אנציקלופדיה תלמודית:פיוטים

הגדרת הערך - פיוטים. דברי אגדה או הלכה בצורת שיר או חרוז הנאמרים מענין היום.

א. שמם, מהותם וטעם תקנתם.

שמם

השיר או החרוז, כתבו אחרונים שנקרא פיוט^[1], ושכן קוראים לקרובות^[2] שמוסיפים בימים טובים - ובשאר מועדים^[3], או אף בכל שבת^[4], או אף בחול^[5] - בתפלה*, פיוטים^[6], ונמצא שם זה בדברי חז"ל^[7]. למשורר או לחרזן, כתבו אחרונים שקוראים פייטן^[8], ושם זה נמצא באגדות ירושלמיות^[9] ובלשון הראשונים^[10], ולא בתלמוד הבבלי^[11], ובא בלשון הראשונים אף בריבוי: פייטנים^[12]. ויש שבלשון הגאונים והראשונים נקרא המשורר פייט^[13], ובריבוי: פייטים^[14].

מילת פיוט, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שעיקרה מלשון שירה, מלשון יוון, שקוראים למשורר פיטאנ"א^[15]. ויש סוברים שפיוט הוא לשון ניגון, מתרגום והיה כנגן המנגן^[16]: והוה כמפייט פייטא^[17].

על מיני הפיוטים השונים ועל שמותיהם, עי' להלן: מיניהם.

מהותם

פיוטים הם דברי אגדה^[18] ודברי שבח של הקב"ה^[19] בצורת שיר או חרוז^[20] הנאמרים מעניינו של יום^[21], בכל רגל ורגל מעניינו^[22], ובראש-השנה* ויום-הכפורים* דברי ריצוי וסליחות, ובתשעה-באב* דברי חורבן הבית^[23]. או שבחות והודיות וחרוזות להזכיר ולהזהיר הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות^[24].

טעם תקנתם

בטעם תקנת הפיוטים, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש גאונים הסוברים הטעם, שגזרו - מלכות אדום^[25] - שמד על בני ארץ ישראל, שלא יקראו קריאת-שמע* ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות - פיוטים^[26] - והיו אומרים בשחרית מעמד, וקדוש - קדושה* - ושמע במוסף* - במקום בשחרית, שכבר הסתלקו השומרים - והיו עושים דברים הללו באונס^[27].

ב) ויש מהראשונים סוברים מעין זה, שגזרו בשעת השמד האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה^[28], ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנים להם בכלל התפלה* להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים^[29].

ג) ויש מהראשונים סוברים שלאחר שתיקנו אנשי כנסת הגדולה סדר תפילה של כל הימים, באו אחרונים ותיקנו לצחצח לשונם בשבחו של מקום, ותיקנו על כל תפילה שבחו של מקום, לכל אחת ואחת מעניינה^[30], שכן נמצא באגדה: יספתָּ לַגוי ה'^[31], הוספת לנו ימים טובים, הוסיפו לך להרבות שבחות ותפילות^[32].

ד) ויש מהראשונים סוברים טעם אמירת הפיוטים בימים טובים, שמשום שמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום^[33], ולפי שאין רגילים בני הגולה לדרוש בכל מקום מדרש, שנתמעטה חכמה בישראל ואינם רגילים לדרוש בציבור מעניני החג, קדושי עליון ייסדו מענייני ימים טובים - כגון מה שייסדו בחג השבועות* - אזהרות^[34] של חג שבועות וקרובות^[35] ויוצרות^[36] מענייני מתן תורה^[37].

ה) ויש מהראשונים סוברים מעין זה, שנתקנו הפיוטים כדי שיהיו להם לישראל המדרשים כזמירות^[38], מפני עמי הארצות שלא היו באים לבתי מדרשות^[39], ובמקום הדרשה נתקנה^[40], שכן קודם לכן נשיא הדור היה דורש בכל שבת ויום טוב^[41].

על הטעם שאין באמירת פיוטים בימים טובים משום טורח הציבור, ע"ע טרחא דצבורא^[42].

זמן התקנה

יש מהראשונים שכתבו על אחד הפיוטים שהוא מיסוד אנשי כנסת הגדולה^[43]. והרבה ראשונים כתבו על אחד הפייטנים שהוא תנא^[44], ובימיו היו מקדשים ע"פ הראייה^[45]. ויש מהראשונים סוברים שהפיוטים - הראשונים - תוקנו בימי האמוראים^[46]. וגאונים כתבו על הפייטנים הראשונים שהם המשוררים הקדמונים^[47].

ב. היתר אמירתם.

בהיתר אמירת פיוטים, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שהאומרים פיוטים הרשות בידם^[48], ועיקר שאומרים בכל ברכה וברכה מעין פתיחתה^[49] וחתימתה של ברכה^[50], ובאמצע אומרים דברי אגדה ודברי שבח של הקב"ה^[51]. והמתפלל קרובות^[52] בחול ובימים טובים, אם אמר מעין כל ברכה וברכה ומקצת מה שתיקנו חכמים בכל ברכה וברכה של תפילה, מותר לענות אחריו אמן*^[53]. ויש ללמוד מן הפייטנים הראשונים שהיו חכמים גדולים^[54], ופייטו קרובות לכל סדר וסדר שלכל השנה^[55], ולכל הרגלים^[56] ולצום כיפור^[57]. ואין לנו למעט בקרובות ובפיוטים, שהם מיוסדים על שבח המקום, ויש בהן מעניינו של יום^[58], כמו שאנו אומרים: ברוך ה' יום יום^[59], כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו^[60]. ועוד מצינו שגם בימי רבותינו - התנאים* - נוהגים בקרובות ופיוטים^[61], כמו שאמרו במדרש: כאשר נפטר ר' אלעזר בר' שמעון היה דורו קורא עליו: מי זאת עֹלה מן המדבר כתימרות עשן מקֻטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל^[62], מהו מכל אבקת רוכל, אלא שהיה קורא ושונה - וקרוב^[63] - ופייטן^[64] ודרשן^[65]. אבל האומר פיוט אחר ואין בו מקצת מה שתיקנו חכמים בכל ברכה וברכה, אין עונים אחריו אמן^[66], ואסור לאומרו, ואם אמר, מלמדים אותו שלא יאמר כך^[67]. וכתבו ראשונים שמנהג כל הקהילות^[68], בכל העולם^[69], בכל הגולה^[70], בכל המקומות^[71], קהילות ספרד וקהילות מערב וקהילות יוון וקהילות צרפת^[72], לומר יוצרות^[73] וקרובות^[74], אשר אין ארץ מארצותם ואין קהילה מקהילותם שלא יאמרו בם קרובות ושירות רבות^[75].

ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין לשנות כלל מתפילות שתיקנו חכמים^[76], ושליח-צבור* שמוסיף על מטבע שטבעו חכמים בתפילה ומרבה דברים בן נדוי* הוא^[77], וצריך להעבירו^[78]. והיאך יעלה על לב איש שיניח ברכה ותפילה של נביאים כמו שהיא ויקח לעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי פיוטים או בדברי שבח לפני המקום בלא עיתן^[79], כמו שאמרו רבותינו: המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם^[80], והאומר הלל* בכל יום הרי זה מחרף ומגדף^[81]. ולא התירו לומר פיוטים, אלא בשעת השמד - לסוברים שזוהי טעם תקנתם^[82] - אבל שלא בשעת השמד, חזר הדבר לאיסורו^[83].

על הפסקות בברכות* באמירת פיוטים, ע"ע^[84]. על הפסקות בברכות-קריאת-שמע* באמירת פיוטים, ע"ע^[85]. על הפסקות בקריאת-התורה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בפסוקי-דזמרה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בשמנה-עשרה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בתפלה* באמירת פיוטים, ע"ע.

קלקול היוצא מאמירת הפיוטים

יש מהאחרונים שכתב שמכיוון שבעוונותינו הרבים מסיבת אריכות הפיוטים מפסיקים ומדברים, וכן מתעכבים מלקרות קריאת-שמע* ושחרית* בזמנן^[86], וכשיוצאים מבית הכנסת יוצאים מחצות היום ואילך, ובסיבת אריכות זה יש הרבה מיחידי הקהל שקודם לכתם לבית הכנסת טועמים, ולא ידעו כי יש איסור בדבר^[87], והחסידים שנזהרים בזה עוברים על האיסור להתענות עד חצות היום בשבת* ויום-טוב*^[88], מוטב לקצר בפיוטים^[89].

סוגי פיוטים מסויימים

יש מהגאונים הראשונים והאחרונים שהשיגו על אמירת סוגי פיוטים מסויימים, משום לשונם^[90] או תוכן ענייניהם^[91], או משום שאינם מכוונים להלכה^[92] או לקבלה^[93] או שפונים בהם בתחינה אל המלאכים^[94], או שמתפרשים לעניינים הרבה^[95].

ויש מהראשונים שכתב להעדיף לומר ביום-טוב* ראשון של חג השבועות פיוט שחיבר תנא - לסוברים שיש מהפייטנים שהוא תנא^[96] - וביום-טוב-שני-של-גליות* לומר פיוט אחר^[97].

לימוד הפיוטים

כתבו ראשונים שכל אדם ירגיל עצמו בפיוטים של ראש-השנה*, ויחזור וילמוד הפיוטים מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה*^[98]. וביארו אחרונים שצריך להסדיר תחילה הפיוטים להבין בפירושם, שחמור פירושם אם לא בנתינת דעה רבה עליהם^[99]. וראוי להתעורר שיורגלו להשים לב להבין מה שאומרים בפיהם, ושילמד אחד עם רבים מהון העם איזה ימים מקודם^[100]. ויש שכתב שיכול לאומרם בביתו אחר התפילה, ויעיין בהם בדרך לימוד^[101].

לימוד תורה בשעת אמירת הפיוטים

אין ללמוד בשעת אמירת הפיוטים, וכשאומרים הציבור קרובץ^[102], יש לומר גם כן עמהם^[103].

לשנות ממנהג המקום

אין לשנות בפיוטים שהנהיגו לומר ראשונים^[104], הנהוגים במנהג* העיר^[105], ולומר אחרים תחתיהם^[106]. וכתבו אחרונים שהוא הדין אם לא אמרם על סדר הברכות כמו שתיקנוהו^[107], ואפילו אומר פיוטים שנתקנו גם כן מגדולי קדמונים רק שהנהיגו לומר אחרים^[108]. ויש שנראה מדבריהם שיכול לומר הפיוטים אחר התפילה, כדי שיבינם כראוי^[109], או במקום אחר ממה שתיקנוהו, מחשש הפסק^[110].

ג. תוקפם ההלכתי.

יש מהפיוטים שהם שבחות והודיות וחרוזות להזכיר ולהזהיר הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות^[111], ומהם שנכתבו בידי הראשונים^[112], וראשונים דנו בהם להלכה^[113], ויש שאף פירשו חלקם משפט אחר משפט^[114]. אכן בפיוטים שהם דברי אגדה ושבח של הקב"ה^[115], נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש סוברים שיש מהפייטנים שמנהגם היה שלא להקפיד לכתוב כהלכתן^[116]. ולכן ייסד רבנו אליהו הזקן באזהרות^[117] שלו: טבילה* בזמנה^[118] - שמצוה על הטמאים לטבול מיד שהגיע זמן טבילתם^[119] - אע"פ שלהלכה - לסוברים כן^[120] - טבילה בזמנה אינה מצוה^[121]. וכן ייסד שם: דנתם ונתחייב סקילה תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו^[122], כדעת ר' אליעזר שכל הנסלקים נתלים, אע"פ שחכמים אומרים שאין נתלה אלא מגדף ועובד עבודה-זרה*^[123]. וכן ייסד שם: זמן עשר כסף כי ילוונו, בחצי ימיו יעזבנו^[124], אע"פ שלהלכה המלווה את חברו לעשר שנים, אין שביעית משמטתו^[125]. ויש מהראשונים שכתבו להשיג על אמירת פיוטים שיש בהם ענין שאין הלכה כמותו^[126].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שהפייטנים כיוונו דבריהם להלכה^[127]. יש מהם שלכן הגיהו דברי הפיוט להתאימם להלכה^[128], כגון במילים: זמן עשר כסף כי ילוונו, בחצי ימיו יעזבנו^[129], שהגיהו: זמן עשר כסף כי ילוונו ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו^[130]. וביארו אחרונים שזמן עשר כסף כי ילוונו אינו נכנס בדין ומשפט של בחצי ימיו יעזבנו, דהיינו שישמט, אלא אינו משמט^[131]. ויש מהם שטרחו לבאר דברי הפיוט כך שלא יסתור דברי התלמוד^[132]. ויש מהם שהביאו ראיות להלכה מפיוטים של אגדה^[133].

נסמכו על מקורות המנוגדים לבבלי

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים ואחרונים שדבריהם אינם מכוונים לתלמוד הבבלי, אלא למקורות אחרים: לספרי^[134], לירושלמי^[135], ולמדרשים^[136]. וכן יש מהפייטנים שכתבו אחרונים שדבריהם מחודשים ע"פ התוספתא^[137]. ויש מהראשונים שכתבו שיש מהפייטנים שהניחו שיטת תלמודנו - וחולקים על תלמוד שלנו^[138] - כדי לאחוז שיטת תלמוד ירושלמי, מפני שהיו תנאים^[139], שלא מצינו אמורא בתלמוד מארץ ישראל חולק על תלמוד שלנו באותם דברים^[140].

נסמכו על דעות שלא נפסק כמותן

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים ואחרונים שנסמכו על דעות שלא נפסק כמותן להלכה^[141].

כללו דעות שונות

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים שכללו בדבריהם דעות שונות של תנאים ואמוראים^[142].

הגהות בסדרי עבודה

בפיוטים שנתחברו על סדר העבודה של יום-הכפורים*^[143], מצינו ראשונים ואחרונים שהגיהו להתאימם להלכה^[144]. כגון בסדר העבודה אתה כוננת עולם ברב חסד, שבמקום קרעם והוציא חלבם והקטיר^[145], הגיהו ראשונים: להקטיר^[146], לפי שלא היה מקטירן עד אחר קריאת הפרשה והקרבת אילו ואיל העם^[147]. ובמקום קידם ועשה שעיר המוסף והכליל אילו עם מוספי יום^[148], הגיהו ראשונים: והכליל אילו ואיל העם עם חלבי יום^[149], שהכליל אילו עם מוספי יום, אינו מתאים לאף דעה במחלוקת התנאים בזמן הקרבת המוסף^[150]. ובסדר העבודה אתה כוננת עולם מראש, על המילים טמטם עיניו ושב לאחוריו^[151], כתבו ראשונים שאין זה בגמרא, ואדרבא מתוך הירושלמי משמע שאינו צריך, שכן אמרו בירושלמי: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון^[152]. ולכן הגיהו אחרונים: טהור שב לאחוריו^[153]. או: טהור לב פסע ושב לאחוריו^[154].

