סימן ט

קנין מעות בהקדש

מסקנת סוגיית הגמרא (ב"מ מז, ב) כרבי יוחנן שאמר "דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה". כלומר, מטלטלין נקנים מדין תורה בקנין כסף, אולם רבנן תיקנו שייקנו מטלטלין במשיכה או במסירה ולא על ידי קנין כסף בלבד, גזירה שמא יאמר המוכר לקונה לאחר שיקבל ממנו את הכסף "נשרפו חיטיך בעליה". אלא שכל זה אמור דוקא לגבי קנייני הדיוט.

לעומת זאת בקנייני הקדש מבואר בדברי המשנה במסכת קדושין (פרק א משנה ו) "רשות הגבוה בכסף". דהיינו, שקנין הקדש הוא דוקא ע"י מעות, ומשיכה לא מועילה, ומסבירה הגמרא (קידושין כח, ב) "מאי טעמא, שנאמר "ונתן הכסף וקם לו". כלומר יש פסוק מיוחד המלמד שקנין כסף מועיל בהקדש [להלן נבאר את הלימוד מפסוק זה].

ומטעם זה, אם הדיוט קונה חפץ של הקדש בעת שהחפץ שוה מאה, וההדיוט משך את החפץ, אולם לא הספיק לפדותו עד שעמד במאתיים, הדין הוא שנותן מאתיים, כי הרי הקנין האמיתי בהקדש הוא כסף, והיות ולא נתן את הכסף, עדיין לא קנה. אולם אם משך את החפץ כאשר היה שוה מאתיים, ולא שילם את הכסף עד שמחיר החפץ הוזל, הרי בכל אופן הוא משלם מאתיים, ואע"פ שמצד הדין שקנין כסף קונה בהקדש הרי עדיין לא שילם, מבואר בגמרא הטעם: "שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש". והיינו שאילו היה זה מקרה של הדיוט היה ההדיוט מקבל במקרה כזה מאתיים, ולכן קבעו חז"ל שגם בהקדש משלם מאתיים.

ומקשה הגמרא על כך, מדוע אם כבר שילם ההדיוט להקדש מנה אלא שעדיין לא משך "מה שפדה פדוי" ולא צריך לשלם אלא מנה אחד, הרי "לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש", ומכיון שבמקרה שכזה בהדיוט מכיון שעדיין לא משך, יצטרך לשלם מאתיים, מדוע הקדש מפסיד ומקבל רק מאה. ומתרצת הגמרא: "אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי". כלומר, היות וההקדש כבר קיבל את הדמים, ולגבי הקדש היה כבר קנין מעות שהוא הקנין האמיתי, אם כן יחול עליו דין של "מי שפרע" שנאמר במשנה (ב"מ פד, ב) "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו".

ולכאורה מסקנת הגמרא היא המקור לדברי הרמב"ם (הלכות ערכין פרק ז הלכה יג) שכתב: "פדהו במנה ונתן הדמים, ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתיים, מה שפדה פדוי ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן, ואין אומרים כאן לא יהא כוח הדיוט חמור מכוח הקדש, שאפילו הדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע". ומסיים הרמב"ם: "ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע". ובודאי כוונת הרמב"ם לומר שגם כלפי הקדש אין זה ראוי שהקדש יחזור בו מן העסקה מדין "מי שפרע".

ב.

והנה הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ט הלכה ב) כתב: "הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה, כיצד, נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש", עכ"ל. והקשו הנושאי כלים במקום על דברי הרמב"ם שבמקרה שהוזלו הפירות וההקדש שילם כבר את הדמים יש להקדש רשות לחזור בו מהעיסקה בגלל שההקדש לא עשה משיכה, וקשה, מה מועילה העובדה שההקדש לא משך, הרי קניינו של הקדש הוא בכסף, וההקדש כבר שילם את הממון, ומדוע ההקדש יכול לחזור, הרי הרמב"ם עצמו פסק בהלכות ערכין הנ"ל שגם הקדש ישנו במי שפרע, ולכן אם אדם קונה מן ההקדש וכבר שילם את הכסף מה שקנה קנה וההקדש אינו יכול לחזור בו, ומדוע כאן ההקדש יכול כן לחזור בו. [וגם צ"ע במש"כ הרמב"ם בהל' מכירה בתוך דבריו "שהרי לא משך", והרי משיכה אין לה כל ענין להקדש שכל קנינו רק בכסף].

וביותר תמוה, שלהלן (בהלכות מכירה) כתב הרמב"ם: "מכר חפץ של הקדש ומשכו הלוקח ולא נתן דמים והוזל החפץ קנה, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ואם הוקר החפץ חוזר בו אע"פ שמשכו הלוקח שהרי לא לקח הגזבר דמים וההקדש אינו נקנה אלא בכסף, שנאמר "ונתן הכסף וקם לו", ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע", עכ"ל. ולכאורה זו סתירה מפורשת למה שכתב בהל' ערכין ש"אין הקדש ראוי לקבל מי שפרע", וכמבואר לעיל שהכוונה בזה היא, שאין ההקדש יכול לחזור בו מקנין לאחר שכבר התחיל הדיוט לקנות בגלל "מי שפרע" ולכן ההקדש מפסיד דמים. ואילו כאן מפורש ש"אין הגזבר חייב לקבל מי שפרע", וצ"ע.

