דרשני:נר הבדלה במוצאי שבת שחל ביו''ט (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:30, 14 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן יט

נר הבדלה במוצאי שבת שחל ביו"ט

כאשר חל יו"ט ביום ראשון [דבר שכיח מאד בחו"ל, כאשר יו"ט ראשון חל בשבת ולמחרתו יו"ט שני], מצינו מנהגים שונים כיצד נעשית ההבדלה על הנר:

יש הנוהגים לחבר את הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט זה לזה כדי ליצור אבוקה [כנהוג בכל הבדלה הנעשית במוצ"ש ביום חול], ולאחר מכן מפרידים את הנרות ומחזירים כל נר למקומו.

לעומתם יש שאינם מחברים את הנרות, מחשש שיש איסור כיבוי ביו"ט בשעת חיבור הנרות [כי על ידי המסת החלב הנר נכבה מהר יותר], או מחשש כיבוי כאשר מפריד את הנרות מחיבורם. וכדי שלא להיכנס לחששות אלו, הם מדליקים שני גפרורים ומחברים אותם יחד, ולאחר מכן מניחים אותם והם כבים מאליהם.

'פטנט' נוסף לצאת מחשש איסור כיבוי הוא 'נר יקנה"ז' המשווק לאחרונה, שהוא נר מיוחד בעל שתי פתילות המתחברות אחת לחברתה בראש הנר, כדי שניתן יהיה להדליק את הנר לצורך הבדלה באבוקה, ולאחר מכן נר זה כבה מעצמו.

מאידך יש הנוהגים להדליק לכבוד יו"ט נר בעל שתי פתילות [אבוקה], כדי שיוכלו לברך עליו 'בורא מאורי האש' [למרות שבכל יו"ט הם מדליקים נר עם פתילה אחת].

ויש שאינם עושים כל פעולה לצורך יצירת אבוקה, אלא מדליקים אך ורק את הורך יצירת אבוקההם, ולא נוגעים בנרות אלו כדי ליצור אבוקה, והם נכבים מאליהם. נרות הרגילים לכבוד יו"ט, ובשעת ההבדלה מביטים עליהם ומברכים 'בורא מאורי האש', ולא נוגעים בנרות אלו כדי ליצור אבוקה.

ויש לברר את הטעמים לכל מנהג ומנהג.

מנהגו של הלקט יושר להדליק נרות יו"ט על אבוקה

א.

בלימוד סוגיה זו, מפליא מאד שהנושא אינו מוזכר כלל בדברי חז"ל, וגם בדברי רבותינו הראשונים כמעט ולא מוצאים התייחסות אליו, למעט ספר לקט יושר (או"ח דף 103 ד"ה ונוהג בכל ערב יו"ט) שחיברו רבי יוסף ב"ר משה, תלמיד מהרא"י בעל תרומת הדשן [שכתב בספר זה את הנהגות רבו והנהגות גדולי אותו הדור]. וכך נאמר שם: "כשחל יום טוב א' במוצש"ק, היה נוהג שא' מהר"ר אייזיק סגל זצ"ל את אשתו להדליק על נר שעוה שקורין גוונדן קירצן משום אבוקה מצוה להבדלה".

וכוונת דבריו, בגמרא (פסחים קג, ב) מובא ש"אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר". וכתב המגיד משנה (הלכות שבת פרק כט הלכה כו) "פירוש אבוקה כמו חבוקה, שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה". והסיבה לכך שיש מצוה להבדיל על אבוקה מבוארת בדברי הר"ן (פסחים כא, א בדפי הרי"ף ד"ה כי) "משום דמברכינן בורא מאורי האש בלשון ריבוי, לפי שהרבה מאורות יש באור כדאיתא בברכות (נב, ב), והיינו דעדיפא אבוקה מפני שניכרים בה". וכן נפסק בשו"ע (סי' רחצ סע' ב) "מצוה מן המובחר לברך על אבוקה. ויש מי שאומר שאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית". וברמ"א הוסיף: "ונר שיש לו שתי פתילות מיקרי אבוקה". וכתב המשנ"ב (ס"ק ח) "ובנר שלנו אם מונח שם כמה פתילות הוי כמו פתילה עבה ואינה חשובה אבוקה, אך אם מפריד ביניהם שעוה או חלב כגון מה שעושין משעוה שהנרות קלועים יחד או שמדביק יחד שתי נרות להדדי בעת הברכה זהו גם כן חשיב אבוקה".

ולכן כדי לקיים את המצוה להבדיל על אבוקה גם במוצ"ש שחל ביו"ט, ציוה מהר"ר אייזיק סגל לאשתו שתדליק נר שעוה שקורין גוונדן קירצן, כפי שביאר בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן ריח) דהיינו "שהיה להם נרות קלועים געפלאכטען כעין אבוקה". כלומר, לדעת הלקט יושר, במוצ"ש שחל ביו"ט יש להדליק את הנרות של יו"ט בנרות קלועים הנחשבים לאבוקה, כדי שיוכל להבדיל עליהם. וכתב המשנה הלכות על דברי הלקט יושר "וזה פלא". דהיינו פלא שחידוש דין זה לא הוזכר כלל בדברי הקדמונים, וכן פלא על חידוש זה שאינו נצרך, מכיון שאין כל בעיה לקרב את הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט כדי ליצור אבוקה, וכפי שנקט המשנה הלכות לדינא [דבריו יובאו להלן אות ה-ז].

[ראוי לציין כי בספר בירור הלכה (או"ח מהדו"ק ח"א עמ' פא; מהדו"ת ח"א עמ' צג) מפקפק בדבר אמינותו של ספר לקט יושר, שכן ספר זה הודפס על פי כתב יד יחיד ע"י ר' יעקב פריימן בשנת תרס"ג, ולא מצינו בספריהם של גאוני הדורות שהזכירו ספר זה, לא בראשונים שאחר תקופתו ולא בגדולי האחרונים, וגם לא בספרי היוחסין כסדר הדורות ושם הגדולים, ובפרט שבספר זה מופיעים חידושים שאין להם אח ורע בדברי הראשונים [כדוגמת החידוש הנ"ל בענין ההבדלה במוצ"ש שחל ביו"ט]. ומתוך כך הסיק הבירור הלכה שכנראה ספר זה או חלק ממנו מזוייפים. אולם מאידך גיסא, רבים מפוסקי זמנינו מביאים להלכה את דברי הלקט יושר, ובהם שו"ת אגרות משה (או"ח סי' קעא) ושו"ת מנחת שלמה (סימן צא אות כג), וגם בעל המנחת יצחק מרבה להביא ממנו, בדרך כלל בנדונים שלא נמצא להם עד עתה מקור בראשונים].

מנהג שו"ע הרב לא להדליק נר מיוחד לאבוקה - מחשש "נר בטלה"

ב.

לעומת דבריו של הלקט יושר, בשו"ע הרב (הוספות, הבדלה, מנהג בית הרב) כתב: "מוצאי ש"ק שחל ביו"ט אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבות שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק בעת ברכת בורא מאורי האש מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו". ומדבריו ש"מסתכל בנרות כמו שהם", מסתבר כי מדובר בנרות הרגילים הדולקים לכבוד יו"ט, שעליהם יש להסתכל בשעת ברכת מאורי האש, ואין כל צורך להדליק נרות מיוחדים הקלועים כאבוקה כדי לקיים בהם את ההבדלה כפי שהביא הלקט יושר.

ויש להבין מהי הסיבה שלדעת שו"ע הרב, במוצ"ש שחל ביו"ט יש לשנות מן המנהג להבדיל על אבוקה כבכל מוצ"ש, ודי בהסתכלות על הנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו, שהרי מפורש בדברי השו"ע שהבאנו לעיל "שאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית", ולעומת זאת לפי שו"ע הרב הרי מברך רק על הנרות שהודלקו לצורך יו"ט, ולא על אבוקה או נר שהודלק לצורך ההבדלה. ואף שכבר כתב המשנ"ב (סי' רחצ ס"ק ז) שדין זה הוא "רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא", אולם בכל זאת יש צורך לבאר מדוע לא סבר השו"ע הרב לקיים את המנהג להבדיל על אבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט כמו בכל מוצ"ש.

