שבעה עשר בתמוז

שבעה עשר בתמוז הוא "צום הרביעי", יום תענית החל בי"ז בתמוז. ביום זה קרו מספר אירועים לאבותינו אך בעיקר נקבע כזכר להבקעת חומות העיר ירושלים, דבר שהוביל לבסוף לחורבן הבית בתשעה באב. החל מי"ז בתמוז מתחילים ימי בין המיצרים הנמשכים שלושה שבועות ונגמרים בתשעה באב.

מקור הצום

המשנה בתענית תענית כו ב מסבירה את טעם התענית:"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל".על אף דברים אלו, עיקר הצום נקבע על הבקעת חומת העיר ירושלים בימי בית שני.

יש המסבירים ‏^[1] כי ניתן למצוא קשר בין חמשת האירועים שאירעו בי"ז בתמוז בכך שבכולם הדבר התחיל במשבר רוחני קטן שהוביל לבסוף לחורבן בתשעה באב. כך לדוגמא, שבירת הלוחות שקרתה בעקבות חטא העגל לא היתה כפירה מוחלטת בה' אך פגם רוחני זה הורחב עד לכדי חטא המרגלים שגרם לגזירה שישראל לא יכנסו לארץ. באותו האופן, ביטול התמיד או העמדת הפסל בהיכל לא היו חורבן סופי אלא רק פגם רוחני ראשוני, אך עם הזמן פגם זה הורחב עד לכדי חורבן גמור בתשעה באב.

שבירת הלוחות

כמתואר בפרשת כי תשא, לאחר שמשה רבינו שהה על הר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, הוא ירד מן ההר כשבידיו שני לוחות הברית. כאשר ירד מן ההר וראה את העגל והמחולות סביבו החליט לשבור את הלוחות, ומאורע זה, יחד עם חטא העגל, אירעו ביום י"ז תמוז.

ביטול התמיד

הגמרא בסוטה סוטה מט ב מתארת שהרקע לביטול התמיד נבע ממלחמת החשמונאים שהיתה באותו הזמן: " כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום היו משלשלין דינרים בקופה, ומעלים להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית, לעז להם בחכמה יוונית אמר להם: "כל זמן שעוסקים בעבודה אינם נמסרים בידכם". למחרת שלשלו להם דינרים בקופה, והעלו להם חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה, נעץ ציפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

הובקעה העיר

בימי בית שני צרו הרומאים מסביב לחומות ירושלים במשך שלוש שנים, עד שלבסוף ביום י"ז בתמוז נחלשו המגינים וחומות העיר הובקעו. לגבי התאריך בו נבקעו חומות העיר בחורבן בית ראשון ישנה מחלוקת בין התלמוד הבבלי והירושלמי. הבבלי תענית כח ב כותב כי בבית ראשון נפרצו חומות העיר בט' תמוז וכן נאמר גם בירמיהו ירמיהו לט ב "בחודש הרביעי בתשעה לחודש הבקעה העיר". על פי גמרא זו, המגן אברהם מגן אברהם תקמט ב כתב שבעל נפש יחמיר על עצמו ויתענה גם בט' בתמוז על הבקעת החומה בימי בית ראשון. מאידך, בירושלמי (ה,ה) מובא שגם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמרוב הצרות חל בלבול בתאריך והפסוק נכתב לפי מה שחשב העם.

יש המוכיחים מהמניין שהביאה המשנה כשיטת הבבלי. המשנה מנתה חמישה דברים שקרו בי"ז בתמוז ובתשעה באב, אך בעוד המשנה מנתה את בקיעת החומות כדבר אחד, היא החשיבה את חורבן הבית הראשון והשני כשני דברים נפרדים. ממניין זה ניתן להבין שגם בקיעת החומות התרחשה רק בבית שני בי"ז בתמוז ולא כדברי הירושלמי‏^[2].

שריפת התורה

מדברי המשנה שרף אפוסטמוס את התורה הבין בעל התפארת ישראל כי הכוונה לספר התורה המיוחד שנכתב על ידי עזרא הסופר. המאירי תענית כו א פירש כי אפוסטמוס היה אחד משרי היוונים בימי בית שני, ויש המוצאים לכך סימוכין במתואר בספר חשמונאים ‏^[3] שאפיפנס שרף את התורה וכנראה שחל שיבוש מסוים בשמו.

העמיד צלם בהיכל

בתלמוד הירושלמי ‏^[4] נחלקו התנאים לגבי נוסח המשנה בעניין זה. יש שגרסו "והועמד צלם בהיכל" ולשיטתם מדובר בצלם שהעמיד מנשה מלך יהודה כמתואר בדברי הימים ב דברי הימים ב לג ז. שיטה אחרת גורסת "והעמיד צלם בהיכל" ולשיטתם מדובר בהמשך מעשיו של אפוסטמוס הרשע‏^[5]. יש המוכיחים מסדר המשנה שמדובר בצלמו של אפוסטמוס שהרי המשנה מסודרת באופן כרונולוגי, ואם היה מדובר בצלמו של מנשה הרי שהדבר היה צריך להיכתב לאחר שבירת הלוחות. בנוסף, הגמרא תענית (כח,ב) מביאה בהקשר המשנה פסוק בו דניאל מקונן על הצבת הפסל, ומשמע שמדובר בצלמו של אפוסטמוס. מאידך, יש הסוברים שהסדר במשנה איננו לפי השנה בה התרחש המאורע אלא הוא לפי השעה ביום ולכן אין להוכיח מכאן.‏^[6].

עניין הצומות

נאמר בנביא (זכריה ח יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה", וקיבלו חז"ל, כי "צום הרביעי", זה שבעה עשר בתמוז, שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים.

ימי הצומות, ובכללם י"ז בתמוז מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב אל ה'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות, וכדברי הרמב"ם ב(הל' תעניות ה, א): "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'".

על תשובתם של אנשי העיר נינוה נאמר בנביא (יונה ג, י): "וירא האלקים את מעשיהם". חז"ל אמרו על פסוק זה: "וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (בבלי תענית טז, א). עיקרה של התענית הוא שיפור המעשים ועשיית תשובה שלמה.