פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר עא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר עא א

סעיף א[עריכה]

חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש^א (כתובות סה,ב), אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם (מהר"ם,רא"ש^[1]); ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו^ב. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו^ג (מט,ב). הגה: ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו, ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כייפינן ליה, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן^ד (הגהות מרדכי דקידושין וכ"כ תא"ו נתיב כ"ב).

א. הקטנים משש: כתובות סה,ב: אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש; כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו.

ר"ן: נראה שהחיוב הוא מטעם שנגררים אחרי אימן, ולפיכך אם אינה קיימת פטור, אבל לא ראיתי שהראשונים אמרו כן. דייק כן מרש"י שכתב לגבי דברי הגמ' שקטן עד שש יוצא בעירוב אימו "כשם שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה".

שו"ת רא"ש,שו"ת ריב"ש,שו"ע סע' ד: אף כשאין אימן קיימת. כך הוכיח הד"מ מדבריהם שאב חייב במזונות בנו מפנויה, אולם האג"מ דחה תלייה זו, וכתב שהר"ן יודה שחייב באנוסה מטעם מזיק ובמפותה משום שהוי כהתנו.

שיעור המזונות: ח"מ – מסתפק אם צריך לזון אותם כפי שזן את אשתו או שדי במזונות כלשהו, ומ"מ ודאי שאינו צריך לזון אותם כפי עושרו אלא כפי צרכם, כפי שנפסק בסימן עג,ו לגבי כסות. וכתב שלשיטת הר"ן משמע קצת שצריך לזונם כאשתו.

לאחר מותו: מהר"ם מלובלין,ב"ש – החיוב הוא רק בחיי האב, ולכן לאחר מותו יחלקו את הנכסים בשווה ולא יפרישו קודם למזונות הקטנים עד גיל שש. ובאוצה"פ הביא שרעק"א הסתפק בשיטת הר"ן שמזונות הילדים הם מטעם שנגררים אחר אימן, שמא במקרה שהיורשים חייבים לזון את האלמנה חייבים גם במזונות ילדיה.

כשיש להם נכסים: מהר"ם,רא"ש,שו"ע: גם בכך אביהם חייב.

רשב"א: פטור. מובא באוצה"פ, והביא שם מחלוקת אחרונים אם אפשר לומר קים לי כרשב"א, לפי שלא הובא בב"י ואם היה רואהו לא היה פוסק בפשטות כרא"ש.

ב. אחר גיל שש: כתובות מט,ב: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!... ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה.

שו"ע: צריך לזון כתקנת חכמים, ואם לא זן גוערים בו ומכלימים אותו אך לא כופים אותו, ואם הוא אמיד כופים אותו מדין צדקה. ב"ש ע"פ שו"ע יו"ד – מדין צדקה אף יורדים לנכסיו.

ב"ח,ב"ש: התקנה לזונם היא רק אם אין להם ממון.

ג. צדקה אחר גיל שלוש עשרה: טושו"ע: משמע מדבריהם שמדין צדקה כופים רק עד שיגדלו.

קשה – מדוע לאחר שגדלים אינו חייב מדין צדקה לקרובים.

דרישה: יכולים לפרנס עצמם ולכן אינו חייב מדין צדקה.

רי"ו: אכן חייב, אלא שעד אז יש להם עדיפות על שאר הקרובים, ומאז הם כשאר הקרובים. הב"ש הביא את שני הפירושים.

ד. נדוניא: כלומר, אם אינו מצליח להשיאן ללא נדוניא כופים עליו שיתן באופן שיצליח להשיאן (ח"מ).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]