וכנראה סבר השו"ע הרב, שהדלקת נר מיוחד ביו"ט כדי שתהיה אבוקה בשעת ההבדלה אסורה מהדין המפורש בשו"ע בהלכות יו"ט (סימן תקיד סע' ה) ש"נר של בטלה, דהיינו שאין צריך לו, אסור להדליקו". וביאר בשו"ע הרב (שם סע' יג) "נר של בטלה דהיינו שאינו צריך לו כלל אסור להדליקו ביו"ט, שלא הותרה הבערה אפילו שלא לצורך אוכל נפש אלא אם כן יש בה צורך היום קצת". ובמשנה ברורה (ס"ק ל) כתב שאפילו אם מדליק "לאיזה צורך, כגון להראות עושרו ופזרונותיו, כיון שאינו מתכוין לצורך יו"ט או לצורך גופו כלל, אסור".

ולפי זה נראה שיש איסור בהדלקת נר מיוחד ביו"ט לצורך ברכת בורא מאורי האש, שהרי נר זה אינו לצורך יום טוב וגם אינו לצורך גופו. וכנראה בשל כך לא נהג שו"ע הרב כמנהגו של הלקט יושר להדליק לכבוד יו"ט נרות באבוקה, כי לדעת שו"ע הרב כאשר מדליק נר במיוחד לצורך קיום דין הדלקה באבוקה, הרי זה "נר בטלה" שאסור להדליקו ביו"ט.

בהדלקת נר לצורך מצוה ציבורית אין איסור "נר בטלה"

ג.

והנה היה מקום לומר שמאחר והדלקת נר ביו"ט לצורך הבדלה באבוקה נועדה לצורך קיום מצוה של הבדלה באבוקה, שוב אין זה בגדר "נר של בטלה".

אולם זה אינו, כי בהלכות פסח פסק השו"ע (סימן תלה סע' א) שאם לא בדק חמץ בליל י"ד ולא ביום י"ד יבדוק בתוך הפסח, וכתב על כך המשנ"ב בשער הציון (ס"ק ט) וז"ל: "אם בודק ביו"ט אפילו לדעת המתירין, צ"ע אם מותר להדליק נר בשביל זה ביום, אפילו היכא דלא ביטלו, ובבטלו בודאי אין להדליק נר. ועל כן טוב לדחות הבדיקה על חול המועד". ומפורש בדבריו שאין להתיר להדליק ביו"ט נר לצורך מצות בדיקת חמץ, כי הנר הוא לצורך המצוה ולא לצורך היו"ט. ומכאן, שגם לקיום הדלקת נר הבדלה באבוקה אין כל היתר ביו"ט, כי הדלקת נר זה אינה מוגדרת כצורך יו"ט, שהרי זהו צורך ההבדלה משבת, וזהו "צורך שבת" ולא צורך יו"ט, ולכן זה נחשב כ"נר בטלה".

אולם דבר זה צריך עיון, שכן המשנה ברורה בהמשך דבריו הנ"ל בהלכות יו"ט (סי' תקיד ס"ק ל) כתב: "ואם יש ברית מילה בבית שנוהגין להדליק נרות מסתברא דמותר, דכל זה הוא כבוד וחיבוב מצוה הוא". ומעתה יש לתמוה, מהו ההבדל בין הדלקת נר לצורך בדיקת חמץ שהיא אסורה [כי הנר הוא לצורך המצוה ולא לצורך היו"ט] ובין הדלקת נר לכבוד ברית מילה שמותרת למרות שהנר הודלק לכבוד וחיבוב המצוה ולא לצורך היו"ט, וצ"ע.

וכעין זה הקשה בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק א סע' כ) על דבריו שם: "ובכל אופן יזהר שלא להדליק נר מיוחד לצורך הבדלה, וכן לא יקרב לצורך זה גפרור שאינו דולק לנר הקיים, שהרי הדלקה זו לצורך אבוקה אינה אלא לצורך מצוה גרידא". והקשה בהערה (סט*) "ויש לעיין מאי שנא ממה שכתב המשנה ברורה דשרי להדליק נר לברית מילה, וכי גרע אבוקה ממנהג זה".

ואולי יש ליישב את הדברים על פי מה שפסק השו"ע בהמשך ההלכה שאסור להדליק "נר בטלה" ביו"ט, וז"ל: "אבל [נר] של בית הכנסת לא חשיב של בטלה, ומותר להדליקו אפילו ביו"ט שני אחר מנחה, ואין בזה משום מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה". וביאר המשנ"ב (ס"ק לא) "ולא מיבעי בלילה, שהרי יש כאן צורך מצות היום, שאם אין נרות דולקות לא יתאספו שם העם להתפלל, אלא אפילו ביום נמי מותר, שהוא כבוד המקום, כמו שנאמר כבדו את ה' באורים".

ונראה שהדלקת נר בברית מילה שהיא ענין ציבורי [שהרי בכל ברית נוכחים עשרה], דומה לדין הדלקת נר בבית הכנסת לציבור שאינה נחשבת ל"נר בטלה", מכיון שיש בהדלקת הנר צורך לציבור שיוכלו לבוא ולהתאסף לתפילה, וכשם שהדלקה בביהכ"נ הותרה, כך גם הותרה הדלקה לצורך הציבור בברית [גם אם נעשתה הברית בביתו]. ברם הדלקת נר מיוחד לצורך מצות הבדלה היא מצוה פרטית של כל אחד בביתו, ואינה מותרת, מטעם "נר בטלה".

אלא שלפי זה יוצא חידוש גדול לדינא, דבכל בית שיש בו עשרה בני אדם, כל נר שמדליק לכבודם אינו נחשב ל"נר בטלה". ואם כן, בכל בית שיש בו עשרה בני אדם ומעלה יכול להדליק נר נוסף לצורך קיום הבדלה באבוקה, ואין זה נחשב לנר בטלה, כי לציבור יש הנאה מנר זה, וצ"ע.

הדלקת נר שהוא "כעין נר של מצוה" ביו"ט

ד.

והנה בביאור הלכה שם (ד"ה נר של בטלה) דן לגבי הדלקת נר נשמה ביו"ט, וכתב: "ודע עוד דנר של יארציי"ט, אם לא הדליקו בערב יו"ט ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלים בו, דמוסיף אורה בחדר. ויותר טוב שידליקנו בבית הכנסת ויצא מחשש נר של בטלה. ובשעת הדחק אפשר דיש להתיר בכל גווני, דהוי כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו, כן מתבאר בתשובות כתב סופר". כלומר, נר נשמה מוגדר כ"נר בטלה" מכיון שאין מדליקים אותו לצורף גופו או לצורך יו"ט. ולכן אם שכח להדליקו בערב יו"ט, לכתחילה אין להדליקו ביו"ט, ומותר להדליקו ביו"ט רק בחדר שאוכלים בו, כי על ידי שמוסיף אור כבר אינו נחשב ל"נר בטלה". וכמו כן יכול להדליקו בבית הכנסת, כפי שנפסק בשו"ע, שנר של ביהכ"נ לא חשיב של בטלה. ורק בשעת הדחק שאינו יכול להדליקו באופנים הנ"ל יש להתיר, מאחר והוא "כעין נר של מצוה". אך גם דברים אלו צ"ע, שהרי כפי שנתבאר לעיל מדברי המשנ"ב, שהדלקת נר ביו"ט הותרה רק לצורך היו"ט, כי אחרת נר זה נחשב ל"נר בטלה". מהיכי תיתי להתיר הדלקת נר נשמה מטעם שהוא "כעין נר של מצוה".

ואמנם כאשר נעיין בדברי שו"ת כתב סופר (או"ח סימן סה), בתחילת דבריו רצה להתיר הדלקת נר נשמה ביו"ט על פי מש"כ הרא"ש בטעם היתר הדלקת נרות בבית הכנסת "דלא מיקרי נר בטלה, דלשם מצוה ושמחת יו"ט מדליקין אותם ושרו על ידי "מתוך", כמו הוצאת קטן לולב וספר תורה". ולמד מכך הכתב סופר: "ומה שכתב עוד משום שמחת יו"ט משמע דתרי טעמי נינהו, דאי סבירא ליה דמשום מצוה ליכא רק משום שמחה, למה ליה לומר כלל משום מצוה. ואפשר לדחוק דבצירוף שתי טעמים יחד סבירא ליה לרא"ש דמותר".

