שבועות



ערך זה עוסק בחג השבועות. אם התכוונתם לפירושים אחרים, עיינו בערך שבועות (פירושונים).

חג השבועות הוא חג החל ביום החמישים מתחילת חג הפסח (היוצא בתאריך - ו' בסיון), ואחד משלושת הרגלים. ע"פ חז"ל, ביום זה ניתנה התורה, ולכן ננהגו מנהגים שונים ביום זה.

מקור

חג שבועות מוזכר בציווי התורה לספור ספירת העומר לאחר חג הפסח ולאחר לחוג את חג השבועות " שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". בניגוד למועדים אחרים, לחג השבועות לא מוזכר תאריך בו הוא חל, ולמעשה מועד החג תלוי במועד חג הפסח ובספירת העומר. אמנם, בימינו חג השבועות תמיד חל בו' סיוון משום שאנו משתמשים בלוח שנה קבוע, אך בזמן בו היו מקדשים את החודשים על פי עדות ראייה הוא היה יכול לחול גם בה' או בז' סיוון.

שמות החג

שמות רבים ניתנו לחג השבועות, ולכל אחד משמעות שונה:

• חג השבועות - יום זה נקרא "חג השבועות" (שמות לד, כב; דברים טז, י וטז; וכעי"ז בבמדבר כח, כו: "בשבועותיכם"), מפני שהוא חל בסיום שבעת השבועות של ספירת העומר, הניספרים מט"ז בניסן ועד ה' בסיון.
  בספרים מובא^{(דרוש מקור)}, כי חג זה נקרא גם חג השְׁבוּעוֹת (ש' שוויה), שכן שתי שבועות קשורות בתאריך זה: א. השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני, כשהכריז "נעשה ונשמע"; ב. השבועה שנשבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה, שבו בחר, ולא ימירנו בעם אחר.
• חג הביכורים - בתורה נקרא החג "יום הביכורים" (במדבר כו, כח). יש המסבירים ששמו נובע בשל שתי הלחם (רש"י שם עפ"י מנחות פד: וכ"כ רבנו בחיי שם; ספורנו ויקרא כג, יז) הקרבים באותו יום ומכונים בתורה "ביכורים" (ויקרא כג, יז), מפני שהם הקרבן הראשון המובא מתבואת החיטים החדשה (רש"י שם; וראה רש"י שמות כג, טז). ויש הסבירים שמקורו של השם "חג הביכורים" הוא בחובה להביא לבית המקדש מראשית ביכורי אדמתו מיום זה ואילך (חזקוני במדבר כו, כח; וראה רש"י סנהדרין יא:^[1]), שכן באותו הזמן מתבכרים פירות האילן.
• חג הקציר - (שמות כג, טז)...
• עצרת - בפי חז"ל נקרא חג זה בשם "עצרת" (שביעית פ"א מ"א; שם פ"ב מ"א; חלה פ"ד מ"י; ביכורים פ"א משנה ג, ו וי; שקלים פ"א מ"גשבת פז: ובעוד מאות מקומות), ויש בזה כמה טעמים:
  יש המפרשים ש'עצרת' תרגום של 'שבועות' (חזקוני במדבר כח, כו, ושם כט, לה, עפ"י אונקלוס במדבר כח, כו ועוד).
  לפי שביום זה מסתיים החג שאנו חוגגים לגאולתו והתהוותו של עם ישראל, המתחיל ביציאת מצרים ומסתיים בקבלת התורה^{(דרוש מקור)}. כי אף שיצאו ישראל ממצרים, עדיין לא הסתיימה גאולתם, ועדיין לא היו לעם, עד שקבלו את התורה בהר סיני (כאומרם: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה"). נמצא כי ימי חג הפסח הם הימים הראשונים של החג, וחג השבועות הוא יומו האחרון של החג, ומכאן שמו "עצרת" - מילת כינוי ליום האחרון של החג (כמו "שמיני עצרת").
  ראה רמב"ן ויקרא כג, לו; רמב"ן דברים טז, ח;
• זמן מתן תורתנו - חג השבועות נקרא גם "חג מתן תורה", שכן, כאמור, ביום זה עמד עם ישראל למרגלות הר סיני וקבל את התורה.