הגהות להתאים לחתימה

יש מהראשונים שהגיהו בקרובות^[155] כדי להתאים הפיוטים לחתימת הברכה^[156].

ד. נוסחאות קבע המשתנות בשעת אמירתם.

ברכת אמת ואמונה

בברכות-קריאת-שמע* של ערבית, בברכת אמת ואמונה^[157], לנוהגים לומר מעריבים^[158] בלילי ימים טובים, משנים את המטבע שלאחר חלקו הרביעי של המעריב ושלפני מי כמֹכה באלים וגו'^[159], ואומרים: בגילה ברינה בשמחה רבה ואמרו כולם^[160]. ומשנים את המטבע שלאחר חלקו החמישי של המעריב ושלפני ה' ימלֹך לעֹלם ועד^[161], ואומרים: זה צור ישענו פצו פה ואמרו^[162]. ויש אף המשנים את מטבע החתימה של הברכה, שבא לאחר חלקו השישי של המעריב, ואומרים: בא"י מלך צור ישראל וגואלו^[163].

על הנוהגים שלא לשנות מהמטבע הרגיל של בא"י גאל ישראל, ע"ע ברכות קריאת שמע^[164]. ושם^[165], על המגיהים: וגאלו, בלשון עבר, ועל הסוברים שאין להגיה.

ברכת יוצר אור

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, בברכת יוצר אור^[166], לנוהגים לומר יוצרות^[167], בשבתות ובימים טובים^[168], מצינו מספר שינויים:

א) נוהגים לומר לפני היוצר^[169]: אור עולם באוצר חיים, אורות מאופל אמר ויהי^[170]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שנתקן שם, משום שהוא מדבר מענין היצירה, וכדי שלא ייחשב היוצר להפסק, אף אם מדבר מעניינו של יום, ולא מענין היצירה^[171].

ב) יש שנהגו בימי הראשונים לשנות את מטבע הברכה שלאחר היוצר, בשבתות, ואומרים: והכל יודוך, עם וא"ו^[172].

ג) משנים את מטבע הברכה שלאחר האופן^[173], ואומרים: והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו פני כל חיה ואופן וכרוב לעומת שרפים לעומתם משבחים ואומרים^[174]. בראש השנה ויום הכפורים נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמדלגים בהם על מטבע זה^[175], שאין לומר שירה בימים הללו^[176], שכן אמרו: מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכיפורים, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה^[177]. או משום ש"והאופנים" - המטבע הרגיל - מדבר מעניינו של יום, שיש בו "ברעש גדול"^[178]. ב) ויש סוברים שאף בהם אומרים מטבע זה^[179], שמלאכי השרת אומרים שירה אף בימים הללו^[180], שרק על ישראל אמרו בגמרא שאין אומרים שירה^[181]. וביארו אחרונים ששירת המלאכים היינו שירת היום, השיר הרגיל בכל יום וקדושה* שאומרים ביוצר - בשחרית^[182] - ומנחה, שגם ישראל גם מלאכים אומרים, שאינה רק קילוס ורוממות לאל יתברך ולא שייך לבטלה משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו^[183]. ויש מהראשונים שכתבו בטעם שאומרים מטבע זה, שאף בו אומרים: והאופנים וכו'^[184].

ביום נישואין, לנוהגים לומר אף בחול יוצר, ומכל מקום אין אומרים אופן מפני טורח הציבור^[185], אומרים - ללא אופן - והחיות ישוררו^[186].

יש מהאחרונים שכתבו שטעות נקודה יש במחזורים ובסידורים בתיבת פני כל, כי ניקדו כָל, בקמץ, ואז היה דבק למה שלאחריו, אבל צריך לנקד כֹל, בחולם, ואז אינו דבק^[187]. ואז יתבאר פירושו והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו פני כל, כלומר לפני כל המלאכים הנכללים באראלים, הם חיה ואופן וכרוב^[188].

על שביעי של פסח*, שיש שנתנו טעם למנהג שאין אומרים בו אופן^[189], שהוא מפני שאין לומר בו "והחיות ישוררו", עי' להלן: זמני אמירתם^[190].

ברכת אמת ויציב

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, בברכת אמת ויציב^[191], לנוהגים לומר יוצרות^[192], בשבתות ובימים טובים^[193], מצינו שני שינויים:

א) כשאומרים זולת^[194], אומרים במקום מטבע הברכה מאמת ויציב עד זולתך: אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן וטוב הדבר הזה על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים לעולם ועד חוק ולא יעבור. אמת שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד, אתה מלכנו, מלך אבותינו אתה, למען שמך מהר לגאלנו כגאלת את אבותינו. אמת מעולם שמך הגדול עלינו נקרא באהבה אין לנו אלהים עוד זולתך^[195]. ויש הנוהגים לומר את המטבע הרגיל של הברכה עד "זרע ישראל עבדיך", ולומר את הנוסח המקוצר רק מ"על הראשונים" ואילך^[196]. לנוסח הרגיל של הברכה קראו ראשונים אמת ויציב של חול^[197], ולנוסח המקוצר: אמת ויציב של יום טוב^[198]. בטעם שקיצרו באמת ויציב, כתבו ראשונים שמפני טורח ציבור^[199] עשו כך, שיש לומר פיוט זולת^[200]. ובטעם שאומרים נוסח זה, כתבו אחרונים, שברכת אמת ויציב כולה היא שבח והודאה לאל יתברך על הטובות שעשה עם אבותינו ועימנו ואין בה בקשה ותחינה כלל עד לבסוף, שאנו אומרים - לנוהגים כן^[201] - צור ישראל קומה בעזרת ישראל וכו' ופיוטי הזולת הן תחינות ובקשות ואין להם חיבור עם ההודאה באמצעיתה, לכן אומרים "על הראשונים" הזה, שיש בו קצת שבח ובקשה, כמו "למען שמך מהר לגאלנו", ואז יש חיבור לזולת עם הבקשה הזאת^[202]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שלא קיצרו כלל באמת ויציב, אף כשאמרו זולת^[203].

ב) כשאומרים גאולה^[204], מוסיפים לפני החתימה - חתימה מעין הברכה^[205] - בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם^[206].

בשבתות שבין-פסח-לעצרת* כתבו ראשונים, שאף הנוהגים לומר בהם יוצרות^[207] - אין אומרים הנוסח המקוצר - אלא אמת ויציב של חול^[208]. ובשבת שובה נראה מדברי ראשונים שיש שאומרים אמת ויציב של יום טוב ויש שאומרים אמת ויציב של חול^[209].

על ראש-השנה* ויום-הכפורים*, שאין אומרים בהם זולת^[210], ושנתנו ראשונים טעם לדבר כדי שלא לקצר באמת ויציב, עי' להלן: זמני אמירתם^[211].

ברכת אבות

בברכת אבות*, כשנוהגים לומר קדושתא^[212] בשבת ויום טוב^[213] - או אף כשאומרים קרובה אחרת^[214] בימים אחרים^[215] - יש שנהגו בימי הראשונים לשנות מטבע הברכה, ולומר: בא"י וכו' אל עליון קונה - או: קונה ברחמיו^[216] - שמים וארץ^[217]. לומר פיוט - מגן^[218] - ואחר הפיוט הוא חותם, ומדלג נוסח ברכת אבות^[219]. בטעם הקיצור, כתבו ראשונים שהוא מפני טורח ציבור^[220]. יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהרוצה לעשות כן רשאי^[221], אך שעיקר לומר כל הברכה עד באהבה, ולומר הפיוט, ואח"כ חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם^[222], שאין לשנות מן המטבע שטבעו חכמים^[223]. וכן לא קיצרו בברכת מחייה המתים בשביל הפיוט^[224]. ואינו דומה לברכת אמת ויציב, שמקצרים אותה בשביל הזולת^[225], שהרי אינן דומות שאר ברכות לי"ח ברכות של תפילה^[226]. ויש ראשונים שכתבו יותר מזה, שאין לפחות מנוסח הברכה כלום, אלא יש לו לומר כל הברכה כנ"ל, ומי שאינו עושה כן טועה ומשתקים אותו^[227]. וכן המנהג בימינו^[228].

ברכת גבורות

בברכת גבורות*, כשאומרים פיוטי טל וגשם^[229], יש הנוהגים לומר הפיוטים לאחר המילים "רב להושיע"^[230]. ויש הנוהגים להמשיך ולומר: מכלכל חיים וכו' עד ומצמיח ישועה, ולומר אז הפיוטים, ולאחריהם מוסיפים: ממית ומחיה מצמיח ישועה ואין דומה לך, וחותמים^[231]. וכל הנוהגים לומר הפיוטים בתוך חזרת-הש"ץ*, משנים המטבע של הזכרת הטל, ואומרים: משיב הרוח ומוריד הטל"^[232].

קדושה

בקדֻשה*, כשאומרים סילוק^[233], משמיטים את פתיחת הקדושה^[234], ואומרים רק: ככתוב - או: ככתוב על יד נביאך^[235] - וקרא זה אל זה ואמר^[236].

ה. מיניהם.

ישנם מינים רבים של פיוטים, והעיקריים בהם הנידונים בפוסקים וספרי המנהגים הם: א) פיוטים הבאים בתוך ברכות-קריאת-שמע*, של ערבית*, הנקראים מעריבים^[237], ושל שחרית*, הנקראים יוצרות^[238]. ב) פיוטים הבאים בתוך שמנה-עשרה*, ונקראים קרובות^[239]. ג) פיוטים הנאמרים בתשעה-באב*, ונקראים קינות^[240]. ד) פיוטים הנאמרים בעשרת-ימי-תשובה, בימי חודש אלול* ובתעניות ציבור^[241], ונקראים סליחות*^[242]. ה) פיוטים הנאמרים בחג הסוכות, המתחילים או מסיימים במילה "הושענא", ונקראים הושענות*^[243]. ו) פיוטים הנאמרים כבקשה של שליח-הצבור* לפני פיוטים אחרים, ונקראים רשויות^[244].

כמו כן ישנם פיוטים הנאמרים בכל יום, לפני התפילה או לאחריה^[245], או בזמנים מסויימים^[246], או כזמירות בסעודות שבת^[247] ומוצאי-שבת*^[248], מהם שחוברו לאומרם שם^[249], ומהם שחוברו לאומרם בתוך התפילה^[250].

מעריבים

בברכות-קריאת-שמע* של ערבית, יש הנוהגים להוסיף בלילי ימים טובים פיוטים^[251], ובימי הראשונים היו שנהגו להוסיף כן אף בשבתות מיוחדות^[252] וימים נוראים^[253]. מערכת פיוטים אחת נקראת מעריב^[254], וברבים: מעריבים^[255]. ויש הקוראים אפילו למערכת אחת מעריבים^[256]. ויש הקוראים למערכת אחת: מערבית^[257]. יש שלפני חתימת ברכת השכיבנו מתווסף למעריב פיוט נוסף - העוסק לרוב בעניינים הלכתיים - ונקרא תוספת^[258] או ביכור^[259].

בליל יום טוב שחל בשבת, אם מותר לומר מעריבים, או שאסור משום שמא יטה את הנר, עי' להלן: זמני אמירתם^[260]. על טעמי המנהגים השונים באמירת מעריבים בלילות ראש-השנה*, עי' להלן: שם^[261].

יוצרות

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, יש הנוהגים להוסיף בימים טובים ושבתות מיוחדות - או אף ימים מיוחדים^[262] - פיוטים^[263]. מערכת פיוטים אחת נקראת יוצר^[264], ובריבוי: יוצרות^[265]. אף הפיוט הראשון של היוצר - הנאמר לאחר פתיחת הברכה - נקרא יוצר^[266], ובריבוי: יוצרות^[267].

הפיוטים הבאים לרוב במערכת היוצר, לאחר היוצר, הם: א) אופן^[268] - הנאמר לאחר הפסוק "קדוש קדוש" וגו' - ובריבוי: אופנים^[269]. ונקרא אופן, משום שבמקום "והאופנים וחיות הקדוש" שיש לו לומר אומר לו^[270]. ב) זולת^[271] - הנאמר בתוך ברכת אמת ויציב, לאחר הנוסח המקוצר הנאמר בימים שאומרים זולת^[272] - ובריבוי: זולתות^[273]. בטעם שנהגו לומר הזולת שם, כתבו ראשונים, שמ"אמת ויציב" עד "עוד זולתך" היא איגרת ששלחו בני בבל לבני ארץ ישראל, שהיו בני א"י שולחים להם איגרות להיוועץ מה יעשו, שבכל יום היו מתים מאה מישראל, ותיקנו להם בני בבל תפילה זו, ויסדו בה מאה תיבות להיות כפרה על מאה נפשות^[274], ולפי שאיגרת היה זאת, נהגו להפסיק בין זולתך לעזרת אבותינו לומר זולתות^[275].

יש שבאים במערכת היוצר, פיוטים נוספים, בנוסף ליוצר, אופן וזולת, או במקומם, פיוטים נוספים: א) מאורה^[276], הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות^[277]. ב) אהבה^[278], הנאמר לפני חתימת ברכת האהבה^[279]. ג) מי כמוך, הנאמר לאחר הפסוק: מי כמכה וגו'^[280]. ד) וגאולה^[281], הנאמר לפני חתימת ברכת הגאולה.

יש מהראשונים שכתב שמתחילה היו קובעים היוצרות שמדברים מענין היצירה ולא מענין היום, ואח"כ נקבעו יוצרות שמדברים מענין היום ולא מענין היצירה כלל, לא בתחילה ולא בסוף^[282], וכתב שלכן נכון לומר אור עולם באוצר חיים וכו'^[283] וכל היוצר, לפני שיתחיל ברכת יוצר אור, ולא להתחיל הברכה תחילה, לפי שהיוצר נחשב הפסקה אחרי שאינו מדבר מעניינו של יום^[284].