נמצא איפוא, שהדלקת הנר משום מצוה בלבד אסורה ביו"ט, ורק בצירוף הטעם הנוסף, שיש בהדלקה שמחה, הותר הדבר. ולכן הותרה הדלקת נר בבית כנסת ביו"ט. ולפי זה מסיק הכתב סופר לענין הדלקת נר נשמה ביו"ט: "ועכשיו מקפידים בנר זה מאד ממש יותר משארי מצות, אם לא יוכל להדליק נר זה ביו"ט כששכח להדליק מבערב יו"ט, או שכבה, או ביו"ט אחר שבת, או ביו"ט שני, יהיה מצטער טובא על דבר זה, יש להתיר משום שמחת יו"ט, ויש בזה תרתי: משום מצוה, וגם שמחת יו"ט, מתרי טעמא שכתב הרא"ש".

ולפי זה שפיר מובן מדוע הדלקת נר לצורך בדיקת חמץ אף שהיא מצוה, אסורה, כי יש צורך בשני ההיתרים ביחד, הן משום מצוה והן משום שמחה, והיות ובנר בדיקת חמץ קיים רק הטעם של מצוה, פסק בשער הציון שאין להדליקו.

ואמנם לפי זה יוצא שאין להתיר הדלקת נר מיוחד לצורך מצות נר הבדלה כדי להדליק באבוקה - כי "משום מצוה" אינו טעם להתיר ללא צירוף הטעם של "משום שמחת יו"ט".

אולם מסקנת הכתב סופר להתיר הדלקת נר בית הכנסת גם ללא הטעם "משום שמחה", וכמו שהביא הביאור הלכה בסיום דבריו הנ"ל: "ובשעת הדחק אפשר דיש להתיר בכל גווני, דהוי כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו, כן מתבאר בת' כתב סופר" [וכפי שמדוייק בדברי הטור והשו"ע שנקטו בטעם ההיתר "משום מצוה" בלבד]. ולפי זה נראה כי מאחר וגם הדלקת נר נשמה שהוא "כעין נר של מצוה" הותרה בשעת הדחק, כך גם הדלקת נר במיוחד לצורך הבדלה באבוקה, תהיה מותרת, שכן הרי זה "כעין נר של מצוה".

חשש כיבוי בשעת חיבור הנרות זה לזה

ה

בעיה נוספת בקיום דין ההבדלה על אבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט היא, שאי אפשר לקרב את הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט זה לזה כדי שיתאחדו לאבוקה אחת, כי דבר זה גורם להמסת השעוה והקטנת הנר, ופעולה זו אסורה משום כיבוי ביו"ט.

יעויין בשו"ע (או"ח סימן תקיד סעי' ב) שפסק: "להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יד) בביאור הדברים: "חשיב כיבוי, ואין צריך לומר שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק, דכיון שמסיר מעט שמן מהנר, על ידי זה כהה אורו קצת, והרי זה כמכבה". נמצא שבשעת קירוב הנרות זה לזה כדי ליצור אבוקה להבדלה, השעוה נמסה במהירות רבה יותר, ועל ידי כך הנר מתכבה מוקדם יותר - ונכלל הדבר בדין "מסתפק מן השמן", שנאסר משום כיבוי ביו"ט.

אולם כבר כתב הרמ"א שם: "ומותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה". והביא הביאור הלכה (ד"ה ויכבה במהרה) שנחלקו הפוסקים האם דין זה נאמר גם כשמתכוין לכבות הנר על ידי ריבוי הפתילות הגורם לכיבוי מהיר יותר של הנר. ולמעשה נקט המשנה ברורה (ס"ק יח) שראוי להחמיר באופן שריבוי הפתילות נעשה מתוך כוונה לכבות את הנר. ברם אם הוספת הפתילות לנר נעשתה אך ורק בכוונה להרבות את האור, אע"פ שממילא נכבה הנר יותר מהר, אין בכך כל איסור.

ולפי זה, קירוב הנרות זה לזה כדי ליצור אבוקה להבדלה אינו נכלל בדין "מסתפק מן השמן", שנאסר משום כיבוי ביו"ט, שהרי אין כוונתו לגרום לכיבוי הנר, אלא אדרבה, רצונו להרבות באור כדי שיהיה כאבוקה. וכאמור לעיל, כאשר הוספת הפתילות לנר נעשית בכוונה להרבות את האור, אע"פ שממילא נכבה הנר יותר מהר, אין בכך כל איסור. וכן מפורש בשו"ת משנה הלכות (ח"ח מדור התשובות סימן ריז) וז"ל: "ומה שנלפענ"ד אין כאן חשש גרם כיבוי, והנח להם לישראל שבני נביאים הם, שהרי בשעה שמדבק שתי הנרות לאור הבדלה אדרבה הרי הוא מוסיף אור ע"י החיבור והדיבוק, ולהוסיף אור מותר לכ"ע, ומה שמטיף שעוה על ידי זה ליכא איסור גרם כיבוי כיון שע"י המעשה הטפה אדרבה נתווסף אור, ומה שאמרו בתוס' (ביצה כב, א ד"ה והמסתפק) ורא"ש (ביצה פרק ב סימן יז) שבנר חייב משום מכבה, הטעם משום שבשעה שמסתפק ממנה מכבה קצת באותה שעה ממש ומכסה אורו באותה שעה שממעט השמן מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחלה והוה ליה מכבה (רא"ש שם), ובשו"ע או"ח (סי' תקיד ס"ב) וז"ל ולהטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשוב כבוי ואסור ובמ"ב שם ס"ק יד ואצ"ל ע"ש, אבל הכא אינו מכבה כלום בשעה שמדבק הנרות יחדיו אלא אדרבה מרבה אור ונעשה אבוקה. ומה שמטיף מהשעוה אדרבה כתבו התוס' דמותר להדליק קנדל"א שהוא גדולה באמצע כדי שידליק מהר והרי פשוט דהתם נמי מטפטף השעוה לארץ ואינו חושש".

ומסיים המשנה הלכות: "אבל מכל מקום פשוט דהיינו דוקא כשמטה הנר של שעוה בכיון על מנת לכבותה [יש איסור בדבר], אבל המדבק שני נרות לשם אבוקה ורוצה בהנאת אורה שהוא יותר אלא שממילא נוטף השעוה, כה"ג ליכא מאן דס"ל לאסור, ולכו"ע שרי".

חשש כיבוי בשעת הפרדת הנרות זה מזה

ו.

סיבה נוספת לאסור חיבור נרות לצורך הבדלה באבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט, מקורה באיסור להפריד את הנרות לאחר חיבורם, ונובעת מההלכה שנפסקה בשו"ע בהלכות יו"ט (סימן תקב סע' ב) "אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר", וכתב על כך הרמ"א: "ומותר ליקח עץ הדלוק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכיבוי". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יט) את מחלוקת המחבר והרמ"א, שלדעת המחבר: "אם אחזה האש בעץ אסור לסלקו, דבזה ממעט האש של האגודה כולה כיון שאגודין יחד. אבל אם אין אגודין יחד אפילו אותן שאחזה בהן האש מותר לסלקן. ודעת הרמ"א שלא לחלק בין אגודין לשאינן אגודין, דכל שהם במדוכה אחת אם יקח עץ אחת הדולק מהן יש בו משום כיבוי, שעל ידי זה שמפריד אותו מן המדורה יוכל להתמעט אורו. אבל אין זה פסיק רישא, ולכן תלוי בכוונתו, דאם שומטו כך כדי שיכבה אסור, ואם מכוין כדי להניחו בצד אחר או במדורה אחרת, שרי".

ולפי זה יוצא, שאין כל איסור לקרב שתי נרות זה לזה לצורך אבוקה להבדלה ואחר כך להפרידם: הן לדעת המחבר שאם העצים אינם אגודים ומחוברים יחד מותר לסלק אחד מהעצים אפילו אם אחז בו האש, כי הנרות אינם נחשבים כאגודים ביחד אלא רק מקרבם. והן לדעת הרמ"א, שאינו מחלק בין אגודים לשאינם אגודים, ובנוסף לכך לדעתו תלוי הדבר בכוונתו, ומאחר וכאן כשמפריד את הנר לאחר ההבדלה אין כוונתו לכבותו אלא להניחו בצד אחר, הרי שאין כל איסור בדבר.

