מיקרופדיה תלמודית:כליות

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:23, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זוג אברים פנימיים בגוף בעלי חיים

צורתן ומהותן

מהותן

הכליות נבראו לנקות את הדם מהנוזלים שאינם ראויים להיות דם, ובבהמה הן נמצאות סמוך לשדרה (ראה ערכו) שלה, קרוב לכבד (ראה ערכו), כאשר הכליה הימנית גבוהה יותר מהשמאלית (כן משמע מיבין שמועה לרשב"ץ, טריפה ד"ה כליות).

צורתן

הכליות הן חלקות (כן משמע מרש"י תהלים נא ח, ורש"י ראש השנה כו א ד"ה טוחות, לגירסת הרש"ש שם), וכל כליה דומה לגרגר חיטה (אבן עזרא דברים לב יד; השרשים לרד"ק, כליות), אבל כלית בהמה גסה עשויה חתיכות-חתיכות, נפרדות קצת זו מזו, וכל אחת מהחתיכות נקראת "ענבא" (בית יוסף יו"ד מד ה, בשם מהר"י בן חביב). צבע הכליה נוטה לאדום (בית יוסף שם, בשם העיטור; לבוש שם ט), ויש בה רוב דם (כן משמע מאיסור והיתר הארוך נג ה; רמ"א יו"ד עד א). באמצע הכליה יש חריץ (כן משמע מחולין נה א), ובו ה"לובן" (ראה להלן: בטריפות), היוצא מתחת המתניים (כן משמע מהגמ' שם), והוא המקום שבו הכליה מחוברת אל הגוף (יבין שמועה שם). הכליות מוקפות בחֵלב (ראה ערך חלב א: החלבים האסורים, ושם: חלב הכליות. כן משמע מחולין קכו ב, ורש"י ד"ה כוליא) ובשני קרומים, אחד בין החלב לכליה, ואחד על החלב (כן משמע מחולין צג א, ורש"י ד"ה עילאה וד"ה תתאה).

שמם

השם כליות לאברים אלה שבגוף הבהמה הוזכר בתורה בהקטרת אימורי הקרבנות או תנופתם (ראה להלן: בקרבנות). בנביאים ובכתובים הוזכר שם זה אף לענין אברים אלו שבגוף האדם (ירמיהו יא כ, ותהלים ז י, ועוד), ונקראו כליות, מגזרת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד ג), כי שם כח התאוה למשגל (אבן עזרא שמות כט יג, ויקרא ג ד, ותהלים קלט יג; השרשים לרד"ק שם; יבין שמועה שם).

וכן נקראו טוחות, שנאמר: מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה (איוב לח לו), ודרשו: אלו כליות (ראש השנה כו א), שהן חלקות (רש"י תהלים נא ח, וראש השנה שם, לגירסת הרש"ש שם), או לפי שהם טוחות מן החלב אשר עליהם, מלשון: וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד מב. רמב"ן איוב שם), שהן טוחות ומכוסות בחלב (השרשים לרד"ק, טוח)[2].

בטריפות

בהמה שניטלו ממנה הכליות, הרי היא כשרה (משנה חולין נד א; תורת כהנים שמיני פרק ג ט; רמב"ם שחיטה ח כה; טוש"ע יו"ד מד א) - ואפילו ניטלו שתי כליותיה (ראב"ן רנו, בשם רב האי גאון; מאירי חולין נה א), שאין חילוק בין כליה אחת לשתים לשום דין (הגהות מהרש"ל לשערי דורא פט)[3] - שנאמר: נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל (ויקרא כב ח), מה נבילה שאין כמוה חיה, אף טריפה שאין כמוה חיה, יצאה זו שכמוה חיה (תורת כהנים שם), שהואיל ויש בריות שאין להן כליה, אף בהמה זו יכולה לחיות בלא כליה (יבין שמועה שם).

