פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט לט א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:48, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט לט א

סעיף א[עריכה]

המלוה את חבירו בעדים, או שהודהא בפני עדים שהוא חייב לו, נקרא מלוה על פה, ואינו גובה מהמשועבדים. והמלוה את חבירו בשטר, (גובה מן המשועבדים) (משנה בב"ב קעה,א) אפילו לא כתב אחריות, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא (ב"מ יד,א). ואם יש עדים שקנו מידו, אפילו לא נכתב, גובה ממשעבדיב (ב"ב מ,א). הגה: ועיין לקמן סימן ס"א סעיף ב' וסעיף י' איזה מקרי שטר, ועיין לקמן ריש סימן רכ"ה מדין אחריות טעות סופר.

שיעבודא דאורייתא:

1. ב"ב קעה,ב: אמר עולא שעבודא דאורייתא, ואלא מה טעם אמרו מלווה ע"פ אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות, אי הכי מלווה בשטר נמי, התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו. ורבה אמר שיעבודא לאו דאורייתא, ומה טעם אמרו מלווה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אי הכי מלווה ע"פ נמי, התם לית ליה קלא... רב ושמואל אמרי שיעבודא לאו דאורייתא, ר' יוחנן ורשב"ל אמרי שיעבודא דאורייתא... אמר רב פפא הלכתא מלווה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. משמע מהטעם שלרב פפא שיעבודא לאו דאורייתא.

2. קידושין יג,ב: האשה שהביאה חטאתה ומתה... אמר שמואל... קסבר שיעבודא לאו דאורייתא.. א"ר יוחנן... קסבר שיעבודא דאורייתא... אמר רב פפא הלכתא מלווה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשים שיעבודא דאורייתא, ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. משמע מהטעם שלרב פפא שיעבודא דאורייתא.

3. ערכין כב,א: אמר רב נחמן: מרישא לא הוה מיזדקיקנא לנכסי יתמי, כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב: יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו, מכאן ואילך מיזדקקנא. מעיקרא מאי טעמא לא? אמר רב פפא: פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה. מאי בינייהו? איכא בינייהו בשחייב מודה; אי נמי, שמתוה ומת בשמתיה.

רי"ף,רמב"ם,רמב"ן: שיעבודא דאורייתא. הרי"ף ביאר שקיי"ל כרב פפא ולדעתו שיעבודא דאורייתא, ומה שנכתב בב"ב שהטעם שגובה מיורשים הוא כדי לא לנעול דלת, באמת עיקר הטעם הוא ששיעבודא דאורייתא, והטעם שנכתב בא לבאר רק מדוע אוקמוה אדאורייתא ולא תיקנו שלא יגבה כפי שתיקנו בלקוחות. והרמב"ן ביאר שאמנם לפי רב פפא שיעבודא לאו דאורייתא, אך להלכה קיי"ל ששיעבודא דאורייתא, כיוון שבכך נחלקו רב פפא ורהבדר"י בערכין והלכה כרהבדר"י. הרש"ל כתב שגם לדעת הרא"ש שיעובדא דאורייתא שהרי הביא בב"ב את דברי הרי"ף, אולם הש"ך כתב שדעתו כתוס' שכן בב"ק כתב שבע"ח אינו גובה מן היתומים מעבדים שהניח להם אביהם לפי שבמילי דרבנן עבדים כמטלטלי, וא"כ צ"ל שבב"ב רק הביא דברי הרי"ף, אך הוא עצמו אינו סובר כמותו. ברא"ש בכתובות פו,א משמע כרש"ל, ומ"מ בשונה מהרמב"ן הוא סובר שלרב פפא שיעבודא דאורייתא.

ר"ח,תוס'[1]: דוקא במלווה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא, אך במלווה מעות שיעבודא לאו דאורייתא. הסוגיא בקידושין עוסקת במלווה הכתובה בתורה כגון נזיקין, ערכין וקרבן.

ב"י: הביא רק את ההסבר ששיעבודא דאורייתא.

ש"ך: דעתו כתוס' ששל"ד מלבד במלווה הכתובה בתורה, אמנם למעשה כתב שאינו כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא. וביאר הש"ך שבערכין לא נחלקו בכך כדברי הרמב"ן, אלא לכו"ע של"ד וסובר רהבדר"י שבכל זאת לאחר תקנת חז"ל יש לגבות גם מן היתומים כדי שלא תנעול דלת. והוכיח כן מהנאמר בכתובות פו,ב: "א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל... מכין אותו עד שתצא נפשו". וקשה מדוע לא הקשה כן גם לרב ושמואל הסוברים ששל"ד, אלא ודאי שגם למ"ד של"ד מ"מ יש חיוב לשלם, ורק לדעת רב פפא שזו מצווה בעלמא קשה.