אולם למעשה כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כ) על דברי הרמ"א שמותר לשמוט עץ על מנת להניחו בצד אחר, וז"ל: "והוא הדין אם שומטו ולוקחו משם כדי להאיר לפניו גם כן שרי, דהא אינו מכוין לכיבוי. ויש מחמירין בזה, ונכון להחמיר". וכן מפורש בשו"ע הרב (סימן תקב סע' ז) "ומכל מקום העולם נזהרין בכך ואין מסירין לגמרי מן המדורה שום עץ שאחזה בו האור, וכן נכון להחמיר".

ומתוך כך אנו למדים שלמסקנת שו"ע הרב והמשנ"ב יש להחמיר שלא להסיר מהמדורה כל עץ שאחז בו האור. ומעתה גם נדון דידן, כאשר רוצה להבדיל במוצ"ש שחל ביו"ט על אבוקה אין לחבר לצורך כך שני נרות שהודלקו לצורך יו"ט, כי לא יוכל להפרידם לאחר ההבדלה. וכנראה בשל סיבה זה היתה הנהגת שו"ע הרב [המובא לעיל אות ב] שבמוצ"ש שחל ביו"ט "אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבות שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק בעת ברכת בורא מאורי האש מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו". והיינו לשיטתו, שאין להסיר מהמדורה שום עץ שאחזה בו האור, ולכן אין לאחד את השלהבות כי לאחר מכן לא יוכל להפרידם.

[והנה לדעת שו"ע הרב והמשנ"ב שיש להחמיר שלא להפריד שום עץ שאחז בו האור מהמדורה, מתעוררת השאלה על המנהג הפשוט להעביר אש ביו"ט באופן שמקרבים גפרור או קיסם לאש, ולאחר שנדלק הגפרור מפרידים אותו מהאש, ומדליקים ממנו נר אש אחרת, ויש להקשות היאך הותר הדבר לדעת שו"ע הרב והמשנ"ב.

ובספר באר המועדים (סימן יז) כתב שלושה חילוקים בין הבערה מאש לאש לבין הפרדת עץ מהמדורה:

[א] כל עץ דולק הוא להגדיל האש [וכן קירוב הנרות ואיחוד השלהבות לאבוקת הבדלה], ואם כן כשמוציא האוד מן האש [או מפריד שוב הנרות] הוא מקטין מה שהושם שם מקודם כדי להגדיל, וזו פעולה הנחשבת ככיבוי. משא"כ בנטילת אש על ידי קיסם לא היתה כאן כלל כוונה להגדיל האש, וא"כ אח"כ כשמפריד אינו נחשב כמכבה.

[ב] במדורה האיסור הוא באגודים יחד, ואפילו לפי הרמ"א שאפילו באינם אגודים אסור להוציא קיסם, מכל מקום כיון שהעצים יחד לצורך המדורה [וכן הנרות יחד לצורך האבוקה] נחשב כאגודים, אבל בנוטל אש על ידי קיסם אין כאן איגוד כלל ולכן אין כאן כיבוי.

[ג] כשמדליק על ידי קיסם הרי אין דרך אחרת להדליק רק באופן זה שיכניס קיסם לאש ועל ידי זה על כרחך יגדיל האש קמעא לרגע קט ושוב יפריד ויקטין האש, וכיון שאי אפשר להבעיר את האש בצורה אחרת, הוי כמו אם אי אפשר להציל הקדירה רק על ידי כיבוי שמותר (באו"ח סימן תקיד) דזהו צורך אוכל נפש ממש ומותר הכיבוי כמו שהתירה התורה לאפות ולבשל, או כמו להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק אעפ"י שעל ידי זה מכבה קצת, בכ"ז מותר, עכ"ד].

טעם המתירים לחבר נרות ביו"ט לצורך הבדלה באבוקה

ז.

אמנם בשו"ת משנה הלכות, בהמשך דבריו שהובאו לעיל [אות ה] לקיים את מנהגם של המדבקים נרות בהבדלה במוצ"ש שחל ביו"ט, הסתמך על דברי הרמ"א שהתיר לקחת עץ הדלוק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי, ופסק ש"אין לפקפק במנהג ישראל בזה כלל", ולא נקט להחמיר כדעת שו"ע הרב והמשנ"ב.

וכן הכריע לדינא בשו"ת באר משה (ח"ח סימן קפד) וז"ל: "שאלה, מוצ"ש שחל ביו"ט, אם מותר לקרב שתי נרות זו לזו דעל ידי זה גורם שהם נימוחו ויכבו מהר, וגם על ידי הפרדתן נראה ככיבוי, וכן ראיתי באיזה אחרונים. תשובה, מאחר שאיננו מכוין שיכבה מהר, שרי. ועי' ברמ"א (סי' תקיד ס"ג) שמתיר אפילו להדליק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה, והגם שיש חולקים במכוין שיכבה במהרה (עי' רשב"א בעבוה"ק שע"ג אות ג) ועיין גם באליה רבה (שם ס"ק ט) מכל מקום כשאיננו מכוין שיכבה, גם כשגורם שיכבה, שרי", והוא מסיים: "וידענא שיש באחרונים אריכות דברים בשאלה זו, אין הזמן מספיק לחפש ולהאריך, והדברים הנ"ל ברורים, ושאלתינו יצא בהיתר, וברור".

ומתבאר לדעת המשנה הלכות והבאר משה, שאין כל בעיה להשתמש להבדלה באבוקה בנרות שהודלקו לצורך יו"ט, ויכול לקרבם זה לזה וגם להפרידם לאחר מכן, כי אין כל חשש, לא משום שממהר את כיבוי הנרות בשעה שמקרבם על ידי המסת השעוה, ולא משום כיבוי בשעת הפרדת הנרות, כי אינו מתכוין לכך.

ובטעם הדבר כתב בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק א הערה סח) בשם הגרי"ש אלישיב שאין בהפרדת הנרות משום כיבוי "ואינו דומה למדורת עצים שאסור להוציא עץ אחד משום כיבוי, דשאני התם שנתחברו העצים יחד לשם עשיית מדורה ממש, וכשנוטל אחד מהם ממעט המדורה דאסור משום כיבוי, משא"כ הכא שרק נתקרבו אהדדי לקיים מעלת אבוקה, דלזה סגי לן קריבת הלהבות כדי שיהיה ריבוי אורות לברכת מאורי האש, ולא בעינן עשיית מדורה ממש. וכיון שלא נתחברו ממש, אין עליו שם מדורה לענין כיבוי. ואפילו אם בדיעבד נגעו הפתילות זו בזו רשאי להפרידם. ואין לחשוש שמא יטה את הנרות כדי לקרב הלהבות אהדדי ויטפטף קצת מהשעוה ויהא גרם כיבוי לדעת הרא"ש, דכיון שאינו מחזיקם כן זמן רב מסתמא לא יטפטפו, ועוד כיון שעיקר איסור גרם כיבוי ביו"ט אינו אלא מדרבנן כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועוד דלא הוי פסיק רישא שיטפטף, אינו צריך לחוש לזה מלקרבם אהדדי. ואין לקרבם עד שהנרות עצמם תגענה אהדדי, דלכתחילה צריך להיזהר משום מדבק, ואולם אם נגעו רשאי להפרידם", עכ"ד.

ואכן בספר יסוד ושורש העבודה (שער התשיעי, שער הצאן, סוף פרק ה) מובא: "כשחל יו"ט במוצאי שבת ראוי להתנהג שיאמר לאחר שיקרב שתי נרות ביחד כדי שיברך ברכת מאורי האש על אבוקה כדינו". וכן הובא בספר אורחות רבינו הקהילות יעקב (חלק ב עמ' קיא), שכך היה מנהגו של הסטייפלער.

דעת המבדילים על נרות של היו"ט [ללא קיום דין אבוקה]

ח.

