אנציקלופדיה תלמודית:עומר

הגדרת הערך - מנחה שהציבור מצווים להקריב בט"ז ניסן*

בערך דלהלן יבואר מהות העומר, דיני חביטתו והנפתו. על קצירת-העמר*, ע"ע. על הכבש לעולה המוקרב עם העומר, ע"ע \פתוח\.

שמו ומהותו

מצות-עשה* להקריב ביום שני של פסח* - שהוא יום ששה עשר בניסן*^[1] - עומר אחד של שעורים^[2] - המונף, בידי הכהן^[3] - שנאמר: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העֹמר לפני ה' וגו'^[4], והיא מנחה של ציבור^[5]. מצוה זו נמנית במנין-המצוות*^[6]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה^[7], וביארו אחרונים בדעתו, שמנאה, אלא שקרא לה פרשת בכורים*^[8] - והוא בכלל פרשיות המסורים לציבור, לסוברים שנמנים לחוד במנין המצוות^[9] - משום שהעומר קרוי בכתוב: מנחת בכורים^[10].

שמותיו

עומר זה נקרא בכתוב: עֹמר התנופה^[11] - והוא שם תואר, ונקרא בו משום שהוא מניף אותו, ככתוב: והניף את העֹמר^[12] - או בסתם: העֹמר^[13], או: עֹמר^[14], וזהו שמו המיוחד לו^[15], ולזה כשציוה להניפו, קראו בשמו, והוא אומרו: והניף את העֹמר^[16]. שם זה קנוי מהמידה, אשר היא שיעורו, שהוא עשירית האיפה*^[17], ושם עשירית האיפה עומר^[18], ככתוב: והעֹמר עשִׂרית האיפה הוא^[19]. ויש שנראה מדבריהם שאף עומר אינו אלא כינוי, והבאתם את עֹמר^[20], וכן והניף את העֹמר, פירושו: שיהא שיעורו כשיעור מה שבמידת העומר^[21].

העומר נקרא אף בכתוב: מנחת בכורים^[22], וביארו ראשונים שנקראת כן מפני שהיא ראשונה לכל המנחות* הבאות מן החדש*^[23]. וצידדו ראשונים שמפני שהיתה קבלה בידם, רב מפי רב עד משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה, שהעומר בא מן השעורים^[24], וכך היו נוהגים בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי^[25], ומצאו שכתוב בפרשה הזאת: אביב קלוי באש^[26], וקיבלו גזרה-שוה*, כתוב כאן אביב, וכתוב שם: כי השעורה אביב^[27], מה להלן שעורים, אף כאן שעורים^[28], דנו מכאן ואמרו, שפרשת ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש^[29], במנחת העומר הכתוב מדבר, הבא מן השעורים^[30].

יש מהאחרונים המפרש שהעומר נקרא אף בכתוב: עֹמר ראשית^[31], על שם פעולתו^[32], שזה העומר יחוייב שיהיה ראשית לכל הנקצרים^[33].

מלבד השמות המצויים בכתוב, נתכנה העומר בדברי תנאים*, אמוראים* וראשונים, במספר רב של שמות תואר^[34]: עומר שיבולים^[35] - מפני שמצות עומר בקמה בהיותו שיבולים^[36], ולזה קורא לו עומר שיבולים, לומר עומר שהוא משיבולים^[37] - עומר קמה^[38]; מנחת העומר^[39]; קרבן העומר^[40]; מנחת קרבן העומר^[41].

בלשון עומר יש משמעות שלושה עניינים^[42]: עומר השיבולים נקרא עומר, ככתוב: ושכחת עֹמר בשדה^[43], וכתוב: גם בין העֳמרים תלקט^[44], וזה עצמו נקרא - בכתוב - עמר התנופה^[45], ועומר שמו, על שם המידה^[46].

על שיעור העומר, עי' להלן: דיניו^[47].

יום הנף

יום שישה עשר בניסן*, שבו היו מקריבים את העומר^[48], נקרא בדברי חז"ל על שם הנפת העומר הנעשית בו^[49]: יום הנף^[50], דהיינו יום הנפת העומר^[51], על שם: ביום הניפכם את העֹמר^[52].

על איסור אכילה מהתבואה החדשה קודם הנפת העומר, ע"ע חדש. על תקנת רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית-המקדש* שיהא יום הנף כולו אסור, ע"ע הנ"ל^[53].

הזמן שהמצוה נוהגת והמחוייבים בה

מצות העומר נוהגת בזמן הבית בזכרים^[54], והיא מנחה של ציבור^[55], ומוטלת על כל בני ישראל^[56], שנאמר: וקצרתם^[57], והבאתם^[58]. ואפילו ישראלים חייבים להשתדל במצוה זו, שהרי שלוחי בית דין יוצאים ועושים כריכות בשדות מערב יום טוב^[59], אבל עיקר החיוב היא ההקרבה והתנופה* וההגשה* והקמיצה* וההקטרה*, וכל זה בכהנים^[60], והם שלוחי ישראל^[61], וכן הוא אומר: ועשיתם ביום הניפכם את העֹמר^[62], והרי הכהן מניף - ככתוב: יניפנו הכהן^[63] - וכתוב: הניפכם^[64].

אם הכהנים הם "שלוחי דידן" או "שלוחי דרחמנא" (שלוחים שלנו או שלוחים של הקדוש ברוך הוא), ע"ע עבודה. על המוכיחים מהכתוב: והניפכם, והרי הכהן מניף, ששלוחו של אדם כמותו, ע"ע שליח.

טעם המצוה

בטעם מצות העומר כתבו ראשונים, כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה^[65], ונתעורר בשמחת הקציר שה' הוא סיבת הכל^[66], לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויים לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו^[67].

דיניו

זמנו

זמנו של העומר נזכר בכתוב: ממחרת השבת^[68], והיינו יום-טוב* הראשון של פסח*^[69], שהרי פסח אמור בפרשה שלמעלה מזה^[70], ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב^[71], וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בשישה עשר בניסן*, ואין משגיחים על אי זה יום הוא מימי השבוע^[72].

התנאים הרבו בראיות מן הכתובים שזה שנאמר בעומר ממחרת השבת^[73] היינו יו"ט ראשון של פסח^[74], להוציא מדעת הבייתוסים - הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני^[75] - שהיו אומרים שהוא שבת* בראשית^[76]. בטעם שנצטווינו על הקרבת העומר בשני של פסח ולא בראשון, כתבו ראשונים כדי שלא נערב שמחה בשמחה, כי הראשון נכון לזכר הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא מעבדות לחירות, מיגון לשמחה^[77].