קרובות

בחזרת-הש"ץ* יש הנוהגים להוסיף בימים מיוחדים פיוטים^[285], ונקראים במספר שמות:

א) גאונים וראשונים קוראים להם: קרובה^[286], ובלשון רבים: קרובות^[287]. ויש שאף בלשון יחיד קוראים להם קרובות^[288], שיש בהם קרובות - פיוטים - הרבה^[289]. ויש שבלשון יחיד קוראים להם קרובתא^[290]. וכתבו אחרונים שבשם קרובות נקראים בפי כל העדות, מלבד האשכנזים^[291]. בביאור השם נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שהוא מלשון הגשה^[292], כפי ששנינו: אין ויגש אלא לשון תפילה^[293], ככתוב: ויגש אברהם ויאמר^[294], ויגש אליהו^[295], ותרגום "ויגש": קרב^[296]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהוא במקום קדושה^[297], ודרשו רבותינו: ולא קרב זה אל זה כל הלילה^[298], שמנעם הקב"ה למלאכי השרת מלומר קדושה^[299], ועל לשון קרב שהוא שירת קדושה נקראת קרובה^[300]. ג) ויש מהראשונים סוברים שהוא מלשון מלחמה^[301], על שם ששנינו: מי שעובר לפני התיבה אין אומרים לו עבור, אלא קרב^[302], כלומר עשה מלחמה עם השטן^[303]. וכן שנינו: ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח^[304], שהיה אהרן רואה את השטן כדמות גדל על המזבח, והיה מתיירא ליקרב אצלו מפני החטא, אמר לו: אל תירא, קרב אליו, והקרב עגל בן בקר לחטאת ושור ואיל, זכות אברהם יצחק ויעקב^[305]. ד) ואחרונים כתבו שנקראו כן, לפי שמקריבין אל השם יתברך בשבח והודיות^[306].

ב) והרבה ראשונים קוראים להם: קרובץ^[307], ונכתב לעיתים: קרוב"ץ^[308], וכתבו אחרונים שניקודו קְרֻבַּץ^[309], ושכן נקראים הפיוטים בידי האשכנזים^[310]. ויש מהראשונים שקראוהו: קרובוץ^[311]. בביאור השם קרוב"ץ נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שהוא ראשי תיבות: קול רנה וישועה באהלי צדיקים^[312]. ב) ויש שכתבו שהאשכנזים גורשו מצרפת, ולפי שהצרפתים אינם מבדילים במבטא בין הצד"י* ובין התי"ו* הרפוייה, כאשר שמענו שאמרו קרובות, חשבנו שאומרים קרובוץ^[313]. ג) ויש שכתבו שהצד"י נשתבש בלשון, שכן הרגל הלשון להוסיף אות לסימן הריבוי^[314]. ד) ויש שכתבו שקרוב"ץ הוא ליוצר^[315], וביארו בדעתם שקרוב"ץ הוא מילה מורכבת מן קרוב ויוצר^[316].

ג) ויש מהגאונים שקוראים להם: מעמד^[317].

מיני הקרובה

הקרובה מתחלקת לשני מינים: א) פיוטים אחידים המפייטים את ברכות שמנה-עשרה* בשווה^[318], ולעיתים באה הרחבת פיוטים בברכה מסויימת^[319]. כשהקרובה באה לפייט תפילה שאומרים בה שבעה ברכות בתפילת העמידה, היא נקראת "שבעתא"^[320]. ב) קדושתא^[321], פיוטים המפייטים את שתי הברכות הראשונות של העמידה, כאשר לפני הקדושה*, באים עוד מספר פיוטים^[322].

פיוטי הקדושתא

בקדושתא - הרגילה - שבעה פיוטים^[323], על שם: שבע ביום הללתיך^[324], הבאים לאחר הרשות: מסוד חכמים וכו'^[325]. א) מגן^[326], והוא הפיוט המפייט את ברכת אבות*^[327]. ב) מחיה^[328], והוא הפיוט המפייט את ברכת גבורות*^[329]. ג) משולש^[330], והוא פיוט הדומה בצורתו למגן ומחיה^[331]. ד) פיוט קצר המסתיים במילים: חי וקיים נורא ומרום וקדוש^[332]. ה) פיוט ארוך^[333], שלאחריו בא בקביעות הפיוט: אל נא לעולם תוערץ וכו'^[334]. ו) פיוט ארוך נוסף^[335]. ז) סילוק^[336] - והוא פיוט המקדים לקדושה* - ולפני הסילוק מוקדם: ובכן ולך תעלה קדושה וכו'^[337]. וכתבו ראשונים שנקרא סילוק, על שם ולך תעלה קדושה, שתרגום והעלאה: סליק^[338]. יש קדושתאות בהם חסרים פיוטים מהנ"ל^[339], ויש שבאים פיוטים נוספים על הנ"ל^[340]. ויש שבאים בנוסף לקדושתא פיוטים בתוך הקדושה^[341], ובלשון הראשונים יש שהפיוטים הללו נקראים קדושתא^[342].

רשויות

לפני אמירת הקדושתא פותחים בנטילת רשות: מסוד חכמים ונבונים, ומלמד דעת מבינים^[343]. בשבתות וימים טובים מסיימים: אפתחה פי בשיר ורננים, להודות ולהלל פני שוכן מעונים^[344]. ובראש-השנה* ויום-הכפורים* מסיימים: אפתחה פי בתפילה ובתחנונים^[345] - ויש אומרים: אפתחה פי בחינונים^[346] - ומוסיפים בראש השנה: לחלות ולחנן^[347] - ויש אומרים רק: לחלות^[348] - פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים^[349]. ויש מסיימים: מלך מלכי המלכים מלא רחמים^[350]. וביום הכפורים אומרים: לחלות ולחנן פני מוחל וסולח לעוונים^[351].

בטעם נטילת הרשות כתבו ראשונים, לפי שהקרובה באה במקום הדרשה - לסוברים כן^[352] - לפיכך נוטל רשות לדרוש במקום החכם שהיה דורש אז^[353]. ואחרונים כתבו הטעם, לפי שנחלקו גאונים אם מותר להתפלל קרובות ופיוטים באמצע התפילה^[354], לפיכך כשמתחיל החזן לומר הפיוטים, כדי להפיס דעתם של הציבור שלא יתלוננו עליו איך הוא מרשה לעצמו להפסק באמצע התפילה, הוא מתנצל לפניהם ואומר כי לא מדעת עצמי אני עושה זאת, אלא מסוד חכמים ונבונים שהם ברוב חכמתם יסדו לומר כך^[355].

בטעם החילוק בין ראש השנה ויום הכפורים לשאר המועדים, כתבו ראשונים שבראש השנה ויום הכפורים באות הקרובות לבקש על נפשנו מאימת הדין לכן אומרים: אפתחה פי בתפילה ובתחנונים וכו', אבל בשאר מועדים אותן קרובות שירות ותשבחות על הניסים שנעשו לנו, ולכן אומרים: אפתחה פי בשיר ורננים וכו'^[356].

יש מהפייטנים שחיברו רשות נוספת מפוייטת הבאה לאחר נטילת רשות זו ולפני המגן^[357].

מלבד נטילת הרשות לפני הקדושתא, לפני פיוטים מסויימים^[358], או תרגומים מסויימים^[359], או תפילות מסויימות^[360], מוסיפים לעיתים רשויות.

אמירת הפסוקים

בקדושתא, המגן והמחיה בנויים מפיוט ארוך שבסופו שרשרת פסוקים, ולאחריו פיוט קצר שבסופו מעין החתימה^[361]. המשולש בנוי מפיוט שבסופו שרשרת פסוקים^[362], המסיימים בפסוקים: ימלֹך ה' לעולם אלהיך ציון לדֹר ודֹר הללויה^[363], ואתה קדוש יושב תהלות ישראל^[364], שלאחריו באה התוספת: אל נא^[365].

בנוגע לאמירת הפסוקים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהפסוקים הם יסוד הקרובץ, שמהם נתייסדו, וכשם שמנגנים את הקרובץ במשך כן יש לעשות לפסוקים, שלא יהיו הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל, שימהרו פסוק כאשר קצים בו ולטורח עליהם, וכתוב: ואל תקֹץ בתוכחתו^[366]. ויש מהראשונים שהעידו עליו שאינו אומר הפסוקים שבתוך הקרובות^[367].

בביאור החתימה בואתה קדוש^[368], כתבו ראשונים, שלאחר מגן ומחיה - וימלך ה' לעולם^[369] - שבא החזן להוסיף בשבח מעצמו בפזמונים וספירת - סיפור - מעשים, עומד ומכריז: ואתה קדוש, להעיד על יוצרנו שהוא מתעכב ומאריך שכינתו בבית-הכנסת* על תוספת תהילתן של ישראל^[370]. ואז מפייסים ישראל: ואתה קדוש יושב תהלות^[371], שהוא בסופי התיבות: השבת^[372], ובמסורת תמצא כל יושב שבתהלים חסר ויו, חוץ מב', וזה אחת מהן^[373], כלומר הקב"ה יושב וממתין עד ויו שעות בכל שבתות וימים טובים^[374], "יושב" הוא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש ימים רבים^[375], ואל נא, הוא לשון בקשה: בבקשה ממך^[376], תמתין לנו עוד^[377]. ומטעם הזה אומר אותו בסדר קדושה, שהיא תוספת שבח לאחר שסיימנו חובת הברכה של קריאת-שמע* ותפלה*^[378].

יש מהראשונים שכתב שביום-הכפורים*, אם רוצה לקצר לא יאמר במנחה* קרובה - מגן, מחיה ומשולש - אלא יאמר אבות וגבורות, ויוסיף ימלך ה' לעולם ואתה קדוש אל נא^[379], ואח"כ יאמר שאר הפיוטים^[380], והוא הדין בנעילה*^[381].

אל נא לעולם תוערץ

אל נא לעולם תוערץ, הבא בתוך הקדושתא^[382], נוסחו: אל נא, לעולם תוערץ^[383] ולעולם תוקדש, ולעולמי עולמים תמלוך ותתנשא, האל מלך נורא מרום וקדוש, כי אתה הוא מלך מלכי המלכים, מלכותו נצח, נוראותיו שיחו, ספרו עוזו, פארוהו צבאיו, קדשוהו, רוממוהו, רון שיר שבח, תוקף תהילות תפארתו^[384]. וכתבו ראשונים שלאחר שייסד תפילת - פיוט - מגן^[385] ומחיה^[386] וימלוך^[387], ייסד עוד פיוט למלכות של הקב"ה: אל נא לעולם תוערץ וכו'^[388], ובו ה' פעמים מלך, כי אין מלכותו של הקב"ה נראית עד לאחר ד' מלכיות^[389]. ושיר - פיוט - זה יש בו קדושה^[390], ותיקנו בו אל"ף בי"ת מן מ"ם ואילך, ולא אל"ף בי"ת כולו, מפני טורח ציבור^[391]. וכתבו ראשונים שנהגו לאומרו בכובד ראש, מפני ששירת מלאכים היא^[392].

על ראש השנה ויום הכפורים, שאין אומרים בהם אל נא לעולם תערץ, ובטעם הדבר, עי' להלן: זמני אמירתם^[393]. על שביעי של פסח, שיש שאין אומרים בו אל נא לעולם תערץ, ועל טעם הדבר, עי' להלן: שם^[394].

ובכן ולך תעלה קדושה

באמירת "ובכן ולך תעלה קדושה" שלפני הסילוק^[395], מוסיפים ואומרים אחריו תוספת. בשבתות ומועדים: כי אתה קדוש ישראל ומושיע^[396]. בראש-השנה*: כי אתה אלהינו מלך^[397]. וביום-הכפורים*: כי אתה מלך מוחל וסולח^[398]. ויש אומרים בראש השנה ויום הכפורים: כי אתה אלהינו^[399].

פזמון

יש מהפיוטים הנקראים על שם צורתם, כגון פזמון, הנזכר בדברי ראשונים ככינוי לפיוט בקדושתא^[400], או לתקיעות^[401], או בסליחות*^[402], שיש מהראשונים סוברים - שנקרא על שם צורתו - כי מילת פזמון הוא הדבר שחוזרים לאומרו פעמים רבות^[403], וזה שבעלי לשון זה קוראים את האיש החוזר לשנות דבריו פעם אחר פעם וחוזר על הדבר פעמים רבות פזמאנ"א, וכן הפזמון להיות לעולם סובב וחוזר על כל בית ובית מבתי השיר קראוהו פזמון^[404]. או שפזמון הוא לשון חביבות, כלומר חביב הוא לענות ולחזור ולשנות אותו^[405], ובפסיקתא כאשר חפץ לומר חביבות שלו אומר: פיזמא דידיה^[406]. וכן בדורות האחרונים נתייחד השם פזמון ככינוי לסוג מסויים של סליחות^[407], שבו חוזרים על משפט מסויים לאחר כל בית^[408]. ויש מהראשונים סוברים שהפזמון נקרא כן - על שם צורת הניגון שלו - ופזמון עניינו הגבהת הקול בשיר ובזמר, מלשון: ותען להן מרים^[409], שתרגומו: ופזימת להון מרים^[410], והוא כתרגום ויען איוב^[411]: ופזים איוב^[412]. וכן יש מהאחרונים שכתב טעם לשם פזמון שבסליחות, שהוא על שם הניגון, כי כל פיוט ופיוט הפזמון יש עליו נגינה מיוחדת שאינו בשאר, מה שאין כן בפיוטי הסליחות נגינה אחת לכולן^[413].

קינות

הקינות הן פיוטים הנאמרים על חורבן הבית^[414]. בקינות, כתבו ראשונים לחלק בין אלו מהן שייסדן הקליר, שראשונים מנו בהן כ"א, כנגד ימים של בין-המצרים*, לאלה שייסדו גאונים אחרים על הגזירות^[415]. ויש מהם שכתבו חילוק נוסף, בין הקינות שייסדו על הגזירות לבין הציונים - קינות שתחילתן "ציון" שנכתבו בצורת כתיבת הקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" - וכתבו שאותן שייסד הקליר אומר שליח-הצבור* בתחילה, ולאחר מכן אותן שייסדו על הגזירות אומר המופלא שבציבור והקהל, ולאחר מכן אומר המופלא שבציבור וכל הקהל ציון הלא תשאלי ושאר ציונים^[416].

