פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עח א

סעיף א[עריכה]

הקובע זמן לחבירו, ותבעו תוך הזמן, ואמר ליה: פרעתיך, אינו נאמן, דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. (והוא הדין דלא יכול לומר: מחלת לי) (מרדכי ריש ב"ב). ואפילו מיתמי, שמת הלוה בתוך הזמן והניח יתומים, אפילו קטנים^א, נפרעים מהם בלא שבועה (ב"ב ה,ב), אם היה מלוה בשטר, או אפילו מלוה על פה והעמיד אביהם בדין ונתקבל העדות בפניו^ב, דבמלוה ע"פ נמי איתא להאי דינא (מרדכי ב"ב תסט), ובלבד שיש עדים בהלואה ובקביעות הזמן, שאם אין עדים, נאמן בשבועת היסת, במיגו דלא היו דברים מעולם או לא קבעת לי זמן או כבר עבר הזמן ופרעתיך בזמנו (תוס',רא"ש). אם תבעו תוך זמנו ואמר ליה: פרעתיך, וחזר ותבעו אחר זמנו ואמר ליה: השתא פרעתיך, הוחזק כפרן ואינו נאמן^ג (מרדכי ריש ב"ב תסט). הגה: (הגהת אשר"י ס"פ השואל ובמהרי"ק שורש פ"ט) י"א דלא אמרינן חזקה זו אלא במלוה, אבל אם היו מעות מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך אחרים^ד, הוי כשאר פקדון ויכול לומר דהחזירן, אפילו תוך הזמן שקבע (מהרי"ו סימן פ"ט). ושכירות, דינו כהלואה, ואינה משתלמת אלא בסופה, ואינו נאמן לומר שפרע תוך הזמן (ב"מ קב,ב, טור ריש סימן שי"ז ונ"י ריש ב"ב). מיהו אם שכרו לכתוב לו ספר, כמה קונטרסים, כל קונטרס מיד זמנו הוא^ה. וה"ה בכל מלאכה המתפרדת בכיוצא בזה (מרדכי ריש ב"ב תסח).

א. יתומים קטנים: גמרא: והלכתא כר"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.

תוס',ר' יונה: דוקא מיתומים גדולים ולא מיתומים קטנים. אמנם תוך הזמן אין לחוש לפרעון, אך יש לחוש לצררי. ומוכח כן מכך שהגמ' אמרה "אע"ג דאמר מר... לא יפרע אלא בשבועה", וזה נאמר לגבי גדולים, ולא אמרנו "אע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת מהן", שזה נאמר לגבי קטנים.

רמב"ם,רא"ש,שו"ע: אפילו מקטנים. אם לפרעון לא חיישינן כ"ש שלא חיישינן לצררי, כי בפרעון י"ל שחושש שאח"כ לא יהיה מצוי בידו כשיגיע זמנו ואז התובע יטרידנו, אמנם משכון תמיד יוכל לתת לתובע כדי שלא יטרידו, ולמה לו להזדרז ולתת לפני הזמן. ולגבי הראיה מהגמ', י"ל שהבאנו דוקא את המימרא הנ"ל, כדי לומר שתוך זמנו פטור אפי' משבועה.

ב. כיוון שצריך שתהא העדאת העדים בפני בע"ד, ובפני קטנים נחשב כלא בפניהם, אך במלווה בשטר גובה אפי' אם לא קיבלו העדים בדין. ובטעם הדבר כתב הב"י ע"פ שו"ת רשב"א, שכשמקיימים את השטר הרי הוא כאילו נתקיימה חתימתן של העדים מזמן חתימתם, ואז אביהם היה בחיים.

ג. הוחזק כפרן: הנתיבות מבאר שמדובר שלא חייבוהו בי"ד, אלא אמר בתוך הזמן בפני עדים שפרע, ולאחר הזמן חוזר ואומר שפרע כעת, ואינו נאמן בגלל שלטענתו שפרע כבר קודם ודאי לא חזר ופרע^[1]. הש"ך תמה על השו"ע מדוע, הרי יכול לטעון שבגלל שלא היה נאמן נאלץ לפרוע שוב. הנתיבות מוכיח שטענה כזו אינה מתקבלת, בגלל שמי יימר דמחייבי ליה רבנן, וא"כ ודאי לא חזר ופרע.

במקרה שחייבוהו בי"ד, כותב הנתיבות שנאמן לומר שפרע אח"כ בגלל פסק בית הדין, שהרי בכל פסק דין מחייבים אותו בגלל שלא היה נאמן, ובכל זאת אחר כך נאמן לחזור ולטעון פרעתי כעת. ומכיוון שכך, לאחר פסק ביה"ד נאמן גם במיגו לומר שפרע בתוך הזמן. הקצות כתב שגם כשחייבוהו בי"ד אינו נאמן, והנתיבות דחאו, ע"פ המבואר בסי' עט, שרק אם הכחישוהו עדים הוחזק כפרן (משא"כ כאן שהוכחש רק ע"י החזקה).

עוסק בפקדון לצורך אחרים: מהרי"ו,רמ"א: אין בכך חזקת אאפת"ז.

ש"ך: הרא"ש בתשובה והשו"ע בסימן קח,ד כתבו לגבי עיסקא שיש בעיסקא חזקת אאפת"ז אפילו על חלק הפקדון, וצריך לבאר שבעיסקא שעוסק גם לצורכו, בגלל שאינו נאמן לגבי חלק המלווה גם אינו נאמן לגבי חלק הפקדון "דמאן פלג ליה", ועוד שיש לו הנאה גם מחלק הפקדון.

