דרשני:תגלחת בתוך השלושים ימי אבלות (Zvi Ryzman)

סימן טו

תגלחת בתוך השלושים ימי אבלות

פרק א: איסור תספורת באבלות על אביו ואמו

פרק ב: תגלחת בתוך שלושים במקום הצורך

פרק ג: גדרי דין 'גערה' בתגלחת באבלות

מעשה שהיה, בתוך ימי השלושים לאחר פטירת אבי מורי ז"ל, נקראתי להופיע בבית משפט פדראלי בלוס אנג'לס בפני חבר מושבעים, בענין ממוני שיש בו הפסד מרובה. שאלה דומה נשאלתי על ידי ידידי מ. ל. שהוצרך להופיע לפני חבר מושבעים בנושא פלילי, בתוך שלושים ימי האבל על אביו.

כידוע, החלטת חבר המושבעים מושפעת במידה רבה מהופעתם של בעלי הדין או העדים, ואין כל ספק בכך שהופעה של אדם בלתי מגולח עלולה להשאיר רושם רע מאד על חבר המושבעים, אשר תגרום באופן ישיר להתייחסות שלילית לדבריו, ולחריצת דין שיגרום לאדם זה הפסד ממון, ובדין פלילי עלולה ההכרעה לגרום לו לשבת בבית האסורים.

ונשאלת השאלה, האם משום סיבה זו ניתן להקל לגלח את הזקן תוך שלושים יום.

בכדי להשיב על שאלה זו, אמרתי אפנה ואשנה פרק זה של איסור תגלחת לאבל בכלל, ובפרט בתוך שלושים ימי האבל, לברר דבר ה' זו הלכה, האם מותר במקרה הנ"ל להתגלח לפני ההופעה בבית המשפט.

פרק א

איסור תספורת באבלות על אביו ואמו

א. במסכת מועד קטן (יד, ב) מובא: "אַבֵל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו". ופירש רש"י: "גידול שער". ומבואר שאַבֵל צריך "לגדל פרע" את שער ראשו, והיינו שאסור לו להתגלח.

שיעור זמן האיסור להתגלח מבואר בדברי הגמרא (שם יט, ב) "שלשים יום מנלן [דשלשים יום אסור בגילוח - רש"י], יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו [הא שאר אבלים, חייבים משמע - רש"י] וכתיב התם (במדבר ו, ה) גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים, אף כאן שלשים". ועוד מבואר בגמרא (שם כב, ב) שעל אביו ואמו נוהגים דיני אבלות כל י"ב חודש, חוץ מדין איסור תספורת ששיעורו הוא עד שיגערו בו חבריו: "על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש" [וכתב בספר גשר החיים (פרק יט אות א) שאף שחלק מפרטי דיני אבלות מקורם בתורה ובנביאים, כגון איסור תספורת, הנלמד מהכתוב ראשיכם אל תפרעו - "עם כל זה אין אבלות שבעה מן התורה אלא מדרבנן, כמבואר ברמב"ם ריש הלכות אבל"].

להלכה נפסק בשו"ע בהלכות אבילות (יו"ד סימן שצ סע' א) "אבל אסור לגלח שערו, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, ואפילו של בית הסתרים, כל שלושים יום". ובהמשך (שם הלכה ד) פסק המחבר: "על כל המתים מגלח לאחר שלשים, על אביו ועל אמו, עד שיגערו בו חבריו". וכתב הרמ"א: "ושיעור גערה יש בו פלוגתא, ונוהגים בג' חדשים. ובמקומות אלו, נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש, אם לא לצורך, כגון שהכביד עליו שערו, או שהולך בין עובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו, דמותר לספר". ומשמע כי שיעור האבלות על אביו ואמו הוא י"ב חודש, ואף לענין איסור תספורת היה צריך להיות כן. אלא שבתספורת הקילו שרשאי להתגלח עוד קודם שעברו י"ב חודש, אם שיער ראשו גדל פרע. ונתנו חכמים שיעור לדבר "משיגערו בו חבריו".

גדר שיעור "גערה" בתספורת באבל על אביו ואמו

ב. בביאור הדברים כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קנו) ששיעור "גערה" אינו דבר שווה בכל המקומות ובכל האנשים, ובכל אדם ומצב יש לדון לגופו של ענין, והרמ"א פסק לפי זמנו: "והשמיענו הרמ"א דהגערה הוא רק סימן לגודל השער ביותר, שלא חייבוהו להאבל אף על אביו ואמו להצטער ביותר, ומחמת שלא לכל אינשי שוה הצער באורך השער, נתנו השיעור בגערת חברים הרגילים עמו ויודעין איך דרכו להסתפר, שמזה יבינו בכמה יותר מהרגלו הוא מצטער. שלכן אם ליכא מי שיגער, שיערו דהצער ביותר לסתם אינשי הוא בג' חדשים. אבל אם כן ליכא דבר מוחלט לכל המדינות ואף לא לכל אינשי שבמקום אחד שיעור הג' חדשים. דוודאי לא כל המדינות שוות, שאיכא חלוק בין חמות לקרות, ואיכא חלוק בין מדינות לענין הקפדת יופי, וגם במקום אחד איכא הרבה אינשי.

ולכן מסתבר ששני פעמים כפי הרגילות, הוא שיעור הצער לכל מדינה כהרגלה ולכל יחיד כהרגלו. וכיון דבדרך כלל מסתפרים בכל חדש או לששה שבועות, משערין שיעור גערה כב' פעמים מה שרגילים להסתפר דהיינו ב' או ג' חדשים. ואצל הרמ"א ב' פעמים הזמן המצוי ביותר הוא ג' חדשים. ואם אצל יחיד הגיע זמן גערה קודם ג' חדשים, דנוהג להסתפר בכל חדש לכל הפחות, יכול להסתפר אפילו קודם ג' חדשים, דבשביל זה תלו זה בחבריו שיודעין הרגלו. אבל תוך שלשים לא מהני גערה, דלא גרע מסתם אבל, ולא ניתן שיעור גערה לקולא אלא לחומרא".

למדנו מדבריו, כי שיעור "גערה" אינו דבר שניתן להגדירו באופן מוחלט, אלא בכל אדם יש לדון לגופו של ענין - לפי מנהג מקומו ומנהגו הפרטי. ודברי הרמ"א ששיעור גערה הוא ג' חדשים נאמרו לפי מנהג מקומו וזמנו שנהגו להסתפר כל ששה שבועות, ואז זמן ה"גערה" הוא לאחר זמן של כשתי תספורות, דהיינו לאחר ג' חדשים.

וכן נראה מדברי רבי שלמה זלמן אויערבך שכתב בספרו מנחת שלמה (מועד קטן - אבילות עמ' קלג) "שיעור ג' חדשים היינו ממצב של גילוח, כלומר מתחילת צמיחת השערות עד שיעברו ג' חדשים, ולכן אם אחד הסתפר והניח קצת שערות אשר למי שמתגלח לגמרי לוקח זמן של ב' או ג' שבועות עד שהשערות מגיעות לשיעור זה, אפשר לחשב כאילו שבועות אלו כבר עברו מתוך הזמן של ג' חדשים".

והגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה עמ' שצא) נשאל: "שערותיו מגודלות מאד וכבר גוערים בו באמת, אך עדיין לא עבור ג' חודשים, האם יש מקום להחמיר בזה עד שיעבור זמן גערה", השיב: "וודאי, כיון שלא עברו ג' חודשים. תלוי עד כמה השערות ארוכות, רק אם הם ארוכות באופן מיוחד, אפשר להקל". מבואר בדבריהם, כי שיעור "גערה" אינו ניתן להגדירה באופן מוחלט, אלא בכל אדם יש לדון לגופו של ענין ולגופן של נסיבות.

[במאמר המוסגר, הגרש"ז אויערבך (שם) חידש להלכה בדין "גערה" ש"אין מפרידים באיסור תספורת, ולאחר שהותר בזקן, צריך להיות מותר גם בשער הראש, דאטו אם יגערו בו על החצי מהראש יהא אסור בחצי הראש, או אם יגערו על הראש יהא אסור בפאות, וצ"ע בדבר"].

ג. זאת ועוד, גם במה שכתב הרמ"א שצריך "גערה", כתב בקיצור שלחן ערוך (סימן ריא סע' יב) "כי אין צריך גערה בפירוש, אלא כשיגדל שערו עד שיהיה משונה מחבריו, שראוי לומר עליו כמה משונה זה, אז מותר לגלח ובלבד שיהא לאחר שלושים". ומפורש בדבריו חידוש גדול לדינא, ש"גערה" אינה מציאות בפועל, שגוערים בו "בפירוש", אלא אפילו אם נמצא בודד במקום שאין בו אנשים, במידה ושערותיו גדלו בשיעור שהוא "משונה מחבריו" [שאילו היו שם אנשים היה "ראוי לומר עליו כמה משונה זה"] נחשב הדבר כגערה.

וכן פסק להלכה הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' ק) על פי דברי הברכי יוסף (שצ, ב) "דאטו הגערה היא המתרת אותו, השיעור הוא שמתירו, שאם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבריו אף שלא גערו יכול להסתפר". וכן נקט לדינא הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה עמ' שצב) במענה לשאלה "בירושלמי כתוב (מובא בתוס' מו"ק כב, ב ד"ה עד שיגערו) שגדר גערה הוא ש"יאמרו לו צא מעמנו", האם צריך דוקא בלשון זו, או כל שגוערים בו על שערותיו הארוכות", והשיב הגרי"ש: "מספיק זה [ששערותיו ארוכות], אמנם זה ברור שגדר גערה הוא שמפריע לסביבה".

היתר תספורת לאחר השלושים קודם "שיעור גערה"

ד. אמנם באופנים מסויימים יש היתר להסתפר לאחר השלושים קודם "שיעור גערה" שכתב הרמ"א.

במקום צורך - רבי עקיבא איגר כתב בהגהות על השו"ע (סי' שצ סע' ד) וז"ל: "אבל קודם זמן הגערה לא מהני מה שהולך בין השרים". ומבואר בדבריו שאין להקל באיסור תספורת בכל י"ב חודש קודם שיעור "גערה", אפילו כאשר יש צורך בדבר, כגון "שהולך בין השרים".

אולם בקיצור שלחן ערוך (סימן ריא סע' יב) נפסק: "אסור לגלח שערו כל שלשים, בין שער ראשו, בין שער זקנו, בין שער שעל כל מקום. ועל אביו ואמו אסור לגלח עד שיגערו בו חבריו. ושיעור גערה יש בו מחלוקת הפוסקים, ונוהגין במדינות אלו שאין מגלחין כל י"ב חודש, אם לא לצורך. כגון, שהכביד עליו שערו, או שהולך בין האומות ומתנוול ביניהם בשערותיו, אז מותר לגלחם". ומבואר שבמקום צורך, כאשר "הולך בין האומות ומתנוול ביניהם בשערותיו" - רשאי להתגלח לאחר השלושים.

וכן פסק בספר נטעי גבריאל (אבלות, גילוח סע' יב) על פי דברי הקיצור שו"ע: "העושה מסחר עם הגוי, יש אומרים דמותר לו לגלח השערות קודם שיעור גערה". וציין מקור להוראה זו: "שו"ת דברי סופרים (סימן קנב) דהדין גערה נאמר בדר בין שכונת ישראל, אבל הדרים בין הגויים ומקפידים על שינוי השערות, יש להקל לאחר שלושים יום, וכמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' שפד) שהתירו נעילת הסנדל בהולך בין הגויים, עי"ש. ובאמת מבואר כן בקיצור שו"ע (סימן ריא סע' יב) דלאחר שלושים מותר לצורך, עי"ש.

אדם הרגיל להתגלח בכל יום - בפתחי תשובה (יו"ד סימן שצ ס"ק ד) כתב על דברי הרמ"א המובאים לעיל: "עי' בתשובת נודע ביהודה (חלק או"ח סי' יד) בסופו, שכתב דמה שאמרו שיעור גערה ג' חדשים, היינו לאלו שמגלחין רק ראשם, אבל לאלו שמגלחין זקנם (על ידי מספריים או במשיחה) שיעור גערה זמן קצר יותר. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (סי' שמז) דלבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם, שיעור גערה [הוא] שלשים יום". מבואר, שהרגיל לגלח את זקנו בכל יום, לגביו שיעור "גערה" הוא מיד לאחר שלושים, ואינו צריך להמתין ג' חדשים.

וכן הורה למעשה הגרי"ש אלישיב כמובא בפר ציוני הלכה (אבלות עמ' שצג) "בתוך שלושים אין להקל בזה [לגלח את זקנו], אך לאחר שלושים יש להחשיבו כזמן גערה, ואין צריך להמתין ג' חודשים".

ולפי ביאורו של האגרות משה [המובא לעיל אות ב] הדברים מוטעמים היטב, שהרי לא ניתן להגדיר את שיעור ה"גערה" באופן כללי ומוחלט, אלא כל אדם ואדם לפי דרכו להסתפר ולהתגלח, ולכן אם רגיל להתגלח בכל יום, רשאי לנהוג במנהגו מיד בתום השלושים.

וכן פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן שפב) "במדינתנו (דרום אפריקה) יש הרבה הרגילים בכל ימות השנה לגלח זקנם יום יום, ועיקר הדין באבל שצריך להמתין שלושים יום ובאביו ואמו עד שיגערו בו חבריו, וזהו ג' חדשים כמבואר ברמ"א (יו"ד סוף סימן שצ) אבל לאלו שמגלחין זקנם כל יום, לכאורה פשוט שהגערה היא לפני ג' חדשים ומותר מיד לאחר שלושים. וכן מביא בפתחי תשובה (שם ס"ק ד) בשם החתם סופר (סימן שמז) דלבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם שיעור גערה שלושים יום. ואף למנהג שאין מסתפרים באב ואם כל י"ב חודש וכמבואר ברמ"א, מ"מ אם הולך בין העכו"ם ומתנוול בכך מבואר ברמ"א שם שמותר להסתפר".

לסיכום: אבֵל על כל הקרובים אסור בגילוח כל שלושים יום. ובאבלות על פטירת אביו או אמו, שנוהג באבילות כל י"ב חודש, הקילו חכמים שיכול להסתפר לאחר השלושים "משיגערו בו חבריו".

ושיעור זמן ה"גערה", מבואר בדברי הרמ"א הוא בג' חודשים, אמנם נתבאר בדברי האגרות משה כי שיעור "גערה" אינו דבר שניתן להגדירו באופן מוחלט, אלא בכל אדם יש לדון לגופו של ענין - לפי מנהג מקומו ומנהגו הפרטי.