על המנהגים השונים באמירת הקינות, ועל זמני אמירתן, ע"ע תשעה באב (או: קינות).

סליחות

הסליחות* נתכנו בימי הראשונים בכינויים, ע"פ ענייניהן: פתיחה^[417]; סליחה^[418]; עקידה^[419]; תוכחה^[420]; תחינה^[421], וצורתן: חטאנו^[422]; פזמון^[423]. ויש שהסליחה מכונה בכינויים שונים ע"פ סוג החרוז: שנייה^[424]; שלישית^[425]; ושלמונית^[426].

על מנהגי הסליחות* השונים, בזמני אמירתן ובצורת אמירתן, ע"ע. על ההושענות*, ע"ע.

בברכות שאינן בסדר התפילה

יש מהפייטנים שייסדו אף פיוטים לברכת-המזון*^[427] וברכות שונות^[428]. וכתבו גאונים - שאפילו לסוברים שאסור לומר פיוטים בתוך התפלה*^[429] - אע"פ שיש בהוספות האלה אריכות לשון מרובה, אינן מזיקות למי שאמרן, מפני שאינן בתוך תפילה^[430]. וכן יש פיוטים הנאמרים בכל יום לפני התפילה או לאחריה^[431].

ו. זמני אמירתם.

בימינו, ברוב העדות ממעטים מאוד באמירת פיוטים^[432]. ובקהילות אשכנז אומרים מעריבים^[433] בלילות יום-טוב*^[434] ויוצרות^[435] בימים טובים^[436] ושבתות מיוחדות^[437] וקרובות^[438] בימים טובים^[439] ושבתות מיוחדות^[440] ופורים^[441]. בפרק זה יבואו נידונים בראשונים על זמני האמירות.

מעריב בליל יו"ט שחל בשבת

באמירת פיוטים בליל יום-טוב* שחל בשבת* נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאין החזן אומר מעריב^[442] ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחיד^[443], אלא אם כן יקרא אחר עימו^[444], שמא יטה את הנר^[445], שאינו כ"כ צורך שעה לומר פיוט^[446], ואין הכל בקיאים בפיוט הבא לפרקים, ויש לחוש שמא יתקן את הנר לראות בו^[447]. וכתבו אחרונים שאפילו אם הקהל קורא בספרים^[448], בשני ספרים אפילו קוראים בענין אחד אסור - לסוברים כן^[449] - שכל אחד מעיין בספרו^[450], ואינו משגיח במה שיעשה^[451], ומכל מקום כתבו ראשונים שאם הוא יודע קצת הפיוט מבחוץ, מותר לעיין ראשי דבריהם בספר ויגמור מבחוץ^[452].

ב) ויש מהראשונים המתירים לחזן לומר פיוטים בליל יום טוב שחל בשבת^[453], שלא גרע מתינוקות שלפני רבן^[454] - הקוראים לפני רבן^[455] - שהרי אימת ציבור עליו^[456], או משום שנותנים לב זה לזה^[457].

ביום-הכפורים*, כתבו ראשונים שרגילים לומר סליחות* ותפילות לאור הנר^[458], ומותר כל אחד בלבד לומר סליחות ותחנונים לאור הנר^[459], ומותר לשליח ציבור לקרות לאור הנר ביחיד על הבימה בבית הכנסת^[460], מפני שאימת יום הכיפורים עליו^[461], וגם צורך שעה להרבות תחנונים^[462], ועוד, שבאותה שעה אדם חשוב הוא^[463], שאין דרכו להטות^[464]. ובחזן יש להתיר עוד, מפני שאימת ציבור עליו^[465].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג שלא לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת^[466]. ויש מהאחרונים סוברים שבנר של שעוה וחלב אין חשש כלל^[467]. אבל כתבו אחרונים שלמרות זאת אין אומרים מעריב כשחל יום טוב בשבת, משום שלא חילקו חכמים בתקנותיהם "לא-פלוג-רבנן*"), שלפעמים יהיה נרות שמן ויש חשש איסור שמא יטה^[468].

מעריב בר"ה

יש מהראשונים שהביאו בסתם שאומרים מעריבים^[469] בלילות ראש-השנה*^[470]. ויש שכתבו שיש בדבר מנהגים שונים: יש הנוהגים לומר מעריבים^[471], שלדעתם בערב ראש השנה מתענים ומשלימים^[472], ועל כן מאריכים במעריבים עד חשיכה^[473]. ואגב שמאריכים בליל ראשון גם כן עושים ביום שני, שיש המתענים גם בר"ה, אם אירע לו תענית-חלום*^[474]. ועוד, שלא יבשלו הנשים מבעוד יום ראשון על השני - לסוברים שכן הדין בראש השנה^[475] - לכן צריכים גם בר"ה להמתין עד הלילה^[476]. ויש הנוהגים שלא לומר מעריבים^[477], שלדעתם המתענים בערב ר"ה אין משלימים^[478], וכן המנהג בימינו^[479].

יוצרות וקרובות בר"ה ויוה"כ

בראש-השנה* וביום-הכפורים* כתבו ראשונים שאין אומרים סוגי פיוט מסויימים:

א) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים זולת^[480], לפי שאנו צריכים לומר אמת ויציב כהלכתו^[481], ויש בו שישה פעמים אמת - לנוהגים בנוסח זה^[482] - כנגד שישה פעמים אמת שבבראשית בסוף התיבות^[483], ברא אלהים את^[484], וירא אלהים את האור^[485], וירא אלהים את כל אשר עשה^[486], ויברא אלהים את התנינים^[487], ויברא אלהים את האדם^[488], ברא אלהים לעשות^[489]. תמצא שישה פעמים אמת רמוז^[490]. ובראש השנה אומר זה היום תחילת מעשיך^[491], הואיל ותחילת מעשיו הוא צריכים אנו לומר שישה פעמים אמת^[492], שכתוב בתחילת מעשיו^[493]. ואילו היינו אומרים זולת היינו מחסרים פעמיים אמת^[494] - לפי שכשאומרים זולת אומרים הנוסח המקוצר של אמת ויציב^[495] - ולמרות שיום הכפורים אינו תחילת מעשיו, מכל מקום תשלומין הוא לראש השנה, לפי שבינונים תלויים ועומדים עד יום הכפורים^[496]. ועוד, שאמרו במדרש: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד^[497], זהו יום הכפורים^[498], ויום הכפורים יום הדין הוא^[499]. ויש אומרים מעין זה הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה, לפי שכל העולם עומד בדין ואנו מזכירים מידת הרחמים, ובאמת ויציב תיקנו שישה אמת - ואפילו היינו אומרים זולת והנוסח הארוך של אמת ויציב - אין להפסיק ביניהם ביום זה, כי אנו מזכירים כל מעשה בראשית^[500]. ויש אומרים מעין זה הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה ויום הכפורים, לפי שהן ימי הדין, ומזכירין כל מעשה בראשית ומידת הרחמים, ובאמת ויציב תקנו שש פעמים אמת, לכן אין להפסיק ביניהם בזולת^[501]. ויש אומרים הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה, שקרוב"ץ הוא ראשי תיבות קול רנה וישועה באהלי צדיקים - לסוברים כן^[502] - ואין שמחה בראש השנה^[503]. ויש אומרים הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה ויום הכפורים, לפי שספרי מתים וספרי חיים פתוחים^[504], וגם מפני אימת יום הדין^[505].

ב) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים חי וקיים נורא ומרום וקדוש^[506] - והפיוט שלפניו^[507] - שלא נאמר חי להקב"ה כל זמן שאין שייך לומר בנו חי, כמו בראש השנה וביום כפור, כפי שכתוב: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו ויֶּחי^[508], הרי שהיכן שכתוב בנו חיים כתוב בו חיים, וזהו שכתוב אחר הפסוק: השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויֶּחי^[509], ולא כתוב בזה הפסוק אלהים חיים^[510], כך בראש השנה וביום הכיפורים שהעולם נידון וספק חיים לא תיקנו לומר חי וקיים^[511].

ג) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים אל נא לעולם תוערץ^[512], שכולו שיר של קדושה^[513], ואמרו: מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכיפורים, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה^[514].

בראש השנה ויום הכפורים מוסיפים על הקדושתא^[515] במוסף*, ואומרים פיוטים לאחריה^[516], ובמיוחד נתייחד מוסף של ראש השנה באמירת תקיעות^[517] במלכויות, זכרונות ושופרות^[518] - ויש הקוראים לפיוט: תקיעתא^[519] -ויום הכפורים באמירת פיוטים שנתחברו על סדר העבודה של יום הכפורים, ועל כך ע"ע יום הכפורים^[520]. וכן ביום הכפורים מוסיפים בחזרת-הש"ץ* בשחרית, מוסף, מנחה וערבית, סליחות*, ועל כך ע"ע סליחות^[521].

על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* ביום-הכפורים*, ע"ע^[522]. על אמירת פיוטים בשלש ברכות ראשונות של חזרת-הש"ץ* ביום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[523]. על הפיוטים הנאמרים לאחר סדר העבודה, ע"ע הנ"ל^[524]. על אמירת פיוטים מיוחדים בקול רם בבית הכנסת במוצאי יום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[525]. על אמירה ביום-הכפורים* פיוטים שנזכרו בהם ברכות שמנה-עשרה*, כטעם לאי אמירת "אין כאלהינו" ביום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[526]. על אמירת פיוטים בי"א תשרי בידי הנוהגים לעשות בחוץ לארץ שני ימים יום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[527].

פיוטי גשם וטל

בתפילת מוסף* של שמיני-עצרת*, שלהלכה מתחילים להזכיר בו גבורות גשמים^[528], אומרים פיוט בברכת אבות* ומאריכים בפיוטי גשם בברכת גבורות^[529], וכן בתפילת מוסף של יום-טוב* ראשון של פסח*, שמפסיקים להזכיר בו גבורות גשמים^[530], אומרים פיוט בברכת אבות* ומאריכים בפיוטי טל בברכת גבורות^[531], וכתבו ראשונים שפיוטי הטל והגשם הם שבעה פיוטים^[532], כפי מספר הפיוטים בקדושתא^[533], על שם: שבע ביום הללתיך^[534]. ויש הנוהגים לומר הפיוטים לפני חזרת הש"ץ^[535].

על שמיעת פיוטי הגשם בתפילת מוסף של שמיני-עצרת*, כסברא להזכרת הגשם בתפילת מנחה, ע"ע גבורות^[536].

שביעי של פסח

בשביעי של פסח - ובשמיני של פסח^[537], לנוהגים ביום-טוב-שני-של-גליות* - כתבו ראשונים ואחרונים שיש שאין אומרים בו אופן^[538], ולא "והחיות ישוררו"^[539], משום שאמרו בתלמוד: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני^[540], וסימן לדבר: ויסר את אופן מרכבותיו^[541]. וביארו אחרונים שזכר לזה אין ראוי לומר והחיות ישוררו, אף שהוא בשירה של יום שאומרים המלאכים בקדושה*^[542], ומפי שאין ראוי לומר והחיות ישוררו נהגו שלא לומר אופן כלל, מפני שמנהג פשוט לומר והחיות ישוררו אחר פיוט האופן^[543]. ויש שאומרים אופן וכן והחיות ישוררו^[544], שפשוט שאין החיות מניחות עתה לשורר - אלא אומרות שירה אף בשביעי של פסח - וגם באותו זמן לא נאמר כי אם למלאכים^[545].

בשביעי של פסח, ובשמיני של פסח - לנוהגים ביום-טוב-שני-של-גליות* - כתבו ראשונים שיש שאומרים אל נא לעולם תוערץ^[546]. ויש שאין אומרים אותו^[547], ובטעמם כתבו ראשונים, לפי שהסדר שיש לומר עכשיו של פרשה ויושע מיוסד על טיבוע שטבעו מצרים בים סוף, ודרשו רבותינו: ולא קרב זה אל זה כל הלילה^[548], שמנעם הקב"ה למלאכי השרת מלומר קדושה^[549], לכן אין אומרים אל נא לעולם תערץ, שכולו שיר של קדושה^[550].

אזהרות

בשבועות*, אומרים במוסף פיוטים ובהם עיקרי תרי"ג המצוות^[551], ונקראים: אזהרות^[552]. יש שקראו אף לפיוטים ההלכתיים המפרטים דיני פסח - ונאמרים בשחרית בקדושתא בשבת-הגדול*^[553], או במוסף של שבת הגדול^[554] - אזהרות^[555].

נישואין

ביום נישואין, יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר אף בחול יוצר, ומכל מקום אין אומרים אופן מפני טורח הציבור^[556].

על אמירת "דוי הסר" ו"נודה לשמך" לפני ברכת-המזון* בימי שבע הברכות, ע"ע ברכת חתנים^[557]. על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* במוצאי-שבת* שהן מענין ההבדלה*, ע"ע הבדלה^[558]. על אמירת פיוטים לאחר שתיית הכוס הרביעי מארבע-כוסות* בליל-הסדר*, ע"ע הגדה^[559]. על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* בשבת שלאחר החתונה, ע"ע חתן וכלה^[560]. על אמירת פיוטים בקריאת-התורה* בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[561]. על אמירת פיוט בקדושה* של מוסף בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[562]. על אמירת פיוטים בברכת-המזון* בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[563]. על האומר פיוטים בבית הכנסת בשעת התפילה, שאינו צריך ליטול ידיו מחדש לתפילה נוספת, ע"ע נטילת ידים. על החלפת המעריבים והיוצרות של יום-טוב* של סוכות* ושל יום-טוב-שני-של-גליות*, כשחל יום טוב בשבת, ע"ע סוכות. על אמירת היוצרות של שבת חול-המועד* פסח* בשביעי של פסח, בשנה שאין בה שבת חול המועד, ע"ע פסח. על החלפת הפיוטים בראש-השנה*, כשחל היום הראשון בשבת, ע"ע.

הערות שוליים

הגדרת הערך - פיוטים. דברי אגדה או הלכה בצורת שיר או חרוז הנאמרים מענין היום.

א. שמם, מהותם וטעם תקנתם.