מאידך גיסא, בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק א הערה סז) כתב: "שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, דביו"ט שחל להיות במוצ"ש אין לחבר בהבדלה ב' נרות כאחד, אלא יקרבם זה לזה במידת האפשר שלא יגעו השלהבות זה בזה, משום שאם יחברם יחד קרוב הדבר שיכשל באיסורי יו"ט כגון גרם כיבוי על ידי טפטוף השעוה. ולדעת הרא"ש בפ"ב דביצה גרם כיבוי אסור ביו"ט, ואע"ג דבמוצ"ש בעלמא מהדרינן לברך על אבוקה, מכל מקום היכא דאתי לידי תקלה לא עבדינן הכי". והוסיף, "דאמנם אם נגעו הלהבות [הפתילות או הנרות] זה בזה, יפרידם, ואין בהפרדתם שום איסור, כיון דנשארו דולקים כמו שהיו", עכ"ד.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק סב הערה לא) כתב: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, דצ"ע אם מותר להדליק ביו"ט רק בשביל הידור של אבוקה, שהרי למעשה זה רק כדי לברך על אבוקה שמאירה יותר, אבל לא כדי ליהנות מהאור", עכ"ד.

נמצא שלדעת הגרש"ז אויערבך, אין להדליק נר מיוחד ביו"ט לצורך הבדלה על אבוקה, כיון שזהו "נר בטלה", שהרי מדליקו לצורך הבדלה על אבוקה ולא לצורך האור היוצא ממנו, וענין האבוקה הוא הידור מצוה גרידא ולא מצוה ממש. וגם אין לחבר את הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט זה לזה, כדי שלא יבוא להיכשל באיסור כיבוי ביו"ט, אבל יש לקרב את הנרות אחד לשני במידת האפשר ובלבד של יגעו השלהבות זו בזו. ובספר שמירת שבת כהלכתה הוסיף: "ועיין סי' תלה בשער הציון ס"ק ט". וכוונתו לדברי שער הציון שהבאנו לעיל [אות ג] שאין להדליק ביו"ט נר לצורך בדיקת חמץ, כי "צורך מצוה" אינו מתיר הדלקת נר, וכפי שהערנו לעיל, שלפי זה ודאי שאין להדליק נר מיוחד לצורך הבדלה באבוקה.

וכן דעת הגר"ש וואזנר, כפי שהביא ידידי רבי אברהם בנדיקט בספרו באר המועדים (סימן יז) "ושאלתי את פי שארי [הגר"ש וואזנר] גאב"ד ור"מ דזכרון מאיר בני ברק שליט"א איך מנהגו בזה, ואמר לי שהוא מברך ומסתכל על נרות יו"ט ואינו מקרבן זה לזה, וכל שכן שאינו מדליק נר במיוחד עבור ברכת בורא מאורי האש". והביא בשם שו"ת ריב"א (סימן קז) שהיה מתלמידי החתם סופר "דביו"ט ביקנה"ז מברכין על נר שעל השלחן, ואין מדליקין אבוקה כמו בכל מוצ"ש בחול משום נר בטלה".

דעת האגרות משה להתיר קירוב נרות זה לזה

ט.

בדעת רבי משה פיינשטיין כתב בספר יום טוב שני כהלכתו (שם) "וכדעת הגרש"ז כן כתב לי הגר"א גרינבלט בשם רבו מרן בעל האגרות משה, דיברך בלא לקרב את הלהבות אהדדי. מיהו ראה בספר הלכות שבת לגר"ש איידר (עמ' רסג הערה לד) שהביא בשם האגרות משה דשרי לחברם, ועיי"ש בשם הגר"י קמינצקי דאסור דחיישינן לכיבוי וכדעת הגרש"ז הכא".

אך דבריו שהגר"א גרינבלט כתב בשם האגרות משה שאין לקרב את הלהבות, תמוהים מאד. שכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ) נדפסה תשובתו של רבי משה מיום ב' דר"ח אייר תשמ"א ל"מע"כ ידידי הרב הגאון מוהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א". ובדברי תשובתו כתב רבי משה: "בהבדלה דיו"ט אצל השולחן שאומרים יקנה"ז, נוהגין הרבה אינשי שדרכן בחול לעשות אבוקה בנגיעת האש של נר אחד לשני, לעשות כן גם ביו"ט, וכמו שוודאי ראה כן בבית אביו. ואין לחוש למה שברגע זה נימס החלב... שאפילו אם היה מכוין לכך אין בזה חיוב מלאכה, דאין דרך היתוך חלב בכך, והוא גם משהו שאין ראוי לשום דבר, אף אם יפול טיפה הנימוסה במקום שיהיה שייך להסיר משם בקלות שלא ע"י כיבוס, וגם הא ברור שלא ישתדלו כלל להסירה באופן שיהא משומר, שאם כן אף במתכוין לזה לא היה בזה שייכות מלאכה, שאף לכו"ע באינו מתכוין לזה ליכא שום איסור".

ומוסיף רבי משה: "ולבד זה, אם צורך האדם הוא באור גדול שנעשה מזה שמדבק שתי אשיות הנרות, הרי וודאי אין שום חשש, דהא מותר להדליק להאור באופן זה, שיהא האור גדול כאבוקה, ולא היה שייך לחוש למה שעי"ז נימוח חלב, דהא לצורך להאיר ביו"ט הוא עושה, שלהאיר הוא בדין אוכל נפש. לכן אף שמה שצורכו עתה באבוקה אינו עושה בשביל צורכו להנאת האורה, נמי אין לאסור, מחמת שעכ"פ הוא להגדיל האורה, שהוא עניין הנאה. וגם כיון שלהאיר יותר הוא ענין הנאה, יש בעצם הנאה מכל גדלות האורה אף שהוא לרגע אחד". ומסקנת האגרות משה: "עכ"פ חשש נמיסות חלב ליכא כלל, ויש לכתר"ה לנהוג כמנהג כתר"ה בכל הזמן וכמנהג בית אביו ורוב ישראל".

הרי לנו דברים ברורים של האגרות משה בתשובתו לרבי אפרים גרינבלט, שאין כל איסור לקרב את הנרות לצורך הדלקת אבוקה בהבדלה של מוצ"ש שחל ביו"ט. וכפי שמציין רבי משה, כן הוא מנהגם של "רוב ישראל". ועוד למדנו מדברי רבי משה, שאין לאסור הדלקה כדי שתהיה אבוקה משום "נר בטלה", מחמת שיש הנאה על ידי שמתרבה האור בהדלקתו.

אלא שעל זה הקשה האגרות משה: "איברא דיש לעיין בזמן הזה שאור הנרות ממש לעניין הנאה מריבוי האורה דבא מהנרות, אין בזה כלום, אחרי שאיכא אור החשמל". כלומר, אם הדלקת הנר מותרת בגלל ההנאה מאור הנרות, הרי שבזמנינו שבכל מקום מצוי אור החשמל, קשה מאד לומר שיש הנאה כלשהי מהדלקת נר נוסף בבית המואר כולו באור החשמל. ובטעם ההיתר הסתמך רבי משה על שיטת הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק א הלכה ד) שמותר להדליק ביו"ט אף שלא לצורך כלל.

ויש להעיר כי דברים אלו מנוגדים לדברי הביאור הלכה על פסק השו"ע (סימן תקיד סע' ה) "נר של בטלה דהיינו שאין צריך לו אסור להדליקו". וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה נר של בטלה) וז"ל: "ודע דהמג"א (שם) הביא בשם רש"ל דהעולם לא נזהרין בנר של בטלה, ויש להם על מה שיסמוכו דהרמב"ם מתיר, עי"ש. ואנו לא העתקנו זה, משום דרוב הפוסקים מחמירין בזה וכספיקא דירושלמי עיין ברשב"א בחידושיו ובעבודת הקודש וברא"ש וטור ורבינו ירוחם ושבלי לקט בשם ר' ישעיה, דלא התיר אלא בנרות של בית הכנסת, וגם הגר"ז השמיט קולא זה, על כן אין להקל בזה". ומפורש בדברי הביאור הלכה, שאין להסתמך על שיטת הרמב"ם, דלא כדברי האגרות משה.

ברכת מאורי האש על אור החשמל

י.

