דרשני:הנוטל ידיו לא יקדש- נטילת ידיים לפני הקידוש

למרות שמדובר במנהג הולך ונעלם, קיימים עדיין אנשים (בעיקר מקהילת יוצאי גרמניה) הנוהגים ליטול ידיהם בשבת קודם הקידוש, ולאחריו לברך על הלחם ולהתחיל בסעודת השבת. במאמר זה אנסה לדון בסוגיא זו ולהסביר את עיקרי הדברים להלכה.

הצגת הסוגיא

בגמ' בפסחים קו: מובאת מימרא בשם רב ש"הנוטל ידיו (לסעודה קודם הקידוש) לא יקדש". מדין זה משמע שחל איסור על המקדש ליטול ידיו לאכילת לחם לפני הקידוש, ועליו לקדש ורק לאחר מכן ליטול ידיו. למסקנה, הגמ' דוחה את דינו של רב על פי דברי רב יצחק המעיד שרב לפעמים קידש על הפת ולפעמים קידש על היין, וממילא לא ייתכן שרב אמר דין זה ולכן מותר למקדש ליטול ידיו קודם הקידוש. להבנת הסוגיא יש צורך להבין מה היה דינו הראשוני של רב וכיצד דחה רב יצחק דין זה.

הפסק בנטילת ידיים

רשב"ם מפרש שהאיסור ליטול ידיים קודם הקידוש נובע מהחשש שאמירת הקידוש בין הנטילה לברכה תהיה היסח הדעת, וכעין הפסק בין נטילה לברכה. בנוסף, הרשב"ם מדייק מדברי רב האוסר על המקדש ליטול ידיו-שאיסור ההפסק חל דווקא על המקדש. לפי שיטתו, מי שטעה ונטל ידיו קודם הסעודה יכול עדיין לשמוע את הקידוש מאחר ואין בכך איסור הפסק. למסקנה, רב יצחק דוחה דין זה, מכיוון שידוע שרב קידש על הפת, ומן הסתם הוא נטל ידיו קודם הקידוש ומוכח שמותר ליטול ידיים קודם קידוש על הלחם וכן על היין. הרשב"ם פוסק מסקנה זו להלכה ואומר שמי שנוטל ידיו קודם הקידוש, בין קידוש על היין ובין קידוש על הלחם, רשאי לקדש ולבצוע לאחר מכן על הלחם.

האם שמיעת קידוש מאחר נחשב כהפסק

ניתן להקשות על שיטת הרשב"ם-אם בהו"א הבנו שהקידוש מוגדר כהפסק, מדוע רשאי מי ששכח ונטל ידיו קודם הקידוש לצאת יד"ח מהמקדש, הרי גם כשיוצא ידי חובתו מאחר נחשב הדבר כהפסק? ייתכן לתלות עניין זה במחלוקת הראשונים בדין שומע כעונה. בגמ' בסוכה לח נחלקו רש"י ותוס' לעניין השומע קדיש וקדושה באמצע תפילתו. לשיטת רש"י על המתפלל להפסיק מתפילתו ולשמוע קדיש וקדושה ובכך לצאת יד"ח מדין שומע כעונה. לעומתו, תוס' סוברים שאסור לאדם לצאת ידי חובה תוך כדי תפילתו. לשיטתם, דין שומע כעונה הוא כפשוטו ונחשב כאילו האדם עונה בפועל על הקדיש, ובכך גורם להפסק בתפילה. לפי מחלוקת זו ניתן לומר שהרשב"ם סובר כדעת רש"י שאין דין "שומע כעונה" נחשב כענייה ממש, וממילא לא ייחשב הקידוש כהפסק אם שומע אותו מאחר. אך, לפי הסבר זה יש לחדש בשיטת הרשב"ם שכאשר הנוטל שומע את הקידוש מאחר, הוא אינו רשאי לענות אמן בפיו אלא רק לשמוע ולכוון בליבו כמו השומע קדיש באמצע תפילתו. דבר זה הוא חידוש גדול שלא נרמז כלל בדברי הרשב"ם ונראה שקשה לאומרו. קושי זה הוביל את ההר צבי (ברכות כא:) להסביר שאכן אין המחלוקות תלויות זו בזו. לשיטתו, בין נטילת הידיים לברכה אין איסור של הפסק בדיבור כמו בתפילה, אלא רק איסור היסח הדעת . מכיוון שהקידוש מקושר לסעודה שלאחריו, הוא לא מהווה היסח הדעת ואף לשיטת תוס' האוסרים לשמוע קדושה תוך כדי תפילתו יהיה מותר לשומע לענות אמן.