במקום צורך - לדעת רעק"א אין להקל להסתפר קודם שיעור "גערה", ואפילו כשיש צורך בדבר [כגון "שהולך בין השרים"]. אולם יש שהתירו להסתפר במקום צורך מיד לאחר השלושים. ולדעת הקיצור שלחן ערוך, "גערה" אינה מציאות בפועל, שגוערים בו "בפירוש", אלא אפילו אם נמצא בודד במקום שאין בו אנשים, במידה ושערותיו גדלו בשיעור שהוא "משונה מחבריו" [שאילו היו שם אנשים היה "ראוי לומר עליו כמה משונה זה"] - רשאי להתגלח לאחר השלושים במקום הצורך.

ומי שמגלח זקנו בכל יום - כתבו האחרונים שרשאי להתגלח מיד לאחר שלושים.

פרק ב

תגלחת בתוך שלושים במקום הצורך

ה. כאמור לעיל, נפסק בשו"ע בהלכות אבילות (יו"ד סימן שצ סע' א) "אבל אסור לגלח שערו, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, ואפילו של בית הסתרים, כל שלושים יום". אמנם בתנאים מסויימים, התירו הפוסקים להתגלח גם בתוך השלושים, כדלהלן.

בספר עיקרי דינים (יו"ד סימן לו סע' י) כתב: "הורה להתיר הרב עפר יעקב לגלח תוך שלושים לאבלותו אפילו על אביו ואמו, מי שצריך לילך אצל הדוכס לפקח על עסקי צבור ולעמוד על הפרץ פן יצא דבר מלכות מדה א' שמבקשים ממנו סוחרי עובדי כוכבים שתלוי בה כמעט פרנסת ומחיית רוב הצבור". והוא מציין בסוף דבריו: "ויותר על כן עיין להרב שבות יעקב (ח"ב סימן צט) שהתיר בכיוצא אפילו תוך שבעה".

והנה דברי השבות יעקב נסבו על פסק השו"ע (יו"ד שצג, ב) "אבל, שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו, ואפילו לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה", וכתב השבות יעקב להתיר לאבל לצאת מפתח ביתו בתוך ימי השבעה על מנת להשתדל אצל המלך עבור הכלל: "שהורה מורה אחד לאבל שיוכל לילך אצל השררה יר"ה [ירום הודו] תוך שבעה לעמוד על נפשם ומאודם, אי טב הורה, כי יש מי שמפקפק על זה. תשובה, על דבר המפקפקים על המורה אין דבריהם אלא דברי תימה, והמפקפק אינו בקי בודאי בהוראה לידע בין ימין לשמאל. כי ודאי דבר האבד מותר לגבי אבלים, ואבידתם קודמת לאבילות אביהם, כי אביהם גופא ניחא ליה, ומחלו ליקרא גבייהו".

ומתוך העיון בדברי השבות יעקב הקשה במסגרת השולחן (יו"ד סימן שצ דין ד) על עיקרי הדינים: "הרב עפר יעקב הביאו הרב פחד יצחק (ערך אבל) התיר לאבל תוך שלושים לגלח לילך אצל המלך לפקח על עסקי צבור. והרב זרע אמת בשו"ת (ח"ג או"ח סי לג) תמה עליו, ע"ש. והרב עיקרי הדינים העתיקה, והוסיף שם דהרב שבות יעקב התיר אפילו תוך שבעה. ואחר הס"ר [הסליחה רבה] לא דק, דלא התיר כי אם לילך אצל השררה, ולא הזכיר גילוח, דאינו מוכרח תוך שבעה". ולכן הסיק המסגרת השולחן: "ונלענ"ד דיש להקל כהרב עפר יעקב דווקא".

אולם השדי חמד (מערכת אבלות אות כב) יישב את תמיהת המסגרת השולחן: "והנה אמת דבשבות יעקב לא הוזכר גילוח כלל, מכל מקום אפשר דכוונת הרב עיקרי הדינים לומר, דוודאי כיון שהתיר לילך אצל השררה ואינו כבוד המלכות ליכנס לפניו מנוול, ועיין בפירש"י על הפסוק (בראשית מא, יד) ויגלח ויחלף שמלותיו. אם כן ודאי דאם יש לו איזה ימים שלא גילח מותר לו להתגלח קודם כניסתו לפני המלך". כלומר, לדעת השדי חמד, מאחר והותר לאבל לצאת מפתח ביתו להשתדל אצל המלכות למען הכלל, בוודאי שרשאי להתגלח, שהרי אי אפשר לבוא לפני המלך כשהוא מנוול, וכפי שלמדים מיוסף שהתגלח לפני שנכנס לפרעה, כדברי רש"י (בראשית, שם) שהתגלח "מפני כבוד המלכות".

וביותר יש ללמוד מתגלחתו של יוסף לפני פרעה, כפי שמובא בפירוש הרע"ב על התורה (בראשית, שם), שהקשה מדוע כתב רש"י, מפני כבוד מלכות רק על תחילת הפסוק 'ויגלח' הרי גם החלפת שמלותיו היתה מפני כבוד המלכות. וביאר הרע"ב: "ויש לומר, משום דקשה לו ויגלח דאין גילוח אלא בתער, ומשמע מכאן שגלח גם את זקנו בתער, ואיך עשה הדבר האסור הזה להשחית פאת זקן. לכך פירש רש"י, ויגלח מפני כבוד המלכות, שמפני כבוד המלכות מותר. וכדאמרינן אבטולס בר ראובן התירו לו לספר בתער מפני כבוד המלכות. וזה כי כשאין הניקף מסייע למקיף ואינו עושה מעשה בידיים אין שם אלא איסורא דרבנן, ומפני כבוד המלכות התירו לו. ולכך תפס רש"י ויגלח מפני כבוד מלכות". ומפורש לפי זה, שאיסור דרבנן [תגלחת בתער] הותר מפני כבוד המלכות, ואם כן הוא הדין שיש להתיר את האיסור דרבנן של תגלחת בתוך השבעה.

ומעתה, אמנם השבות יעקב לא עסק כלל בענין איסור תגלחת באבל בתוך שבעה, אלא בשאלה האם מותר לאבל לצאת מפתח ביתו באמצע השבעה, אולם יש לומר שכשם שהתיר השבות יעקב את איסור היציאה מפתח הבית כדי לבוא לפני המלך, כך התירו לו את האיסור להתגלח בבואו לפני המלך - וכפי שנלמד מיוסף שמשום כבוד המלכות יש להתיר איסור דרבנן. ולפי זה מסתברים דברי העיקרי דינים, שאם יש לאדם "צורך הכלל" לבקר אצל המלך, יש לו היתר גם כן להתגלח, ואפילו בתוך שבעה.