העומר נקמץ^[78] לאחר שמקריבים מוסף היום^[79], שתדיר-ואינו-תדיר*, תדיר קודם^[80].

מצד הדין מנחת העומר נעשית קודם תמיד של בין הערבים^[81], כדין כל המנחות* שאין מקטירים אחר תמיד של בין הערבים^[82]. ובאותו היום היו מקדימים מוספים מחצות* - שהוא זמנו של מוסף^[83] - כדי למהר היתר חדש*^[84], ובשחרית הקריבו העומר^[85], ואין בית-דין* - של כהנים^[86] - מתעצלים בו^[87], שלא יקריבוהו קודם חצות היום^[88].

אם לא הקריבו העומר קודם תמיד של בין הערבים, כתבו אחרונים שיכולים להקריב אח"כ^[89], כי עשה של רבים דוחה עשה של השלמה*^[90].

על מחלוקת האחרונים בזמן הקרבת הכבש העולה עם העומר, ע"ע \פתוח\.

שיעורו

העומר, שיעורו עשירית האיפה*^[91], ככתוב: והעֹמר עשִׂרית האיפה הוא^[92], שבט"ז בניסן שחרית הקריבו עומר שהיה עשירית האיפה^[93]. ושם עשירית האיפה עומר^[94], שדרך עומר אחד שתצא ממנו עשירית האיפה, ולפיכך אותה מידה עומר^[95], שהמידה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרויה עומר^[96], כמו: וימֹדוּ בעֹמר^[97].

על עשירית האיפה, שהיא באה לאחר שמנפים הקמח בי"ג נפה, עי' להלן: סדר הבאתו לאחר הקצירה^[98]. על כמות התבואה הנקצרת ממנה מוציאים את עשרון הסולת המובחר הנצרך למנחת העומר, ע"ע קצירת העמר.

כשלא הקריבו כבש לעולה

העומר מובא יחד עם כבש לעולה*^[99], שנאמר: ועשיתם ביום הניפכם את העֹמר כבש תמים בן שנתו לעֹלה לה'^[100]. ונחלקו הדעות:

א) בתוספתא ובתורת כהנים שנינו שהעומר אין מעכב את הכבש והכבש אין מעכב את העומר^[101], שנאמר: ועשיתם ביום^[102], כבש בן שנתו אע"פ שאין עומר, ועשיתם עומר אע"פ שאין כבש^[103]. ובביאור הלימוד נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מפרשים הלימוד שמשלא תלה את הכבש בעומר אלא ביום הנפת העומר, משמע אע"פ שאין עומר להקריב מקריב הכבש ביום ט"ז, שהוא יום הנפת העומר, וכך גם מקריב עומר אע"פ שאין כבש, משום שלא תלה הכתוב את הכבש בעומר, אלא כתב: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם אל הכהן^[104]. ב) ויש מפרשים שמילת "ביום" יתירה, שהיה לו לומר: ועשיתם בהניפכם את העומר כבש וגו', ואחר שיצטרך לומר אותה, הבי"ת יתרה שהיה לו לומר ועשיתם יום הניפכם, ולזה דרשו ראשונה הבי"ת, שאילו אמר ועשיתם יום הניפכם, הייתי יכול לומר שתלה הבאת הכבש בעומר, ואם אין עומר אין כבש, לזה אמר "ביום", שתלה הבאת הכבש ביום, לומר שאע"פ שאין עומר יביא כבש, שאין עומר מעכב את הכבש, וכן דורשים ועשיתם ביום את העומר, שאע"פ שאין כבש יביא עומר, שאין עומר תלוי בכבש אלא ביום, באופן שאינם מעכבים זה את זה^[105]. ג) ויש מפרשים שהמילים ביום הניפכם את העֹמר^[106] מיותרות, שהיה די לו לומר: ועשיתם כבש בן שנתו וכו', שממילא מסמיותו היה משתמע, ועשיתם בו ביום האמור למעלה^[107], ולא ללמד על עיקר התנופה בא, שהרי כתוב למעלה: והניף את העֹמר^[108]. אלא ודאי בא לדרשה, שתחתוך בסכין חריפה את הכתוב: ועשיתם ביום הניפכם וגו' כבש, כאילו כתוב: ועשיתם כבש, בין יהא שם עומר בין לא יהא, ביום הניפכם את העֹמר, יש לכם להניף ביום את העומר בלבדו, אפילו אין כבש^[109]. ד) ויש מפרשים שמזה שכתוב: ביום הניפכם תעשו כבש, משמע שאין הכבש מעכב את העומר, ועומר אינו מעכב את הכבש נלמד מזה שלא תלו אלא ביום הניפכם, משמע אף שלא הונף^[110]. ה) ויש מפרשים שמזה שלא כתוב: ביום אשר הנפת את העומר, אלא ביום הניפכם, היינו יום שראוי להניף בו עומר^[111], תביאו כבש אע"פ שאין עומר^[112], והלימוד לעשיית עומר אע"פ שאין כבש, הוא מזה שכתוב: העֹמר כבש^[113], הוקשו זה לזה^[114], לומר שמביא עומר אע"פ שאין כבש^[115].

ב) אכן, מדברי ראשונים נראה שהעומר מעכב את הכבש^[116], וביארו אחרונים שלדעתם הברייתא בה שנינו: עומר קודם לכבש הבא עימו, דבר הבא בגין ליום קודם לדבר הבא בגין לחם^[117], חלוקה על התוספתא ותורת כהנים, שכן לדעתה אין הכבש בא אלא בגין עומר^[118].

על העומר, אם כופים הציבור להביא אותו, ע"ע כפיה^[119]. על דיני כבש העולה המובא יחד עם העומר, ע"ע \פתוח\.

תחילת זמן החיוב

לא נתחייבו ישראל בעומר קודם שנכנסו לארץ-ישראל*^[120], שנאמר בעומר: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם^[121]. יכול - התחייבו ישראל בהקרבת העומר^[122] - משבאו לעבר-הירדן* - ארץ סיחון ועוג, שהם בעבר הירדן^[123] - תלמוד לומר: אל הארץ^[124] - בה"א הידיעה^[125] - הארץ המיוחדת^[126] להם, והיא ארץ ישראל^[127], שהיא זבת חלב ודבש, אבל עבר הירדן אינה זבת חלב ודבש^[128]. יכול משבאו לעמון-ומואב* - שארצם היתה סמוכה לארץ ישראל^[129], יתחייבו להביא העומר^[130] ולכן נאמר: כי תבֹאו אל הארץ^[131], שנראה שעדיין הם באים אליה, אבל אינם בה^[132]. או שבאו לארץ סיחון שלקחה ממואב^[133], ואף היא היתה זבת חלב ודבש^[134], שהיא מהקיני וקניזי וקדמוני^[135], והוא יותר חשיבות במעלה^[136] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן לכם^[137], ולא עמון ומואב^[138], לפי שאינה שלכם^[139], שאינו מכלל המתנה, אלא דבר שהם ירשו וכבשו^[140], כי הסיבה שבאה לישראל הוא ע"י שביקשו ישראל מאיתם לשבור להם אוכל בכסף ולא רצו ויצאו כנגדם ללחום עימהם^[141]. או שלכם, היינו שמסרתי אותה בידכם, והקיני וקניזי וקדמוני לא ניתן לכבוש עד לעתיד^[142]. ויש גורסים: יכול אפילו לעמון ומואב - היינו ארץ סיחון שנטל מעמון ומואב^[143] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן^[144], ולא עמון ומואב^[145], כי לא נתנה להם ה', אלא הם ביקשו שיתנו להם^[146]. ויש הדורשים: כי תבֹאו אל הארץ^[147], אל הארץ המיוחדת, ולא ארץ בני עמון ומואב^[148].

בתחילת זמן החיוב, לאחר הכניסה לארץ ישראל, נחלקו תנאים: יש סוברים שכיוון שעברו ישראל את הירדן והגיע שש עשרה בניסן*, נתחייבו בעומר^[149] וּבַקָּרֵב עימו^[150], דהיינו הכבש, אבל במדבר לא קרב אפילו הכבש^[151], ולדעתם זהו שכתוב: ויאכלו מֵעֲבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי^[152], ממחרת הפסח אכלו, בראשונה לא אכלו, הרי שהקריבו עומר ואחר אכלו^[153]. ויש סוברים שלא נתחייבו ישראל בעומר עד אחר ירושה וישיבה^[154], היינו לאחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחילקו את הארץ^[155], שכן לדעתם בכל מֹשבֹתיכם^[156] האמור בחדש*, פירושו שלא נתחייבו בחדש - והוא הדין בעומר, המתיר את החדש^[157] - עד שנתיישבו בארץ ישראל והכיר כל אחד את שלו^[158]. ומה שכתוב: ויאכלו מֵעֲבוּר הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי^[159], היינו מכיוון שעד אז הסתפקו במן שבכליהם, שבשבעה באדר* מת משה, ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן^[160].

בשביעית

העומר נוהג גם בשביעית*^[161]. ואע"פ שאמרו בשביעית: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה^[162], לאכלה ולא לשריפה^[163], מכל מקום מביאים בה את העומר להקריב את הקומץ ולשורפו על גבי המזבח^[164], לפי שנאמר בעומר: לדֹרֹתיכם^[165], ואם אינו מביא של שביעית, נמצא עומר בטל^[166]. ואינו יכול להביא משל שעורים שגדלו אשתקד^[167], לסוברים כן^[168].

תקנת חכמים^[169] ששומרי ספיחין* - של שעורים^[170] - בשביעית - ויובלות^[171], לצורך מנחת העומר^[172] - נוטלים שכרם מתרומת-הלשכה*^[173]. שהרי אין העומר בא אלא מן החדש - לסוברים כן^[174] - ומן הארץ - לסוברים כן^[175] - ולפיכך אנו צריכים לשכור שומרים לשמור מקצת הספיחים שלא ינהגו בהם בני אדם הפקר בשנת השמיטה ולא נמצא ממה להביא העומר^[176]. ונחלקו תנאים: לדעת ת"ק הרוצה להתנדב אין שומעים לו^[177], וכן הלכה^[178]. ולדעת ר' יוסי הרוצה מתנדב^[179] שומר חינם^[180], ובלבד שימסרם לציבור^[181].

לסוברים שמשומר אסור באכילה בשביעית*^[182], מכיוון שבקרבנות צריך ממשקה-ישראל*, כתבו ראשונים שלא היו שומרים הספיחים^[183] ומונעים בני אדם מליכנס^[184] ומוחים לעולם מליקח^[185], אלא מונעים רגלי בהמה משם^[186] ומודיעים לבני אדם שהם לצורך העומר^[187], ומעצמם היו נמנעים מליקח^[188]. או שאין האיסור על משומר נלמד אלא מהכתוב: ענבי נזירך^[189], משמע דוקא משומר לצורך בני אדם, שנזירך משמע לצרכך, אבל לצורך גבוה מותר^[190].

בירושלמי שאלו: העומר, מהו שיזרע מתחילה^[191]. ונחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים ואחרונים מפרשים שלדעת הירושלמי אסור לזרוע בשביעית בארץ-ישראל* לצורך העומר^[192], והספק הוא אם מותר לזרוע מלכתחילה בסוריא*^[193]. או שאין כאן כלל ספק, וגירסת הירושלמי: אם לא מצאו בחוץ לארץ, זורעים אותו כתחילה^[194].

דהיינו שלוקחים שעורים וטומנים אותם בארץ ובטל אגב קרקע ונקרא זרוע, ומתלחלח קצת וחשוב כרמל^[195].

ב) ויש מהאחרונים מפרשים שהירושלמי מסתפק, לדעת הסוברים שהעומר אינו בא מחוץ-לארץ*^[196], אם אין שם ספיחין*^[197], האם מותר לזרוע בארץ בשביעית לצורך העומר^[198], שכמו שקצירתו דוחה שבת - לסוברים כן^[199] - כך גם דוחה הלאו של לא תזרעו^[200], או שמא מכיוון שבשעת הדחק היא מוטב להביאו מסוריא, מלדחות הלאו^[201], והירושלמי פושט שמותר^[202].

אם אכילת שיירי העומר דוחה איסור אכילת פירות שביעית, לסוברים שספיחין* אסורים, עי' להלן: סדר הבאתו לאחר הקצירה^[203]. על קצירת-העמר*, שמותרת בשביעית*, ע"ע קצירת העמר. על הסוברים שאין האיסור במשומר בשביעית אלא מדרבנן, ולא גזרו לגבוה, ע"ע שביעית.

הדגן שהעומר בא ממנו

העומר בא מן השעורים^[204], וכן היו נוהגים בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי^[205], ודבר זה קבלה בידינו רב מפי רב עד משה רבינו^[206], והסמיכוהו רבותינו למקראות^[207]. כגון מה שאמר ר' אליעזר - שהדבר נלמד בגזרה-שוה*^[208] - נאמר כאן אביב - אביב קלוי באש^[209] - ונאמר אביב במצרים - כי השעֹרה אביב^[210] - מה אביב אמור במצרים שעורים, אף כאן שעורים^[211].

בטעם שהעומר בא מן השעורים כתבו ראשונים, שהשעורים מתבכרים לחמשת מיני התבואה^[212].

המקום שהעומר בא ממנו

אם העומר בא מחוץ-לארץ*, נחלקו תנאים: א) לדעת הסתם משנה - ולדעת ר' ישמעאל^[213] - אין העומר בא אלא מן הארץ^[214], שנאמר בעומר: כי תבֹאו אל הארץ וגו'^[215] וקצרתם את קצירה^[216] והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם^[217], הכתוב תלה מצות העומר בביאת הארץ ובקצירה, ללמדך שאין העומר בא אלא מארץ-ישראל*^[218], לא מסוריא*^[219], ולא משאר חוץ לארץ^[220], שקצירכם, היינו קציר ארץ ישראל ככתוב בתחילת הכתוב: כי תבֹאו אל הארץ^[221]. או שהוא נלמד מקצירה, ולא קציר חוצה לארץ^[222]. ויש מהאחרונים המפרש שהדיוק הוא ממה שנאמר שם: ראשית קצירכם^[223], ממקום שאי אתה רשאי לקצור קודם העומר^[224], וזה מארץ ישראל^[225]. ב) ולדעת ר' יוסי בר ר' יהודה עומר בא מחוץ לארץ, ומה אני מקיים כי תבֹאו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ^[226].

מחלוקת זו, מצדדים אחרונים שאינה אלא בדיעבד, אבל מלכתחילה הכל מודים שאינו בא רק מארץ ישראל^[227], שנאמר: וקצרתם את קצירה^[228]. או שמצריך להביא מארץ ישראל מטעם כרמל^[229].

להלכה פסקו ראשונים שאין העומר בא אלא מארץ ישראל^[230], ועומר הבא מחוץ לארץ, אף בדיעבד, פסול^[231]. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שפוסק שהעומר בא אף מחוץ לארץ^[232].

לסוברים שאין העומר בא אלא מארץ ישראל^[233], אם העומר בא מעבר-הירדן*, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שמביאים עומר מעבר הירדן^[234], שכל הארצות שבארץ ישראל, כגון יהודה ועבר הירדן והגליל, כשרות להביא מהם את העומר^[235]. ב) ויש סוברים שעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר^[236], שאין העומר בא אלא מארץ ביאתם, שנאמר: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם^[237]. שלדעתם זהו ששנינו: כי תבֹאו^[238], יכול משבאו לעבר הירדן - שגם משם כשר להביא העומר, שגם עבר הירדן החזיקו בו וקוראים אנו בו: כי תבֹאו^[239] - תלמוד לומר: אל הארץ המיוחדת^[240], שהוא ארץ שבעה עממים שהיה להם מהירדן והלאה, ככתוב: כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממֶּךָּ^[241]. והאמורי והחוי שבעבר הירדן, היינו סיחון ועוג, כבר ירשו כשאמר להם משה פרשה זו^[242]. יכול אפילו באו לעמון-ומואב* - יהיה כשר להביא עומר משם^[243] - תלמוד לומר: אשר אני נֹתן לכם^[244]. שאין למעט עמון ומואב מהארץ המיוחדת, שלא ממעט אלא מה שהוא מהשבעה עממים, אבל לא שייך למעט עמון ומואב מכלל הארץ המיוחדת, כיוון שכל ארצם היה רק בעבר הירדן, ואם נמעטם מכלל הארץ המיוחדת, אם כן יהיה כל ארצןם מוצא מקדושת ארץ ישראל^[245]. או שלדעתם עבר הירדן כולו מתמעט מהכתוב: אשר אני נֹתן לכם^[246], פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמם^[247].

לסוברים שאין מביאים העומר מתבואת חוץ-לארץ*, אם מביאים העומר מהארצות שנכבשו בידי ישראל מחוץ לגבולות ארץ-ישראל*, ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה: הרחבת הגבולות^[248]. אם היתר הקצירה קודם לעומר בחוץ לארץ, תלוי במחלוקת התנאים האם מביאים את העומר מחוץ לארץ, ע"ע חדש^[249].

השדות שהעומר בא מהן

אין מביאים את העומר אלא מן השדות המודרמות^[250], שבהן חמה זורחת^[251] כל היום^[252], שהחמה כל ימות החורף רוב היום היא עומדת בדרום^[253], או שכשחמה זורחת עליהן זורחת תחילה מרוב גובהן^[254], ומהן חמה שוקעת^[255], שסמוך לשקיעתה זורחת עליהם, וביום תקופת טבת חמה זורחת בקרן דרומית מזרחית ושוקעת במערבית דרומית, ומכאן ואילך עומדת חמה במזרח ומתרחקת מן הדרום, ועמוד החמה זורח על הדרום וכל היום כולו נמשכת והולכת לדרום וממתקת את התבואה^[256].

בפירוש המושג "מודרמות" נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהן בדרום^[257], בדרומה של ארץ ישראל^[258], בדרומה של ירושלים^[259]. ויש מפרשים משופעות לצד דרום, שאז חמה זורחת בהן יותר ואין לחוש באיזו רוח של ירושלים^[260].

דין זה, שאין מביאים את העומר אלא מן השדות המודרמות, אינו אלא לכתחילה^[261], למצוה מן המובחר^[262], שזה יפה לתבואה^[263], ובדיעבד אינה מעכבת^[264].

אין מביאים את העומר אל מן השדות המנונרות - חרושות הרבה^[265], כמו: נירו לכם ניר^[266] - לכך^[267], לשם עומר^[268], להביא מהן סולת^[269].

דין זה, שאין מביאים את העומר אלא מן השדות המנונרות, אינו אלא לכתחילה^[270], שזה יפה לתבואה^[271], ורוצים להביא תבואה יפה למצוה^[272], אבל בדיעבד כשר אפילו זרע בלא ניר כלל^[273].

על העומר, והוא הדין כל המנחות*, שאין מביאים מלכתחילה לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן, ע"ע מנחות. על צורת הנירה שהיו נרים השדות מהם מביאים תבואה למנחות, ע"ע הנ"ל. על העומר, והוא הדין כל המנחות, שזורעים התבואה קודם הפסח שבעים יום, ע"ע הנ"ל, ושם, שיש סוברים שכיוון שאין מביאים עומר אלא משדה מודרמת^[274], בודאי החמה זורחת שם ואין צריך שיזרענו קודם הפסח שבעים יום.

מן הקרוב

מצות העומר לבוא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאים אותו מכל מקום^[275]. ומה טעם צריך להביא מן הקרוב^[276], לפי שנאמר בעומר^[277]: כרמל תקריב^[278], רך ומלא^[279], שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואם יביאו מרחוק, נושב בו הרוח ומתקשה בדרך^[280]. וכתבו אחרונים שלטעם זה, אפילו כבר עבר למקום רחוק וקצר, ויש מן הקרוב, צריך לחזור ולקצור ממקום קרוב^[281], כיוון שאפשר לקיים מצות כרמל^[282]. או שהטעם שמביאים העומר ממקום קרוב, משום שאין-מעבירין-על-המצות*^[283], והילכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה שמוצא ראשון נוטל, שאין מעבירין על המצוות^[284]. וכתבו אחרונים שלטעם זה אם כבר עבר למקום רחוק וקצר, אינו חוזר וקוצר^[285], שכיוון שכבר קצר, אדרבא על מה שקצר אנו אומרים אין מעבירין על המצוות^[286].

מן הקמה

מצות העומר להביא מן הקמה^[287], שתהא קצירה לשמה^[288], ככתוב: מהחל חרמש בקמה^[289]. וכתוב: וקצרתם^[290], דהיינו מן הקמה^[291]. לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים^[292], שנאמר: תקריב^[293], כל שהוא, או קמה או עומרים^[294]. וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים^[295], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך^[296], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב^[297].

מן הלח

מצות העומר להביא מן הלח^[298], שנאמר: כרמל^[299]. ומספר דרשות בדבר:

א) אם משום שכרמל הוא נוטריקון*^[300]: רך מל^[301], רך ומל^[302], שכרמל היא מילה זרה שאין לה חבר במקרא, ולזה אמרו שהיא מילה מורכבת, וירצה כאילו אמר רכמל^[303]. ופירוש רך מל, רך ונמלל ביד, שכבר נתקשה מעט כדי שיהא ראוי למוללו ע"י קלייה^[304], שהיו קוטפים אותו רך, אלא שלא היה רך כל כך שלא יהא ראוי להיטחן ולעשות ממנו גרש, שכבר נתקשה מעט עד שהיה ראוי למוללו על יד, רוצה לומר: להפריכו ביד^[305]. או שפירוש רך מל, שהיו קוצרים אותו כשהוא רך ומלא^[306]. או שפירוש רך מל, כשהוא רך נקצר^[307], ש"מל" מלשון: וקטפת מלילֹת בידֶך^[308].

ב) או שכרמל: רך מלא^[309], שהיה רך, אבל כבר היה מלא שלא היה ניתך כחלב^[310].

ג) או שכרמל: כר מלא^[311], שכרמל היא מילה מורכבת מכר וממלא^[312], ופירושו בעוד שהכר מלא^[313], שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה^[314], ומביא את מנחת העומר כשהיא לחה, בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו^[315].

לא מצאו מן הלח יביאו מן היבש^[316], שנאמר: תקריב^[317]. וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים^[318], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך^[319], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב^[320].

בטעם שמצוה להביא מן הלח, כתבו ראשונים, כדי שיהיה נראה וניכר יותר לעין ביכורו^[321].

קמה ויבש

אביב קצור, יבש לקצור, אביב קצור קודם^[322], דהיינו שאם נמצא תבואה קצורה שהיא אביב, כלומר לחה, ונמצא שעורים יבשים שעדיין קמה, ואינם קצורים, אביב קצור קודם, אע"פ שמצוה לקצור^[323], שמשובח בגופו משובח במראיו, משובח בגופו קודם^[324].

גמר בישול

הביאה התבואה שליש ביום הנף - ט"ז בניסן*^[325] - הואיל ולא נגמר בישולה, אין מביאים ממנה, שלגמר בשול אנו צריכים, שתהא ראויה לטחינה^[326], שנאמר: כרמל^[327], כר מלא^[328], היינו כיכר שהוא מלא נוצה, כלומר שנתגדל כולו, שמלא הדגן בתוך השיבולת^[329].

שעורים

גדלה ביד נכרי

תבואה שגדלה ביד גוי, אין מביאים ממנה את העומר^[330], שנאמר: קצירכם^[331], ולא קציר גוי^[332].

ואע"פ שארץ-ישראל* ירושה לנו מאבותינו^[333], ואין אדם אוסר דבר-שאינו-שלו*, מכל מקום יש לו במה שזרע^[334]. ולכן אם השדה של ישראל והתבואה של גוי, אין מביאים ממנו עומר^[335]. ואף אם השדה של גוי והתבואה של ישראל, אין מביאים ממנו עומר^[336].

אין תבואה שגדלה ביד גוי אסורה אלא אם הביאה שליש ביד גוי^[337] - שאז היא ראויה לקצירה עבור העומר^[338] - כל שלא הביא שליש ביד גוי, מקריבים ממנו^[339].

העומר, אם הוא בא מההפקר*, ע"ע^[340].

באה משל ציבור

העומר אינו בא אלא משל ציבור^[341], שמתרומת-הלשכה* היו לוקחים - קונים - את העומר^[342]. ומספר לימודים לדבר:

א) לדעת ר' עקיבא הדבר נלמד ממה שכתוב בעומר: בכוריך^[343], ביכורי כל יחיד ויחיד, מלמד שאינה באה אלא משל ציבור^[344], מתרומת הלשכה, כדי שיהיה לכולם חלק בה^[345]. שמילת ביכורי יורה על ביכורי רבים, וכינוי הכ"ף יורה על יחיד^[346], ובקרבן אחד אי אפשר, שאיך בקרבן יחיד יהיה ביכורים רבים, ואי אפשר שיהיה זה על ביכורים יחידים רבים, שכל יחיד ויחיד מביא לעצמו, שבזה לא יהיו ביכורים רבים במנחה אחת, ומהכתוב משמע ביכורי רבים, באומרו: ביכורי, ומנחה אחת באומרו: ביכוריך, שעם אחד מדבר - או שאנו למדים שהיא מנחה אחת, מהכתוב: מנחת, בלשון יחיד^[347] - הרי שאינו מדבר אלא על קרבן צבור שאינה באה אלא משל צבור, ובזה יהיה הקרבן אחד וכל יחיד ויחיד יש לו חלק בו, וא"כ הם ביכורים רבים ביכורי כל יחיד ויחיד בקרבן אחד^[348], ולכל הציבור קורא לשון יחיד, כי כן כמה פעמים בתורה קורא לציבור כשנתייחדו לדבר אחד, בלשון יחיד: ויחן שם ישראל^[349], וכיוצא בו^[350]. ויש גורסים: בכוריך^[351], יכול ביכורי כל יחיד, תלמוד לומר: ראשית קצירכם^[352], מלמד שאינה באה אל משל ציבור^[353]. ויש גורסים: ויש גורסים: בכוריך^[354], יכול ביכורי כל יחיד ויחיד, תלמוד לומר: בכוריך, מלמד שאינה באה אלא משל ציבור^[355]. ויש שאינם גורסים כלל לימוד זה^[356].

ב) ולדעת ר' שמעון - ויש גורסים: ר' עקיבא^[357]. ויש גורסים: ר' ישמעאל^[358] - הדבר נלמד - בגזרה-שוה*^[359] - נאמר כאן: בכורים לה'^[360], ונאמר להלן - בשתי הלחם^[361] - בכורים לה'^[362], מה בכורים לה' אמורים להלן משל ציבור - שכתוב: ממושבֹתיכם תביאו^[363], בלשון רבים^[364], או מפני שכתוב בו" והקרבתם מנחה חדשה לה'^[365], ולא נאמר בו לשון יחיד כלל^[366] - אף בכורים אמורים כאן משל ציבור^[367]. ואם לא תרצה לקבל זה, מפני שיקשה לך שאם כן, שהעומר ושני הלחם שניהם משל ציבור, למה לי שני פרשיות לקרבן העומר, שנאמר כאן: בכוריך^[368], ובפרשת המועדות נאמר: וקצרתם^[369], והבאתם^[370], לשון רבים, ולמה אם כן שני פרשיות לקרבן אחד^[371], ולזה תאמר זו משל יחיד והלן משל ציבור^[372], שיש שני עניני עומר, מנחה אחת שמביא יחיד^[373], שכתוב בו בלשון יחיד: ואם תקריב מנחת בכורים^[374], ומנחה אחת שבאה משל ציבור^[375], שכתוב בו בלשון רבים: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם^[376], גם כן זה אי אפשר, שאם כן איזו מהם תקרא ביכורים וראשית קציר^[377], שאם זו שבפרשה זו היא בכורים לה'^[378], אם כן אין להלן בפרשת מועדות שהיא של ציבור ראשית קציר^[379], ואם להלן תהיה ראשית קציר לא תהיה עוד זו של יחידים ביכורים, כי אי אפשר לשתיהם שיבאו בבת אחת, אלא על כרחך אחת היא^[380].

ומה שהוקשה לך שאם כן שתי פרשיות למה לי^[381], דברים המחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן^[382]. וזה שכאן לא ביאר אם היא משל צבור או משל יחיד, ולהלן ביארו, וכאן נאמרה לענין סדור המנחות, ושם נאמר לענין המועדות, כי כאן מסדר המנחות ושם מסדר המועדות^[383], ומה שחסר כאן השלים שם^[384].

ג) ויש הגורסים, בשם ר' שמעון - שאין הדבר נלמד בגזרה שוה, אלא מעצמו מוכח שהכל אחד, ביכורים שכתב כאן ועומר שכתוב שם^[385] - יכול משל יחיד, תלמוד לומר: והבאתם את עֹמר^[386], אם תאמר משל יחיד, אם זו בכורים לה'^[387] אין הלן ראשית קציר^[388] ואם הלן ראשית קציר אין זו בכורים לה', דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן^[389]. ששם כתוב ראשית קצירכם, וכאן כתב בכורים, ואינך יכול לקיים שניהם, אם תרצה לקיים שיהיה העומר דוקא ראשית קציר, אם כן אין זה בכורים לה', שהרי יש ראשית לפניה, ואם אתה רוצה להקדים בכורים כדי שיהא בכורים לכל, אם כן אין זו ראשית קציר, שהרי הביכורים נקצר תחילה לה', אלא ודאי הכל אחד^[390].

ויש המפרשים שאין הלימודים באים ללמד שהעומר אלא ללמד שזה הקרבן יהיה קודם לקרבן שעורים של כל יחיד ויחיד^[391].

יש הגורסים בדברי ר' עקיבא: בכוריך, ביכורי כל יחיד ויחיד, מלמד שאינה באה משל ציבור^[392].

ודחו אחרונים דבריהם, שאין החולק לומר שבאה משל יחידים^[393].

על מנחת העומר שהיא קודמת לשאר מנחות* של שעורים, ע"ע מנחות.

מתבואה חדשה

אם העומר בא מן הישן - תבואה שהשרישה קודם ט"ז בניסן של השנה הקודמת^[394] - נחלקו תנאים:

א) יש סוברים שאין העומר בא אלא מן החדש^[395]. אם משום שנאמר: ראשית קצירכם^[396], ראשית קצירך ולא סוף קצירך^[397], בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה^[398], ואם מביא משל אשתקד לא יבא בראשית הקציר, שכבר נקצר הכל וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה^[399]. או משום שנאמר: כרמל תקריב^[400], תבואה שהיא כרמל רך ומלא^[401], וצריך שתהיה כרמל בשעת הקרבה^[402]. או משום שנאמר בעומר: בכורים^[403], אין אלו ביכורים^[404], שהרי משל אשתקד הן ולא נתבכרו מאז^[405]. ואפילו בדיעבד אם לא מצא מן החדש והביא מן הישן, אינו כשר^[406]. ויש מפרשים לדעה זו, שבדיעבד כשר^[407].

ב) ויש מהתנאים סוברים עומר הבא מן הישן כשר^[408], שנאמר: תקריב את מנחת בכוריך^[409], תקריב, מכל מקום^[410], ואפילו מן העלייה^[411], מחיטים שבעלייה, ואפילו ישנים^[412], וביארו אחרונים, שבתחילת הפסוק כתוב: תקריב מנחת בכורים^[413], ובסוף הפסוק כתוב: תקריב את מנחת בכוריך^[414], והוא למותר, שהיה לו לומר: תקריבנה, אלא שהוא משפט חדש בפני עצמו: תקריב, מכל מקום, אף אם אין בו התנאים הנזכרים בכתוב^[415]. ומכל מקום לדעה זו חיסר מצוה^[416], שנאמר: ראשית^[417], למצוה^[418].

בירושלמי שנינו שאם עבר והביא מתבואה ישנה, לסוברים שאיסורו נלמד מראשית קצירכם, פסול^[419], שראשית קצירכם לעכב הוא^[420]. ולסוברים שאיסורו נלמד מבכורים, כשר^[421], משום שבכורים למצוה הוא שנאמר^[422].

להלכה פסקו ראשונים ואחרונים שהעומר אינו בא אלא מן החדש^[423], ושאף בדיעבד, פסול^[424]. ויש הסוברים בדעת ראשונים שבדיעבד כשר^[425].

סדר הבאתו לאחר הקצירה

בפרק זה יבואר סדר הבאת העומר, לאחר קצירת-העמר*. על קצירת העומר, ע"ע.

חבטה

לאחר קצירת-העמר*, נתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה^[426] ככתוב: והבאתם את עֹמר ראשית קצירכם^[427], שמשמע שמשעת קצירה - בלילה^[428] - יביאוהו לעזרה^[429]. ונחלקו תנאים מה היו עושים איתו שם: א) לדעת ר' מאיר היו מהבהים אותו - את הדגן^[430] - באור^[431] בעודו בשיבוליו^[432], שנאמר: באש^[433], שמשמע בעצם האש, ולא ע"י דבר אחר, ולכן בהיותו עדיין בשיבולים, כדי שיוכלו לטוחנם היו מהבהבים אותו באור^[434]. ב) ולדעת חכמים, קודם הבהוב היו חובטים אותו בקנים ובקליחות, כדי שלא יתמעך^[435], שאין מביאים אותו לאש לפני דישתו, מפני שהוא מתרכך, ובשעת הדישה יתרסק ויתקלקל^[436], אלא היו חובטים את הדגן מן הקש^[437], ולא היו חובטים אותו כדרך תבואה יבשה שחובטים אותה במקל, אלא בקנים לחים^[438] ובקולחות של כרוב^[439], מפני שהן דבר קל ואין להן כובד, כדי שלא יתמעך, ויהא נוח להשיר קליפתו^[440]. וכן הלכה^[441].

לסוברים שחובטים את השיבולים^[442], לאחר החביטה, זורים ובוררים השעורים^[443].

הבהוב

מהבהבים אותו באור - באש^[444], לאחר זרייה וברירה, לסוברים כן^[445], ומייד כשהביאו השיבולים לעזרה, לסוברים כן^[446] - כדי לקיים בו מצות קלייה^[447], שנאמר: אביב קלוי באש^[448]. ונחלקו תנאים: א) לדעת ר' מאיר קולים את השעורים באש, ללא אמצעי^[449], שנאמר: באש^[450], שמשמע בעצם האש, ולא ע"י דבר אחר^[451]. ואביב, זה אביב^[452], לשון אב, בכיר וראשון^[453], כלומר ראשית קציר^[454]. ב) ולדעת חכמים נתנוהו לאבוב - של נחושת^[455] - ואבוב היה מנוקב - כמין נפה^[456] - כדי שיהא האור שולט בכולו^[457]. שלדעתם אין אור לשון קלי אלא דבר אחר^[458], שע"י דבר אחר נקרא קלי^[459], שקלוי הוא לשון אבוב של קלאים^[460], דהיינו מוכרי קליות^[461], או שקלוי הוא לשון דבר קליל^[462], בכלי נחושת קלל^[463], וקלי מורה בדבר אחר, שהוא מורה על הכלי^[464] - ויש מפרשים שלשון קל משמע לשון קלל^[465], דבר מועט^[466], כלומר חרוך מעט^[467]. ויש מפרשים שלשון קל הוא כמו: אשר קלם מלך בבל באש^[468], והיינו מחבת של נחושת^[469] - ואם היו מהבהבים אותו באש עצמו לקיים בו מצות קלוי באש לא קיימנו מצות קלי^[470], שאין קלי אלא בדבר אחר^[471]. והיאך נקיים שתי מילים אלו הסותרים זה לזה, שקלי על ידי דבר אחר, ובאש נראה בעצם האש, שהיה האבוב מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו, ועכשיו יתקיים קלי, שהוא על ידי דבר אחר, ובאש, שעל ידי הנקבים, הרי הוא כאילו הוא באש בעצמו^[472]. וכן הלכה^[473].

מנחת העומר לא הוכשרה אלא ע"י האור^[474], ומעכב אף בדיעבד^[475]. יש מהראשונים סוברים שבהבהוב זה קולים עד שיהא הגרעין מבושל כל צורכו^[476], שנאמר: כרמל^[477] - נוטריקון*^[478] - כר מלא^[479], כר, לשון כרים וכסתות, שיהא הזוג של קלייה מלא בגרעין מבושל כל צורכו^[480].

זמנו של ההבהוב קודם טחינהשגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן, ולא לאחריה, שאילו נאמר אביב קלוי גרשׂ, הדבר שקול^[481], איני יודע אם אביב קלוי, אם גרשׂ - לאחר טחינה^[482] - קלוי^[483], כשהוא אומר: אביב קלוי באש גרשׂ^[484], באש, הפסיק הענין^[485], ומשמע שקלוי על אביב הוא חוזר ולא על גרשׂ^[486], ויקלנו אביב^[487], קודם טחינה, אחר היותו נפרך מן השיבולים^[488].

על הקלייה באש, שאינה אלא במנחת העומר ולא בשאר מנחות*, ע"ע.

שטיחה, לתיתה וצבירה

אחר שקולים אותו^[489], שוטחים אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו^[490], שיתייבש הזיעה מהגרעינים שהזיעו בקלייה^[491].

אחר הקלייה והשטיחה היה מתקן בלתת^[492], שמנחת העומר לותתים אותה^[493], שהיו שורים השעורים במים, לעשותם שעורים קלופים, שלא תהא הקליפה נטחנת עימו ויהיה הסולת יותר לבן^[494]. ויש מפרשים שהיו רוחצים אותם יפה מפני העפר והאבק שעליהם^[495].

לתיתה זו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינה מצוה כל כך, רק הידור מצוה, כדי שיהיה הסולת נאה^[496].

לאחר הלתיתה היו צוברים אותה^[497], שיזובו מימיה^[498]. ויש מהתנאים סוברים שאין צוברים השעורים^[499]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהיו צוברים אותה^[500]. ויש שהשמיטו הצבירה מההלכה^[501].

טחינה

אחר הלתיתה והצבירה היה נגרס^[502], שנותנים אותו לריחים של גְּרוֹסוּת^[503], שאינן טוחנות הדק - דק דק^[504] - אלא מחלקות חיטה לשנים או לארבע לצורך מאכל^[505], וע"י כן לא היו הסובין נופלים עם הסולת כשהיו מנפים אותו^[506], ואינם נטחנים עימו^[507], שאין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינים בעצמם^[508] שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל, לפי שהיה עב והסולת דק והסובין נשארו^[509], ואם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת^[510].

ומנין שנותנים אותו לריחים של גרוסות^[511], שנאמר: גרשׂ^[512], לשון כתישה^[513], כמו: ויגרס בחצץ שיני^[514], שפירושו: וישבר באבן שיני^[515], שבירה וטחינה גסה^[516], זהו לשון גרוס, כמו שהוא אומר: חצי פול^[517], שהגריס* שיעורו חצי פול^[518].

בטעם שאין טוחנים היטב את מנחת העומר, כתבו ראשונים שאם היו טוחנים אותו היטב לא יכולים לרוס - לכתת ולבלול^[519] - הסולת^[520].

בריחים של גרוסות טוחנים את הסאים ומוציאים מן הכל עישרון^[521] - עשירית האיפה*^[522] - שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה^[523]. והשאר - מותר העומר^[524] - נפדה ונאכל לכל אדם^[525].

כתבו ראשונים שנס היה בעומר, שאע"פ שהיה נגרס ולא נטחן היטב, לא היה חסר כלום^[526], שכן דרך התבואה כשאינה נטחנת יפה אין בה קמח כל כך, לפי שהקמח נשאר בסובין, וזהו נס שהעומר היה נגרס ולא נטחן היטב, ואע"פ כן לא היה חסר כלום^[527].

על שיעור העומר, עי' לעיל: דיניו^[528]. על מותר העומר, שחייב בחלה*, ע"ע^[529]. על מותר העומר, שנחלקו תנאים אם חייב במעשרות, ע"ע מעשר ראשון וע' מעשר שני וע' מעשר עני. על י"ג נפות, שנחלקו תנאים כיצד מנפים בהם, ע"ע מנחות. ושם, על מקור החיוב לניפוי בי"ג נפה. על כמות התבואה הנקצרת ממנה מוציאים את עישרון הסולת המובחר הנצרך למנחת העומר, ע"ע קצירת העמר.

בלילה

זה העישרון של סולת השעורים, בוללים אותו בשמן^[530], שנאמר: ונתת עליה שמן^[531], שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחילה בכלי ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל^[532], ואח"כ נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן^[533].

נתינת השמן אינה אלא ביום ט"ז בניסן*, ולא בלילה^[534].

על בלילת כל המנחות*, מלבד מנחת חוטא ומנחת קנאות, בשמן, ע"ע. ושם, על לימוד דין זה מהכתוב במנחת העומר. ושם, כיצד יודעים שבמנחת העומר צריך בלילה ולא די בנתינה. ושם, על שיעור השמן. על לישת מנחת העומר, שהיא כלישת כל המנחות, ע"ע הנ"ל.

נתינת לבונה

על מנחת העומר היו נותנים לבונה^[535] כשאר המנחות*^[536], שנאמר בעומר: ושמת עליה לבֹנה^[537].

על זמן נתינת הלבונה על מנחת העומר, שהוא כזמן הנתינה בשאר המנחות*, ע"ע. ושם, על שיעור הלבונה.

מליחה

מנחת העומר היתה נקמצת^[538], והיה מולח את הקומץ, כבשאר מנחות^[539], שדינו כדין כל הקרבנות שנותנים עליהם מלח^[540]. ויש הסוברים שאינה צריכה מליחה^[541], שכן בכתוב לא נזכר בה מליחה^[542], וכן במשנה^[543], שרק מנחה שהיא מן החיטים צריכה מלח, ולא מנחה שהיא מן השעורים^[544].

הקומץ היה מוקטר על גבי המזבח^[545].

על זמן הקמיצה, עי' לעיל: דיניו^[546]. על מנחת העומר שטעונה הגשה* ע"ע הגשה^[547]. ושם^[548], שזמנה לאחר התנופה*. על מנחת העומר שטעונה תנופה לפני הקמיצה, ע"ע תנופה. ושם, על צורת התנופה.

אכילת שיירי העומר

הנותר מהעישרון לאחר הקמיצה* נאכל לכהנים^[549], דהיינו זכרי כהונה^[550], כשיירי כל המנחות*^[551].

על הלימוד מהכתוב ששיירי המנחות אינן נאכלות אלא לזכרי כהונה, ע"ע אכילת קדשים^[552]. ושם^[553], על מצות העשה שבאכילת שיירי המנחות.

אכילת השיריים בשביעית

מנחת העומר הבאה בשביעית, לסוברים שספיחין* בשביעית* אסורים^[554], אמרו בירושלמי שלא היו אוכלים אותה^[555]. וכן יש מהראשונים סוברים שאין השיריים נאכלים^[556], והאוכלם עובר משום איסור שביעית^[557], ומכל מקום מתקיימת מצות העומר, כי אכילה אינה מעכבת בקרבנות^[558]. ויש מהראשונים סוברים שהשיריים נאכלים^[559], שכן העומר מתיר איסור שביעית^[560], שכן אם אינו כן, אין אני קורא בו ממשקה-ישראל*^[561].

בשבת

לדעת התנאים הסוברים שקצירת-העמר* דוחה את השבת*^[562], אף ההבהוב^[563] דוחה את השבת^[564], והוא הדין טחינה^[565] והרקדה^[566] וכל עשייתו, שאין חילוק בין שבת לחול^[567]. לדעה זו הסתפקו בירושלמי, אם ההבהוב הדוחה את השבת, דוחה את השבת אף בלילה, או דוקא ביום^[568].

לדעת התנאים הסוברים שהקצירה אינה דוחה שבת, שאפשר לקצור מקודם^[569], מכל שכן הטחינה והבהוב ושאר הדברים אין דוחים את השבת, ואינו דוחה את השבת אלא ההקרבה בלבד^[570].

העוסקים בסדר ההבאה

מנחת העומר קרבן ציבור היא, וכל עסקים שלה נעשים על פי בית דין^[571], קצירתה^[572], והיבהוב שלה^[573], ולתיתה^[574], הכל בבית דין, ובזריזין הוא^[575]. ההקרבה והתנופה* וההגשה* והקמיצה* וההקטרה*, אינה כשירה אלא בכהנים^[576].

הערות שוליים