חשש שיעשה הסעודה במקום אחר

תוס' מקשים על פירוש הרשב"ם שיש לחלק בין הפסק בקידוש על היין והפסק בקידוש על הלחם. בעוד בקידוש על הלחם הברכה הראשונה אותה הוא מברך היא ברכת המוציא, בקידוש על היין האדם מקדש ואף שותה את היין ורק לאחר מכן מברך על הלחם . מתוקף קושיא זו, תוס' מסביר שכל עניין ההפסק הוא רק לשיטת רב הסובר שאין צורך שהקידוש יהיה במקום סעודה. כאשר אין חיוב לאכול ולקדש באותו מקום, אנו חוששים שהאדם ייטול ידיו ויקדש, ויאכל לבסוף במקום אחר ובכך יהיה הפסק גדול בין הברכה לנטילה. באותו אופן, תוס' מסביר את דחיית הגמ' שאין חוששים להפסק כזה מכיוון שרב היה "מקדש על הפת"- כלומר שהיה אוכל מיד לאחר הקידוש ולא חוששים שהאדם יאכל במקום אחר.

נראה כנוטל ידיו לקידוש

הסבר נוסף מובא בתוס' בשם ר' אלחנן. לשיטתו, האיסור איננו משום הפסק אלא מכיוון שהאדם נראה כנוטל ידיו לקידוש. הגמ' בחולין קו אומרת "שהנוטל ידיו לפירות (וליין) הרי זה מגסי הרוח"- שנראה כמחמיר על עצמו יותר משאר האנשים וכגאווה, בדומה לכך יש לאסור גם את נטילת הידיים קודם הקידוש. הגמ' דוחה לבסוף דין זה מכיוון שרואים שלפעמים רב קידש על הלחם ולפעמים התחרט וקידש על היין, ומשמע שלמרות שכבר נטל ידיו על הלחם, קידש על היין לבסוף לאחר הנטילה ואין בכך חשש לגסות הרוח. ר' אלחנן לא מסביר מדוע אין הדבר נחשב כגסות רוח, אבל ניתן להסביר שכאשר המקדש מברך על הלחם מוכח למפרע שלא נטל על היין ולכן אין בכך פגם. באופן אחר ניתן להסביר, שמכיוון שידוע שלפעמים מקדשים על הלחם ולפעמים מתחרטים ומקדשים על היין- הרואה יודע שייתכן שהאדם נמלך בדעתו ונטל בתחילה את ידיו על הלחם.

חייב לקדש על החביב

הרי"ף מסביר שכאשר האדם נוטל ידיו לפני הקידוש- הוא מוכיח בכך שהפת חביבה עליו יותר וברצונו לקדש עליה. מכיוון שצריך לקדש על החביב יותר (יין או פת) האדם מחויב לקדש על הפת, אך רב פוסק שאסור לקדש על הפת ולכן עליו לשמוע קידוש מאחר. למסקנה הגמ' פוסקת שמותר לקדש על הפת וממילא מי שנטל ידיו יקדש על הפת. פירוש הרי"ף שונה משאר הראשונים ולשיטתו גם למסקנה יש איסור ליטול ידיים קודם קידוש על היין. כל חידוש הגמ' הוא שמותר לקדש על הפת והאיסור ליטול ידיים קודם קידוש עומד במקומו.

מחלוקת ב"ה וב"ש

בגמ' ברכות נא מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל לעניין נטילת ידיים לפני הקידוש. לשיטת ב"ה, יש לקדש ורק לאחר מכן ליטול ידיים, בעוד לב"ש הסדר הפוך. לכאורה רב היא כשיטת ב"ש, והראשונים מקשים כיצד ייתכן שרב פוסק כשיטתם לאחר שנפסקה הלכה כשיטת ב"ה?

מחלוקת ב"ש וב"ה רק לכתחילה- הרשב"ם מתרץ שכל מחלוקת ב"ש וב"ה היא רק לכתחילה, ובדיעבד מודים ב"ה שאין הקידוש נחשב כהפסק גמור וניתן ליטול ידיים קודם הקידוש. לפי פירושו, גם המתירים ליטול ידיים קודם הקידוש, מודים שמדובר במקרה דיעבדי בו האדם רוצה בתחילה לקדש על הלחם ולבסוף מתחרט ומקדש על היין. אך, לכתחילה כו"ע סוברים שעדיף ליטול ידיים לאחר הקידוש.

המחלוקת רק בימות החול- בניגוד לשיטת הרשב"ם הרואה בהקדמת הנטילה דין דיעבד, תוס' סוברים שמותר לעשות כן לכתחילה. לשיטתם, כל מחלוקת ב"ש וב"ה היא דווקא במזיגת יין שדורשת תשומת לב מרובה (ואכן לשון המחלוקת היא "מוזגים את הכוס"), אבל בקידוש עצמו אין מחלוקת. חילוק נוסף מובא בדברי ר"ת האומר שחשש ההפסק הוא דווקא בימות החול שעלולים להתעסק בשאר דברים תוך כדי הקידוש, אך בשבת שאין חשש הפסק- מותר להקדים לכתחילה אף לשיטת ב"ה.