ו. גם בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן קנח) הביא את דעת המקילים באיסור תספורת כדי לראות את פני המלך משום הפסד רב: "וראיתי רבותי התירו לאחד בתוך שבעה ימים על אביו להסתפר ולהתכבס וללבוש מגוהצין לראות פני קיר"ה [הקיסר ירום הודו] משום הפסד רב דממונו. וטעמם ונימוקם עמם דתספורת וכל מנהגי אבילות לאו דאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, כמו שהאריכו כל הראשונים. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל סבירא ליה דמכל מקום תספורת ותגלחת דאורייתא כל שלשים, כבר דחו דבריו גם בזה כמבואר באריכות נפלא ברא"ש ריש פרק אלו מגלחין. והרי הביא הרי"ף והרא"ש בשם ירושלמי, כשנודע לו באמצע התגלחת שמת אביו, הרי זה גומר, וכתב המרדכי הטעם משום כבוד הבריות. ופסקו טור ושו"ע (יו"ד סי' שצ סע' ב). ועל כן משום שהוא רק דרבנן בעלמא, ומשום הכי הקילו רבותינו משום כבוד המלכות, אף על פי, שהוא רק הפסד ממונו דלא לתחזי ולא להסתפר. ואפשר שיש בזה נמי משום לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים (עי' ברכות יט, ב). מכל מקום כבר נהגו בזה קולא גדולה בכל מקום, כל זה נ"ל להביא קצת ראיה להמקילין במדינות ההמה".

אולם החתם סופר עצמו התיר לאבל להתגלח בתוך שלושים כשהיה צריך להתייצב לפני הדוכס, רק בצירוף שתי קולות נוספות, כדבריו: "ומה שאמר שהתרתי להדיא להסתפר לאבל בתוך שלשים, חלילה לו לומר כן ומכ"ת נ"י לא כיון שמועתו בזה. פלוני בא אלי וגילה לי סודו שיש לו לדבר עם הדוכס, ואם לא יראה פנים יפסיד יותר מאלף ר"ט [שם מטבע כסף בזמן החתם סופר]. ואמרתי בקושי אני מתיר, אך המתן עד יום רביעי שהוא ראש חודש, וגם תהיה בו סנדק, ואז יצרף לזה עוד ב' קולות: [א] מצות מילה - שכמה קהלות פראנקין מסתפרים. [ב] שהוא ראש חודש. וכתב בשיירי כנסת הגדולה (סי' תקנא אות כ) שמי שאינו אוכל בשר בימים אלו מותר בראש חודש אב, שהרי אשכנזים מסתפרים בראש חודש אייר. אם כן יש בזה גם כן קצת קולא, למאן דלא חייש לצוואת רבי יהודה החסיד ומסתפר בראש חודש. והתרתי לו משום כבוד השר והפסד ממונו בצירוף כל הנ"ל, וכל כי הני מילי לימרו משמאי. אלא האמת אז הפרזתי קצת על המידה בדברים ללמוד זכות על מנהגי בני מדינות המתירים להדיא, אבל חלילה לי שהתרתי או אתיר כזה".

שיעור "גערה בגילוח הזקן

ז. בתגלחת זקן יש סניף נוסף להיתר בתוך ימי השלושים במקום הצורך.

התפארת ישראל כתב בהקדמה לפירושו על סדר מועד (קופת הרוכלים, כללי שמחות) שבמקומות שרגילים לגלח את הזקן פעם או פעמיים בשבוע, רשאי לגלח את זקנו אפילו בתוך ימי השלושים במקום הצורך, וז"ל: "במדינות אשכנז שרגילין להסתפר הזקן בכל שבוע פעם או פעמיים, ומתנוול בשבוע שלישי או רביעי כשנכנסים ויוצאים בין העובדי כוכבים לפרנסתן ויהיה לשחוק בעיניהן ויאבד פרנסתו, לא גרע מעטיפת הראש וכפיית המטה, דיליף להו הש"ס מקרא, ואפילו הכי הקילו בהם השתא מטעם זה וכמו שכתבתי לעיל (שם סימן ח-ט). מכל שכן להקל הכא במניח [מזקנו] בכדי לכוף ראשו לעיקרו, והיינו בכדי גידול שער של שבוע אחד (עי' בנזיר לט, א-ב). והצעתי דברים הללו לפני הגאון הגדול מהו' עקיבא [אייגר] שליט"א [זצ"ל] וקיהה בו קצת, ואפילו הכי לא אמר בה לא איסור ולא היתר, כי כפי הנראה דברים הנ"ל חזקים כראי מוצק. לכן נראה לי דהמיקל לעת הצורך לא הפסיד, רק שיהיה לצורך מאד".

[סברא זו שאדם הרגיל לגלח זקנו בתדירות, נחשב כ"מנוול" עוד בטרם כלו ימי השלושים, מוזכרת גם בדברי הנודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח סימן יד) שכתב בתוך דבריו: "ואף שאנו מחמירין בשיעור גערה, ורמ"א כתב שלשה חדשים. הדבר ידוע שזה לאלו שאין מגלחין זקנם רק ראשם. אבל במדינות שמגלחין זקנם תיכף בשנים ושלשה שבועות נמאסים מאד והשערות הקצרים הצומחים בזקנם דומים כקוצים בעיניהם ובעיני כל רואיהם כנראה בימי המצרים, שממש יום לשנה נחשב". ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שעא) הבין שכך גם מסקנתו של הנודע ביהודה להלכה, וז"ל: "דהרי קי"ל כפסק הנודע ביהודה דבמקומות שנהגו לגלח הזקן שמתנוול אם אינו מגלח אותה איזה שבועות וחשבינן שיעור גערה בב' או ג' שבועות, יעו"ש"].

והנה התפארת ישראל כתב כי רבי עקיבא אייגר לא נקט עמדה מוחלטת בנדון היתר תגלחת בתוך השלושים במקום הצורך. אולם בהגהותיו על השו"ע (יו"ד סימן שצ סע' ד) כתב רעק"א: "ואם גערו בו תוך שלושים, פשיטא דלא מהני, דלא גרע משאר אבל". ובפשטות משמע, כי לדעתו אין היתר להתגלח בתוך השלושים בשום פנים ואופן.

הנה כי כן, כאשר אדם רגיל לגלח את זקנו בכל יום, לדעת התפארת ישראל, יש בזה עילה להחשיבו "מנוול" עוד בטרם כלו ימי השלושים, ולפיכך "במקום צורך מאד" יש להתיר זאת. אולם לדעת רבי עקיבא אייגר, אין להתגלח בתוך השלושים, אפילו יש "צורך מאד".

ח. אולם ידידי רבי צבי שכטר מחדש בספרו בעקבי הצאן (סימן לח אות ה) שלפי דעת רבי עקיבא אייגר יש להבדיל בין "גערה" שאינה מתירה גילוח בתוך השלושים, לבין "ניוול מרובה" - שבמצב שכזה מותר להתגלח אפילו בתוך השלושים, לפנינו דבריו:

"במשנה בברכות (טז, ב) מבואר דאבל אסור לרחוץ כל שבעה, אלא אם כן הוא אסטניס. ועי' בפתחי תשובה (יו"ד סי' שפט ס"ק ב) דהא דאסור לאבל להחליף בגדיו תוך שבעה וללבוש בגדים מכובסים, היינו דווקא במחליף לתענוג, אבל אם מחליף לצורך, כגון שהחלוק מלוכלך או משום עירבוביא, שרי אפילו בתוך שבעה. ומה שלא בא הדבר הזה מפורש בפוסקים, אין זה אלא לרוב פשיטותו, שהוא דבר הלמד מדין רחיצה וסיכה. והיה נראה לומר בביאור הענין, דחכמים תקנו אבלות שבעה, שיהיה האבל נוהג בניוול מרובה, ובשלושים תקנו שינהג במקצת ניוול. אבל מעולם לא תיקנו חכמים שינהג האבל בצער, אפילו בתוך שבעה. וממילא באסטניס, שמצטער מחמת אי הרחיצה, או שמצטער ממה שאינו מחליף את בגדיו, עד כדי כך לא חייבוהו חכמים באבלות, וממילא שרי, דמעולם לא נכלל זה בכלל איסור אבלות".