שמם

השיר או החרוז, כתבו אחרונים שנקרא פיוט^[564], ושכן קוראים לקרובות^[565] שמוסיפים בימים טובים - ובשאר מועדים^[566], או אף בכל שבת^[567], או אף בחול^[568] - בתפלה*, פיוטים^[569], ונמצא שם זה בדברי חז"ל^[570]. למשורר או לחרזן, כתבו אחרונים שקוראים פייטן^[571], ושם זה נמצא באגדות ירושלמיות^[572] ובלשון הראשונים^[573], ולא בתלמוד הבבלי^[574], ובא בלשון הראשונים אף בריבוי: פייטנים^[575]. ויש שבלשון הגאונים והראשונים נקרא המשורר פייט^[576], ובריבוי: פייטים^[577].

מילת פיוט, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שעיקרה מלשון שירה, מלשון יוון, שקוראים למשורר פיטאנ"א^[578]. ויש סוברים שפיוט הוא לשון ניגון, מתרגום והיה כנגן המנגן^[579]: והוה כמפייט פייטא^[580].

על מיני הפיוטים השונים ועל שמותיהם, עי' להלן: מיניהם.

מהותם

פיוטים הם דברי אגדה^[581] ודברי שבח של הקב"ה^[582] בצורת שיר או חרוז^[583] הנאמרים מעניינו של יום^[584], בכל רגל ורגל מעניינו^[585], ובראש-השנה* ויום-הכפורים* דברי ריצוי וסליחות, ובתשעה-באב* דברי חורבן הבית^[586]. או שבחות והודיות וחרוזות להזכיר ולהזהיר הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות^[587].

טעם תקנתם

בטעם תקנת הפיוטים, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש גאונים הסוברים הטעם, שגזרו - מלכות אדום^[588] - שמד על בני ארץ ישראל, שלא יקראו קריאת-שמע* ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות - פיוטים^[589] - והיו אומרים בשחרית מעמד, וקדוש - קדושה* - ושמע במוסף* - במקום בשחרית, שכבר הסתלקו השומרים - והיו עושים דברים הללו באונס^[590].

ב) ויש מהראשונים סוברים מעין זה, שגזרו בשעת השמד האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה^[591], ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנים להם בכלל התפלה* להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים^[592].

ג) ויש מהראשונים סוברים שלאחר שתיקנו אנשי כנסת הגדולה סדר תפילה של כל הימים, באו אחרונים ותיקנו לצחצח לשונם בשבחו של מקום, ותיקנו על כל תפילה שבחו של מקום, לכל אחת ואחת מעניינה^[593], שכן נמצא באגדה: יספתָּ לַגוי ה'^[594], הוספת לנו ימים טובים, הוסיפו לך להרבות שבחות ותפילות^[595].

ד) ויש מהראשונים סוברים טעם אמירת הפיוטים בימים טובים, שמשום שמשה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום^[596], ולפי שאין רגילים בני הגולה לדרוש בכל מקום מדרש, שנתמעטה חכמה בישראל ואינם רגילים לדרוש בציבור מעניני החג, קדושי עליון ייסדו מענייני ימים טובים - כגון מה שייסדו בחג השבועות* - אזהרות^[597] של חג שבועות וקרובות^[598] ויוצרות^[599] מענייני מתן תורה^[600].

ה) ויש מהראשונים סוברים מעין זה, שנתקנו הפיוטים כדי שיהיו להם לישראל המדרשים כזמירות^[601], מפני עמי הארצות שלא היו באים לבתי מדרשות^[602], ובמקום הדרשה נתקנה^[603], שכן קודם לכן נשיא הדור היה דורש בכל שבת ויום טוב^[604].

על הטעם שאין באמירת פיוטים בימים טובים משום טורח הציבור, ע"ע טרחא דצבורא^[605].

זמן התקנה

יש מהראשונים שכתבו על אחד הפיוטים שהוא מיסוד אנשי כנסת הגדולה^[606]. והרבה ראשונים כתבו על אחד הפייטנים שהוא תנא^[607], ובימיו היו מקדשים ע"פ הראייה^[608]. ויש מהראשונים סוברים שהפיוטים - הראשונים - תוקנו בימי האמוראים^[609]. וגאונים כתבו על הפייטנים הראשונים שהם המשוררים הקדמונים^[610].

ב. היתר אמירתם.

בהיתר אמירת פיוטים, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שהאומרים פיוטים הרשות בידם^[611], ועיקר שאומרים בכל ברכה וברכה מעין פתיחתה^[612] וחתימתה של ברכה^[613], ובאמצע אומרים דברי אגדה ודברי שבח של הקב"ה^[614]. והמתפלל קרובות^[615] בחול ובימים טובים, אם אמר מעין כל ברכה וברכה ומקצת מה שתיקנו חכמים בכל ברכה וברכה של תפילה, מותר לענות אחריו אמן*^[616]. ויש ללמוד מן הפייטנים הראשונים שהיו חכמים גדולים^[617], ופייטו קרובות לכל סדר וסדר שלכל השנה^[618], ולכל הרגלים^[619] ולצום כיפור^[620]. ואין לנו למעט בקרובות ובפיוטים, שהם מיוסדים על שבח המקום, ויש בהן מעניינו של יום^[621], כמו שאנו אומרים: ברוך ה' יום יום^[622], כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו^[623]. ועוד מצינו שגם בימי רבותינו - התנאים* - נוהגים בקרובות ופיוטים^[624], כמו שאמרו במדרש: כאשר נפטר ר' אלעזר בר' שמעון היה דורו קורא עליו: מי זאת עֹלה מן המדבר כתימרות עשן מקֻטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל^[625], מהו מכל אבקת רוכל, אלא שהיה קורא ושונה - וקרוב^[626] - ופייטן^[627] ודרשן^[628]. אבל האומר פיוט אחר ואין בו מקצת מה שתיקנו חכמים בכל ברכה וברכה, אין עונים אחריו אמן^[629], ואסור לאומרו, ואם אמר, מלמדים אותו שלא יאמר כך^[630]. וכתבו ראשונים שמנהג כל הקהילות^[631], בכל העולם^[632], בכל הגולה^[633], בכל המקומות^[634], קהילות ספרד וקהילות מערב וקהילות יוון וקהילות צרפת^[635], לומר יוצרות^[636] וקרובות^[637], אשר אין ארץ מארצותם ואין קהילה מקהילותם שלא יאמרו בם קרובות ושירות רבות^[638].

ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין לשנות כלל מתפילות שתיקנו חכמים^[639], ושליח-צבור* שמוסיף על מטבע שטבעו חכמים בתפילה ומרבה דברים בן נדוי* הוא^[640], וצריך להעבירו^[641]. והיאך יעלה על לב איש שיניח ברכה ותפילה של נביאים כמו שהיא ויקח לעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי פיוטים או בדברי שבח לפני המקום בלא עיתן^[642], כמו שאמרו רבותינו: המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם^[643], והאומר הלל* בכל יום הרי זה מחרף ומגדף^[644]. ולא התירו לומר פיוטים, אלא בשעת השמד - לסוברים שזוהי טעם תקנתם^[645] - אבל שלא בשעת השמד, חזר הדבר לאיסורו^[646].

על הפסקות בברכות* באמירת פיוטים, ע"ע^[647]. על הפסקות בברכות-קריאת-שמע* באמירת פיוטים, ע"ע^[648]. על הפסקות בקריאת-התורה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בפסוקי-דזמרה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בשמנה-עשרה* באמירת פיוטים, ע"ע. על הפסקות בתפלה* באמירת פיוטים, ע"ע.

קלקול היוצא מאמירת הפיוטים

יש מהאחרונים שכתב שמכיוון שבעוונותינו הרבים מסיבת אריכות הפיוטים מפסיקים ומדברים, וכן מתעכבים מלקרות קריאת-שמע* ושחרית* בזמנן^[649], וכשיוצאים מבית הכנסת יוצאים מחצות היום ואילך, ובסיבת אריכות זה יש הרבה מיחידי הקהל שקודם לכתם לבית הכנסת טועמים, ולא ידעו כי יש איסור בדבר^[650], והחסידים שנזהרים בזה עוברים על האיסור להתענות עד חצות היום בשבת* ויום-טוב*^[651], מוטב לקצר בפיוטים^[652].

סוגי פיוטים מסויימים

יש מהגאונים הראשונים והאחרונים שהשיגו על אמירת סוגי פיוטים מסויימים, משום לשונם^[653] או תוכן ענייניהם^[654], או משום שאינם מכוונים להלכה^[655] או לקבלה^[656] או שפונים בהם בתחינה אל המלאכים^[657], או שמתפרשים לעניינים הרבה^[658].

ויש מהראשונים שכתב להעדיף לומר ביום-טוב* ראשון של חג השבועות פיוט שחיבר תנא - לסוברים שיש מהפייטנים שהוא תנא^[659] - וביום-טוב-שני-של-גליות* לומר פיוט אחר^[660].

לימוד הפיוטים

כתבו ראשונים שכל אדם ירגיל עצמו בפיוטים של ראש-השנה*, ויחזור וילמוד הפיוטים מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה*^[661]. וביארו אחרונים שצריך להסדיר תחילה הפיוטים להבין בפירושם, שחמור פירושם אם לא בנתינת דעה רבה עליהם^[662]. וראוי להתעורר שיורגלו להשים לב להבין מה שאומרים בפיהם, ושילמד אחד עם רבים מהון העם איזה ימים מקודם^[663]. ויש שכתב שיכול לאומרם בביתו אחר התפילה, ויעיין בהם בדרך לימוד^[664].

לימוד תורה בשעת אמירת הפיוטים

אין ללמוד בשעת אמירת הפיוטים, וכשאומרים הציבור קרובץ^[665], יש לומר גם כן עמהם^[666].

לשנות ממנהג המקום

אין לשנות בפיוטים שהנהיגו לומר ראשונים^[667], הנהוגים במנהג* העיר^[668], ולומר אחרים תחתיהם^[669]. וכתבו אחרונים שהוא הדין אם לא אמרם על סדר הברכות כמו שתיקנוהו^[670], ואפילו אומר פיוטים שנתקנו גם כן מגדולי קדמונים רק שהנהיגו לומר אחרים^[671]. ויש שנראה מדבריהם שיכול לומר הפיוטים אחר התפילה, כדי שיבינם כראוי^[672], או במקום אחר ממה שתיקנוהו, מחשש הפסק^[673].

ג. תוקפם ההלכתי.

יש מהפיוטים שהם שבחות והודיות וחרוזות להזכיר ולהזהיר הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצוות^[674], ומהם שנכתבו בידי הראשונים^[675], וראשונים דנו בהם להלכה^[676], ויש שאף פירשו חלקם משפט אחר משפט^[677]. אכן בפיוטים שהם דברי אגדה ושבח של הקב"ה^[678], נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש סוברים שיש מהפייטנים שמנהגם היה שלא להקפיד לכתוב כהלכתן^[679]. ולכן ייסד רבנו אליהו הזקן באזהרות^[680] שלו: טבילה* בזמנה^[681] - שמצוה על הטמאים לטבול מיד שהגיע זמן טבילתם^[682] - אע"פ שלהלכה - לסוברים כן^[683] - טבילה בזמנה אינה מצוה^[684]. וכן ייסד שם: דנתם ונתחייב סקילה תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו^[685], כדעת ר' אליעזר שכל הנסלקים נתלים, אע"פ שחכמים אומרים שאין נתלה אלא מגדף ועובד עבודה-זרה*^[686]. וכן ייסד שם: זמן עשר כסף כי ילוונו, בחצי ימיו יעזבנו^[687], אע"פ שלהלכה המלווה את חברו לעשר שנים, אין שביעית משמטתו^[688]. ויש מהראשונים שכתבו להשיג על אמירת פיוטים שיש בהם ענין שאין הלכה כמותו^[689].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים הסוברים שהפייטנים כיוונו דבריהם להלכה^[690]. יש מהם שלכן הגיהו דברי הפיוט להתאימם להלכה^[691], כגון במילים: זמן עשר כסף כי ילוונו, בחצי ימיו יעזבנו^[692], שהגיהו: זמן עשר כסף כי ילוונו ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו^[693]. וביארו אחרונים שזמן עשר כסף כי ילוונו אינו נכנס בדין ומשפט של בחצי ימיו יעזבנו, דהיינו שישמט, אלא אינו משמט^[694]. ויש מהם שטרחו לבאר דברי הפיוט כך שלא יסתור דברי התלמוד^[695]. ויש מהם שהביאו ראיות להלכה מפיוטים של אגדה^[696].

נסמכו על מקורות המנוגדים לבבלי

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים ואחרונים שדבריהם אינם מכוונים לתלמוד הבבלי, אלא למקורות אחרים: לספרי^[697], לירושלמי^[698], ולמדרשים^[699]. וכן יש מהפייטנים שכתבו אחרונים שדבריהם מחודשים ע"פ התוספתא^[700]. ויש מהראשונים שכתבו שיש מהפייטנים שהניחו שיטת תלמודנו - וחולקים על תלמוד שלנו^[701] - כדי לאחוז שיטת תלמוד ירושלמי, מפני שהיו תנאים^[702], שלא מצינו אמורא בתלמוד מארץ ישראל חולק על תלמוד שלנו באותם דברים^[703].

נסמכו על דעות שלא נפסק כמותן

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים ואחרונים שנסמכו על דעות שלא נפסק כמותן להלכה^[704].

כללו דעות שונות

יש מהפייטנים שכתבו ראשונים שכללו בדבריהם דעות שונות של תנאים ואמוראים^[705].

הגהות בסדרי עבודה

בפיוטים שנתחברו על סדר העבודה של יום-הכפורים*^[706], מצינו ראשונים ואחרונים שהגיהו להתאימם להלכה^[707]. כגון בסדר העבודה אתה כוננת עולם ברב חסד, שבמקום קרעם והוציא חלבם והקטיר^[708], הגיהו ראשונים: להקטיר^[709], לפי שלא היה מקטירן עד אחר קריאת הפרשה והקרבת אילו ואיל העם^[710]. ובמקום קידם ועשה שעיר המוסף והכליל אילו עם מוספי יום^[711], הגיהו ראשונים: והכליל אילו ואיל העם עם חלבי יום^[712], שהכליל אילו עם מוספי יום, אינו מתאים לאף דעה במחלוקת התנאים בזמן הקרבת המוסף^[713]. ובסדר העבודה אתה כוננת עולם מראש, על המילים טמטם עיניו ושב לאחוריו^[714], כתבו ראשונים שאין זה בגמרא, ואדרבא מתוך הירושלמי משמע שאינו צריך, שכן אמרו בירושלמי: עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון^[715]. ולכן הגיהו אחרונים: טהור שב לאחוריו^[716]. או: טהור לב פסע ושב לאחוריו^[717].

