש שהביאו להלכה שצריכים בית דין שיהיו להם כלי הדיינים (רי"ף סנהדרין שם; רא"ש שם א י; מאירי שם; טור שם; רבנו ירוחם, מישרים א ד); ויש שהשמיטו הדין (רמב"ם סנהדרין א; פסקי רי"ד שם; פסקי ריא"ז שם; קיצור פסקי הרא"ש שם; שו"ע ורמ"א שם), ונחלקו בטעמם:

• יש מפרשים שמכיון שאמרו בתלמוד שאחד האמוראים היה אומר כן, מוכח ששאר דיינים אינם נוהגים בכך (כן מצדד באורים שם סק"א).

• יש מפרשים שלא הוצרכו לכלים אלו אלא דיינים סמוכים (סמ"ע שם סק"א), אלא שבזמן שיש דיינים סמוכים אף הדיינים שאינם סמוכים צריכים לכלים אלו, לרדות את העוברים על פסק הסמוכים (אורים שם, לדעה זו).

• יש מפרשים שאין הדיין צריך כלי דיינים אלא בשעה שהדור סרבנים וזקוקים לכך (עטרת צבי, תשובה שבסוף הספר, על פי מהרש"א סנהדרין שם).

• ויש מפרשים שהדרשה אינה אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. אורים שם, בדעת הרמב"ם, לדעה הנ"ל), או שאינה אלא רשות, ואין דברים אלו מעכבים (פלפולא חריפתא לקיצור פסקי הרא"ש שם), או שאינה אלא אגדה (ראה ערכו), ואין למדים ממנה הלכה (ראה ערך הנ"ל: אין למדין מאגדה. שבות יעקב א קלד).

בימינו

בזמן הזה כתבו הפוסקים שלא ראו לזקני הרבנים שמחזיקים הכלים הללו (סמ"ע שם), ואם רוצה להחזיקם, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאם רוצה להחזיקם - רשאי, ואין בו משום יוהרא (שבות יעקב שם).

• ויש אומרים שאסור לעשות כן, שיש בו משום יוהרא, לעשות מעשה שלא נהגו זקני הרבנים לעשותו, ועוד שמראה בעצמו שיודע לדון דין תורה (עטרת צבי חו"מ שם סק"א, ובתשובה שבסוף הספר).

הערות שוליים