ומתוך יסוד זה מסיק הרב שכטר: "דמה שתספורת אסורה כל שלושים, שחכמים הצריכו שינהג האבל משך כל השלושים במקצת ניוול, היינו דווקא היכא שאי התספורת ישאר בבחינת מקצת ניוול. אך היכא שאי התספורת לאבל זה יהיה בבחינת ניוול גמור, עד כדי כך מעולם לא חייבו ותיקנו חכמים, וכל כהאי גוונא שרי, דוגמת היתר איסטניס למצטער תוך שבעה, שכבר הגיע ניהוגו ליותר ממה שחייבוהו חכמים, ועד כדי כך אינו מחוייב בניהוג אבלות".

כלומר, לטענת הרב שכטר, אין להוכיח ממה שאסר רעק"א להתגלח בתוך שלושים על ידי גערה, שאין כל היתר להתגלח בתוך השלושים בשום פנים ואופן, שכן יש לומר שדווקא כשהאבל נמצא ב"מקצת ניוול", אין הגערה מהווה עבורו היתר, כי הוא מחוייב להיות במצב של "מקצת ניוול". מה שאין כאשר יש צורך להתגלח בגלל מצב של "ניוול מרובה", יהיה רשאי להתגלח אפילו בתוך השלושים, מכיון שכלל אינו מצווה להיות ב"ניוול מרובה" בתוך השלושים, וכפי שמסיים הרב שכטר: "דבי"ב חודש לא חייבו חכמים כלל בניהוג ניוול בעצמו, אלא רק במיעוט תענוגים. ובחבריו גוערים בו על אי תגלחתו, כבר נכנס אי התגלחת שלו בבחינה של ניוול, וזה לא חייבוהו חכמים בי"ב חודש, אלא דווקא שינהג במיעוט תענוגים. ומהאי טעמא קיימא לן להלכה (עי' חי' רעק"א ליו"ד סי' שצ ס"ד) דגערה לא מהניא תוך שלושים, דאדרבה, תוך שלושים בעינן שיהיה נוהג האבל בקצת ניוול, אלא אם כן אי תספורתו ואי תגלחתו מנוולים להאבל בניוול גמור, דבכאי גוונא יש להתיר אפילו תוך שלושים".

ואמנם הרב שכטר מביא בספרו מפניני הרב (ליקוטי הנהגות, עמ' רז) מעשה רב: "שמעתי מהר"י דינסטאג, שבשנת תרצ"ט כשהיה תוך שלושים לאבלות שעל אמו, היה צריך לבקר באחד ממשרדי הממשלה (פה באמריקה) להעיד בפני פקידים איזו עדות שהיתה נדרשת בכדי לקבל ויזה בעד יהודי פרטי שהיה צריך לברוח מאירופה לאמריקה. והיות שלא התגלח במשך כמה שבועות, והיה נראה כמנוול במקצת, חשש שמא מחמת רגשי אנטישמיות של הנכרים המשמשים כפקידים (אשר הרגשות כאלו היו נפוצות בזמן ההוא אצל כמה מהנכרים פה באמריקה) ימנעו מלהעניק את הויזה שהיתה כל כך נצרכת. ושאל את פי הגר"מ סולובייצ'יק בדבר, ויעץ לו שיתגלח בתוך השלושים".

וזה מתאים עם המבואר בדבריו לעיל, שאמנם אין גערה מתירה תגחלת בתוך שלושים לדעת רבי עקיבא אייגר, אולם מותר להגלח בתוך השלושים במקום צורך גדול, והטעם הוא משום שבמקום צורך שכזה הרי זה נחשב ל"ניוול גמור", שהאבל אינו מחוייב בו בתוך השלושים.

ט. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תש) העלה סברא חדשה, שמכיוון שבזמנינו נתפשט המנהג גם אצל הגויים שאבֵל מגדל את זקנו, הופעה בלתי מגולחת לפני המלך אינה מהווה סיבה מספקת לקולא בדין תגלחת בתוך שלושים, ורק בהפסד מרובה ממש יש לעשות שאלת חכם, לפנינו דבריו:

"אם מותר לאבל בתוך שלשים לגלח הזקן. הנה בספר כל בו להלכות אבלות (ח"ב סימן קכב) מראה פנים להיתר כשיהיה לו מזה הפסד ממון. ובתפארת ישראל בהקדמתו לסדר מועד, התיר בזמנו בשבוע ג' או ד' כשיאבד פרנסתו כשהוא לשחוק בעיניהם. ואמר להגרע"א זצ"ל, ולא אמר לא אסור ולא היתר, ומתיר בצורך גדול. ועיין שו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנח) שמתיר רק בצירוף עוד קולות. ולדעתי היום נתפשט גידול הזקן באבל, ומצוי אפילו בגויים, ויכול לתרץ עצמו שמתנוול מפני אבילות ולא נוכל להתיר כלל תוך שלשים. אבל כיון שהמנהג בזמנינו בזקן שמגלח כל יום, אם כן הגערה היא מיד, וכלשון הנודע ביהודה [המובא לעיל] שבימי המיצרים כשאין מגלחים הזקן יום כשנה. ולכן יש להתיר לאחר שלשים, אבל בתוך שלשים יום שהאיסור חמור ואסמכוהו אקראי, אין בידינו להתיר. ובהפסד מרובה ממש כפשוטו ולא מניעת רווח, יש לשאול בעל הוראה".

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם אפשר להקל לאבל בתוך ימי השלושים להסתפר ולהתגלח כאשר צריך להופיע בפני מלך או שר לטובת הכלל, או לצרכי פרנסה.

ולמעשה, בספר גשר החיים (ח"א עמ' רלו) כתב: "ואם דרוש לו להתגלח ולהסתפר לטובת הכלל, כגון שצריך להתייצב לפני שר לצורך הרבים, התירו לו אחר שבעה גם תוך שלושים (פחד יצחק, דף יד; וכן הוא גם בעיקרי הדינים. אם כי יש אחרונים מחמירים, ראה הגרע"א יו"ד סי' שצ)".

וכן נקט בספר פני ברוך (סימן יט פרק יא) "יש שכתבו שמותר לאבל להתגלח אחר שלושים אפילו באביו ואמו, אם צריך לילך לשר כדי להשתדל בעד הכלל". ובהערות העתיק את דברי הגשר החיים, וכתב על דבריו: "ואולי יש לדחות, דשם בחידושי רעק"א מדובר שהולך לפני השרים לצורך פרנסתו, ולא לצורך הרבים.

אולם מצד שני, העיר ידידי רבי צבי שכטר, כי אדרבה יש לומר, שמשום צרכי רבים מבואר בגמרא שמתירים לאבל ללמד תורה תוך השבעה, וכן לשאול בשלום הציבור שהתאסף בלוויה, ולכאורה הוא הדין גם כאן.

וכעין זה כתב בספר נטעי גבריאל (אבלות, גילוח, סע' יא) "מי שצריך לילך לשר וכדומה כדי להשתדל לטובת הכלל, יש מתירין לו להסתפר אפילו באבילות על אביו ואמו אחר שבעה, וישאל שאלת חכם".

ובאמת, לדעת העיקרי דינים והשדי חמד מותר אף בתוך שבעה לצורך הנ"ל.