גם בשו"ת להורות נתן (חלק י או"ח סי' לב) עמד בקושיית האגרות משה, כיצד יכול לברך בורא מאורי האש במוצ"ש שחל ביו"ט, והרי ריבוי האור אינו ניכר בגלל החשמל, ואינו נהנה מאור זה כלל. וגם תמה על עיקר דין הדלקת נרות בשבת וביו"ט מדוע מברכים על הדלקת הנרות בזמנינו "דכיון דבכל בית יש אור של חשמל, ומה שמדליק נר אינו מוסיף אורה, דשרגא בטיהרא מה מהני, ואם כן איך יברך על הדלקת הנר כיון שאינו מוסיף לאורה".

ואמנם על קושיה זו תירץ, שאכן בכל הדלקת נרות בערב שבת וערב יו"ט "ברכת להדליק נר של שבת שמברכין קודם שבת קאי גם כן על הדלקת אור החשמל, שגם באור חשמל יוצאים ידי נר של שבת, וכמבואר בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סימן קנ אות ה) ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס). נמצא דהברכה שהוא מברך על הנר, קאי על כל הנרות שהוא מדליק לכבוד שבת, כולל החשמל. ולפי זה ראוי להדליק את אור החשמל בשעה שמדליק את הנרות ומברך עליהם".

אלא שעצה זו לא מועילה בהדלקת נר של יו"ט ביו"ט שחל במוצ"ש, מכיון שאז דולק אור החשמל מאתמול, ולא הודלק במיוחד לכבוד היו"ט, והדרא קושיא לדוכתיה, שלא יוכל לברך להדליק נר של יו"ט על החשמל, כיון שנר זה לא הודלק עתה לכבוד היו"ט.

ומתוך כך חידש בשו"ת להורות נתן, שברכת מאורי האש יכולה להיות גם על אור החשמל, כפי שכתב בספר שערים המצויינים בהלכה על הקיצור שו"ע (סימן צו אות ו) בשם האדמו"ר ממונקאטש בעל הדרכי תשובה, ובשו"ת מחזה אברהם (או"ח סימן מא) שייסד את דבריו על מש"כ בשו"ת בית יצחק הנ"ל שאור החשמל נקרא נר, וכן הביא בשו"ת נחלת שמעון (סי' טו) בשם רבי חיים מבריסק, וכן נקט הגרש"ז אויערבך בספרו מאורי האש. ומאחר ולדעתם אפשר לברך ברכת מאורי האש גם על אור החשמל, יכול גם במוצ"ש שחל ביו"ט לברך מאורי האש על אור החשמל[1].

ובביאור הברכה על הדלקת הנרות במוצ"ש שחל ביו"ט כתב: "דכיון דחז"ל תיקנו להדליק במיוחד נר לכבוד שבת ויו"ט, לכן אף אם אינו מוסיף אורה מכל מקום כיון שמוסיף כבוד שפיר מברכין עליו, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ל משבת ה"ה) דבנר איכא גם דין של כבוד שבת וכנ"ל, ואף היכי דאיכא אור גדול של חשמל, דליכא בנר שמדליקין משום תוספת אורה, אבל איכא משום תוספת כבוד ושפיר מברך עליהן, וכן מברך ברכת להדליק נר של יו"ט, דאף אם הוא רק לכבוד גם כן שפיר מברך וכנ"ל".

והוא מסכם את הדברים: "ומעתה יוצא לדינא, דשפיר מברך ברכת מאורי האש על נר של יו"ט, דאף אם נימא דנר זה אינו לאורה כיון דאיכא חשמל, אכתי מועיל ברכתו על החשמל. וכן מברך ברכה להדליק נר של יו"ט, דאף אם הוא רק לכבוד, גם כן שפיר מברך, וכנ"ל".

הבדלה על שני גפרורים שמחברם זה לזה או על אבוקה קטנה

יא.

עצה אחרת להבדיל על אבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט כתב בספר ערב פסח שחל בשבת (פרק כב הערה ל), לאחר שהביא את דעת המתירים לחבר את הנרות כדי לקיים דין אבוקה, והקשה עליהם מדברי המשנ"ב הנ"ל שיש חשש כיבוי כשמוציא עץ מהמדורה, וז"ל: "והנה לנוטלים שני גפרורים לברכת מאורי האש, ולאחר מכאן מניחים אותם כמות שהם עד שיכבו, ינצלו מהחשש הנ"ל".

ברם עצה זו בעייתית, כפי שכתב בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק א הערה סח) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי מאחר ועצם הדלקת הגפרורים לא נועדה לשם הנאתו אלא לצורך מצות הבדלה, וכבר נחלקו הפוסקים אם צורך מצוה אחרת חשיב צורך יו"ט, ולדעת המחמירים אסור לעשות כן, לכן יש לחשוש לדבריהם, שהדלקת הגפרורים היא בגדר איסור הדלקת נר בטלה. ובשל כך נקט הגרי"ש, שעדיף לקרב שתי נרות [ואין בזה חשש כיבוי, כמבואר לעיל בדעתו] מאשר להדליק שתי גפרורים לצורך זה.

עוד עצה כיצד ניתן להבדיל על אבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט כתב רבי שריה דבילצקי (הובא במילואים לספר ערב פסח שחל בשבת, פרק כב) וז"ל: "כדי לא לשנות משאר מוצאי שבת, יכין חתיכה קטנה מהאבוקה של נר ההבדלה בפמוט מיוחד מערב שבת, ובמוצאי שבת יכבה מעצמו אחר ההדלקה". וכפי הנראה עצה זו היא אותו מנהג שהזכיר בספר לקט יושר [לעיל אות א] - להדליק את נרות היו"ט בנר קלוע של אבוקה, ומכיון שהאבוקה קטנה, היא מתכבה מאליה תוך זמן קצר, ועל ידי כך אין כל חשש כיבוי.

אלא שגם בהדלקת נר זה יש לדון משום איסור "נר בטלה", כפי שכתב בספר יום טוב שני כהלכתו (שם) על פי דברי הרב אלישיב, שלכאורה אין להדליק "נר יקנה"ז" המיוחד להבדלה, שהרי אינו מדליקו לשם הנאה ולצורך היו"ט אלא לצורך מצות הבדלה, ויש בזה משום איסור הדלקת נר בטלה. וכפי שהבאנו לעיל [אות ח] גם לדעת הגרש"ז אויערבך, אין להדליק נר מיוחד ביו"ט לצורך הבדלה על אבוקה, כיון שזהו "נר בטלה", שהרי מדליקו לצורך המצוה לברך על אבוקה ולא לצורך האור היוצא ממנו.

דין "חבילות חבילות" בשימוש בנרות יו"ט לצורך הבדלה באבוקה

יב.

על מנהג השו"ע הרב לצאת ידי חובת ההבדלה במוצ"ש שחל ביו"ט בהבטה על הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט, הקשה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן י; חלק יד סימן מב) מההלכה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" (פסחים קב, ב), ולכאורה כאשר מברך בורא מאורי האש על נר שכבר ברכו עליו להדליק נר של יו"ט הרי זה בגדר "חבילות חבילות", ומתוך כך כתב במסקנת דבריו: "ויצא לנו לפי זה חידוש דין דלא שפיר עבדא אותם המברכין ברכת הנר במוצ"ש שחל בו יו"ט על נרות שברכו עליו יו"ט".

ובשו"ת רבבות אפרים (חלק ד סימן קכד אות יד) כתב על דברי הציץ אליעזר: "ולדעתי זה חידוש, כי בכל מקום ראיתי שמשתמשין מהנרות שהדליקו ליום טוב וטירחא לחפש נרות אחרים. וכמו כן ראיתי בספר מילי דפסחא לידידי הרה"ג גבריאל צינער (בעמח"ס נטעי גבריאל) שכתב על דברי הציץ אליעזר ולפע"ד זה אינו, ולמעשה מנהג העולם מכריע שמברכים תמיד על נר של יום טוב. ואם כן להלכה מי שמשתמש בנרות של יו"ט להבדלה יש לו על מי לסמוך, ופוק חזי הוא כלל גדול אצלינו, וכך נוהגים העולם". אמנם גופה של הקושיא, מדוע אין כאן חשש של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", עדיין צריכה יישוב.