על ידי חולי

ודוקא כשנבראה כך, אבל ניטלו הכליות על ידי חולי - אסורה (כן משמע מרמב"ן ור"ן חולין עו א; ארחות חיים, טריפות לו, וכלבו קט, בדעת הראב"ד; שו"ע יו"ד מד ו), שכיון שכבר נאסרה כשקטנו לפחות מכשיעור (ראה להלן) - שאין דרך הכליה להינטל כולה בבת אחת מחמת החולי, אלא הולכת וקטנה עד שלא נשאר ממנה כלום (לבוש שם ו) - איך תחזור להכשרה כשכלו לגמרי (ארחות חיים וכלבו ושו"ע ולבוש שם)[4], ולכן צריך לבדוק את מקום הכליות, אם הוא מלא חֵלב, ניכר שכך נבראה, וכשרה, ואם נמצא שם חלל ומקום ריק, ניכר שהיו לה כליות, אלא שנימוחו, וטריפה (ארחות חיים וכלבו ומאירי ושו"ע ולבוש שם).

ניטלו הכליות ביד, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכשרה (כן משמע מהרמב"ן ור"ן שם; מאירי שם נה ב, בשם יש מפרשים; שו"ע שם; לבוש שם א); ויש סוברים שאסורה (מאירי שם; כן משמע מהים של שלמה חולין ג ח, בדעת הראב"ד, ומהט"ז שם ס"ק יג).

נבראה עם מספר כליות שונה

בהמה שנבראה עם כליה אחת, הרי זו כשרה (הלכות גדולות, טריפות, עמ' תרל במהדורת מכון ירושלים; ראב"ן רנו, בשם רב האי גאון; רמב"ם שחיטה ח כה, ופירוש המשניות חולין נד א; רוקח שצט; ארחות חיים שם; כלבו קא; מרדכי חולין תרל; שו"ע שם א), וכן אם נבראה בלא כליות כלל (כן משמע מהרמב"ם שם כד; רוקח וארחות חיים וכלבו שם), וכן אם נבראה עם שלוש כליות - או יותר (ראב"ן שם; רוקח שצו; מרדכי שם) - כשרה (הלכות גדולות שם; רי"ף חולין נה ב; רמב"ם שם כה, ופירוש המשניות שם; רוקח שם ושצט; מרדכי שם; רא"ש שם ג מה; מאירי שם נה ב; טוש"ע שם), שכל יתר (ראה ערכו) הרי הוא כנטול (ראה ערך יתר: "יתר כנטול". רי"ף וראב"ן ומאירי ורא"ש ומרדכי שם; ט"ז שם סק"א), והרי שנינו שאם ניטלו הכליות, כשרה היא (ראה לעיל. מרדכי שם)[5].

כשלקתה באחת הכליות

בהמה שלקתה בכליה אחת - וכל שכן בשתיהן (רש"י שם מב ב ד"ה לקתה, ונה א ד"ה בכוליא) - נחלקו בה אמוראים:

  • יש אומרים שהרי זו טריפה (רכיש בר פפא בשם רב בגמ' שם מב ב, ונה א), ושונה הדבר מניטלה הכליה, או ניקבה, או נחתכה, שאין הבהמה נטרפת משום כך (ראה לעיל וראה להלן), לפי שהליקוי מכאיב לה יותר (כן משמע מהרשב"א שם נה א, ור"ן שם עו א), ולכן מזיק לה יותר (כן משמע מהרא"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם שחיטה ח כו; טוש"ע יו"ד מד ב).
  • ויש אומרים שאינו טריפה (גמ' שם מג א, בדעת עולא, לפי רש"י שם ד"ה למעוטי, ותוספות שם ד"ה הנך, ותורת הבית הארוך ב ג, ורשב"א שם נד א)[6].