ולדעת הגר"מ סולובייצ'יק מותר גם לצורך של יחיד להתגלח בתוך השלושים. אמנם הנדון שם היה להסדרת קבלת ויזה לארה"ב בשנות המלחמה, וזה כמובן צורך גדול מאד, ואולי רק באופן כזה התיר, וצ"ע.

פרק ג

גדרי דין 'גערה' בתגלחת באבלות

י. ונראה לדון בשאלה האם יש מקום להיתר תגלחת בתוך שלושים, בהקדם מה שיש לחקור מהו עיקר דין 'גערה' בתגלחת באבלות: האם זהו 'שיעור' באיסור. כלומר, חכמים קבעו "שיעור" באיסור תספורת לאבל, שאין להסתפר כל עוד אינו מנוול ביותר, ונתנו שיעור לדבר - "עד שיגערו בו חבריו". ולפי צד זה, לא נאסרה כלל תספורת כל י"ב חודש אלא עד שיגערו בו חבריו, וממילא לאחר הגערה נפקע איסור התספורת.

או שדין ה'גערה' אינו 'שיעור' האיסור, אלא גדר של 'מתיר' לאיסור התספורת. כלומר, לפי צד זה מעיקר הדין תספורת אסורה על האבל במשך כל י"ב חודש, וחכמים קבעו שהגערה היא מתיר לאיסור זה, ואמנם לאחר שגערו בו עדיין נמשך איסור התספורת.

נפקא מינה: [א] אבל הרוצה להחמיר על עצמו שלא להסתפר אפילו לאחר שיעור גערה. לפי הצד השני, שמעיקר הדין, תספורת אסורה על האבל במשך כל י"ב חודש והגערה היא "מתיר", מסתבר שבגידול השערות לאחר שיעור הגערה עדיין קיים איסור התספורת מדין אבילות י"ב חודש. מה שאין כן לפי הצד הראשון שלא נאסרה תספורת לאחר שיגערו בו חבריו, אין בכך קיום דיני אבלות, שהרי לאחר הגערה כבר לא קיים יותר איסור התספורת.

[ב] האם שיעור הגערה נאמר לכל י"ב חודש, או שאם כבר הסתפר פעם אחת, שוב מותר לו להסתפר כדרכו.

בחידושי רעק"א (סי' שצ ס"ד ד"ה כן) דייק מלשון האור זרוע, שמעיקר הדין מותר להסתפר ולגלח כדרכו לאחר שהמתין פעם אחת כשיעור גערה. וכתב רעק"א שמה שהמנהג להמתין בכל פעם כשיעור גערה אינו אלא חומרא בעלמא לכבוד אביו ואמו "דמדינא אחר שהמתין שיעור גערה, מותר לגלח אחר כך בכל פעם כדרכו, ואינו צריך להמתין בכל פעם שיעור גערה, אלא שנהגו להחמיר כל י"ב חודש". ומסיים: "וכיון שהולך בין השרים, אינו צריך לתפוס חומרא זו, וקם דינא דאחר גערה מגלח כדרכו".

ובספר שיעורי הרב (ענייני אבילות סימן כה) מובא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שביאר כי רעק"א סבר כמו הצד הראשון בחקירה "שמעיקר הדין "גערה" היא רק שיעור באיסור התספורת, וממילא לאחר שכבר המתין כשיעור גערה שוב פקע כל האיסור מיניה". אולם הגרי"ד עצמו סבר כמו הצד השני, וכתב על דברי רעק"א: "אולם נראה שזה אינו, דלעולם איסור התספורת נאמר לכל י"ב חודש, וגערה אינה אלא מתיר לאיסור התספורת. ולפי זה מסתבר שאפילו מעיקר הדין צריך להמתין בכל פעם לפני שמסתפר ומגלח בתוך י"ב חודש, וממילא אין להקל בזה אפילו בשעת הדחק". וכן מובא בספר מפניני רבנו הגרי"ד (עמ' רמד).

יש לציין כי בהערות לספר שיעורי הרב הפנה לדברי האגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קנו) שגם הוא נשאר בצ"ע בטעם ההיתר לגלח לאחר שהמתין האבל פעם אחת כשיעור גערה, אבל לענין הלכה העלה כמסקנת רעק"א שם, שבשעת הדחק יש להקל בזה, וז"ל האגרות משה: "ונכון להמתין שיעור גערה להסתפר ולגלח כל י"ב חודש על אביו ואמו אם לא לצורך, שבכהאי גוונא מסתפר כדרכו אחר שהמתין שיעור גערה משהתחיל אבילותו, וכדאיתא כן בחידושי רעק"א (סימן שצ סעי' ד) ובפתחי תשובה (שם ס"ק ד) שכן הוא מדינא. ולכן כשאיכא צורך ודאי אין להחמיר, אבל בלא צורך מן הראוי להחמיר דכל השנה לא יסתפר בלא גערה או שיעור הגערה דכל השנה הא יש לו להצטער במה שחייבוהו, וצ"ע בטעם ההיתר לדינא לאחר הגערה ראשונה".

יוצא איפוא, כי למעשה נחלקו רבי משה והגרי"ד בחקירה הנ"ל, מהו גדר ה"גערה": לדעת רבי משה זהו "שיעור" באיסור התספורת, ולכן לאחר שכבר המתין כשיעור גערה, יש מקום להקל. וכן נקט לדינא הגרש"ז אויערבך, כמובא בספרו מנחת שלמה על מסכת מועד קטן (עמוד פד) שאחר שגערו בו פעם אחת, שוב אינו צריך גערה נוספת. אך לדעת הגרי"ד איסור התספורת נאמר לכל י"ב חודש, והגערה היא "מתיר" לאיסור התספורת, ושוב אין להקל בזה אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן יש בכל פעם שיעור גערה [עד כלות הי"ב חודש].

יא. ובהערות על ספר שיעורי הרב ציין למה שכתב רבי צבי שכטר, תלמידו של הגרי"ד, בספרו בעקבי הצאן (תחילת הדברים הובאו לעיל אות ז) שעל פי חקירת הגרי"ד ביסוד דין 'גערה' בתגלחת באבלות, יש נפקא מינה בשאלה האם תועיל גערה בתוך שלושים יום:

"שאם גערה מהווה 'מתיר' לאיסור התספורת, מסתבר שתועיל אפילו תוך שלשים. אבל אם היא רק 'שיעור' בעצם האיסור, יתכן שיש לחלק בזה בין תוך י"ב חודש, לתוך שלשים. דאולי בי"ב חודש לא חייבוהו חכמים להתנהג בניוול אלא למעט בתענוגים, ומשום הכי לאחר שכבר הגיע לשיעור גערה והוי בכלל מנוול, ממילא מותר לו להסתפר. מה שאין כן תוך שלשים שחייבוהו חכמים להתנוול במקצת, ממילא אסור לו להסתפר אפילו אם הגיע לשיעור גערה. ומזה שפסק בחידושי רעק"א (סי' שצ ס"ד ד"ה עד) דגערה לא מהניא תוך שלשים, משמע שהבין דגערה היא 'שיעור' באיסור התספורת, ובזה אזיל לשיטתו במה שכתב שם דמעיקר הדין מותר להסתפר כדרכו לאחר שכבר הגיע לשיעור גערה פעם אחת".