הגהות להתאים לחתימה

יש מהראשונים שהגיהו בקרובות^[718] כדי להתאים הפיוטים לחתימת הברכה^[719].

ד. נוסחאות קבע המשתנות בשעת אמירתם.

ברכת אמת ואמונה

בברכות-קריאת-שמע* של ערבית, בברכת אמת ואמונה^[720], לנוהגים לומר מעריבים^[721] בלילי ימים טובים, משנים את המטבע שלאחר חלקו הרביעי של המעריב ושלפני מי כמֹכה באלים וגו'^[722], ואומרים: בגילה ברינה בשמחה רבה ואמרו כולם^[723]. ומשנים את המטבע שלאחר חלקו החמישי של המעריב ושלפני ה' ימלֹך לעֹלם ועד^[724], ואומרים: זה צור ישענו פצו פה ואמרו^[725]. ויש אף המשנים את מטבע החתימה של הברכה, שבא לאחר חלקו השישי של המעריב, ואומרים: בא"י מלך צור ישראל וגואלו^[726].

על הנוהגים שלא לשנות מהמטבע הרגיל של בא"י גאל ישראל, ע"ע ברכות קריאת שמע^[727]. ושם^[728], על המגיהים: וגאלו, בלשון עבר, ועל הסוברים שאין להגיה.

ברכת יוצר אור

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, בברכת יוצר אור^[729], לנוהגים לומר יוצרות^[730], בשבתות ובימים טובים^[731], מצינו מספר שינויים:

א) נוהגים לומר לפני היוצר^[732]: אור עולם באוצר חיים, אורות מאופל אמר ויהי^[733]. בטעם הדבר כתבו ראשונים, שנתקן שם, משום שהוא מדבר מענין היצירה, וכדי שלא ייחשב היוצר להפסק, אף אם מדבר מעניינו של יום, ולא מענין היצירה^[734].

ב) יש שנהגו בימי הראשונים לשנות את מטבע הברכה שלאחר היוצר, בשבתות, ואומרים: והכל יודוך, עם וא"ו^[735].

ג) משנים את מטבע הברכה שלאחר האופן^[736], ואומרים: והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו פני כל חיה ואופן וכרוב לעומת שרפים לעומתם משבחים ואומרים^[737]. בראש השנה ויום הכפורים נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמדלגים בהם על מטבע זה^[738], שאין לומר שירה בימים הללו^[739], שכן אמרו: מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכיפורים, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה^[740]. או משום ש"והאופנים" - המטבע הרגיל - מדבר מעניינו של יום, שיש בו "ברעש גדול"^[741]. ב) ויש סוברים שאף בהם אומרים מטבע זה^[742], שמלאכי השרת אומרים שירה אף בימים הללו^[743], שרק על ישראל אמרו בגמרא שאין אומרים שירה^[744]. וביארו אחרונים ששירת המלאכים היינו שירת היום, השיר הרגיל בכל יום וקדושה* שאומרים ביוצר - בשחרית^[745] - ומנחה, שגם ישראל גם מלאכים אומרים, שאינה רק קילוס ורוממות לאל יתברך ולא שייך לבטלה משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו^[746]. ויש מהראשונים שכתבו בטעם שאומרים מטבע זה, שאף בו אומרים: והאופנים וכו'^[747].

ביום נישואין, לנוהגים לומר אף בחול יוצר, ומכל מקום אין אומרים אופן מפני טורח הציבור^[748], אומרים - ללא אופן - והחיות ישוררו^[749].

יש מהאחרונים שכתבו שטעות נקודה יש במחזורים ובסידורים בתיבת פני כל, כי ניקדו כָל, בקמץ, ואז היה דבק למה שלאחריו, אבל צריך לנקד כֹל, בחולם, ואז אינו דבק^[750]. ואז יתבאר פירושו והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו פני כל, כלומר לפני כל המלאכים הנכללים באראלים, הם חיה ואופן וכרוב^[751].

על שביעי של פסח*, שיש שנתנו טעם למנהג שאין אומרים בו אופן^[752], שהוא מפני שאין לומר בו "והחיות ישוררו", עי' להלן: זמני אמירתם^[753].

ברכת אמת ויציב

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, בברכת אמת ויציב^[754], לנוהגים לומר יוצרות^[755], בשבתות ובימים טובים^[756], מצינו שני שינויים:

א) כשאומרים זולת^[757], אומרים במקום מטבע הברכה מאמת ויציב עד זולתך: אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן וטוב הדבר הזה על אבותינו ועלינו ועל בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים לעולם ועד חוק ולא יעבור. אמת שאתה הוא ה' אלהינו ואלהי אבותינו לעולם ועד, אתה מלכנו, מלך אבותינו אתה, למען שמך מהר לגאלנו כגאלת את אבותינו. אמת מעולם שמך הגדול עלינו נקרא באהבה אין לנו אלהים עוד זולתך^[758]. ויש הנוהגים לומר את המטבע הרגיל של הברכה עד "זרע ישראל עבדיך", ולומר את הנוסח המקוצר רק מ"על הראשונים" ואילך^[759]. לנוסח הרגיל של הברכה קראו ראשונים אמת ויציב של חול^[760], ולנוסח המקוצר: אמת ויציב של יום טוב^[761]. בטעם שקיצרו באמת ויציב, כתבו ראשונים שמפני טורח ציבור^[762] עשו כך, שיש לומר פיוט זולת^[763]. ובטעם שאומרים נוסח זה, כתבו אחרונים, שברכת אמת ויציב כולה היא שבח והודאה לאל יתברך על הטובות שעשה עם אבותינו ועימנו ואין בה בקשה ותחינה כלל עד לבסוף, שאנו אומרים - לנוהגים כן^[764] - צור ישראל קומה בעזרת ישראל וכו' ופיוטי הזולת הן תחינות ובקשות ואין להם חיבור עם ההודאה באמצעיתה, לכן אומרים "על הראשונים" הזה, שיש בו קצת שבח ובקשה, כמו "למען שמך מהר לגאלנו", ואז יש חיבור לזולת עם הבקשה הזאת^[765]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שלא קיצרו כלל באמת ויציב, אף כשאמרו זולת^[766].

ב) כשאומרים גאולה^[767], מוסיפים לפני החתימה - חתימה מעין הברכה^[768] - בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם^[769].

בשבתות שבין-פסח-לעצרת* כתבו ראשונים, שאף הנוהגים לומר בהם יוצרות^[770] - אין אומרים הנוסח המקוצר - אלא אמת ויציב של חול^[771]. ובשבת שובה נראה מדברי ראשונים שיש שאומרים אמת ויציב של יום טוב ויש שאומרים אמת ויציב של חול^[772].

על ראש-השנה* ויום-הכפורים*, שאין אומרים בהם זולת^[773], ושנתנו ראשונים טעם לדבר כדי שלא לקצר באמת ויציב, עי' להלן: זמני אמירתם^[774].

ברכת אבות

בברכת אבות*, כשנוהגים לומר קדושתא^[775] בשבת ויום טוב^[776] - או אף כשאומרים קרובה אחרת^[777] בימים אחרים^[778] - יש שנהגו בימי הראשונים לשנות מטבע הברכה, ולומר: בא"י וכו' אל עליון קונה - או: קונה ברחמיו^[779] - שמים וארץ^[780]. לומר פיוט - מגן^[781] - ואחר הפיוט הוא חותם, ומדלג נוסח ברכת אבות^[782]. בטעם הקיצור, כתבו ראשונים שהוא מפני טורח ציבור^[783]. יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהרוצה לעשות כן רשאי^[784], אך שעיקר לומר כל הברכה עד באהבה, ולומר הפיוט, ואח"כ חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם^[785], שאין לשנות מן המטבע שטבעו חכמים^[786]. וכן לא קיצרו בברכת מחייה המתים בשביל הפיוט^[787]. ואינו דומה לברכת אמת ויציב, שמקצרים אותה בשביל הזולת^[788], שהרי אינן דומות שאר ברכות לי"ח ברכות של תפילה^[789]. ויש ראשונים שכתבו יותר מזה, שאין לפחות מנוסח הברכה כלום, אלא יש לו לומר כל הברכה כנ"ל, ומי שאינו עושה כן טועה ומשתקים אותו^[790]. וכן המנהג בימינו^[791].

ברכת גבורות

בברכת גבורות*, כשאומרים פיוטי טל וגשם^[792], יש הנוהגים לומר הפיוטים לאחר המילים "רב להושיע"^[793]. ויש הנוהגים להמשיך ולומר: מכלכל חיים וכו' עד ומצמיח ישועה, ולומר אז הפיוטים, ולאחריהם מוסיפים: ממית ומחיה מצמיח ישועה ואין דומה לך, וחותמים^[794]. וכל הנוהגים לומר הפיוטים בתוך חזרת-הש"ץ*, משנים המטבע של הזכרת הטל, ואומרים: משיב הרוח ומוריד הטל"^[795].

קדושה

בקדֻשה*, כשאומרים סילוק^[796], משמיטים את פתיחת הקדושה^[797], ואומרים רק: ככתוב - או: ככתוב על יד נביאך^[798] - וקרא זה אל זה ואמר^[799].

ה. מיניהם.

ישנם מינים רבים של פיוטים, והעיקריים בהם הנידונים בפוסקים וספרי המנהגים הם: א) פיוטים הבאים בתוך ברכות-קריאת-שמע*, של ערבית*, הנקראים מעריבים^[800], ושל שחרית*, הנקראים יוצרות^[801]. ב) פיוטים הבאים בתוך שמנה-עשרה*, ונקראים קרובות^[802]. ג) פיוטים הנאמרים בתשעה-באב*, ונקראים קינות^[803]. ד) פיוטים הנאמרים בעשרת-ימי-תשובה, בימי חודש אלול* ובתעניות ציבור^[804], ונקראים סליחות*^[805]. ה) פיוטים הנאמרים בחג הסוכות, המתחילים או מסיימים במילה "הושענא", ונקראים הושענות*^[806]. ו) פיוטים הנאמרים כבקשה של שליח-הצבור* לפני פיוטים אחרים, ונקראים רשויות^[807].

כמו כן ישנם פיוטים הנאמרים בכל יום, לפני התפילה או לאחריה^[808], או בזמנים מסויימים^[809], או כזמירות בסעודות שבת^[810] ומוצאי-שבת*^[811], מהם שחוברו לאומרם שם^[812], ומהם שחוברו לאומרם בתוך התפילה^[813].

מעריבים

בברכות-קריאת-שמע* של ערבית, יש הנוהגים להוסיף בלילי ימים טובים פיוטים^[814], ובימי הראשונים היו שנהגו להוסיף כן אף בשבתות מיוחדות^[815] וימים נוראים^[816]. מערכת פיוטים אחת נקראת מעריב^[817], וברבים: מעריבים^[818]. ויש הקוראים אפילו למערכת אחת מעריבים^[819]. ויש הקוראים למערכת אחת: מערבית^[820]. יש שלפני חתימת ברכת השכיבנו מתווסף למעריב פיוט נוסף - העוסק לרוב בעניינים הלכתיים - ונקרא תוספת^[821] או ביכור^[822].

בליל יום טוב שחל בשבת, אם מותר לומר מעריבים, או שאסור משום שמא יטה את הנר, עי' להלן: זמני אמירתם^[823]. על טעמי המנהגים השונים באמירת מעריבים בלילות ראש-השנה*, עי' להלן: שם^[824].

יוצרות

בברכות-קריאת-שמע* של שחרית, יש הנוהגים להוסיף בימים טובים ושבתות מיוחדות - או אף ימים מיוחדים^[825] - פיוטים^[826]. מערכת פיוטים אחת נקראת יוצר^[827], ובריבוי: יוצרות^[828]. אף הפיוט הראשון של היוצר - הנאמר לאחר פתיחת הברכה - נקרא יוצר^[829], ובריבוי: יוצרות^[830].

הפיוטים הבאים לרוב במערכת היוצר, לאחר היוצר, הם: א) אופן^[831] - הנאמר לאחר הפסוק "קדוש קדוש" וגו' - ובריבוי: אופנים^[832]. ונקרא אופן, משום שבמקום "והאופנים וחיות הקדוש" שיש לו לומר אומר לו^[833]. ב) זולת^[834] - הנאמר בתוך ברכת אמת ויציב, לאחר הנוסח המקוצר הנאמר בימים שאומרים זולת^[835] - ובריבוי: זולתות^[836]. בטעם שנהגו לומר הזולת שם, כתבו ראשונים, שמ"אמת ויציב" עד "עוד זולתך" היא איגרת ששלחו בני בבל לבני ארץ ישראל, שהיו בני א"י שולחים להם איגרות להיוועץ מה יעשו, שבכל יום היו מתים מאה מישראל, ותיקנו להם בני בבל תפילה זו, ויסדו בה מאה תיבות להיות כפרה על מאה נפשות^[837], ולפי שאיגרת היה זאת, נהגו להפסיק בין זולתך לעזרת אבותינו לומר זולתות^[838].

יש שבאים במערכת היוצר, פיוטים נוספים, בנוסף ליוצר, אופן וזולת, או במקומם, פיוטים נוספים: א) מאורה^[839], הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות^[840]. ב) אהבה^[841], הנאמר לפני חתימת ברכת האהבה^[842]. ג) מי כמוך, הנאמר לאחר הפסוק: מי כמכה וגו'^[843]. ד) וגאולה^[844], הנאמר לפני חתימת ברכת הגאולה.

יש מהראשונים שכתב שמתחילה היו קובעים היוצרות שמדברים מענין היצירה ולא מענין היום, ואח"כ נקבעו יוצרות שמדברים מענין היום ולא מענין היצירה כלל, לא בתחילה ולא בסוף^[845], וכתב שלכן נכון לומר אור עולם באוצר חיים וכו'^[846] וכל היוצר, לפני שיתחיל ברכת יוצר אור, ולא להתחיל הברכה תחילה, לפי שהיוצר נחשב הפסקה אחרי שאינו מדבר מעניינו של יום^[847].