לא אמרו שטריפה כשלקתה בכליתה, אלא אם כן הגיע הליקוי למקום חריץ (גמ' שם נה א; כן משמע מהרמב"ם שם כו, וטוש"ע שם ב), היינו, מקום הלובן היוצא מתחת המתניים (כן משמע מהגמ' שם) הנכנס באמצע הכליה (רי"ף ורמב"ם ומאירי ושו"ע שם, לפי משיב דבר ב כח; רשב"א שם), הוא מקום שהגידים מעורים שם (רש"י שם ב ד"ה למקום; שבלי הלקט, טריפות י; ר"ן שם), היינו, אותו חוט שבכליה, שבו היא תלויה (ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף פט, ב, בשם פירוש הקדמונים, ושסמכו על כך רבותינו למעשה; אור זרוע א תכג, בשם רש"י ופירוש הקדמונים)[7], אבל אם לא הגיע הליקוי למקום חריץ, הרי היא כשרה, ואף על פי שסופו להגיע לשם, הרי אם ינתנו לה סמי מרפא, סופה להתרפא (תורת הבית הארוך ב ג).

הגיע עד למקום החריץ, אבל לא הגיע אל הלובן שהוא מקום החריץ עצמו - כשרה (כן משמע מאור זרוע שם; ארחות חיים, טריפות לו, בשם מספר ראשונים; ים של שלמה חולין ג פז; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ז; ועוד)[8], ואף על פי שאין הפסק בין הליקוי ללובן (פרי מגדים שם).

לא היה הליקוי אלא בלובן, ואילו כל שאר הכליה בריאה - טריפה (שו"ע שם ג; לבוש שם ג), לפי ששם הוא עיקר חיותה (בית יוסף שם; לבוש שם; ט"ז שם סק"י)[9].

מהות הליקוי

ליקוי שאמרו, נחלקו בו ראשונים:

  • יש מפרשים שהיינו, כגון שמלאה מוגלה (רש"י חולין נה א ד"ה לקתה; מאירי שם, בשם חכמי הצרפתים; התרומה כ), ואף אותם שפירשו ליקוי זה בענין אחר (ראה להלן) סוברים שאם נמצאת בכליה ליחה - היינו, מוגלה (כסף משנה שחיטה ח כו) - אף על פי שאינה סרוחה, הרי זו טריפה (רמב"ם שם; מאירי שם; שו"ע שם ב), שהרי אמרו שכליה המלאה מוגלה טריפה היא (גמ' שם מח א; כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם). ונחלקו ראשונים אם לדעתם אף כליה שיש בה מוגלה אינה טריפה אלא אם כן הגיעה המוגלה למקום חריץ (ראה לעיל. תורת הבית הארוך ב ג; טור שם, לפי בית יוסף שם; שו"ע שם); או שאפילו אם לא הגיעה המוגלה למקום חריץ הרי זו טריפה (ראבי"ה שם, בדעת המדקדק בשערים; מרדכי חולין תרל, ואגור אלף קלו, ואיסור והיתר הארוך נג ד, בשמו; ים של שלמה חולין ג פו; הגהות הרמ"א לאיסור והיתר הארוך שם; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ו).
  • יש מפרשים שליקוי הוא בשר שנתמסמס (כן משמע מהרמב"ם וטוש"ע שם; רמב"ן שם נה ב; תורת הבית הארוך שם, ורשב"א שם א; רא"ש שם) מחמת חולי (רא"ש שם), ונעשה כבשר המת שהבאיש אחר ימים (רמב"ם ושו"ע שם), ונופל חתיכות חתיכות (רמב"ן שם) עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי (תורת הבית ורשב"א שם; רא"ש שם), אבל אם נמס בשרה קצת, ולא הגיע לכדי שיהיה הרופא גוררו - כשרה (תורת הבית שם)[10].
  • יש מפרשים שליקוי הוא שנשתנה המראה (העיטור ב - שחיטה, דף לה טור א במהדורת רמ"י; איסור והיתר הארוך הארוך נג ה; מאירי שם, בשם יש מפרשים, ודחה; טוש"ע שם ח), כגון שיש לובן בכליה (העיטור שם), או שהשחירה כדיו, והוא הדין לכל דבר הנראה ליקוי, שהרי מהות הליקוי לא נתפרשה (תמים דעים יג, ותשובות ופסקים לראב"ד צו)[11].
  • ויש מפרשים שליקוי היינו מכת חרב בלא מוגלה (ראבי"ה שם, בשם המדקדק בשערים; מרדכי ואגור שם, בשמו), ואף לסוברים שליקוי הוא מוגלה, מכת חרב דינה כמוגלה (ראבי"ה שם; מרדכי ואגור שם, בשמו; אור זרוע א תכג, והגהות אש"רי חולין ג מה, בדעת רש"י; רמ"א שם ב)[12].

