פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט נד א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:54, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט נד א

סעיף א[עריכה]

מי שפרע מקצת חובו, אם רצה המלוה בית דין יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון, אבל לא עידי השטר (כרב בב"ב קע,ב). הגה: אף על פי שהוא מרצון הלוה (רשב"ם). אבל מזמן הפרעון ואילך יכולים עדים לעשות לו שטר אחר אם הוא מרצון הלוהא (הגהות אשירי פ' גט פשוט). ואם רצה יכתוב שוברב (כר' יוסי בב"ב קע,ב). המלוה יתן שכר הסופר לכתוב השובר. ואם אין שטר למלוה, והלוה מבקש ממנו שובר, הוא יתן השכרג (נ"י פ' ג"פ).

משנה: מי שפרע מקצת חובו, ר' יהודה אומר: יחליף; רבי יוסי אומר: יכתוב שובר.

גמרא: אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא ב"ד מקרעין השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון.

שו"ע: פסק כר' יוסי לענין שיכול המלווה לבחור אם לתת שובר או לכתוב שטר חדש, וכרב לענין שאם כותב שטר חדש צריך לעשות זאת בבי"ד. מבואר בב"ב קעב,א שהרווח של המלווה בכתיבת שובר הוא שהלווה יזדרז לפרוע שמא יאבד שוברו, והרווח שלו בכתיבת שטר חדש הוא שאם הלווה יכפור בשאר, המלווה לא יחשב כמו"ב וכפוגם שטרו.

א. הטעם שאי אפשר לכתוב מזמן ראשון הוא שזהו שטר מוקדם, ולכן אסור אפילו מרצון הלווה, ולבי"ד מותר משום הפקר בי"ד הפקר. ולכתוב מזמן שני אי אפשר משום שהעדים כבר עשו שליחותם, אמנם ברצון הלווה רשאים, כיוון ששולחם שוב. הב"י כתב שמהרשב"ם שכתב שכל הבעיה היא מצד שטר מוקדם משמע שאינו חושש לבעיה השנייה, ולפיכך מזמן שני רשאים לכתוב אף שלא מרצון הלווה, אמנם ר"י כתב שאינם יכולים, וכן פסק הרמ"א.

ב. כשלא הגיע זמן הפרעון של כל השטר: ש"ך – המלווה לא יכול לכופו לעשות שובר. דוקא כשהגיע יכול לכופו משום שיכול לומר לו פרע לי כעת הכל ולא נזדקק לשובר.

ג. שכר השובר: רמ"א בשם נ"י[1]: מי שפרע מקצת חובו... המלווה יתן שכר הסופר, ואם אין למלווה שטר והלווה מבקש שובר, הלווה יתן שכר השובר.

ש"ך: הנ"י כתב שהלווה צריך לתת השכר אא"כ המלווה איבד שטרו. וכתב שאולי יש ט"ס ודברי הרמ"א מוסבים על הסעיף הבא, שהמלווה איבד שטרו, ולכן עליו לתת שכר השובר, אך בד"מ כתב דבריו בפירוש על הפורע מקצת חובו. את סוף דברי הרמ"א יש לפרש, שאם עשו חוב ללא שטר באופן שנאמן המלווה לטעון שלא נפרע (כגון שהתנה עימו שלא יפרענו אלא בעדים), על הלווה לתת השכר.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ב"ב עז,ב