משכנות יעקב: שיעבודא דאורייתא.

הנתיבות כתב שלא האריך בכך כיוון שאינו נוגע כ"כ לדינא. מתוך דברי הש"ך ניתן למצוא נפק"מ, והיא אם גובים עבד מן היתומים, לפי שעבד נחשב כקרקע במילי דאורייתא וכמטלטלין במילי דרבנן, וא"כ אם שיעבודא דאורייתא גובים מהעבדים (עכ"פ בימינו אין דין עבדים נוהג וא"כ שוב אין זו נפק"מ לימינו). הריטב"א כתב שנפק"מ לערב שפרע למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים לפני שהודיע ליתומים.

למ"ד של"ד:

כשמתנה בפרוש בשטר להשתעבד:

רשב"א,רש"י,ש"ך: מועיל מהתורה להשתעבד גם למ"ד של"ד. רשב"א: בגיטין נ,א, לגבי שט"ח היוצא על היתומים שכתוב בו שבח (כלומר, שיגבו מעידית), אומר רבא שמדאורייתא יש לגבות מעידית. וכותב הרשב"א שרבא סבר שיעבודא דאורייתא, ועוד נראה שאפי' מ"ד ששל"ד מודה שמועיל שיעבוד בפרוש. וכן סובר הש"ך לשיטתו שקיי"ל של"ד, וא"כ צ"ל שכך סבר רבא שהיה בתרא. רש"י: בקידושין יג,ב ד"ה אינה גובה, ביאר שלמ"ד של"ד הסיבה שבשטר כן גובים היא שהשתעבד מעצמו וכתב "כל נכסי אחראין"[2]. וכן סובר הפנ"י שם.

ריטב"א,קצות: לא מועיל, לפי שאין קנין למחצה. וכן מוכח מהתוס'[3] שכתב לגבי שטר שכתוב בו שבח שרבא ודאי סבר שיעבודא דאורייתא.

גבייה מיניה: קצות – מוכיח מהתוס' בב"מ[4] שלמ"ד של"ד אין שעבוד אפילו בנכסים בני חורין, ומה שכתבו התוס' בב"ב שגם למ"ד של"ד חייב לשלם מיניה, זה דוקא חיוב תשלומים אך מ"מ שיעבוד אין.

ירידה לנכסים: קצות – כתב שמסתימת כל הפוסקים שבשבועה דאורייתא יורדים לנכסיו, אע"פ שלפי חלק מהפוסקים של"ד, מוכח שגם למ"ד של"ד יורדים לנכסיו, אמנם הקצות מתקשה שהרי בצדקה יורדים לנכסיו ואילו בהחזרת ריבית קצוצה לא (שו"ע יו"ד סי' קסא), וע"כ צריך לחלק שבצדקה יש שיעבוד נכסים כיוון שזה מלווה הכתובה בתורה, ואילו בריבית התורה גילתה שאין שיעבוד[5], ולפי חילוק זה משמע שלמ"ד של"ד אין לרדת לנכסיו, וצ"ע.

למ"ד ש"ד: במטלטלין: רמב"ם[6]: השעבוד מהתורה הוא רק בקרקעות ולא במטלטלין.

רשב"א[7],קצות: יש מהתורה שיעבוד גם במטלטלין. וכן מדייקים מהרשב"ם בב"ב קעה,ב ד"ה שעבודא, כותב שהמקור לשיעבוד הוא מ"יוציא אליך העבוט", ועבוט הינו מיטלטל.

בסי' קד נחלקו הרמב"ם והרשב"א אם יש דין קדימה במטלטלין לבע"ח הראשון, לדעת הרמב"ם אין ולדעת הרשב"א במיוחסות יש, ובפשטות נחלקו לשיטתם כאן. בדעת השו"ע שם יש סתירה[8] (סע' א,י). הסמ"ע מבארו כרמב"ם והגר"א מכריע כרשב"א.

א. הודאה בקנין: הגה"א,סמ"ע: מועיל לכך שיוכל לגבות ממשועבדים דוקא אם קנו שיתן לו החוב עד זמן פלוני, אבל בסתם הודאה בקנין לא מועיל, כיוון שאין שום משמעות לקנין שהרי אינו מקנה לו כעת שום דבר.