עוד קשה לכאורה, דיש לדקדק בלשון הרמב"ם בהל' מכירה הנ"ל, שלאחר שמביא את הדין מסיים: "וההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וקם לו", ולכאורה פיסקה זו היתה צריכה להופיע בתחילת ההלכה, שם היה על הרמב"ם לכתוב: "ההקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר וכו'", ולכן תמיד ידו על העליונה, ורק אחר כך היה על הרמב"ם לכתוב את פרטי הדינים במקרה שההקדש קונה ומוכר, ואילו דברי הרמב"ם שלפנינו הם לכאורה שלא כסדרן, בתחילה כתב את פרטי הדינים אם ההקדש קונה, ואחר כך את פרטי הדינים אם ההקדש מוכר, ורק בסיום דבריו כתב את יסוד דין קנין כסף בהקדש, ודבר זה צריך ביאור.

עוד קשה על מה שכתב הרמב"ם שמהפסוק "ונתן הכסף וקם לו", לומדים קנין מעות בהקדש, מדוע צריך פסוק מיוחד לזה, הרי מדאורייתא גם חולין נקנין דוקא בכסף, שהרי קי"ל (בגמרא ב"מ הנ"ל) כר' יוחנן שדבר תורה מעות קונות גם בחולין, ורק רבנן תיקנו שמשיכה תקנה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה, ואם כן מדוע צריך על כך פסוק מיוחד לגבי הקדש, הרי אותם חכמים שהפקיעו קנין בחולין, יכולים לומר בהקדש שישאר קנין מעות כר' יוחנן, שהרי "הם אמרו והם אמרו", ולמה צריך על כך פסוק מיוחד.

עוד יש להקשות, דהנה בהלכות מכירה (פרק ט הלכה ג) פסק הרמב"ם שנכסי יתומים הרי הם כהקדש "ולפיכך אם היתומים מכרו ולקחו הדמים ועדיין לא משכו והוקרו, חוזרים כשאר הדיוטות". ולכאורה, אם דין יתומים כהקדש, אם כן יש להשוות דין זה לדין שהרמב"ם מביא בהלכות ערכין הנ"ל, שגם שם ההדיוט כבר שילם את הדמים והפירות התייקרו, ובכל אופן פוסק שם הרמב"ם שההקדש אינו יכול לחזור בו ומה שפדה פדוי, כי הקדש אינו ראוי לקבל מי שפרע, ולכאורה מדוע שהיתומים יוכלו לחזור בהם כשאר הדיוטות, ולא יהיה להם את הדין של מי שפרע.

ג.

וכדי ליישב את כל הקושיות הנ"ל, נראה שיש לחלק בין אם ההקדש קונה או מקנה.

הפסוק ממנו נלמד בגמרא בקידושין שקנין כסף מועיל בהקדש הוא "ונתן הכסף וקם לו" [לשון הכתוב (ויקרא כז, יט) היא: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו", ובתוס' שבת (קכח, א ד"ה ונתן) דנו לגבי צורת הפסוק בתורה]. ופסוק זה מדבר באופן שאדם הקדיש את שדהו ורוצה לפדותו, ועל זה נאמר: "ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו". כלומר כאשר אדם פרטי קונה מן ההקדש, אבל לא במקרה שההקדש קונה מאדם פרטי. ואם כן יתכן שדוקא באופן שבאים לקנות מההקדש ולפדות את השדה שהיא עכשיו בבעלות הקדש, חידשה התורה שיש צורך בסוג מיוחד של קנין כסף [קנין כסף בתוספת חמישית, וזהו סוג מיוחד של קנין כסף שאין לו קשר לכל קנין כסף הרגיל של התורה בכל מקום שהוא ענין של "כסף שווי" כמבואר בדברי הפוסקים (שו"ע חו"מ סימן קצ סע' ב) במחלוקת הפוסקים הידועה לגבי מהות קנין כסף בכל התורה].

ומעתה מובן מדוע מובא הפסוק "ונתן הכסף וקם לו" בקנין הכסף שקונה מהקדש, כי במקרה שהאדם קונה ופודה מן ההקדש יש צורך בקנין כסף, ואין זה אותו קנין כסף שיש בחולין בכל התורה לפי ר' יוחנן. ולכן סדר הדברים ברמב"ם שמביא את הדין שהקדש אינו נקנה אלא בכסף שנאמר ונתן הכסף וכו' מדוייק, כי רק במקרה של אדם שקונה מן ההקדש פסק הרמב"ם שיש דין של קנין כסף, וזהו קנין כסף של הקדש. ואף שמצד הדין והסברה לא היה צריך להיות מי שפרע, בכל אופן "אין הקדש ראוי לקבל מי שפרע" ואין ההקדש יכול לחזור בו מקנין לאחר שכבר התחיל הדיוט לקנות בגלל "מי שפרע".

