פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שסב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף א – קבורה בארון[עריכה]
סנהדרין מו ע"ב[עריכה]
אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי, דאיבעי ליה למימר "כי קבור" - {דוחה הגמרא:} דליעבד ליה ארון {שמהמילים "כי קבור" היה יכול ללמוד שצריך להניח את המת בארון, ולא משמע שצריך דווקא קבורה בארץ}. {מציעה הגמרא שרב יגיד שיש ללמוד זאת מייתור המילה בפסוק:} "תקברנו" - לא משמע ליה {שבור מלכא לא היה מקבל את הדרשה של הייתור מהפסוק}.
תלמוד ירושלמי מסכת כלאים פרק ט הלכה ג[עריכה]
רבי ציוה ג' דברים בשעת פטירתו מן העולם: ... רבי חזקיה מוסיף: אל תרבו עלי תכריכין, ותהא ארוני נקובה בארץ.
וכ"פ השו"ע ע"פ הרמב"ן: "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע – אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בחו"ל".[1]
וביאר הש"ך (ס"ק א) שאם יש נקב בארון הרי זה כקברו בקרקע. ולכן הנוהגים לקבור בארון, יעשו בו נקבים.
קבורת איבר[עריכה]
כתב השבות יעקב (הובא בפת"ש ס"ק א) שאדם שנחתך לו אבר – אינו חייב לקוברו, אך צריך להקפיד ליתנו בחדר אחד, שלא יכנסו שם הכהנים, שאיבר מן החי – מטמא.
כתב גשר החיים (עמ' קמה-קמז) שאם נחתך איבר מן האדם בחייו, ע"י ניתוח וכדומה – יש לקוברו מצד טומאת האיבר, להציל הכהנים מאיסור טומאה (אך אין מצווה מדין קבורה בקבורת אבר מן החי), וכורכים אותו בבד של פשתן, ואחר פטירתו קוברים את האיבר עמו בקברו.
וכ"פ החזו"ע (אבלות ח"א "דיני קבורה" סע' יא עמ' שפח): "אם ראשו ורובו של המת לפנינו ונקבר, ושוב לאחר מכן מצאו כזית מן המת, או איבר אחד ממנו – חייבים לקוברו. ומי שעשו לו הרופאים ניתוח בחייו כדי לרפאותו, וקטעו ממנו יד או רגל, ונקברה, המנהג שבמותו מביאים את היד או הרגל הקטועה לקבור עמו. ומנהג נכון הוא".[2]
שכל אברי המת יהיו בתוך המיטה[עריכה]
כתב הריקאנטי (הובא בט"ז סי' שלט ס"ק ד) על הפסוק (בראשית מט, לג): "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" - "צריך להזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאיבריו חוץ למטה, כי כל הנשאר ממנו חוץ לזאת המטה, עליו נאמר 'לא יאסף ולא יקבר לחית השדה נתתיהו לאכלה'".
כיוון וצורת הקבורה[עריכה]
כתב החת"ס (הובא בפת"ש ס"ק ב) שבחו"ל נוהגים לקבור את המת, כשרגליו כלפי א"י. ומ"מ אין זה מעכב כלל.
וכתב גשר החיים שנהגו בירושלים לקבור את המת כשרגליו מונחות כלפי מקום המקדש, ובשאר מקומות נהגו לקבור כשהרגלי המת כלפי ירושלים, או כלפי היציאה מבית העלמין.
ראיית גוי את המת בקבר[עריכה]
- כתב רע"א (על סעיף א) בשם ספר חסידים (סי' תקלג): "אין מניחים לנוכרי לראות המת בקבר".
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
הלבוש (סע' א) תמה על מה שנוהגין עכשיו לעשות לכהנים ארונות שלמים (דהיינו שעושים מלמטה דף, ושוכב על הדף, ואומרים שהטעם הוא משום חשיבות כהנים), דהרי אדרבה טוב הוא לשכב על העפר כפי שכתוב בפסוק: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"?
תירוץ הש"ך א' (ס"ק א) – לפי מה שכתב בדרישה שבזמנינו שנותנים חרסית על פיו ועיניו הוי במקום עפר דבזמנם, ניחא.
תירוץ הש"ך ב' (שם) – אי אפשר לארונות שעושים עכשיו שלא יהיו נקובים בצדדים, ובנקב סגי כדאיתא בפוסקים.
תירוץ הבאר היטב (ס"ק א) – לפי מנהגינו שמניחין כיס עפר תחת ראשו, הוי כקבור בעפר.
- ↑
עוד כתב החזו"ע (אבלות ח"א דיני קבורה סע' יב עמ' שצג): "מי שנשרו שיניו – אין צריך מן הדין לקבור אותם. אולם כמה צדיקים נהגו לשמור אותם במקום מיוחד, ולצוות לקוברן עמם. ויש לעשות כצוואתם. ומכל מקום אם בחייו נאבדו ממנו איזה שיניים – אין לחוש לזה כלל". וכ"כ גשה"ח (עמ' קמו).