קרובות

בחזרת-הש"ץ* יש הנוהגים להוסיף בימים מיוחדים פיוטים^[848], ונקראים במספר שמות:

א) גאונים וראשונים קוראים להם: קרובה^[849], ובלשון רבים: קרובות^[850]. ויש שאף בלשון יחיד קוראים להם קרובות^[851], שיש בהם קרובות - פיוטים - הרבה^[852]. ויש שבלשון יחיד קוראים להם קרובתא^[853]. וכתבו אחרונים שבשם קרובות נקראים בפי כל העדות, מלבד האשכנזים^[854]. בביאור השם נחלקו הדעות: א) יש מהראשונים סוברים שהוא מלשון הגשה^[855], כפי ששנינו: אין ויגש אלא לשון תפילה^[856], ככתוב: ויגש אברהם ויאמר^[857], ויגש אליהו^[858], ותרגום "ויגש": קרב^[859]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהוא במקום קדושה^[860], ודרשו רבותינו: ולא קרב זה אל זה כל הלילה^[861], שמנעם הקב"ה למלאכי השרת מלומר קדושה^[862], ועל לשון קרב שהוא שירת קדושה נקראת קרובה^[863]. ג) ויש מהראשונים סוברים שהוא מלשון מלחמה^[864], על שם ששנינו: מי שעובר לפני התיבה אין אומרים לו עבור, אלא קרב^[865], כלומר עשה מלחמה עם השטן^[866]. וכן שנינו: ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח^[867], שהיה אהרן רואה את השטן כדמות גדל על המזבח, והיה מתיירא ליקרב אצלו מפני החטא, אמר לו: אל תירא, קרב אליו, והקרב עגל בן בקר לחטאת ושור ואיל, זכות אברהם יצחק ויעקב^[868]. ד) ואחרונים כתבו שנקראו כן, לפי שמקריבין אל השם יתברך בשבח והודיות^[869].

ב) והרבה ראשונים קוראים להם: קרובץ^[870], ונכתב לעיתים: קרוב"ץ^[871], וכתבו אחרונים שניקודו קְרֻבַּץ^[872], ושכן נקראים הפיוטים בידי האשכנזים^[873]. ויש מהראשונים שקראוהו: קרובוץ^[874]. בביאור השם קרוב"ץ נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש שכתבו שהוא ראשי תיבות: קול רנה וישועה באהלי צדיקים^[875]. ב) ויש שכתבו שהאשכנזים גורשו מצרפת, ולפי שהצרפתים אינם מבדילים במבטא בין הצד"י* ובין התי"ו* הרפוייה, כאשר שמענו שאמרו קרובות, חשבנו שאומרים קרובוץ^[876]. ג) ויש שכתבו שהצד"י נשתבש בלשון, שכן הרגל הלשון להוסיף אות לסימן הריבוי^[877]. ד) ויש שכתבו שקרוב"ץ הוא ליוצר^[878], וביארו בדעתם שקרוב"ץ הוא מילה מורכבת מן קרוב ויוצר^[879].

ג) ויש מהגאונים שקוראים להם: מעמד^[880].

מיני הקרובה

הקרובה מתחלקת לשני מינים: א) פיוטים אחידים המפייטים את ברכות שמנה-עשרה* בשווה^[881], ולעיתים באה הרחבת פיוטים בברכה מסויימת^[882]. כשהקרובה באה לפייט תפילה שאומרים בה שבעה ברכות בתפילת העמידה, היא נקראת "שבעתא"^[883]. ב) קדושתא^[884], פיוטים המפייטים את שתי הברכות הראשונות של העמידה, כאשר לפני הקדושה*, באים עוד מספר פיוטים^[885].

פיוטי הקדושתא

בקדושתא - הרגילה - שבעה פיוטים^[886], על שם: שבע ביום הללתיך^[887], הבאים לאחר הרשות: מסוד חכמים וכו'^[888]. א) מגן^[889], והוא הפיוט המפייט את ברכת אבות*^[890]. ב) מחיה^[891], והוא הפיוט המפייט את ברכת גבורות*^[892]. ג) משולש^[893], והוא פיוט הדומה בצורתו למגן ומחיה^[894]. ד) פיוט קצר המסתיים במילים: חי וקיים נורא ומרום וקדוש^[895]. ה) פיוט ארוך^[896], שלאחריו בא בקביעות הפיוט: אל נא לעולם תוערץ וכו'^[897]. ו) פיוט ארוך נוסף^[898]. ז) סילוק^[899] - והוא פיוט המקדים לקדושה* - ולפני הסילוק מוקדם: ובכן ולך תעלה קדושה וכו'^[900]. וכתבו ראשונים שנקרא סילוק, על שם ולך תעלה קדושה, שתרגום והעלאה: סליק^[901]. יש קדושתאות בהם חסרים פיוטים מהנ"ל^[902], ויש שבאים פיוטים נוספים על הנ"ל^[903]. ויש שבאים בנוסף לקדושתא פיוטים בתוך הקדושה^[904], ובלשון הראשונים יש שהפיוטים הללו נקראים קדושתא^[905].

רשויות

לפני אמירת הקדושתא פותחים בנטילת רשות: מסוד חכמים ונבונים, ומלמד דעת מבינים^[906]. בשבתות וימים טובים מסיימים: אפתחה פי בשיר ורננים, להודות ולהלל פני שוכן מעונים^[907]. ובראש-השנה* ויום-הכפורים* מסיימים: אפתחה פי בתפילה ובתחנונים^[908] - ויש אומרים: אפתחה פי בחינונים^[909] - ומוסיפים בראש השנה: לחלות ולחנן^[910] - ויש אומרים רק: לחלות^[911] - פני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים^[912]. ויש מסיימים: מלך מלכי המלכים מלא רחמים^[913]. וביום הכפורים אומרים: לחלות ולחנן פני מוחל וסולח לעוונים^[914].

בטעם נטילת הרשות כתבו ראשונים, לפי שהקרובה באה במקום הדרשה - לסוברים כן^[915] - לפיכך נוטל רשות לדרוש במקום החכם שהיה דורש אז^[916]. ואחרונים כתבו הטעם, לפי שנחלקו גאונים אם מותר להתפלל קרובות ופיוטים באמצע התפילה^[917], לפיכך כשמתחיל החזן לומר הפיוטים, כדי להפיס דעתם של הציבור שלא יתלוננו עליו איך הוא מרשה לעצמו להפסק באמצע התפילה, הוא מתנצל לפניהם ואומר כי לא מדעת עצמי אני עושה זאת, אלא מסוד חכמים ונבונים שהם ברוב חכמתם יסדו לומר כך^[918].

בטעם החילוק בין ראש השנה ויום הכפורים לשאר המועדים, כתבו ראשונים שבראש השנה ויום הכפורים באות הקרובות לבקש על נפשנו מאימת הדין לכן אומרים: אפתחה פי בתפילה ובתחנונים וכו', אבל בשאר מועדים אותן קרובות שירות ותשבחות על הניסים שנעשו לנו, ולכן אומרים: אפתחה פי בשיר ורננים וכו'^[919].

יש מהפייטנים שחיברו רשות נוספת מפוייטת הבאה לאחר נטילת רשות זו ולפני המגן^[920].

מלבד נטילת הרשות לפני הקדושתא, לפני פיוטים מסויימים^[921], או תרגומים מסויימים^[922], או תפילות מסויימות^[923], מוסיפים לעיתים רשויות.

אמירת הפסוקים

בקדושתא, המגן והמחיה בנויים מפיוט ארוך שבסופו שרשרת פסוקים, ולאחריו פיוט קצר שבסופו מעין החתימה^[924]. המשולש בנוי מפיוט שבסופו שרשרת פסוקים^[925], המסיימים בפסוקים: ימלֹך ה' לעולם אלהיך ציון לדֹר ודֹר הללויה^[926], ואתה קדוש יושב תהלות ישראל^[927], שלאחריו באה התוספת: אל נא^[928].

בנוגע לאמירת הפסוקים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהפסוקים הם יסוד הקרובץ, שמהם נתייסדו, וכשם שמנגנים את הקרובץ במשך כן יש לעשות לפסוקים, שלא יהיו הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל, שימהרו פסוק כאשר קצים בו ולטורח עליהם, וכתוב: ואל תקֹץ בתוכחתו^[929]. ויש מהראשונים שהעידו עליו שאינו אומר הפסוקים שבתוך הקרובות^[930].

בביאור החתימה בואתה קדוש^[931], כתבו ראשונים, שלאחר מגן ומחיה - וימלך ה' לעולם^[932] - שבא החזן להוסיף בשבח מעצמו בפזמונים וספירת - סיפור - מעשים, עומד ומכריז: ואתה קדוש, להעיד על יוצרנו שהוא מתעכב ומאריך שכינתו בבית-הכנסת* על תוספת תהילתן של ישראל^[933]. ואז מפייסים ישראל: ואתה קדוש יושב תהלות^[934], שהוא בסופי התיבות: השבת^[935], ובמסורת תמצא כל יושב שבתהלים חסר ויו, חוץ מב', וזה אחת מהן^[936], כלומר הקב"ה יושב וממתין עד ויו שעות בכל שבתות וימים טובים^[937], "יושב" הוא לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש ימים רבים^[938], ואל נא, הוא לשון בקשה: בבקשה ממך^[939], תמתין לנו עוד^[940]. ומטעם הזה אומר אותו בסדר קדושה, שהיא תוספת שבח לאחר שסיימנו חובת הברכה של קריאת-שמע* ותפלה*^[941].

יש מהראשונים שכתב שביום-הכפורים*, אם רוצה לקצר לא יאמר במנחה* קרובה - מגן, מחיה ומשולש - אלא יאמר אבות וגבורות, ויוסיף ימלך ה' לעולם ואתה קדוש אל נא^[942], ואח"כ יאמר שאר הפיוטים^[943], והוא הדין בנעילה*^[944].

אל נא לעולם תוערץ

אל נא לעולם תוערץ, הבא בתוך הקדושתא^[945], נוסחו: אל נא, לעולם תוערץ^[946] ולעולם תוקדש, ולעולמי עולמים תמלוך ותתנשא, האל מלך נורא מרום וקדוש, כי אתה הוא מלך מלכי המלכים, מלכותו נצח, נוראותיו שיחו, ספרו עוזו, פארוהו צבאיו, קדשוהו, רוממוהו, רון שיר שבח, תוקף תהילות תפארתו^[947]. וכתבו ראשונים שלאחר שייסד תפילת - פיוט - מגן^[948] ומחיה^[949] וימלוך^[950], ייסד עוד פיוט למלכות של הקב"ה: אל נא לעולם תוערץ וכו'^[951], ובו ה' פעמים מלך, כי אין מלכותו של הקב"ה נראית עד לאחר ד' מלכיות^[952]. ושיר - פיוט - זה יש בו קדושה^[953], ותיקנו בו אל"ף בי"ת מן מ"ם ואילך, ולא אל"ף בי"ת כולו, מפני טורח ציבור^[954]. וכתבו ראשונים שנהגו לאומרו בכובד ראש, מפני ששירת מלאכים היא^[955].

על ראש השנה ויום הכפורים, שאין אומרים בהם אל נא לעולם תערץ, ובטעם הדבר, עי' להלן: זמני אמירתם^[956]. על שביעי של פסח, שיש שאין אומרים בו אל נא לעולם תערץ, ועל טעם הדבר, עי' להלן: שם^[957].

ובכן ולך תעלה קדושה

באמירת "ובכן ולך תעלה קדושה" שלפני הסילוק^[958], מוסיפים ואומרים אחריו תוספת. בשבתות ומועדים: כי אתה קדוש ישראל ומושיע^[959]. בראש-השנה*: כי אתה אלהינו מלך^[960]. וביום-הכפורים*: כי אתה מלך מוחל וסולח^[961]. ויש אומרים בראש השנה ויום הכפורים: כי אתה אלהינו^[962].

פזמון

יש מהפיוטים הנקראים על שם צורתם, כגון פזמון, הנזכר בדברי ראשונים ככינוי לפיוט בקדושתא^[963], או לתקיעות^[964], או בסליחות*^[965], שיש מהראשונים סוברים - שנקרא על שם צורתו - כי מילת פזמון הוא הדבר שחוזרים לאומרו פעמים רבות^[966], וזה שבעלי לשון זה קוראים את האיש החוזר לשנות דבריו פעם אחר פעם וחוזר על הדבר פעמים רבות פזמאנ"א, וכן הפזמון להיות לעולם סובב וחוזר על כל בית ובית מבתי השיר קראוהו פזמון^[967]. או שפזמון הוא לשון חביבות, כלומר חביב הוא לענות ולחזור ולשנות אותו^[968], ובפסיקתא כאשר חפץ לומר חביבות שלו אומר: פיזמא דידיה^[969]. וכן בדורות האחרונים נתייחד השם פזמון ככינוי לסוג מסויים של סליחות^[970], שבו חוזרים על משפט מסויים לאחר כל בית^[971]. ויש מהראשונים סוברים שהפזמון נקרא כן - על שם צורת הניגון שלו - ופזמון עניינו הגבהת הקול בשיר ובזמר, מלשון: ותען להן מרים^[972], שתרגומו: ופזימת להון מרים^[973], והוא כתרגום ויען איוב^[974]: ופזים איוב^[975]. וכן יש מהאחרונים שכתב טעם לשם פזמון שבסליחות, שהוא על שם הניגון, כי כל פיוט ופיוט הפזמון יש עליו נגינה מיוחדת שאינו בשאר, מה שאין כן בפיוטי הסליחות נגינה אחת לכולן^[976].

קינות

הקינות הן פיוטים הנאמרים על חורבן הבית^[977]. בקינות, כתבו ראשונים לחלק בין אלו מהן שייסדן הקליר, שראשונים מנו בהן כ"א, כנגד ימים של בין-המצרים*, לאלה שייסדו גאונים אחרים על הגזירות^[978]. ויש מהם שכתבו חילוק נוסף, בין הקינות שייסדו על הגזירות לבין הציונים - קינות שתחילתן "ציון" שנכתבו בצורת כתיבת הקינה "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך" - וכתבו שאותן שייסד הקליר אומר שליח-הצבור* בתחילה, ולאחר מכן אותן שייסדו על הגזירות אומר המופלא שבציבור והקהל, ולאחר מכן אומר המופלא שבציבור וכל הקהל ציון הלא תשאלי ושאר ציונים^[979].

על המנהגים השונים באמירת הקינות, ועל זמני אמירתן, ע"ע תשעה באב (או: קינות).