ומבוארת בזה ההלכה בהלכות ערכין, שאם החפץ הוקר והוא כבר שילם את הכסף, ההדיוט זכה ולא צריך להוסיף, אע"פ שלא משך, כי לא מתאים ולא ראוי להקדש לחזור בו מן העיסקה.

אלא שכאמור, כל זה לגבי קנין ופדיון מההקדש, אבל כאשר הקדש קונה מהדיוט, ועל זה לא נאמר הפסוק "ונתן הכסף וקם לו" ואם כן במקרה כזה, יש בהקדש אותם דינים של קנין כסף במטלטלין, ולכן אומר הרמב"ם בתוך דבריו בהל' מכירה "נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו קנה כדין תורה". כלומר, במקרה זה, רבנן לא גזרו שיצטרכו קנין משיכה כמו בכל התורה, וקנין כסף לבד גם כן יועיל, וזהו דין התורה כאן.

ואפשר לבאר זאת בכמה אופנים מדוע כאן מועיל קנין מעות גם לחכמים: בפשטות הביאור הוא לפי דברי הגמרא (ב"מ מז, ב) ש"במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן", ומעתה יש לומר שקנין מההקדש נחשב מילתא דלא שכיחא, ולכן מועיל בו קנין מעות. וביתר עמקות יש לבאר על פי הירושלמי (ב"מ פרק ה הלכה א) שהטעם שהקדש קונה מיד ע"י אמירה כדקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, הוא בגלל שנאמר "לה' הארץ ומלואה" ויש לה' בעלות על כל מקום. ולפי זה גם כאן, הרי כל הטעם שאמרו חז"ל שמעות לא קונות הוא בגלל שהמוכר יאמר לקונה נשרפו חיטיך בעליה, אבל כאשר ההקדש הקונה מיד הדיוט, הרי זה תמיד נמצא ברשותו של ההקדש שהרי "לה' הארץ ומלואה", ולהקדש אין נפק"מ אם זה נמצא כאן או בעליה, ולכן טעם זה לא שייך כאן, ויועיל קנין כסף במקרה זה.

ומעתה מובן היטב מדוע במקרה של קנין שקונה הקדש מן הדיוט קנין כסף מועיל, וקנין זה הוא כלשון הרמב"ם "קנין כדין תורה", שהרי לר' יוחנן קנין כסף קונה מהתורה בכל דבר.

ומעתה מובן היטב מדוע במקרה שההקדש קונה לא שייך דין "מי שפרע". כי הרי כל דין "מי שפרע" הוא תקנה של רבנן שכאשר הלוקח והמוכר דיברו ביניהם והסכימו על המכירה, גם אם עדיין לא היה קנין ממשי, אע"פ שמצד הדין אפשר לחזור, גזרו חכמים שלא יחזרו בהם. והיות וכך, בכל קנין מטלטלין שגזרו חכמים שיש צורך במשיכה וקנין כסף לבד אינו מועיל, מ"מ אם הקונה כבר נתן כסף, אע"פ שלא משך את הפירות ומעיקר הדין עדיין יכול לחזור בו, יש דין "מי שפרע" שמונע ממנו לחזור בו. אולם כאשר ההקדש קונה מהדיוט, שכמו שנתבאר, בזה הקנין הוא "כדין תורה", ודאי שלא שייך דין "מי שפרע", שכן ה"מי שפרע" הוא לאחר שחז"ל תיקנו שלא די בקנין מעות אלא צריך משיכה, וזה תיקנו שאם נעשה קנין מעות בלבד ורוצה לחזור בו, יש דין "מי שפרע", אבל בקנין שההקדש קונה מהדיוט שהקנין שמועיל הוא קנין כסף ואין כל צורך בקנין משיכה, שוב לא שייך בזה "מי שפרע", ולפיכך פסק הרמב"ם שבאופן זה "אין הגזבר חייב לקבל מי שפרע".

ומעתה מבוארים דברי הרמב"ם במש"כ שנכסי יתומים הרי הם כהקדש, והקשנו מדוע פסק הרמב"ם שאם היתומים מכרו פירות ולקחו את הדמים ועדיין לא משכו את הפירות והוקרו, הרי הם חוזרים כשאר הדיוטות, ולא יחול דין "מי שפרע". שכן לפי דברינו לעיל, מש"כ הרמב"ם שנכסי יתומים הרי הם כהקדש, אין כוונתו להקדש של "ונתן הכסף וקם לו", מכיון שיתומים לא שייכים לדין של קנין מהקדש כי אינם מוסיפים חומש [שנאמר בפסוק זה של "ונתן הכסף", כנ"ל], אלא כוונת הרמב"ם שיתומים יש להם דין של הקדש שקונה מהדיוט שהקנין שמועיל הוא קנין כסף ואין כל צורך בקנין משיכה, ובזה נתבאר היטב שלא שייך בזה "מי שפרע", ושפיר יכולים לחזור בהם.