טעם הנטילה קודם הקידוש

האחרונים הסבירו שיש כמה מעלות לנהוג כשיטת רב ברונא וליטול ידיים קודם הקידוש: 1. משום נקיות- על אף שסתם ידיים נקיות הן, אומר האליה רבה שכאשר נוטל ידיו קודם הקידוש ניתן להיות בטוחים שידיו נקיות לברכה. אמנם, אם יטול ידיו ללא ברכה, ייראה כאחד מגסי הרוח שנוטל ידיו לפירות- ולכן עדיף שייטול בברכה על הלחם. 2. מסייע בקביעות מקום לסעודה- הקורבן נתנאל מסביר שהמנהג נועד לסייע לדין אין קידוש אלא במקום סעודה. כאשר האדם נוטל ידיו לפני האוכל, אין כבר חשש שיאכל במקום אחר ממקום שקידש שהרי כבר נטל ידיו ולא יעבור למקום אחר לאכילת הסעודה. 3. לא לחלק בין הקידושים - המשנ"ב מסביר שטעם המנהג בשביל שלא ליצור חילוק בין קידוש על היין לקידוש על הפת. פעמים יוצא שלאדם אין יין לקדש עליו ומקדש על הפת במקומו, ובכדי שלא לחלק בין הקידושים, תיקנו שתמיד ייטלו ידיים קודם הקידוש ובכך לא יישכחו ליטול ידיים כאשר מקדשים על הלחם.

פסק ההלכה

כמבואר לעיל, לשיטת הרי"ף חל איסור ליטול ידיו קודם הקידוש בעוד לשאר הראשונים אין האיסור נשאר למסקנת הגמ'. בנוסף, לשיטת הרשב"ם על אף שמותר להקדים את נטילת הידיים, אין לעשות כן לכתחילה משום שיטת ב"ה. מאידך, לפי הבנת התוס' בסוגיא, מחלוקת ב"ה וב"ש כלל איננה קשורה לדין זה, וממילא למסקנת הגמ' מותר למקדש לכתחילה ליטול ידיו קודם הקידוש. הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע פסקו כרי"ף שהנוטל ידיו גילה בדעתו שהפת חביבה עליו וממילא חייב לקדש עליה. לעומתו, הרמ"א פסק כשיטת תוס' שאין קישור למחלוקת ב"ש וב"ה ומותר לכתחילה להקדים את נטילת הידיים והביא שכן נוהגים . המשנ"ב הביא שיש אחרונים שפסקו כשיטת הרשב"ם שלכתחילה יש לנהוג כשיטת השו"ע, וליטול לאחר הקידוש ומשמע מדבריו שסובר כמותם.

אדם המתארח אצל הנוהגים ליטול ידיים קודם הקידוש

אדם הנוהג ליטול ידיו לאחר הקידוש, ומתארח במקום שבו נוהגים כמנהג הרמ"א להקדים את הנטילה- יש לדון כיצד עליו לנהוג. לפי פסיקת הרמב"ם שלמסקנת הגמ' אין ליטול ידיים לאחר הקידוש, , נראה שיהיה לו אסור לשנות מדרכו וכן יהיה הדין לפי הסבר ר' אלחנן בתוס' הסובר שמראה עצמו כאחד מגסי הרוח. מאידך, לפי הבנת הרשב"ם שהפגם בהקדמת הנטילה הוא משום הפסק בין הנטילה לברכה, הבעיה קיימת רק אצל המקדש עצמו ולא אצל השומעים- ולכן יהיה לו מותר להקדים את הנטילה בתנאי שלא יקדש בעצמו. מדברי המשנ"ב משמע שפסק כשיטת הרשב"ם שעיקר האיסור ליטול ידיו קודם הקידוש נובע מאיסור ההפסק בין הנטילה לברכה. לפי הסבר זה, יש לומר שהמתארח אצל אחרים רשאי לנהוג כמותם וליטול ידיו קודם הקידוש בתנאי שלא יקדש בעצמו אלא רק ישמע הקידוש מאחר. יתר על כן, המשנ"ב פוסק שבמידה ושכח ונטל ידיו קודם הקידוש- רשאי לנהוג כרמ"א ולקדש. לפי פסיקה זו ניתן לכאורה לומר שבשעת הצורך (כגון שמציעים לו לקדש וקשה לו לסרב) יוכל אף לקדש בעצמו ולנהוג כמנהג הרמ"א. מאידך, להולכים בשיטת השו"ע הדברים מסובכים יותר. הנטילה קודם הקידוש מראה שהפת חביב עליהם- וממילא עליהם לקדש על הפת וגם לשמוע קידוש מאחר לא יועיל. אך, ייתכן לומר שכאשר האדם לא נוטל ידיו בהחלטתו אלא רק נוהג כמנהג המקום- אין הדבר נחשב כהעדפה ללחם על פני היין וגם לרמב"ם הדין יהיה שונה. שיטתו של הרמב"ם מבוססת על ההחלטה האישית של האדם ליטול ידיים קודם הקידוש שמראה על העדפתו ללחם. ממילא, במידה והנטילה לא נעשתה בהחלטה אישית אלא בהליכה אחר מנהג המקום- ייתכן שכלל לא יהיה איסור לשיטת הרמב"ם. לפי הבנה זו, נוכל לטעון שלהולכים בדעת השו"ע יהיה אף קל יותר לקדש בעצמם על היין מהסוברים כשיטת הרמ"א מאחר ולשיטתם כל האיסור הוא משום חיבוב הפת, דבר שלא קיים באורח, אך יש לעיין בדבר.