וקושיה זו יש להקשות גם על המנהג המובא בספר לקט יושר [לעיל אות א] להדליק מבעוד יום את הנרות של יו"ט בנרות קלועים הנחשבים לאבוקה, מדוע אין בכך משום איסור "חבילות חבילות".

ונראה ליישב את קושיית הציץ אליעזר בכמה אופנים: ראשית כל, הטעם שאין עושין מצוות חבילות חבילות הוא משום "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו" [לשון רש"י סוטה ח, א) וכן מפרש הרשב"ם בפסחים (קב, ב ד"ה חבילות חבילות: "דמהוי עליה כמשאוי"]. והנה במסכת נגעים (פרק ג משנה א) נאמר: "אין רואים שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים, אלא רואה את האחד ומסגירו וחוזר לשני". ופירשו הרע"ב והר"ש שהסיבה לכך שאין רואים שני נגעים כאחד היא מפני שאין הכהן יכול לראות ולבחון כל נגע יפה. אולם התפארת ישראל (בועז אות ב) תמה על פירושם: "למה לא פירשו רבותינו מדאין עושין מצות חבילות חבילות, וכמו דאין משקין שתי סוטות כאחד מהאי טעמא כדאיתא בסוטה (ח, א) והכי נמי ראיית הכהן את הנגע מצוה היא". ותירץ התפארת ישראל: "דדווקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחא, להכי כשעושה שתים כאחד מחזי כאילו הן עליו למשא, וכמו שכתב רש"י שם, משא"כ ראיה אינו מעשה וטרחה שנחשוש שכשיראה שניהם כאחד שזה משום שהמצוות עליו למשא". ומתבאר בדבריו שהכלל "אין עושין מצוות חבילות חבילות" נאמר כאשר בקיום המצוות נראה כאילו רוצה להסיר מעליו טרחה, ומאחר וראיה איננה נחשבת כטרחה, אין בראיית שתי נגעים איסור משום "חבילות חבילות".

ועל פי דבריו מיושב היטב, שגם בקיום מצות נר הבדלה בראיה על הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט אין משום "חבילות חבילות", כפי שאין אומרים כן בראיית שני נגעים כאחד, כי ראיה אינה נחשבת כטרחה, ואינו נראה כאילו רוצה להסיר מעליו טרחה.

עוד יש לתרץ, על פי חידושו של המג"א (או"ח סי' קמ"ז ס"ק י"א) שדווקא בקיום שתי מצוות שהן חובה נאמר הדין ד"אין עושין מצוות חבילות", אבל בקיום ב' מצוות שאחת מהם היא חובה והשניה אינה חובה, ליכא דין "חבילות חבילות". וכתב במחצית השקל שדבריו מבוארים על פי מש"כ רש"י הנ"ל שהטעם שאין עושין מצוות חבילות חבילות הוא משום "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו", ואם כן "י"ל דזה דוקא במצוות של חובה, אבל במה שאינו חוב א"כ לא הוה כמשא", עכ"ד המחצית השקל.

ומאחר וכתב המשנ"ב (סי' רחצ ס"ק ז) שדין הבדלה באבוקה הוא "רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא", נמצא שהדלקת נר יו"ט וקיום הבדלה באבוקה הם קיום ב' מצוות שאחת מהם חובה והשניה אינה חובה, ולכן לא נאמר בזה דין "חבילות חבילות".

מהלך נוסף ליישב את קושיית הציץ אליעזר נראה על פי דברי ערוך השלחן בהלכות מילה (סימן רסה סעיף כה) שכתב: "ולענ"ד נראה דמצוה שהיום היא חובתה לא שייך בזה חבילות חבילות שהרי חובת היום הוא, וחז"ל לא אמרו רק בסוטות ומצורעים וכיוצא בהם שאינם חובת יום זה דווקא, ע"ש. אבל מילה שהגיע זמנה לא שייך חבילות חבילות דטעם חבילות הוא שלא יהא דומה עליו כמשאוי לכך רצונו לפטור מהמשא כפירש"י שם, וזה לא שייך בדבר שמחוייב לעשות רק היום. ושמא תאמר יעשה השנייה לאחר שעה הא זריזין מקדימין למצות".

ובדבריו מתורצת קושיית הציץ אליעזר, שהרי גם הדלקת נרות יו"ט וגם חיוב הבדלה הם מצוות שהן חובת היום, ובזה לא נאמר הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות".

תירוץ נוסף יש לומר על פי דברי האור שמח (הלכות טומאת צרעת פרק יא) שמבאר כי דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", נאמר רק במצוות שבגופו שאין שייך בהם קיום על ידי שליח (כגון ציצית תפילין וסוכה), ולכן מכיון שחייב לקיים את המצוה בעצמו כי אין לו אפשרות לקיימה על ידי שליח, נאמר הכלל שאין עושים ב' מצוות ביחד משום שהדבר דומה כמשאוי. אבל במצוות שאינם בגופו (כגון תרומות ומעשרות) שיכול לעשותם גם על ידי שליח "כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ויכול לעשות גם ב' מצוות ביחד, עכ"ד.

לפי זה מיושבת קושיית הציץ אליעזר, שכן מאחר וניתן לקיים הן את הדלקת נר של יו"ט והן את הדלקת נר ההבדלה על ידי שליח, לא נאמרה בזה ההלכה שאין עושין מצות חבילות חבילות.

וידידי וחברי לשיעור ר' יעקב מאיר מאנן תירץ את קושיית הציץ אליעזר בסברה מחודשת, כי בנר הבדלה המצוה היא הראיה, לעומת נרות יום טוב שהמצוה היא בהדלקה, ואם כן אין המצוה מתקיימת ב"חבילות" אפילו אם מקיימים אותם בנר אחד, כי המצוה נעשית בזמנים שונים ובמעשים שונים.

[עוד קשה על הנוהגים לצאת ידי חובת ההבדלה במוצ"ש שחל ביו"ט בהבטה על הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט, שלכאורה נרות אלו נועדו להאיר את הבית ולא הודלקו לצורך ההבדלה, ואילו בדין הבדלה על אבוקה מפורש בשו"ע (סי' רחצ סע' ב) "שאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית". ואם כן כיצד יוצא ידי חובת מצות הבדלה בהדלקת נר שנועד להאיר את הבית.

ובספר שלמי תודה (שבועות סימן כ) תירץ: "דשאני הכא שגם הנרות האלו לצורך מצוה הודלקו, ולא סתם להאיר לצורך חול, ואם כן אפשר שיש בזה היכר שהוא למצוה ושאני מהך דהתם". אך לא הבנתי את דבריו, מדוע אם הודלקו לצורך מצוה ניתן להבדיל עליהם, והרי סוף סוף לא הודלקו באופן מיוחד לצורך ההבדלה, וצ"ע].

יג.

מסקנת הדברים

קיום הבדלה באבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט, כרוך בבעיות ההלכתיות הבאות:

[א] נר מיוחד לצורך קיום ההבדלה באבוקה נחשב כ"נר בטלה", שנאסר להדליקו ביו"ט.

[ב] חיבור שתי הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט כדי ליצור אבוקה, גורם להמסת השעוה, ולזירוז כיבוי הנרות.

[ג] אם לאחר חיבור הנרות זה לזה, חפץ להפרידם ולהשיב כל נר למקומו, יש בכך חשש כיבוי, כדעת המחמירים לאסור הוצאת עץ מהמדורה.

ומתוך כך נובעים המנהגים השונים:

דעת שו"ע הרב, שאין מקרבים את הנרות, אלא מברך בורא מאורי האש על הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט. וכן נוהג הגר"ש וואזנר, וכן דעת הגרש"ז אויערבך, שלא להדליק נר מיוחד ביו"ט לצורך הבדלה על אבוקה, כיון שזהו "נר בטלה", שהרי מדליקו לצורך המצוה לברך על אבוקה ולא לצורך האור היוצא ממנו. וגם אין לחבר את הנרות שהודלקו לכבוד יו"ט זה לזה, כדי שלא יבוא להיכשל באיסור כיבוי ביו"ט. [ומכל מקום לדעת הגרש"ז יש לקרב הנרות אחד לשני ככל האפשר, אך שלא יגעו השלהבות זו בזו].