ניקבה הכליה

בהמה שניקבה כליתה, הרי זו כשרה (חולין נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם א), אפילו אם הגיע הנקב עד מקום החריץ (רשב"א שם א, ותורת הבית הארוך ב ג; רא"ש שם ג מה; ר"ן שם; טוש"ע שם)[13]. ודווקא כשניקבה שלא על ידי חולי (העיטור שם; איסור והיתר הארוך נג ב; ש"ך שם סק"ב, בשמו), אלא על ידי מכה - או מחט (ש"ך שם) - שלאחר מכן חוזרת הבהמה ונרפאת (העיטור שם), אבל ניקבה על ידי חולי, כליקוי הוא, וטריפה (ראה לעיל. העיטור שם; ש"ך שם); ויש המצדדים, שאף אם ניקבה כליתה על ידי חולי, כשירה היא (ב"ח שם, שכן משמעות הפוסקים), וכתבו אחרונים שלהלכה יש להכשיר אם לא הגיע הנקב למקום החריץ (ראה לעיל. פרי מגדים שם, שפתי דעת סק"ב; פרי חדש שם סק"ב; מחזיק ברכה שם ס"ק טז).

נחתכה הכליה

בהמה שנחתכה כליתה, הרי זו כשירה, אפילו אם הגיע החתך עד מקום החריץ (רשב"א שם, ותורת הבית שם; רא"ש שם ג מה; טוש"ע שם)[14]. ואפילו אם נחסרה הכליה - כשרה (טור שם; הגהות שערי דורא פט; תורת חטאת פט ד, בשם הרא"ש; ט"ז שם סק"ב; פרי חדש שם סק"ב)[15]. אבל אם נבקעה הכליה לשנים - טריפה (ראב"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף פט; איסור והיתר הארוך נג ה, וים של שלמה חולין ג פו, בשמו)[16].

מים בכליה

נמצאו בכליה מים זכים, הרי הבהמה כשרה (חולין מח א, ושם נה ב; רמב"ם שם כו; טוש"ע שם ב), אבל נמצאו בה מים עכורים או סרוחים, הרי זו טריפה (גמ' שם נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

נמצאו בה מים שמראיהם רע, אבל לא היו עכורים, אלא מראיהם כמראה הדבש, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמיחוי בשר הכליה הוא שנתערב בהם - ואין מראה המים רע אלא מחמת חולי וליקוי שהיו בבהמה (לבוש שם ב) - והרי זה כנמצאו בה מים עכורים, ולא אמרו "מים זכים" אלא על ליחה לבנה כמים (שו"ת הרשב"א ג רנח; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן המנהג (רמ"א שם).
  • ויש סוברים שאין להטריף משום מיחוי הכליה, וכל שאינם עכורים ממש חשובים מים זכים, בכל מראה שיהיו (הגהות אש"רי חולין ג מה, לפי בית יוסף שם; שו"ע שם, בסתם)

דם בכליה

כליה שנמצא בה דם, דינה כנמצאו בה מים זכים (ראה לעיל), והבהמה כשרה (תשובות הגאונים (חמדה גנוזה) קכב; ראבי"ה ואור זרוע שם, בשם הלכות גדולות; שו"ע שם; ועוד), שהרי לא אמרו שטריפה אלא בנמצאו בה מים עכורים או סרוחים, ולא בנמצא בה דם, לפי שדם הוא בריאות ולא ליקוי (תשובות הגאונים שם; ראבי"ה ואור זרוע שם, בשם הלכות גדולות)[17].