למהותו של יום

בתורה לא נכתב תאריך לחג השבועות כשאר החגים, אלא כתוב כי לאחר חג הפסח יש לספור ספירת העומר, וביום החמישים יש לחגוג את החג. בפועל, כאשר יש לנו לוח שנה קבוע, יום זה יחול תמיד בו' בסיוון, אולם, כאשר היו מקדשים את החודש על פי עדים, היה חג זה יכול להיחגג בה' או בז' בסיוון. על פי עובדה זו, כתבו הרבה מגדולי ישראל, בעיקר מהחסידות, שכתבו כי חג השבועות הוא מעין יום טוב שני של פסח, כמו ששמיני עצרת לסוכות, אף שבועות שנקרא עצרת לפסח (רמב"ן על פרשת המועדות, פרי צדיק לשבועות ועוד).

חג מתן תורה

ערך מורחב - זמן מתן תורתנו

חז"ל מציינים את חג השבועות כזמן מתן תורה (כפי שאומרים בתפילה: "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו"); על אף שבתורה לא נזכר עניין זה כהסבר לחג השבועות, וכלל לא מבואר בפירוש בתורה התאריך המדויק של מתן תורה^[2].

בגמרא (פסחים סח:) מובאים דברי רבי אלעזר שכל התנאים מודים שבעצרת [- שבועות] צריך גם לשמוח במאכל ומשתה (דבר השנוי במחלוקת בשאר החגים), וזאת מחמת ש"יום שניתנה בו תורה הוא".

חג הביכורים - חגה של ארץ ישראל

חג השבועות נקרא בתורה גם בשם "יום הביכורים" (במדבר כח, כו ושמות לד, כב).

הטעם מבאר רש''י: חג השבועות חל בזמן שבו התבואה מבשילה ונקצרת, ובו מביאים את קרבן שתי הלחם שהם מנחת חיטים הראשונה מהתבואה החדשה. זהו קרבן ציבורי להודות לה' על שהנחיל לנו את הארץ^[3].  

בנוסף: זהו הזמן בו מתחילים להבשיל פירות הארץ, משום כך מחג השבועות ואילך מתחילים להביא את הביכורים (משנה ביכורים א', י), שהם קרבן יחיד הבא להודות לה' על שהנחיל לנו את הארץ.

אם כן, חג השבועות הוא חג הביכורים, חג ההודיה לה' על הארץ הטובה^[4].

שבועות – הודיה על שלמות הגאולה

חג השבועות הוא גם זמן מתן תורתנו. שני השלבים הסופיים של תהליך הגאולה הם קבלת התורה והכניסה לארץ ישראל. בחג השבועות אנו חוגגים את שניהם יחד: גם את מתן התורה, וגם את ההודיה על הארץ הטובה. דווקא בחג כזה ראוי להביא לחם חמץ (לחמיו של קרבן שתי הלחם המובא בשבועות הם חמץ), כשם שבקרבן התודה מביאים לחם חמץ, המבטא את השמחה בטוב שה' השפיע עלינו ואת ההודיה על סוף תהליך הגאולה^[5].