מאידך, לדעת האגרות משה, המשנה הלכות והבאר משה, אין כל בעיה להשתמש להבדלה באבוקה בנרות שהודלקו לצורך יו"ט, ויכול לקרבם זה לזה וגם להפרידם לאחר מכן, כי אין כל חשש שממהר את כיבוי הנרות בשעה שמקרבם על ידי המסת השעוה, היות ואינו מתכוין לכך. וכן אין חשש משום כיבוי בשעת הפרדת הנרות, כי אינו מתכוין לכך. וכן היה מנהגו של הסטייפלער. וכפי שמציין רבי משה, כן הוא מנהגם של "רוב ישראל".

עצות נוספות שנועדו לפתור את בעיית חשש הכיבוי שיש בחיבור הנרות ובהפרדתם הם: הדלקת שני גפרורים לצורך ההבדלה, ובזה אין חשש כיבוי, לא מצד חשש המסת החלב וקירוב כיבוי הנר, שכמובן לא קיים בגפרור, ולא בגלל איסור כיבוי שיש בהפרדת עץ מהמדורה [כמבואר לעיל אות יא שיש לחלק ג' חילוקים בזה]. או הדלקת נרות של יו"ט בנר קלוע כאבוקה, כמנהגו של הלקט יושר.

ברם עצות אלו בעייתיות, כי מאחר ועצם הדלקת הגפרורים או הדלקת נרות יו"ט באבוקה לא נועדה לשם הנאתו אלא לצורך מצוה, הרי זה בגדר איסור הדלקת "נר בטלה" ביו"ט. ובשל כך נקט הגרי"ש אלישיב, שעדיף לקרב שתי נרות [ואין בזה חשש כיבוי, כמבואר לעיל בדעתו] מאשר להדליק שתי גפרורים לצורך זה.

וכדי לצאת מכל החששות הנ"ל, המציאו לאחרונה "נר יקנה"ז", שהוא נר מיוחד בעל שתי פתילות המתחברות אחת לחברתה בראש הנר בלולאה, כדי שניתן יהיה להדליק את הנר לצורך הבדלה באבוקה, ולאחר מכן נר זה כבה מעצמו. בנר זה באו כל הבעיות ההלכתיות על פתרונן: נר זה אינו "נר בטלה", משום שבשעת ההדלקה הוא מדליק נר אחד בלבד לכבוד יו"ט, כי הפתילות מחוברות בראשן בלולאה זו לזו. ובד בבד מתקיים דין הבדלה באבוקה, מאחר ונר זה מורכב משתי פתילות.

  • * *

עצה חדשה: הבדלה על אבוקה בבית כנסת

יד.

מאחר ואין "בית מדרש ללא חידוש", חשבתי להציע פתרון חדש לקיום דין הבדלה באבוקה במוצ"ש שחל ביו"ט.

פתרון זה מבוסס על המנהג המובא בשו"ע (או"ח סי' רסט) לקדש בבית הכנסת, וז"ל: "נוהגין לקדש בבית הכנסת, ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה. ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובה, ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת. אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת, וכן מנהג ארץ ישראל".

והנה לעיל [אות ג] הבאנו את פסק השו"ע שהדלקת נר בבית הכנסת לא נחשבת "נר של בטלה".

ונראה שבמוצ"ש שחל ביו"ט יש לעשות קידוש יקנה"ז בבית הכנסת, ואז מותרת הדלקת אבוקה לצורך קיום דין הבדלה באבוקה ללא כל פקפוק, כיון שהדבר נעשה בבית הכנסת, וכל דבר הנעשה לצורך הרבים, אין בו משום "נר בטלה", וכמבואר לעיל בטעם הדלקת נרות לצורך ברית מילה. והאבוקה תישאר במקומה ותכבה מאליה, ואז אין כל חשש כיבוי, לא בחיבור נרות ולא בהפרדתם, כי אין לו כל מגע עם האבוקה.

ואף שבזמנינו מעיקר הדין אין להנהיג לקדש בבית הכנסת, כמבואר בדברי השו"ע הנ"ל, אולם מאחר ובנדון דידן יש צורך בדבר כדי להבדיל על האבוקה באופן המהודר ביותר, נראה שמותר להנהיג זאת גם בזמנינו. וכמובן שבכל אותם המקומות שנוהגים עד היום במנהג שמקדשים בכל ליל שבת בבית הכנסת [כגון בבית הכנסת שבו אני מתפלל - "ישראל הצעיר" דהאנקוק פארק, בבתי הכנסת הגדולים בחו"ל, ובבתי הכנסת של קהילות יוצאי אשכנז] יש לנהוג בעצה זו, לקדש יקנה"ז בבית הכנסת ולהבדיל על אבוקה.

ובאופן זה האנשים יוצאים ידי חובת ההבדלה ומברכים ברכת מאורי האש על אבוקה, וכשבאים לביתם יקדשו לבני הבית אך לא יברכו ברכת מאורי האש, ומאחר וכתב הביאור הלכה (סוף סימן רצו ד"ה לא יבדילו) שאשה "אינה חייבת בברכת הנר לכו"ע", הרי שהנשים פטורות מברכת הנר וכלל לא צריכות לשמוע או לברך ברכת מאורי האש, והכל בא על מקומו בשלום.

  1. על דברים אלו העיר רבי שלמה לינצ'נר, מירושלים: והנה באמת, בשו"ת 'הר צבי' (אוח ח"ב סי' קי"ד, בסוף הסימן), הביא עדות מבעל ה'צפנת פענח' שנקט שאפשר לכתחילה לברך 'בורא מאורי האש' על נורה חשמלית [נורה שיש בה 'חוט להט']. ובשו"ת 'כוכבי יצחק' (ח"א סי' י"א) כתב שהגרח"ע גרודיז'נסקי נהג לברך על נורה חשמלית 'בורא מאורי האש'. אבל, הגרצ"פ בשו"ת 'הר צבי' נוקט לדינא שאין לברך על נורה חשמלית, כי לדעתו אין זה אש, אלא מתכת מחוממת שמאירה כמו אש, ומאחר ואין זה אש ממש אין לברך ע"ז. והגרש"ז אויערבאך (מאורי אש פרק ה' ענף א' עמ' צ"ד) העלה ספק נוסף בנורה חשמלית, דבשו"ע (או"ח סי' רצ"ח סעי' ט"ו) אסר המחבר לברך על נר בעששית – נר בתוך זכוכית, והרי חוט הלהט שבנורה נמצא בתוך זכוכית. ומסיבה זו אסר לברך על נורה חשמלית בשו"ת 'אור לציון' (ח"ב פרק כ"ב, תשובה ה'). וכן דעת הגר"נ קרליץ ('חוט שני' ח"ד פרק פ"ו ס"ק ב'), והוסיף, שהגרח"ע בירך על נורות חשמל כדי להוציא מליבם של טועים שסברו לומר שאין בהם אש ממש, ורצו לומר שאין בהם איסור הבערה בשבת, ובכך שבירך על נורות אלו בורא מאורי האש הוכיח שדעתו ברורה שנורות אלו הינם אש גמורה. א"כ, ראשית יש להדגיש שדעת הרבה מאד פוסקים שאין לברך בורא מאורי האש על נורה חשמלית, וגם הגרש"ז אויערבאך מפקפק בזה. ולענ"ד נראה שיש להוסיף ספק בברכת 'בורא מאורי האש' על נורה חשמלית, דהנה, בסימן רצ"ח (סעי' ב') פוסק השו"ע שמצוה מן המובחר לברך דווקא על אבוקה, והרי אין שום אופן ואפשרות לעשות בנורות אלו 'אבוקה', שהרי אין אפשרות לחבר את האש עצמה שנמצאת בשתי נורות נפרדות, וא"כ, גם אם נימא שאפשר מעיקר הדין לברך אל נורה חשמלית, מ"מ ודאי אין זה מצוה מן המובחר. א"כ, גם אם נסמוך על דעת הפוסקים שאפשר לברך על נורה חשמלית, מ"מ 'מצוה מן המובחר' ודאי אין בזה, וא"כ שומה ראוי למצוא פתרון אחר שיהיה בו 'מצוה מן המובחר' ד'אבוקה'