אבנים בכליה

בהמה שנמצאו אבנים בכליתה, הרי זו כשירה (רוקח שצח; ארחות חיים, טריפות לו; שו"ע שם ד), לפי שמשם יורדות לגיד הערוה (רוקח שם). אם הגיעו האבנים אף למקום חריץ, נחלקו ראשונים: יש סוברים, שטריפה היא (ארחות חיים שם); ויש סוברים, שכשירה היא (רוקח שם, לפי תורת חטאת פט ו, וש"ך שם ס"ק יא, ופרי חדש שם סק"ח), לפי שדרכן לגדול שם (תורת חטאת שם)[18].

כליה קטנה ביותר

בהמה שנמצאה כליתה קטנה ביותר - ואפילו רק אחת משתי כליותיה (איסור והיתר הארוך הארוך נג ג; ים של שלמה שם ג פח) - הרי זו טריפה (גמ' שם נה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה). ודווקא שהיתה גדולה ונתקטנה (רא"ש שם ג מה; איסור והיתר הארוך שם, בשמו) מאליה מחמת חולי (רש"י שם ד"ה הקטינה; טוש"ע שם), או בידי אדם (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), אבל אם היתה קטנה בתולדתה, הרי זו כשירה (תורת הבית ורשב"א שם; רא"ש ומאירי שם; טוש"ע שם). ומראה מוכיח עליה, שכאשר רואים שהקרום שלה כווץ, בידוע שמחמת חולי הוא, ואם אינו כווץ אלא עשוי כמידת הכליה, מוכח הדבר שתחילת בריאתה היתה כך, וכשרה (ר"ן שם, בשם הראב"ד,; שו"ע שם), ואם אין אפשרות לדעת אם נתקטנה מחמת חולי או לא, הרי זו טריפה (ערוך השלחן שם יז)[19].

שיעור הקטנות המטריפה, בבהמה דקה הוא עד כפול - בינוני (העיטור שם, בשם רב האי גאון) - ובבהמה גסה - ובחיה (בעי חיי עץ הדעת יו"ד סו) - עד כענבה בינונית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו ענבי הגפן (ראב"ן רנו; ים של שלמה שם; בית יוסף וב"ח שם, בדעת רבנו יונה), שהיו במקומם בארץ ישראל גדולים יותר מפול (ראב"ן שם)[20]. היה שיעורה כפול או כענבה, נחלקו הדעות אם כשרה היא (הלכות גדולות שם; הלכות פסוקות עמ' קצח; ראב"ן שם; העיטור שם, בשם רב האי גאון); או שהיא טריפה (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם; רא"ש שם), שכן אמרו: כל שיעורי חכמים להחמיר (חולין נה א. רמב"ן רשב"א ור"ן שם נה ב), ואיסור תורה הוא (רא"ש שם). ולכן, בשאלה אם "עד, ועד בכלל" או "עד, ולא עד בכלל" הולכים לחומרא, ושכשאמרו עד כפול וכענבה, היינו שבשיעורים אלה היא טריפה (רשב"א ורא"ש ורבנו ירוחם ור"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

כליות עוף

כליה של עוף, נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שאין בה טרפות (רמב"ם שם י י, לפי שבט הלוי ב יז; תורת הבית ב ג, במסקנתו; מאירי שם נה ב, בשם גדולי האחרונים), שהואיל ואפילו בבהמה לא אסרו ליקוי ומוגלה וכיוצא בזה אלא אם הגיעו למקום חריץ (ראה לעיל), היינו הלובן שבתוך הכליה (ראה לעיל), אין זה שייך בעוף, לפי שאין לובן בכליתו (תורת הבית שם; מאירי שם, בשם גדולי האחרונים; פרי חדש שם ס"ק יח)[21]. ולכן לא נתנו שיעור לכלית העוף שנתקטנה, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם), שכיון שקטנות הכליה אינה אוסרת בעוף, הוא הדין לשאר דברים האוסרים (כסף משנה, בדעת הרמב"ם שם). וכן הלכה (טוש"ע שם י; פרי חדש שם).
  • ויש סוברים שעוף שלקתה כליתו, הרי הוא טריפה (מאירי שם; בדק הבית ב ג)[22].