בה"ב: מועיל אף בסתם הודאה בקנין, והקנין פועל בכך שהוא מקנה את נכסיו לשעבדם.

ש"ך: צ"ע לדינא.

ב. עשו קנין ולא כתבו שטר: שו"ת רי"ף,רמב"ם,שו"ע: כשיש עדי קנין אפשר לגבות ממשועבדים גם אם לא כתבו שטר. לגבי השאלה אם יכול לטעון פרעתי עיין סימן ע,א וסימן פז,לא.

רשב"ם[9]: השיעבוד חל רק מעת כתיבת השטר, וכל זמן שלא כתבו יכול לחזור בו מהשיעבוד.

כשהעדים אינם יודעים את הזמן: סמ"ע: מועיל דוקא כשעדי הקנין לפנינו ואנו רואים שהם יודעים את הזמן, כיוון שדוקא עדים אלו מוציאים הקול (ולא עדים אחרים שבמקרה היו שם וראו) ואם אינם לפנינו יש לחוש שאינם זוכרים הזמן וא"כ לא הוציאו קול על זמן זה.

ש"ך: חולק.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. בקידושין הביאו את תירוצו של ר"ח, ובב"ב הביאוהו בשם ר' אליהו, ושם כתבו תירוץ נוסף, שרב פפא רק אמר את ההלכה והגמ' ביארה את דבריו בב"ב אליבא דמ"ד של"ד ובקידושין אליבא דמ"ד ש"ד.
  2. אמנם צ"ע מדוע פירש בשונה מהסבר הגמ' בב"ב קעה,ב שכתבה שבשטר גובה מהיורשים כדי שלא לנעול דלת. הפנ"י תירץ שכן מוכח מהגמ' בקידושין שבצריכותא כתבה שאם ר' יוחנן היה משמיענו רק לגבי קרבן היינו חושבים שדוקא שם שיעבודא דאורייתא כיוון שמלווה הכתובה בתורה כמלווה הכתובה בשטר דמיא. משמע שיש מלווה בשטר שכולם מודים בו שמשתעבד. הרשב"א הקשה שא"כ נאמר כך בכל שטר שהרי אחריות ט"ס, ודחה הפנ"י שלמ"ד שיעבודא דרבנן ע"כ שמה שקי"ל שאחריות ט"ס זה רק לאחר שתיקנו שגובים בשטרות (לא הבנתי דבריו, איזו תקנה תיקנו לגבות בשטרות, הרי בשטרות שכתב בפרוש אחריות גובה גם ללא התקנה, ואם תיקנו לגבות כשלא כתב אחריות אז זו בדיוק המשמעות של אחריות ט"ס).
  3. גיטין נ,א ד"ה כיוון
  4. ב"מ ד,ב ד"ה אין נשבעים
  5. שנאמר "וחי אחיך עמך", אתה מוזהר ולא בנך.
  6. הלכות מלווה יא,ז.
  7. ב"ק יד,ב ד"ה אין אומרים
  8. בסע' א כתב כרשב"א ובסע' י כרמב"ם. הסמ"ע יישב שבסע' א כתב את הדין מהתורה לפני שחז"ל ביטלו את השיעבוד במטלטלין. עוד יש להעיר, שהב"י בסי' צז (סע' כד בשו"ע) כתב כרמב"ם, ואילו בסימן קד,ג הטור כתב שבמטלטלין אין קדימה "לפיכך אם קדם הראשון וגבה אין מוציאין מידו", והשו"ע שינה וכתב "אין קדימה לענין שאם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין מידו", משמע שבא לאפוקי לכתחילה שאז יש דין קדימה, והסמ"ע נדחק לבאר את השינוי באופן אחר.
  9. ב"ב קעב,א ד"ה להנך דכתבי. הרשב"ם שם מסביר את דברי הגמ' "כי כתביתו שטרי אקניאתא, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה - כתבו, ואי לא - כתבו יומא דקיימיתו ביה, כי היכי דלא מתחזי כשקרא." שמדובר דוקא בשטרות ללא אחריות נכסים, וזאת משום ששיעבוד חל רק מעת כתיבת השטר, שאז יוצא קול, ולא מעת הקנין. אמנם שאר הראשונים פרשו שמדובר אף על שטרות עם אחריות.