סליחות

הסליחות* נתכנו בימי הראשונים בכינויים, ע"פ ענייניהן: פתיחה^[980]; סליחה^[981]; עקידה^[982]; תוכחה^[983]; תחינה^[984], וצורתן: חטאנו^[985]; פזמון^[986]. ויש שהסליחה מכונה בכינויים שונים ע"פ סוג החרוז: שנייה^[987]; שלישית^[988]; ושלמונית^[989].

על מנהגי הסליחות* השונים, בזמני אמירתן ובצורת אמירתן, ע"ע. על ההושענות*, ע"ע.

בברכות שאינן בסדר התפילה

יש מהפייטנים שייסדו אף פיוטים לברכת-המזון*^[990] וברכות שונות^[991]. וכתבו גאונים - שאפילו לסוברים שאסור לומר פיוטים בתוך התפלה*^[992] - אע"פ שיש בהוספות האלה אריכות לשון מרובה, אינן מזיקות למי שאמרן, מפני שאינן בתוך תפילה^[993]. וכן יש פיוטים הנאמרים בכל יום לפני התפילה או לאחריה^[994].

ו. זמני אמירתם.

בימינו, ברוב העדות ממעטים מאוד באמירת פיוטים^[995]. ובקהילות אשכנז אומרים מעריבים^[996] בלילות יום-טוב*^[997] ויוצרות^[998] בימים טובים^[999] ושבתות מיוחדות^[1000] וקרובות^[1001] בימים טובים^[1002] ושבתות מיוחדות^[1003] ופורים^[1004]. בפרק זה יבואו נידונים בראשונים על זמני האמירות.

מעריב בליל יו"ט שחל בשבת

באמירת פיוטים בליל יום-טוב* שחל בשבת* נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאין החזן אומר מעריב^[1005] ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחיד^[1006], אלא אם כן יקרא אחר עימו^[1007], שמא יטה את הנר^[1008], שאינו כ"כ צורך שעה לומר פיוט^[1009], ואין הכל בקיאים בפיוט הבא לפרקים, ויש לחוש שמא יתקן את הנר לראות בו^[1010]. וכתבו אחרונים שאפילו אם הקהל קורא בספרים^[1011], בשני ספרים אפילו קוראים בענין אחד אסור - לסוברים כן^[1012] - שכל אחד מעיין בספרו^[1013], ואינו משגיח במה שיעשה^[1014], ומכל מקום כתבו ראשונים שאם הוא יודע קצת הפיוט מבחוץ, מותר לעיין ראשי דבריהם בספר ויגמור מבחוץ^[1015].

ב) ויש מהראשונים המתירים לחזן לומר פיוטים בליל יום טוב שחל בשבת^[1016], שלא גרע מתינוקות שלפני רבן^[1017] - הקוראים לפני רבן^[1018] - שהרי אימת ציבור עליו^[1019], או משום שנותנים לב זה לזה^[1020].

ביום-הכפורים*, כתבו ראשונים שרגילים לומר סליחות* ותפילות לאור הנר^[1021], ומותר כל אחד בלבד לומר סליחות ותחנונים לאור הנר^[1022], ומותר לשליח ציבור לקרות לאור הנר ביחיד על הבימה בבית הכנסת^[1023], מפני שאימת יום הכיפורים עליו^[1024], וגם צורך שעה להרבות תחנונים^[1025], ועוד, שבאותה שעה אדם חשוב הוא^[1026], שאין דרכו להטות^[1027]. ובחזן יש להתיר עוד, מפני שאימת ציבור עליו^[1028].

למעשה כתבו אחרונים שהמנהג שלא לומר פיוטים בליל יום טוב שחל להיות בשבת^[1029]. ויש מהאחרונים סוברים שבנר של שעוה וחלב אין חשש כלל^[1030]. אבל כתבו אחרונים שלמרות זאת אין אומרים מעריב כשחל יום טוב בשבת, משום שלא חילקו חכמים בתקנותיהם "לא-פלוג-רבנן*"), שלפעמים יהיה נרות שמן ויש חשש איסור שמא יטה^[1031].

מעריב בר"ה

יש מהראשונים שהביאו בסתם שאומרים מעריבים^[1032] בלילות ראש-השנה*^[1033]. ויש שכתבו שיש בדבר מנהגים שונים: יש הנוהגים לומר מעריבים^[1034], שלדעתם בערב ראש השנה מתענים ומשלימים^[1035], ועל כן מאריכים במעריבים עד חשיכה^[1036]. ואגב שמאריכים בליל ראשון גם כן עושים ביום שני, שיש המתענים גם בר"ה, אם אירע לו תענית-חלום*^[1037]. ועוד, שלא יבשלו הנשים מבעוד יום ראשון על השני - לסוברים שכן הדין בראש השנה^[1038] - לכן צריכים גם בר"ה להמתין עד הלילה^[1039]. ויש הנוהגים שלא לומר מעריבים^[1040], שלדעתם המתענים בערב ר"ה אין משלימים^[1041], וכן המנהג בימינו^[1042].

יוצרות וקרובות בר"ה ויוה"כ

בראש-השנה* וביום-הכפורים* כתבו ראשונים שאין אומרים סוגי פיוט מסויימים:

א) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים זולת^[1043], לפי שאנו צריכים לומר אמת ויציב כהלכתו^[1044], ויש בו שישה פעמים אמת - לנוהגים בנוסח זה^[1045] - כנגד שישה פעמים אמת שבבראשית בסוף התיבות^[1046], ברא אלהים את^[1047], וירא אלהים את האור^[1048], וירא אלהים את כל אשר עשה^[1049], ויברא אלהים את התנינים^[1050], ויברא אלהים את האדם^[1051], ברא אלהים לעשות^[1052]. תמצא שישה פעמים אמת רמוז^[1053]. ובראש השנה אומר זה היום תחילת מעשיך^[1054], הואיל ותחילת מעשיו הוא צריכים אנו לומר שישה פעמים אמת^[1055], שכתוב בתחילת מעשיו^[1056]. ואילו היינו אומרים זולת היינו מחסרים פעמיים אמת^[1057] - לפי שכשאומרים זולת אומרים הנוסח המקוצר של אמת ויציב^[1058] - ולמרות שיום הכפורים אינו תחילת מעשיו, מכל מקום תשלומין הוא לראש השנה, לפי שבינונים תלויים ועומדים עד יום הכפורים^[1059]. ועוד, שאמרו במדרש: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד^[1060], זהו יום הכפורים^[1061], ויום הכפורים יום הדין הוא^[1062]. ויש אומרים מעין זה הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה, לפי שכל העולם עומד בדין ואנו מזכירים מידת הרחמים, ובאמת ויציב תיקנו שישה אמת - ואפילו היינו אומרים זולת והנוסח הארוך של אמת ויציב - אין להפסיק ביניהם ביום זה, כי אנו מזכירים כל מעשה בראשית^[1063]. ויש אומרים מעין זה הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה ויום הכפורים, לפי שהן ימי הדין, ומזכירין כל מעשה בראשית ומידת הרחמים, ובאמת ויציב תקנו שש פעמים אמת, לכן אין להפסיק ביניהם בזולת^[1064]. ויש אומרים הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה, שקרוב"ץ הוא ראשי תיבות קול רנה וישועה באהלי צדיקים - לסוברים כן^[1065] - ואין שמחה בראש השנה^[1066]. ויש אומרים הטעם שאין אומרים זולת בראש השנה ויום הכפורים, לפי שספרי מתים וספרי חיים פתוחים^[1067], וגם מפני אימת יום הדין^[1068].

ב) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים חי וקיים נורא ומרום וקדוש^[1069] - והפיוט שלפניו^[1070] - שלא נאמר חי להקב"ה כל זמן שאין שייך לומר בנו חי, כמו בראש השנה וביום כפור, כפי שכתוב: כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו ויֶּחי^[1071], הרי שהיכן שכתוב בנו חיים כתוב בו חיים, וזהו שכתוב אחר הפסוק: השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויֶּחי^[1072], ולא כתוב בזה הפסוק אלהים חיים^[1073], כך בראש השנה וביום הכיפורים שהעולם נידון וספק חיים לא תיקנו לומר חי וקיים^[1074].

ג) אין אומרים בראש השנה ויום הכפורים אל נא לעולם תוערץ^[1075], שכולו שיר של קדושה^[1076], ואמרו: מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכיפורים, אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה^[1077].

בראש השנה ויום הכפורים מוסיפים על הקדושתא^[1078] במוסף*, ואומרים פיוטים לאחריה^[1079], ובמיוחד נתייחד מוסף של ראש השנה באמירת תקיעות^[1080] במלכויות, זכרונות ושופרות^[1081] - ויש הקוראים לפיוט: תקיעתא^[1082] -ויום הכפורים באמירת פיוטים שנתחברו על סדר העבודה של יום הכפורים, ועל כך ע"ע יום הכפורים^[1083]. וכן ביום הכפורים מוסיפים בחזרת-הש"ץ* בשחרית, מוסף, מנחה וערבית, סליחות*, ועל כך ע"ע סליחות^[1084].

על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* ביום-הכפורים*, ע"ע^[1085]. על אמירת פיוטים בשלש ברכות ראשונות של חזרת-הש"ץ* ביום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[1086]. על הפיוטים הנאמרים לאחר סדר העבודה, ע"ע הנ"ל^[1087]. על אמירת פיוטים מיוחדים בקול רם בבית הכנסת במוצאי יום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[1088]. על אמירה ביום-הכפורים* פיוטים שנזכרו בהם ברכות שמנה-עשרה*, כטעם לאי אמירת "אין כאלהינו" ביום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[1089]. על אמירת פיוטים בי"א תשרי בידי הנוהגים לעשות בחוץ לארץ שני ימים יום הכפורים, ע"ע הנ"ל^[1090].

פיוטי גשם וטל

בתפילת מוסף* של שמיני-עצרת*, שלהלכה מתחילים להזכיר בו גבורות גשמים^[1091], אומרים פיוט בברכת אבות* ומאריכים בפיוטי גשם בברכת גבורות^[1092], וכן בתפילת מוסף של יום-טוב* ראשון של פסח*, שמפסיקים להזכיר בו גבורות גשמים^[1093], אומרים פיוט בברכת אבות* ומאריכים בפיוטי טל בברכת גבורות^[1094], וכתבו ראשונים שפיוטי הטל והגשם הם שבעה פיוטים^[1095], כפי מספר הפיוטים בקדושתא^[1096], על שם: שבע ביום הללתיך^[1097]. ויש הנוהגים לומר הפיוטים לפני חזרת הש"ץ^[1098].

על שמיעת פיוטי הגשם בתפילת מוסף של שמיני-עצרת*, כסברא להזכרת הגשם בתפילת מנחה, ע"ע גבורות^[1099].

שביעי של פסח

בשביעי של פסח - ובשמיני של פסח^[1100], לנוהגים ביום-טוב-שני-של-גליות* - כתבו ראשונים ואחרונים שיש שאין אומרים בו אופן^[1101], ולא "והחיות ישוררו"^[1102], משום שאמרו בתלמוד: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני^[1103], וסימן לדבר: ויסר את אופן מרכבותיו^[1104]. וביארו אחרונים שזכר לזה אין ראוי לומר והחיות ישוררו, אף שהוא בשירה של יום שאומרים המלאכים בקדושה*^[1105], ומפי שאין ראוי לומר והחיות ישוררו נהגו שלא לומר אופן כלל, מפני שמנהג פשוט לומר והחיות ישוררו אחר פיוט האופן^[1106]. ויש שאומרים אופן וכן והחיות ישוררו^[1107], שפשוט שאין החיות מניחות עתה לשורר - אלא אומרות שירה אף בשביעי של פסח - וגם באותו זמן לא נאמר כי אם למלאכים^[1108].

בשביעי של פסח, ובשמיני של פסח - לנוהגים ביום-טוב-שני-של-גליות* - כתבו ראשונים שיש שאומרים אל נא לעולם תוערץ^[1109]. ויש שאין אומרים אותו^[1110], ובטעמם כתבו ראשונים, לפי שהסדר שיש לומר עכשיו של פרשה ויושע מיוסד על טיבוע שטבעו מצרים בים סוף, ודרשו רבותינו: ולא קרב זה אל זה כל הלילה^[1111], שמנעם הקב"ה למלאכי השרת מלומר קדושה^[1112], לכן אין אומרים אל נא לעולם תערץ, שכולו שיר של קדושה^[1113].

אזהרות

בשבועות*, אומרים במוסף פיוטים ובהם עיקרי תרי"ג המצוות^[1114], ונקראים: אזהרות^[1115]. יש שקראו אף לפיוטים ההלכתיים המפרטים דיני פסח - ונאמרים בשחרית בקדושתא בשבת-הגדול*^[1116], או במוסף של שבת הגדול^[1117] - אזהרות^[1118].

נישואין

ביום נישואין, יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר אף בחול יוצר, ומכל מקום אין אומרים אופן מפני טורח הציבור^[1119].

על אמירת "דוי הסר" ו"נודה לשמך" לפני ברכת-המזון* בימי שבע הברכות, ע"ע ברכת חתנים^[1120]. על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* במוצאי-שבת* שהן מענין ההבדלה*, ע"ע הבדלה^[1121]. על אמירת פיוטים לאחר שתיית הכוס הרביעי מארבע-כוסות* בליל-הסדר*, ע"ע הגדה^[1122]. על אמירת פיוטים בברכות-קריאת-שמע* בשבת שלאחר החתונה, ע"ע חתן וכלה^[1123]. על אמירת פיוטים בקריאת-התורה* בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[1124]. על אמירת פיוט בקדושה* של מוסף בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[1125]. על אמירת פיוטים בברכת-המזון* בשבת זו, ע"ע הנ"ל^[1126]. על האומר פיוטים בבית הכנסת בשעת התפילה, שאינו צריך ליטול ידיו מחדש לתפילה נוספת, ע"ע נטילת ידים. על החלפת המעריבים והיוצרות של יום-טוב* של סוכות* ושל יום-טוב-שני-של-גליות*, כשחל יום טוב בשבת, ע"ע סוכות. על אמירת היוצרות של שבת חול-המועד* פסח* בשביעי של פסח, בשנה שאין בה שבת חול המועד, ע"ע פסח. על החלפת הפיוטים בראש-השנה*, כשחל היום הראשון בשבת, ע"ע.

הערות שוליים