קורבנות היום

שתי הלחם

ערך מורחב - שתי הלחם

בזמן בית המקדש היו מקריבים בחג השבועות את קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. 'עומר השעורים' שמקריבים בפסח מתיר לכל ישראל לאכול מהתבואה של השנה החדשה, ואילו שתי הלחם מתירים להביא מהתבואה החדשה מנחות למזבח (משנה מנחות י, ו). בניגוד לשאר הקורבנות (מלבד קורבן תודה), מנחת שתי הלחם היתה עשויה מחמץ. דבר זה מהווה את סיום התהליך שהחל לאחר חג הפסח בו הוקרב קורבן שעורים (מאכל בהמה) עד לחג השבועות בו מקריבים קורבן ממאכל אדם (חיטה). המהר"ל תפארת ישראל כה מסביר עניין זה בכך שהחמץ מסמל את היצר הרע, ובעוד כל השנה אין אנו רוצים לערב את עבודת ה' עם היצר הרע, בחג השבועות, חג מתן תורה, אין חוששים ליצר הרע מכיוון שהתורה מבטלת אותו. יתר על כן, המהר"ל מסביר שבחג השבועות ניתן להראות שאפשר לעבוד את הקב"ה אף עם יצר הרע.

ביכורים

ערך מורחב - ביכורים

לאחר הקרבת שתי הלחם ניתן להתחיל להביא את הביכורים למקדש. כבר בעת העלייה לרגל לחג השבועות היו כל ישראל מעלים את ביכוריהם איתם לבית המקדש בשיירה גדולה ומפוארת בליווי כלי נגינה. כל בני העיירות שהתכוונו לעלות לרגל היו מתכנסים יחד ולנים ברחובה של עיר, וכשעלה השחר היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו". והיו עולים בשיירה מקושטת ובליווי כלי נגינה: "והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם". כאשר הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם להודיע שהם עומדים להיכנס לעיר. וכהנים חשובים יחד עם ישראלים היו יוצאים לקבל את פניהם, וכשהיו עוברים ברחובות העיר, היו בעלי המלאכה פוסקים ממלאכתם ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום". והיו עולים להר הבית בשירה ונגינה, כשסלי הביכורים על כתפיהם, ומגישים אותם לכהן, ואומרים: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג-טו). והכהן היה נוטל הטנא ומניחו לפני המזבח.

מנהגי היום

לימוד ליל שבועות

נהגו ישראל ללמוד תורה במהלך כל ליל שבועות עד תפילת שחרית של יום טוב. מקור המנהג מובא בזוהר "חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שהתכנסו החברים אצלו בלילה, הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה". לדברי הזוהר, טעם המנהג הוא להתכונן בלימוד תורה לקראת חג השבועות ככלה המתקשטת לפני יום חתונתה. דברים אלו מבוססים על דברי המשנה כי יום מתן תורה היה כעין יום החתונה בין עם ישראל לבין הקב"ה, ומכיוון שבכל שנה אנו חוזרים ומקבלים את התורה בחג השבועות יש צורך להתכונן לכך בלימוד תורה.

המגן אברהם מגן אברהם תצד א הביא טעם אחר למנהג והסביר כי מדובר בתיקון חטאם של עם ישראל בקבלת התורה. הוא מפרש כי במעמד הר סיני נדרש משה להעיר את עם ישראל משום שלא קמו לקבלת התורה כמו שנאמר " וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלוֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". על מנת לתקן פגם זה, אנו נוהגים ללמוד תורה במשך כל הלילה כהכנה לקראת מתן תורה ולא ישנים כלל.

אמנם, ישנם רבים שאינם לומדים כל הלילה אלא רק מאריכים בלימוד התורה בתחילת הערב ויש שאין נוהגים בכך כלל. בין מי שלא נהגו במנהג זה ניתן למנות את הרב יצחק זאב סולובייצ'יק שטען כי אין הבדל בין לימוד תורה בליל שבועות לבין לימוד תורה ביומו, וכתב שבבית בריסק נהגו ללמוד ביום החג עצמו עובדות והנהגות לבית בריסק ב עט. באותו האופן, על הרב אלישיב מסופר שלא נהג ללמוד בליל שבועות והסביר את מנהגו בכך שלפי החשבון שעשה הוא ילמד פחות שעות בשקלול הכולל במידה וילמד כל הלילה וייאלץ לישון יותר ביום, ולכן הוא מעדיף ללמוד כהרגלו ביום. מנגד, הרב קנייבסקי אמר שעל אף שייתכן ומבחינה כמותית ילמדו פחות, עדיין עדיף ללמוד כל הלילה פסקי שמועות פא-פב. המצדדים במנהג סוברים כי ישנה מעלה בדבקות בתורה בלימוד בלילה ובמסירות בהכנה לקראת מתן תורה העולה על כמות התורה הנלמדת. אמנם, גם הם מודים כי במידה והדבר פוגע בתפילת שחרית של היום למחרת, עדיף לא ללמוד כל הלילה שו"ת הרב אבינר.