בקרבנות

הכליות הן בכלל האמורים (ראה ערכו. תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד; רמב"ם מעשה הקרבנות א יח) [האיברים ששורפים אותם על גבי המזבח, מן החטאות הנאכלות, האשמות והשלמים], כמו שנאמר: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וגו' יְסִירֶנָּה, וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ וגו' הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ג ד-ה, ועוד), ובטעם הדבר כתבו ראשונים שהם כלי המחשבה והתאוה (רמב"ן ויקרא א ט; חינוך צה).

עיכוב

הכליות ויותרת הכבד - היינו חצר-הכבד (ראה ערכו), שהוא אחד מהאמורים (ראה ערכו) - אין מעכבות זו את זו, שכן דרשו: וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (ויקרא ג ד), יסיר יותרת אף על פי שאין כליות, יסיר כליות אף על פי שאין יותרת, ואפילו אם אבדו הכליות, יקטיר את היותרת. וכן הכליות עצמן אינן מעכבות זו את זו, שכן דרשו: יסירנה (ויקרא שם), אפילו כוליא אחת (תורת כהנים, ויקרא נדבה פרשה יד ט, וראב"ד שם)[23].

תנופה

הכליות הן מהאימורים הטעונים תנופה (ראה ערכו. תורת כהנים צו פרשה יא י; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ח), שנאמר בתנופה: מֵאִשֵּׁי ה' (ויקרא ז לה), לרבות שתי הכליות (תורת כהנים שם), והן מונחות על היד בשעת ההנפה, למעלה מהחזה והשוק (רמב"ם שם). אף אם נטמאת הכליה, ולא נשארה אלא כליה אחת, טעונה תנופה, שנאמר שם: אֹתוֹ (ויקרא ז ל), אפילו כוליא אחת (תורת כהנים וראב"ד לתורת כהנים שם).

דמן וחלבן

בישול

הכליות, כתבו ראשונים רבים שאסור לבשלן בקדירה - משום שיש בהן רוב דם (רמ"א יו"ד עד א) - ושהמנהג לצלותם (האגור אלף רמה ואיסור והיתר הארוך הארוך א כא, בשם הרוקח; הגהות שערי דורא לח; מהרי"ל, איסור והיתר משערי דורא; רמ"א שם, בשם יש אומרים), אבל לאחר צלייתן, מותר לבשלן (מהרי"ל שם); ויש מהאחרונים שכתבו שהמנהג לבשלם (בית יוסף שם), והיתר גמור הוא (לבוש שם א).

לדעה הראשונה אם נתבשלה הכליה עם שאר בשר, נחלקו בה ראשונים אם הכליה מותרת (איסור והיתר הארוך שם, בשם הרוקח), וכן הלכה (רמ"א שם, בשם יש אומרים); או שאפילו אם אין בתבשיל שישים כנגד הכליה, התבשיל מותר, אבל הכליה אסורה (הגהות שערי דורא שם, בשם מהר"י טרושין; מהרי"ל שם).

מליחה

מליחת הכליות עם שאר בשר, יש שכתבו שאין לעשות כן (איסור והיתר הארוך הארוך א יט, בשם הרוקח) לכתחילה (איסור והיתר הארוך שם, לדעה זו); ויש שכתבו, שאף על פי שיש בהן רוב דם, מותר למלוח אותן עם שאר בשר (רמ"א שם), ואפילו לכתחילה (ש"ך שם סק"ד).