ה. קונטרסים: רמ"א: כתב בשם המרדכי, שכל קונטרס מיד זמנו הוא. משמע שאחר כל קונטרס נאמן לומר שפרע דמי כתיבתו.

ש"ך: נאמן לומר שפרע דמי כתיבת כל הקונטרסים, כי בגלל שיש טרדא על כל קונטרס וקונטרס, מעדיף לפרוע הכל מעיקרא. הש"ך מפרש שזוהי הכוונה בתי' הגמ' "כל שפא ושפא זימניה הוא" כי אם הכוונה היא שנאמן רק על מה שכבר גמר, חוזרת השאלה פשיטא שהרי כבר הגיע זמנו, ודוחק לומר שהחידוש הוא שכל שפא ושפא זימניה הוא, וכי הוצרך התנא להשמיענו מנהגי הפרעון.

נתיבות: פקפק בדינו של הש"ך. עוד כתב, שאין ללמוד מהש"ך שה"ה בהלווה לו מנה ע"מ שיפרע בכל שבוע עשרה זהובים, כי סברא זו שייכת דוקא בדבר שאין לו זמן קבוע, ובכל יום יש ספק שמא יגמור ויטרדנו, אך כשיש לכל פרעון זמן קבוע, הרי זה כמו הרבה הלוואות שלכל אחת יש זמן קבוע.

שבועת שכיר: קצות: אמנם לאחר כל קונטרס כבר לא נחשב תוך זמנו, אך עדיין עד שיגמור את כל הספר נחשב כיום שנשלם בו הזמן ולא כלאחר זמנו, ולפי"ז כוונת המרדכי היא שהסופר לא יכול ליטול ללא שבועה (כדין תוך זמנו) אך מ"מ יכול להישבע שבועת שכיר וליטול.

נתיבות: מדובר בקצב סך על כל קונטרס, שאז כל קונטרס הוא מלאכה בפנ"ע, וא"כ לאחר יום כבר נחשב לאחר זמנו ואינו נאמן אפי' בשבועה.

נראה שהקצות והנתיבות לא נחלקו למעשה, אלא הדין תלוי באם קצבו סך על כל הספר או על כל קונטרס בנפרד.

האם מועילה חזקת אאפת"ז כשהתובע שמא?

סמ"ע: כתב בשם המרדכי שכשהתובע שמא, לא מועילה לו חזקת אאפת"ז (המרדכי עסק ביורשי מלווה שהם שמא).

ש"ך: אפילו כשיורשי המלווה הם שמא, מועילה להם החזקה. כן מוכח מתשובת הרא"ש, וגם המרדכי לא פסק בהדיא שאינה מועילה, אלא הסתפק בכך, וגם הוא פטר שם רק בגלל צירוף טעמים נוספים. הקצות כתב שהש"ך בא לחלוק דוקא ביורשים.

קצות: ביורשי מלווה המסופקים מועילה החזקה כיוון שטענינן להם, וזה נחשב כטענת ברי, אמנם כשהמלווה עצמו שמא, יש להסתפק אם ברי עדיף או שהחזקה מועילה^[2]. ובמקרה שגם המלווה וגם הלווה שמא, החזקה מועילה. כמבואר בסי' נט, שבמלווה בשטר ושניהם שמא – המלווה נוטל, וחזקת אאפת"ז לא גרעה משטר.

תומים: דומה לדעת הקצות. ביורשים החזקה מועילה אפי' כשהם שמא, אך כשהמלווה עצמו שמא לא מועילה אא"כ שניהם שמא. אמנם לדעת התומים הסיבה שביורשים מועילה אינה מטעם טענינן אלא מטעם שלא הו"ל למידע^[3].

נתיבות: מועילה ליורשים ולא למלווה עצמו, אך לדעתו אפי' בשמא ושמא היא לא מועילה למלווה המסופק. חזקת הגוף אלימה יותר מחזקת אאפת"ז, ואפי' לגביה כתב הרמב"ן שלא אמרינן בטענת שמא. וה"ה בחזקת ג' שנים, שגם היא אלימה יותר. ומה שמועיל שטר בשמא ושמא, זה מטעם שאין כ"כ רעותא בטענת המלווה, כיוון שסמך על השטר ולכן לא זכר מעצמו.

לסיכום: ביורש שמא – לסמ"ע החזקה לא מועילה, אך לש"ך, תומים, קצות ונתיבות מועילה. במלווה עצמו שמא והנתבע ברי – לכו"ע לא מועילה (אא"כ הש"ך בא לחלוק גם בכך, דלא כהבנת הקצות בש"ך), מלבד הקצות שהסתפק בכך^[4]. כששניהם שמא – לקצות ולתומים מועילה, ולנתיבות לא.

בתרי ותרי: רעק"א הסתפק אם החזקה מועילה כשיש תרי ותרי, או שדוקא בחזקה דמעיקרא אומרים שבתרי ותרי מעמידים על החזקה, אך בחזקה הפועלת מצד ברור והוכחה לא, שכן אפי' אם הוי כאנן סהדי, זה לא עדיף מאילו היתה באה כת נוספת, שאז היא לא היתה מועילה כי היינו אומרים תרי כמאה. והחת"ס כתב בפשיטות שאינה מועילה.

פרעתיך מעט מעט תוך הזמן: הפת"ש מביא מחל' אם אמרינן בכה"ג אאפת"ז, או שהואיל וטוב ללווה לפרוע מעט מעט^[5], לא אמרינן^[6].

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]