כלומר, אם 'גערה' היא 'שיעור' באיסור התספורת, לא תועיל גערה בתוך שלושים כשעדיין לא נגמרו ימי האבלות [וכן היא דעת רעק"א]. אולם הגרי"ד עצמו סבר, שאם 'גערה' היא גדר של 'מתיר' לאיסור התספורת, והיינו שמעיקר הדין אסור לו להסתפר עד סוף י"ב חודש, אלא שחכמים תיקנו שאם גוערים באבל, מותר לו להסתפר אף שעדיין לא עברו כל ימי האבלות - יתכן איפוא, שגם אם יגערו בו קודם הזמן, ואולי אף בתוך שלושים יום, יהיה רשאי להסתפר, שהרי תמיד הגערה היא 'מתיר' לאיסור האבלות.

ומתבאר בדברי הגרי"ד חידוש, שמצד אחד, אם איסור התספורת נאמר לכל י"ב חודש, והגערה היא "מתיר" לאיסור התספורת, יוצאת מזה חומרא שגם לאחר הגערה חל עליו איסור להסתפר עד הגערה הבאה, ואין להקל גם בשעת הדחק. אולם גם יוצאת מזה קולא, שאם יגערו בו יהיה רשאי להסתפר אפילו בתוך שלושים יום, שהרי תמיד הגערה היא 'מתיר' לאיסור האבלות.

והנה כאשר מסרתי את השיעור ככלות השלושים על פטירת אבי מורי ז"ל, בבית המדרש של כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ בבני ברק, הקשו הלומדים מהיכי תיתי לומר ש"גערה" יכולה להיות "מתיר" בתוך השלושים, והלוא דין ה"גערה" נאמר בפוסקים רק לאחר השלושים, ואמנם הקושיא נכונה, אולם למעשה מבואר בדברי הגרי"ד שאם ה"הגערה" היא מתיר 'לאיסור האבלות, היא מתירה את התספורת אפילו בתוך השלושים.

לפי זה יתכן לבאר את מחלוקת התפארת ישראל והרע"א [המובאת לעיל אות ו] האם "במקום צורך" מותר להתגלח על ידי 'גערה' גם בתוך השלושים יום. רעק"א לשיטתו ש'גערה' היא 'שיעור' באיסור התספורת, וכמבואר בדעתו שמעיקר הדין מותר להסתפר ולגלח כדרכו לאחר שהמתין פעם אחת כשיעור גערה, מכיון שמעיקר הדין גערה היא רק שיעור באיסור התספורת, וממילא לאחר שכבר המתין כשיעור גערה שוב פקע כל האיסור מיניה [ומה שנהגו להמתין בכל פעם כשיעור גערה הוא משום "דהמנהג להחמיר כל י"ב חודש, כמבואר ברמ"א (סי' שצ סע' ד). ולכן בשעת הדחק יש להקל בזה]. ולפיכך שפיר פסק רעק"א שאם יגערו בו קודם הזמן אין בכך כלום, מכיון שאין בגערה כח להתיר את התספורת כל עוד לא נגמר שיעור ימי האבלות [ומכל מקום לדעת הרב שכטר המובאת לעיל [אות ז] גם לפי רעק"א, כל זה הוא רק לענין 'גערה' הנחשבת ל"ניוול קצת", שאין לאבל היתר להתגלח בשלושים, מה שאין כן במקום של "ניוול גמור", רשאי להתגלח גם בתוך השלושים].

אולם התפארת ישראל סבר כמבואר בדברי הגרי"ד ש'גערה' היא גדר של 'מתיר' לאיסור התספורת, ולכן כאשר הוא "מנוול קצת" עוד לפני מלאות השלושים [בגלל מנהגו להתגלח לעיתים מזומנות], גם אם יגערו בו בתוך שלושים יום, יהיה רשאי להסתפר, שהרי תמיד הגערה היא 'מתיר' לאיסור האבלות.

יב. כתב המחבר בהלכות חול המועד (או"ח סימן תקמח סע' ט) "הא דרגל מבטל גזירת שלשים בשאר מתים, אבל באביו ואמו שאסור לספר עד שיגערו בו חבריו, אפילו פגע בו הרגל לאחר שלושים יום אינו מבטל". ובמשנה ברורה (ס"ק לד) כתב: "עד שיגערו בו חבריו, ואם גערו בו אף בתוך שלושים מותר [אליה רבה]".

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קנז) העיר: "ועיין במשנה ברורה שכתב, ואם גערו בו אף בתוך שלושים מותר, והוא טעות הדפוס. שלא מסתבר שיפסוק המשנה ברורה כהנודע ביהודה שלא אמר דבר ברור נגד רעק"א ועוד הרבה אחרונים שאוסרים. וגם הא ציין לאליה רבה, ושם כתב רק לשון הסמ"ק שהביא הטור, ואם גערו בו אף ביום שלושים מותר. אם כן מוכח שהוא טעות הדפוס, וצריך להיות "אף ביום שלושים". והטעם הוא דכיון שמקצת היום ככולו הוי כהגערה אחר שלשים".

גם בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תש) תמה על הנדפס במשנה ברורה שמותר להתגלח אם גערו בו חבריו תוך שלשים, וכתב: "ואין הדין כן, שבתוך שלשים יום אין מועיל גערה, וכמבואר בבית יוסף (יו"ד שצ ובכסף משנה פ"ו מהלכות אבל ה"ב). וההיתר רק ביום שלשים, וכמבואר באליהו רבא שם סק"י, שהוא המקור של המשנה ברורה המצויין שם. וכן מבואר ברע"א (יו"ד סימן שצ). וברור שהוא טעות הדפוס במשנה ברורה, וצריך לומר "ביום שלשים". והרי אפילו בערב הרגל שהנודע ביהודה מצדד להתיר לא הסכים כן למעשה, והיאך אפשר לומר שיסתום כאן במשנה ברורה להתיר בערב הרגל תוך שלשים. ואני תמה שהדפיסו הספר "משנה ברורה" כמה וכמה פעמים ולא תיקנו דין זה, שטעות ומטעה ח"ו רבים להקל באיסור חמור דגילוח תוך שלושים, שרגל לא מבטל. וראוי לע"ד לתקן בספר משנה ברורה ולכתוב ביום שלושים, וכן מצאתי בזמן האחרון שתיקנו כן במשנה ברורה מוגהים שהוגהו באופן יסודי". ואכן, כפי שכתב התשובות והנהגות, בדפוסים החדשים של ספר המשנה ברורה הגיהו וכתבו "ואם גערו בו אף ביום שלושים מותר".

ולעניות דעתי נראה לקיים את גירסת המשנה ברורה כפי שנדפס בעבר "ואם גערו בו אף בתוך שלושים מותר", ואף שבאגרות משה נקט כדבר פשוט "שלא מסתבר שיפסוק המשנה ברורה כהנודע ביהודה", והיינו שמותר להסתפר כשגערו בו חבריו גם בתוך השלושים. אולם לפי המבואר לעיל יש צד לומר שגדר ה'גערה' הוא 'מתיר' לאיסור התספורת, יתכן שגם אם יגערו בו בתוך שלושים יום, יהיה רשאי להסתפר, שהרי תמיד הגערה היא 'מתיר' לאיסור האבלות, ופסק המשנה ברורה כדעה זו.

