פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שפא ג

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:17, 20 בינואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שפא ג

סעיף ג – אבל שהוא אסטניס[עריכה]

אבלות בלילה הראשון[עריכה]

ברכות טז ע"ב[עריכה]

משנה: רחץ {רבן גמליאל} בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו, לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר בני אדם, אסטניס אני.

גמרא: קסבר אנינות לילה דרבנן, דכתיב: "ואחריתה כיום מר", ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן.


  • האם אנינות לילה (אבלות בלילה הראשון אחר הקבורה) היא מדאורייתא או מדרבנן: (ב"י, דרישה ס"ק ב, ש"ך ס"ק ב)
  • רב האי גאון ורמב"ן – אנינות לילה מדאורייתא, שאין הלכה כרבן גמליאל.

  • רי"ף – אנינות לילה מדרבנן, כדעת כרבן גמליאל.

    • הכרעה: הב"ח והש"ך פסקו כדעת הרי"ף, שאנינות לילה היא מדרבנן.

רחיצה ליולדת ואסטניס[עריכה]

  • כתב רב האי גאון (הובא בתורת האדם, שער האבל, עניין האבלות, אות נז) שאסטניס הוא "מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ". ביאר הרמב"ן (שם) שכוונתו של רב האי היא "לא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא כל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך".

  • וכתב השו"ע ע"פ תוס' ורמב"ן: "יולדת אבלה שצריכה לרחוץ – מותר. וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה – מותר לחוף ראשו בחמין, דלא גרע מאסטניס (פי' קר הגוף ומצונן), שמותר לרחוץ כל גופו. ולא כל מי שאמר: אסטניס אני, מתירין לו, אלא דוקא שהוא ידוע שהוא אסטניס ומתנהג בנקיות, ואם לא ירחץ, יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש".

  • וביאר הש"ך (ס"ק ב) שמותר ליולדת לרחוץ אפילו ביום הראשון, אם צריכה מאוד לכך. וכ"פ החזו"ע (שם ח"ב עמ' קסב).

רחיצה אחר האנינות[עריכה]

ירושלמי מועד קטן פרק ג ה"ה[עריכה]

מקום שנהגו לרחוץ אחר המיטה {לרחוץ את האבלים אחר הקבורה (תורת האדם, שער האבל, ענין האבלות אות נז)} מרחיצין, ובדרום מרחיצין. אמר רבי יוסה בי רבי בון: מי שהוא מתיר את הרחיצה {של האבל אחר הקבורה} עושה אותה כאכילה ושתייה {"לפי שעשו הרחיצה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת מתים" (תורת האדם שם)}.


  • כתב הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל - ענין האבלות, אות נז): "היו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה, לפי שעשו הרחיצה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת מתים... אי איכא דוכתא דנהיגי בהרחצה זו אין ממחין בידן". אך השו"ע והאחרונים לא פסקו דין זה להלכה.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים