אנציקלופדיה תלמודית:סככות ופרעות

הגדרת הערך - סככות ופרעות. ענפי אילן ואבנים (או קוצים) היוצאים מהגדר, לענין טמאת-אהל*.

הדין וגדרו

מהותם ודינם

הסככות, דהיינו אילן שהוא מסך על הארץ^[1], והפרעות, דהיינו אבנים – או קוצים וברקנים^[2] – היוצאים מן הגדר^[3], שנינו במשנה שבאופנים מסויימים הרי הם מביאים את הטומאה – על אדם או כלים שנמצאים עם הטומאה תחתיהן^[4] - וחוצצים בפני הטומאה^[5] - להציל אדם או כלים שהן בין הטומאה וביניהם^[6] - וכמה דעות בדבר:

חוזקם

הסככות והפרעות שיש בהן רוחב טפח – שהוא שיעור הבאת טמאת-אהל*^[7] - יש ראשונים סוברים שאינן מביאות טומאה ואינן חוצצות בפני הטומאה, אלא אם כן יש בהן חוזק כדי לקבל עליהן תקרה^[8]. ולדעתם, נחלקו ר' מאיר וחכמים במשנה במהות התקרה: לדעת חכמים, כל שיש בו כדי לקבל מעזיבה בינונית - יש מפרשים: שאינה כבדה ואינה קלה^[9], ויש מפרשים: שאינה כל כך רבה^[10] - הרי הוא מביא טומאה וחוצץ בפני הטומאה^[11], מן התורה^[12]. ולדעת ר' מאיר, די בכך שיש בו כדי לקבל מעזיבה רכה^[13], דהיינו טיט מועט, שמשאו קל^[14]. ומהם הסוברים בהיפך, שלדעת ר' מאיר אין הוא מביא טומאה וחוצץ בפני הטומאה, אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה רבה^[15], דהיינו עפר רב^[16]. ואם הוא חלש מכדי לקבל עליו תקרה, הרי הוא מביא טומאה מדרבנן, ואינו חוצץ בפני הטומאה^[17]. ולדבריהם הלכה כחכמים^[18]. וכן צידדו אחרונים להלכה^[19]. על הסוברים שאף לדעה זו, אין הדבר תלוי אלא בסמיכת האוהל שלא תהא רעועה, אבל אוהל שמצד מעמידיו הוא נסמך יפה ואינו עומד ליפול, אף על פי שמצד חולשתו אינו יכול לקבל מעזיבה, מביא את הטומאה מן התורה, ע"ע טמאת אהל^[20]. על מחלוקת האחרונים לדעה זו, אם אף אהל שנעשה כדי לדור תחתיו צריך שיהיה בו חוזק כדי לקבל תקרה, ע"ע הנ"ל^[21]. ויש ראשונים חולקים על כל זה, וסוברים שאין צריך שיהיה בסככות ובפרעות חוזק כדי לקבל עליהם תקרה^[22]. ויש אחרונים שצידדו כן להלכה^[23].

צירופם

הסככות והפרעות שאין בהן רוחב טפח, שאינן מביאות טומאה מן התורה^[24], והן רחוקות זו מזו, יש ראשונים סוברים שפעמים הן מביאות את הטומאה מדרבנן, על ידי צירוף כמה מהן לרוחב טפח^[25] - וכן לדעתם, אם יש בהן טפח, ואויר פחות משלשה טפחים מפסיק ביניהן, שמן התורה אין טומאה עוברת ביניהן, שאין אומרים לבוד* בטומאה, לסוברים כן^[26], פעמים הטומאה עוברת ביניהן מדרבנן^[27] – ולדעתם, נחלקו ר' מאיר וחכמים במשנה במהות המרחק שביניהן: לדעת ר' מאיר, כל שיש בו כדי לקבל מעזיבה רכה - דהיינו סיד או טיט רך^[28] - ולא תפול בריוח שביניהן^[29], הרי הוא מביא טומאה^[30], מדרבנן^[31], כיון שהענפים יוצאים מאילן אחד, והאבנים יוצאים מכותל אחד^[32], וכן הוא חוצץ בפני הטומאה^[33]. ולדעת חכמים, די בכך שיש בו כדי לקבל מעזיבה בינונית^[34], שאינה לא עבה ולא רכה^[35]. ויש אחרונים שצידדו כן להלכה^[36]. ויש ראשונים, שצידדו אחרונים בדעתם, שאין צריך שיעור כדי לקבל מעזיבה, אלא בפרעות, אבל סככות מצטרפות אפילו אם המרחק ביניהם גדול מכדי לקבל מעזיבה^[37]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים, וסוברים שכל שאין בסככות ובפרעות רוחב טפח, אף שיש בהן כדי לקבל מעזיבה, אינן מביאות את הטומאה אפילו מדרבנן^[38]. וכן צידדו אחרונים להלכה^[39].

בתקרת בית

הבית שנסדק וטומאה בחוץ, ששנינו שהכלים שבפנים טהורים, ואפילו הסדק כל שהוא ממש^[40], ואין הטומאה עוברת מדין סככות ופרעות – לסוברים שסככות ופרעות שיש בהם כדי לקבל מעזיבה, מעבירים טומאה מדרבנן אף כשיש ריוח ביניהם^[41] – כתבו ראשונים שזה משום שלא גזרו חכמים אלא בסככות ופרעות^[42]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכל שלא נסדקו גם שני הכתלים עד הארץ, והסדק הוא בענין שיש בו כדי לקבל מעזיבה, הכלים טמאים, שכיון ששני חלקי הגג מחוברים על ידי הכותל, הרי הם נחשבים כאוהל אחד, שמועילה בו קבלת מעזיבה^[43]. וכן בית שנסדק וטומאה בפנים, שכל שיש בסדק כחוט המשקולת אין הטומאה עובר לכלים שבחוץ – לסוברים כן^[44] – יש ראשונים שכתבו שהיינו כשאין בו כדי לקבל מעזיבה^[45]. וכן בית שיש בו ארובה הפתוחה לאויר השמים – שאם יש טומאה בבית תחת ארובה טהור, ואם יש טומאה תחת ארובה הבית טהור^[46] – ונתן קדירה בארץ תחת הארובה באופן שאם תעלה הקדירה לא יגעו שפתותיה בארובה, והיא גבוהה מן הארץ טפח, ששנינו שאם טומאה תחתיה או בבית, תחתיה והבית טמא^[47], כתבו ראשונים שהיינו אף אם כשתעלה יהיה אויר בינה ובין התקרה, כל שיש בה כדי לקבל מעזיבה^[48].

המרחק בין הסככות והפרעות

הסככות והפרעות שיש אויר ביניהם, ומצטרפים להביא טמאת-אהל* - לסוברים כן^[49] – כתבו ראשונים שהיינו דוקא אם אין ביניהם פותח טפח, אבל אם היה ביניהם פותח טפח, אינם מצטרפים^[50]. ויש הסוברים שהם מצטרפים אף אם יש ביניהם טפח^[51], ומהם הסוברים שהיינו כל שאין ביניהם שלשה טפחים, שהרי זה כלבוד*^[52].

כשאינן שוות בגובהן

ענפי האילן שאינם שוים בגובהם, שנינו בתוספתא שרואים את התחתונים כאילו הם עולים למעלה ואת העליונים כאילו הם יורדים למטה^[53], והיינו כאילו הם שוים זה בצד זה^[54], ואפילו אם אינם יכולים לקבל מעזיבה^[55]. וכתבו ראשונים, שאף אם הם גבוהים זה מזה שלשה טפחים, שאין בהם תורת לבוד*, ואינם מצטרפים לענין סוכה*^[56], מכל מקום הם מצטרפים מדרבנן להבאת טומאה, כיון שהם יוצאים מאילן אחד^[57]. ומן האחרונים יש שצידדו, שהיינו דוקא אם אינם גבוהים זה מזה שלשה טפחים, שיש בהם תורת לבוד*^[58]. ויש אחרונים שצידדו שהיינו דוקא אם יש בעליונים לחוד טפח בצירוף הענפים והאויר, וכן בתחתונים^[59]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהיינו אפילו אם אין העליונים כבין התחתונים, אלא יש ביניהם אויר מעט^[60]. ויש סוברים שהיינו דוקא אם כשנראה אותם שוים זה בצד זה אין אויר ביניהם^[61], משום שאינם יכולים לקבל מעזיבה^[62]. ומן האחרונים יש מי שצידדו בדעת ראשונים שאינם פוסקים כן להלכה^[63].

צירוף העלים

הענפים שיש אויר ביניהם, שמצטרפים להביא טמאת-אהל* אם יכולים לקבל מעזיבה - לסוברים כן^[64] – יש אחרונים שנראה מדבריהם שאף העלים שבהם מצטרפים לכך^[65]. וחלקו עליהם, שאין מצטרפים אלא הענפים והשריגים שעומדים בין בימות החמה ובין בימות הגשמים^[66].

טומאתם

טומאת הסככות והפרעות, החשיבוה בתלמוד כטומאת ספק, ולפיכך אמרו שאף על פי שאין צריך לציין את הקברים הידועים^[67], צריך לציין את הקברים שתחת הסככות והפרעות^[68]. וכן אותה שאמרו שאין הכותים* נאמנים על הסככות והפרעות^[69], ביארו ראשונים שזה משום שהיא טומאת ספק^[70]. וכן אותה שאמרו בנזיר*, שאינו מגלח על טומאת הסככות והפרעות^[71], יש שכתבו שזה משום שהיא טומאת ספק^[72]. ונחלקו ראשונים במהות הספק: יש סוברים שהיינו באופן שאין ידוע שיש שם קבר, אלא הם סמוכים לדרך בית הקברות, ויש לחוש שמא קברו שם מת^[73]. ויש סוברים שהיינו באופן שידוע שיש שם קבר, אלא שאין ידוע תחת איזה ענף ותחת איזו אבן^[74], או שהדבר ספק אם הם יכולים לקבל מעזיבה^[75]. ויש סוברים שעצם טומאת אהל בסככות ופרעות, לדעתם שהיא מדרבנן^[76], מוגדרת כטומאת ספק^[77]. ואף על פי שספק-טומאה* ברשות-הרבים* טהור^[78], בסככות ופרעות גזרו חכמים^[79], משום שטומאתם שכיחה^[80], או משום שהוחזקה שם טומאה^[81], או משום שהספק הוא בעצם מקום הטומאה^[82]. וזה שדרש ר' יהודה בתורת כהנים, מן הכתוב לענין חיוב חטאת* בטמאת-מקדש-וקדשיו*: בכל דבר טמא^[83], לרבות סככות ופרעות^[84], כתבו ראשונים שהיינו כשיש טומאה ידועה תחתיהן^[85]. על הסוברים שאין חיוב חטאת בסככות ופרעות, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו^[86].

בדינים שונים

נאמנות הכותים עליהם

הכותים* – שאינם נאמנים על דבר שחשודים עליו^[87] – שנינו במשנה שאינם נאמנים על הסככות והפרעות^[88], לומר שאין קבר תחתיהן^[89], שאינם חוששים לספק^[90], או שאינם מודים שהסככות והפרעות חשובות אהל^[91]. ואותה ששנינו בברייתא שנאמן הכותי לומר שאין קבר תחתיהן^[92], העמידו בתלמוד במהלך על פני כולה^[93], והוא כהן ואוכל תרומה^[94], והיינו שהלך תחת כל ענפי האילן, שבודאי הלך תחת הענף שהיתה שם הטומאה^[95], או שעבר בכל השדה, שאפילו אם אינו חושש לאהל הסככות, הרי הוא נטמא בגופו של הקבר עצמו אם היה שם^[96], ונמצא שודאי הוא לו שניטלה הטומאה משם^[97].

בנזיר

נזיר*, שנינו במשנה שאינו מגלח על הסככות והפרעות^[98], וביארו בתלמוד שזה משום שאינם מביאים טומאה מן התורה^[99]. ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהיינו משום שהיא טומאת ספק^[100], ונאמר לענין טומאת נזיר: וכי ימות מת עליו^[101], ודרשו שהיינו דוקא בטומאה מחוורת עליו^[102], ולהוציא את הספק^[103], או שהיא ברשות-הרבים*, וספק-טומאה* בה טהור מן התורה^[104], או שאינו יכול להביא את הקרבנות שעם התגלחת^[105], שלא יהיו חולין-בעזרה*^[106]. ויש סוברים שהיינו באין בהן רוחב טפח, ויש אויר ביניהן, באופן שהן מצטרפות לרוחב טפח, לסוברים כן^[107], משום שעצם טומאת הסככות והפרעות מדרבנן^[108]. ויש סוברים שהיא הלכה-למשה-מסיני*^[109]. ויש סוברים שהיינו באופן שאינם מקבלים מעזיבה^[110]. ויש סוברים שהיינו משום שאין טומאתם מפורשת בתורה^[111]. ויש סוברים שהיינו משום שאינם עשויים לשם אהל, אלא להגן^[112].

בטמאת מקדש וקדשיו

טמאת-מת*, שחייבים עליה בטמאת-מקדש-וקדשיו*^[113], דרש ר' יהודה בתורת כהנים, מן הכתוב: בכל דבר טמא^[114]: לרבות הסככות והפרעות^[115]. וכתבו ראשונים, שהיינו באופן שהם מביאים טומאה מן התורה^[116]. ומן האחרונים יש מי שנראה מדבריו, שהיינו באופן שהם מביאים טומאה מדרבנן^[117]. ויש ראשונים ואחרונים סוברים, שר' עקיבא חולק, וסובר שאין חייבים עליהם משום טומאת מקדש וקדשיו^[118], כיון שאין הנזיר מגלח עליהן^[119], וכל שאין הנזיר מגלח עליהן, אין חייבים עליו משום ביאת מקדש^[120].

בטמאת כהנים

הכהנים, שאסורים להטמא למת^[121], כתבו ראשונים שאסורים אף להכנס תחת ענפי אילן שיש תחתיו מת^[122], וכתבו אחרונים, שאף על פי שהנזיר אינו מגלח על סככות ופרעות^[123], וכלל הוא שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין הכהן לוקה עליה – לסוברים כן^[124] - אף שאינו לוקה עליה, מכל מקום הוא אסור בה^[125], או שאין סככות ופרעות בכלל זה, שזה שאין הנזיר מגלח על סככות ופרעות אינו משום שהוא מין טומאה אחר, אלא משום שאינן חשובות אהל^[126]. על הסוברים שהכהן לוקה אף על טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, ע"ע טמאת כהנים^[127]. מתי גוים, יש אחרונים שצידדו שאין איסור לכהנים להכנס תחת ענפי אילן שהם תחתיהם, כיון שלדעתם אינם חשובים אהל אלא מדרבנן^[128], וכיון שספק הוא אם מתי גוים מטמאים באהל^[129], נמצא שהוא ספק דרבנן^[130].

קציצתם מחשש הבאת טומאה

ענפי אילן הנוטים לרשות-הרבים*, לדעת ר' שמעון יש לקוצצם מפני הטומאה^[131], דהיינו מפני אהל הטומאה^[132], שמא יפול כזית מת אצל האילן, ויאהילו הענפים עליו ועל עוברי הדרכים, ויביאו עליהם את הטומאה^[133]. ולדעת חכמים אין לחוש לכך^[134], כיון שטומאת הסככות אינה אלא מדרבנן^[135]. וכן פסקו ראשונים להלכה^[136]. ומכל מקום, הסככות שעל הקברות, שאין בהם כדי לקבל מעזיבה, שאינם מביאים את הטומאה, לסוברים כן^[137], יש מן האחרונים שכתבו שמכל מקום יש לקוצצם, מחשש שמא לאחר זמן יתעבו ויתחזקו ויהיה בהם כדי לקבל מעזיבה^[138].

הערות שוליים