צלייה ומליחה עם החלב

כליה שנצלתה - או שנמלחה (רבנו ירוחם טו ה יב) - עם החֵלב (ראה ערכו) שעליה - שאסור באכילה (ראה ערך חלב: החלבים האסורים, ושם: חלב הכליות) - נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שמותרת (כן משמע מתוספות חולין צז א ד"ה כוליא, וסמ"ק רד, ורא"ש שם ז כד; תורת הבית הארוך ד א; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים; ר"ן שם; טוש"ע שם), שהקרום מפסיק בין החלב לכליה (רש"י שם ד"ה כוליא בחלבה; תוספות ורא"ש ור"ן שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים), ונבלע החלב בקרום (רא"ש שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים), והקרום מונע את הכליה מלבלוע (תורת הבית הארוך שם ורשב"א חולין שם), ומכל מקום יש להסיר מהכליה כדי קליפה (ראה ערך נטילה; קליפה. כן מצדדים התוספות והרא"ש שם; רבנו ירוחם שם; ר"ן שם; טוש"ע שם).
  • ויש סוברים שאסורה היא (רי"ף ורמב"ם, לפי שו"ת הב"ח נד; הגהות סמ"ק שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים; תרומת הדשן פסקים צח; רמ"א שם, שכן המנהג), שלדעתם אין הקרום מונע את הכליה מלבלוע (הגהות סמ"ק שם; רבנו ירוחם שם, בשם יש מפרשים; שו"ת הב"ח שם), והחלב נבלע בכל הכליה (הגהות סמ"ק שם)[24].

