לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל

למרות שכאשר ארבעה אכלו כאחד רשאי המזמן לומר "ברכו שאכלנו משלו", שהרי חוץ ממנו יש שלושה שחייבים בזימון, מכל מקום עדיף שיאמר "נברך שאכלנו משלו" כדי שלא יוציא עצמו מכלל המברכים.

ובהשאלה: כל מציאותו וקיומו של איש ישראל יונקים מן הכלל. ליחיד כפרט - אין קיום. דומה הדבר לאילן גדול שממנו משתרגים ומסתעפים ענפים וענפי ענפים. קיומו של כל ענף וכל עלה תלוי בהתחברותו אל הכלל - אל האילן כולו. וכשם שכאשר נקצץ ענף וניתק מן העיקר - מיתתו ודאית, כך הוא הדבר באשר לקשר של כל אחד מישראל ל"כלל ישראל": הפרט שאינו מקושר אל הכלל אין לו מציאות כלל וכמת יחשב.

ביטוי לכך מוצאים אנו בדברי המדרש (ויקרא רבה ד, ו) על הפסוק "האיש אחד יחטא": "תני רבי שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: ומה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה".

המשילו חז"ל את כלל ישראל לספינה אחת הנמצאת בלב ים. מובן שבמציאות כזו גורלו של כל אחד נתון ביד חברו, ואין מקום כלל להגדרה עצמית של היחיד. הולך לו אדם לדרכו וחושב לתומו "במקומי אני קודח", ואינו יודע שהוא ענף אחד המסתעף מן הכלל, ואיננו נותן לבו לכך שבספינה הוא נמצא.

אימתי נמצאו ישראל ראויים לקבל את התורה? כאשר היחידים חדלו להיות פרטים ונהיו ל"כלל ישראל". וכך מפורש בפסוק (שמות יט): "ויחן שם ישראל נגד ההר" - בלשון יחיד, וכפי שפירש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". התורה לא ניתנה לקבוצה גדולה של פרטים, כי אם ליחידה אחת של "כלל ישראל".