נמצא כי האגרות משה לשיטתו שפסק כרעק"א, ונתבאר לעיל [אות ח] כי זהו משום הגדר ה"גערה" הוא "שיעור" באיסור התספורת, ולכן הבין שודאי אין כל אפשרות להקל אם יגערו בו קודם הזמן, מכיון שאין בגערה כח להתיר את התספורת כל עוד לא נגמר שיעור ימי האבלות. ואילו בדעת המשנה ברורה יתכן שסבר כשיטת הגרי"ד שהגערה היא "מתיר" לאיסור התספורת, ולפיכך גם גערה בתוך שלושים יום מתירה להסתפר.

יג. נמצא לסיכום: כי בענין היתר על ידי 'גערה', דהיינו שהוא ב"ניוול קצת" בתוך השלושים, נחלקו הפוסקים. לדעת רעק"א אם יגערו בו קודם הזמן אין בכך כלום, מכיון שאין בגערה כח להתיר את התספורת כל עוד לא נגמר שיעור ימי האבלות. ואילו התפארת ישראל סבר כמבואר בדברי הגרי"ד ש'גערה' היא גדר של 'מתיר' לאיסור התספורת, ולכן כאשר הוא "מנוול קצת", גם אם יגערו בו בתוך שלושים יום, רשאי להסתפר.

ובהיתר תגלחת לאבל במצב של "ניוול גמור", וכן במקום צורך גדול, רשאי להתגלח גם בתוך השלושים.

אלא שעל עיקר דבריו של ידידי רבי צבי שכטר במה שהביא בשם הגרי"ד שאם "הגערה" היא מתיר לאיסור האבלות, היא מתירה את איסור התספורת אפילו בתוך השלושים, יש לתמוה ממה שהוא עצמו הביא שמועה סותרת מדברי הגרי"ד בספר נפש הרב (עמ' קצא). הגרי"ד הסביר "שמנהג האבלות מי"ז בתמוז ואילך הוא בבחינת אבלות י"ב חודש [וכמו כן בימי הספירה], ובשבוע שחל בו תשעה באב [ולפי מנהג הרמ"א - מר"ח ועד התענית] הוי בבחינת שלושים, ובתשעה באב גופו נוהגים כל דיני שבעה".

ועל פי הבנה זו היה סבור הגרי"ד שמותר להתגלח בימי הספירה, וכן מי"ז בתמוז ועד ר"ח אב, לאלו המתגלחים בכל יום: "שמאחר שדין זמנים אלו שוה לאבלות של י"ב חודש, ובי"ב חודש כבר נהגו העולם כדעת הפוסקים הסוברים שהנוהג להתגלח בכל יום וממתין קצת מלהתגלח - דזה כבר מיקרי שיעור גערה. ורק מר"ח אב ואילך עד לאחר התענית, שדינו כאבלות שלושים דלא מהניא גערה להתיר, אז שפיר יש לאסור להתגלח".

ומפורש איפוא בשם הגרי"ד שגם אם הגערה היא "מתיר" לאיסור התספורת, אולם אין בכוחה להתיר להתגלח בתוך השלושים, וצ"ע מה היתה באמת דעת הגרי"ד לדינא בדין היתר 'גערה' בתוך השלושים.

ונראה על פי המבואר לעיל ,לפשוט את ספיקו של הגרש"ז אויערבך, בספרו מנחת שלמה (מועד קטן והלכות אבילות עמ' קלד) "באותם בעלי חסד שגוערים מיד לאחר השלושים, כדי שיוכל להסתפר, אם זה חשוב גערה ויכול לסמוך על זה, דהרי האבל עצמו רגיל תמיד להסתפר בכל ב' או ג' חדשים, ונמצא שהאבל עצמו יודע שהגערה היא לא נכונה. או אפשר שאפילו לאחר ב' חדשים גם כן אסור, וצריך להמתין לגערה אחרת שהיא גערה אמיתית ולא סתם כדי לעשות חסד".

ולפי האמור נראה כי לדעת רעק"א אין בגערתם של בעלי החסד ממש, שהרי הגערה היא "שיעור" באיסור התספורת, ולא תועיל גערה כל עוד לא הגיע הזמן האמיתי לכך. אך לדעת התפארת ישראל שהגערה היא בגדר של "מתיר" לאיסור התספורת, די גם בגערה זו אף שלאמתו של דבר יודע הוא שהגערה אינה נכונה.

• * *

מסקנת הדברים:

א. אבֵל על אביו ואמו אינו מתגלח עד שיגערו בו חבריו, וכתב הרמ"א שנוהגים בג' חדשים. ובשו"ת אגרות משה ביאר שלמעשה, שיעור "גערה" אינו דבר שניתן להגדירו באופן מוחלט, אלא בכל אדם יש לדון לגופו של ענין - לפי מנהג מקומו ומנהגו הפרטי.

ב. במקום צורך, כגון להשתדל אצל מלכים או דוכסים לצורך הכלל או בהפסד מרובה, יש שהתירו להסתפר בתוך השלושים.

ג. ומי שמגלח זקנו בכל יום, רשאי להתגלח מיד לאחר השלושים, ואינו צריך להמתין שיגערו בו חבריו [או שזה גופא זמן הגערה].

ד. התפארת ישראל והמהר"ם שיק התירו בשעת הצורך להתגלח גם בתוך השלושים [לאחר כשבועיים] למי שרגיל לגלח זקנו תדיר [ולדברי התפארת ישראל צריך שישייר כדי שיכוף ראשו לעיקרו].

ה. גם הגרי"ד סולובייצ'יק הורה במקום צורך גדול להתגלח בתוך השלושים.

• * *

ולאור הנ"ל, אין ספק כי בהופעה בבית משפט או חבר מושבעים, שיש משקל רב מאד לתגלחת על הכרעת הדין, יש להחשיב זאת כ"הפסד מרובה" [בין בדיני ממונות ובין במשפט פלילי שהעונש מאסר]. לכן על פי התפארת ישראל והמהר"ם שיק מותר לאדם המתגלח בכל יום להתגלח לצורך גדול לאחר שבועיים, ובפרט לדעת העיקרי דינים, מסגרת השולחן והשדי חמד, שהתירו תגלחת בתוך השלושים למי שצריך להתייצב בפני המלך לצורך הפסד גדול.

ואף שכאן אין מדובר בהתייצבות לפני מלך, כבר כתב החתם סופר (או"ח ח"א סימן קנט) שמלך לאו דווקא: "והנה מה שכתב מכ"ת לחלק בין לראות פני קיר"ה [הקיסר ירום הודו] משום הפסד ממונו לראות פני הדוכס דחמת מלך מלאכי המות [משלי טז, יד], כבר הודעתיו שאני תמה עליו שאם המלך ימיתהו מכל שכן שהשר ימנע ממנו בקשתו לאמור שחקו בי יהודאי ונהגו בי קלון, ועוד הורגלו בפומי דעכו"ם למימרא ליהודים היית נחבש בבית האסורים, והרי זה בזיון גדול וחסרון אמונה בו ביהודים". וטעמים אלו תקפים כמובן, גם בהופעה בפני בית משפט אזרחי, ועל אחת כמה וכמה בבית משפט פלילי.

לבסוף, בחסד ה' עלינו, המשפט נדחה לאחר תום שלושים ימי האבל על פטירת אבי מורי ז"ל, וכן לידידי מ.ל. נדחה המשפט, ולא הוצרכנו כלל להיתרים אלו, והכל בא על מקומו בשלום [עם זאת, לאחר מכן, הוצרך מ.ל. להופיע לפני בית המשפט בימי ספירת העומר, ואז התגלח על פי הוראת רבו בהסתמך על החתם סופר הנ"ל מפני כבוד המלכות].