הערות שוליים

  1. ל, טורים תרמט-תרעב.
  2. וענין החכמה בכליות, כמו: אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי (תהלים טז ז. רמב"ן איוב שם).
  3. ויש הסוברים שלא אמרו אלא כשניטלה כליה אחת, אבל אם ניטלו שתי כליותיה הרי היא טריפה (כן משמע מפסקי ר"י מפאריש הוראות מרבני צרפת יא; דברי זאב יט ח, בדעת הלכות גדולות).
  4. ויש שביאר שהחולי בכליה מכאיב לבהמה יותר מנטילתה, עד שהיא נטרפת בכך, ושוב אין לה תקנה (ר"ן שם); ויש מהאחרונים סוברים שאף אם ניטלו הכליות על ידי חולי, כשירה היא (ים של שלמה שם; ב"ח שם, בשמו; פרי חדש שם ס"ק יג), ואף על פי שכבר נאסרה כשקטנו הכליות, חוזרת היא להכשרה, לפי שנתרפאה מעצמה, ולא על ידי אדם (ים של שלמה שם), או לפי שנתבטל הכאב שהיה מכאיבה יותר כשהיתה הכליה קטנה (פרי חדש שם ס"ק יג; ערוך השלחן שם יט, בפירוש הראשון), ואין הטריפות בכליות מצד עצם האבר אלא מצד הכאב (ערוך השלחן שם).
  5. ויש שלמדו כן ממה שדרשו את הכתוב לענין הקטרת האמורים (ראה ערכו): וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת (ויקרא ז ד), ולא בעלת כוליא אחת, ולא בעלת שלוש כוליות (בכורות לט א; תורת כהנים ויקרא, נדבה פרק יד ז), ומכך שפסלה אותה התורה לגבוה, הרי שלהדיוט היא כשרה (הלכות גדולות ורי"ף וראב"ן ורא"ש ומרדכי שם).
  6. ויש שכתבו שהכל מודים שהוא טריפה, ולדעה זו הוא טריפה, אלא שלא נלמד מהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. נקודות הכסף ודגול מרבבה שם, בדעת הרמב"ם), אלא מהכתוב: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב), חיה אכול, שאינה חיה לא תאכל (חולין מב א. דגול מרבבה שם).
  7. ויש סוברים שהכוונה היא לכל לובן שבכליה (ראבי"ה ואור זרוע שם, בשם יש מפרשים; זר זהב לאיסור והיתר הארוך נג ה, בדעת הטוש"ע שם).
  8. ויש סוברים שהואיל והגיע הליקוי עד הלובן, אף על פי שהלובן שלם, הרי היא טריפה (מגיד משנה שחיטה ח כו, בדעת הרמב"ם; לבוש שם ב; תבואות שור שם סק"ב).
  9. ויש מהראשונים סובר שאינה טריפה (תמים דעים יג, ותשובות ופסקים לראב"ד צו).
  10. ואף על פי שאם ניטלו הכליות - כשרה (ראה לעיל), קיבלו חכמים שאם נתמסמס הבשר - טריפה היא (רא"ש שם).
  11. ואף על פי שבכל האברים אין שינוי מראה פוסל (ראה ערך מראות), מכל מקום פוסל הוא בכליה, משום שליקוי פוסל בה, ושינוי מראה הוא ליקוי (ש"ך שם ס"ק יט).
  12. ויש שכתב בדעת אחד הראשונים, שסובר שבהמה שלקתה במכת חרב, הרי היא כשרה (הגהות הרמ"א, בדעת האיסור והיתר הארוך שם).
  13. ושונה הדבר מלקתה הכליה, שהבהמה נטרפת משום כך (ראה לעיל), לפי שהליקוי מכאיב ומזיק לה יותר (כן משמע מהרא"ש שם).
  14. ויש הסוברים בדעת המפרשים שליקוי היינו מכת חרב (ראה לעיל), שבהמה שנחתכה כליתה, הרי היא טריפה (ים של שלמה חולין ג פו; כן משמע מדברי חמודות שם ג רלח).
  15. ויש הסוברים שאם נחסרה, הרי זו טריפה (כן משמע מהרוקח תסד; ים של שלמה חולין ג פו).
  16. על בהמה שנפלה ממקום גבוה, ונתרסקו שתי הכליות או נתרסקה אחת מהן, ראה ערך נפולה.
  17. ויש מהאחרונים הסובר שדוקא מים זכים הכשירו ולא דם, שאין מסתבר שדם יהיה עדיף ממים עכורים - שאם נמצאו בה, טריפה היא (ראה לעיל) - ואין ליקוי גדול מכליה המליאה דם (ים של שלמה חולין ג פז; ט"ז שם סק"ט).
  18. ויש מהאחרונים שכתבו לחלק, שיש אבנים הבאות מחמת שתיית משקים שאינם נקיים מאבנים ומצרורות, ולא מחמת ליקוי בכליה, שאפילו נמצאו במקום חריץ - כשרה היא, ויש אבנים הנוצרות בתוך הכליות, ממכה שיש בכליות, היינו מחמת ליקוי בכליה, ואלו אבנים לבנות, שאם נמצאו במקום חריץ, הרי זו טריפה (תבואות שור שם; האלף לך שלמה יו"ד קא).
  19. ויש שכתב בדעת ראשונים, שאף אם היתה הכליה קטנה מתחילה, הרי זו טריפה (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).
  20. ויש המפרש שכלית בהמה גסה עשויה חתיכות-חתיכות, נפרדות קצת זו מזו, ואחת מהן נקראת ענבה (בית יוסף וב"ח שם, בשם מהר"י בן חביב).
  21. לטעמים נוספים, ראה שו"ת מהרי"ל שם.
  22. ויש מהפוסקים שפסק להחמיר כדעה זו, אם לא בהפסד-מרבה (ראה ערכו. לבוש שם י).
  23. על זמן הקטרת הכליות ביחס לשאר האימורים, ראה ערך הקטרה א: אימורים; על בהמה שיש לה כליה אחת, אם אסורה למזבח, ראה ערך מחסר אבר; על בהמה שיש לה שלש כליות, אם אסורה למזבח, ראה ערך יתר: בתורת מום.
  24. לטעמים נוספים, ראה: הגהות סמ"ק שם; רבנו ירוחם שם; תרומת הדשן שם.