הספרדים, ואף חלק מהאשכנזים, נוהגים לומר בליל שבועות את התיקון המיוחד ללי שבועות, וכבר כתבו גדולי האחרונים כי מעלתו גדלה, ויש לאומרו [הגאון חיד"א ז"ל, השל"ה הקדוש ז"ל, ועוד]. אולם יש מגדולי האחרונים שחולקים בזה, וסוברים שמוטב ללמוד תורה בעיון ויגיעה, וזה קודם [חק יעקב].

מאכלי חלב

נהגו לאכול בחג השבועות מאכלי חלב. המקור העיקרי לכך מובא בדברי הרמ"א אורח חיים תצד א האומר שמדובר לזכר לקורבן שתי הלחם שהוקרב בבית המקדש בחג השבועות. כאשר אוכלים מאכלי בשר יחד עם מאכלי חלב יש צורך לאפות לחם מיוחד לארוחה בשרית ולחם מיוחד לארוחה החלבית, וכך יש זכר לקורבן שתי הלחם. לפי טעם זה, ראוי לאכול את מאכלי החלב והבשר באותה הסעודה על מנת שיהיה לחם בשרי וחלבי.

המפרשים נתנו טעמים שונים נוספים למנהג אכילת מאכלי החלב. ערוך השולחן אומר שזה זכר לכך שבמגילת שיר השירים נמשלה התורה לדבש ולחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". ביום קבלתה של התורה מציינים אנו זאת איפוא באכילת הדברים, להם נמשלה התורה.

יש האומרים שהדבר קשור לכך שעד לקבלת התורה לא נמסרו לעם ישראל דיני הכשרות הכוללים את דיני בשר בחלב. ביום ו' בסיון, ניתנו כל ההלכות בפעם אחת, ונתברר להם שכל כליהם נטרפו, ועל כן אסורים הם בשימוש, ולא נותרה בידם הברירה אלא להסתפק במאכלי חלב, עד שיכשירו את הכלים.
יש שנתנו רמז למנהג זה, והוא שביום זה ניתנה התורה על הר סיני, ובתהילים נקרא הר סיני הר גבנונים, כמאמר הפסוק: "הר אלוקים הר בשן, הר גבנונים הר בשן": "למה תרצדון הרים גבנונים וגו'": גבנונים - רמז לדברי גבינה.

טעם נוסף שהובא אצל האחרונים מקשר את המנהג לכך שחג השבועות הוא גם חג הביכורים - הודיה על ארץ ישראל, לכן נהגו לאכול חלב ודבש, שהם שבחה של ארץ ישראל.

קישוט בית הכנסת

מנהג ותיק הוא בישראל, לקשט את הבתים בחג השבועות בענפי ירק, בציצים ופרחים שונים. כמו כן, מעטרים את בתי הכנסת בזרי ירק ושוטחים עשבים על רצפתו. בקרב עדות המזרח נוהגים גם לזלף מי שושנים על המתפללים. הריעב"ץ מבאר את טעמו של מנהג זה: "זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק, כמו שכתוב: אל ירעו אל מול ההר ההוא". המנהג הובא בדברי הרמ"א.

המגן אברהם כותב כי נוהגים להעמיד אילנות בבית הכנסת בחג השבועות, מכיון שבעצרת נידונין על פירות האילן. ברם, הגר"א ביטל מנהג זה, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.

ר' תבנית:הידעת?/ז' אדר ה'תשס"ט - טעם נוסף למנהג

סדר התפילה

בחג השבועות מוציאים מארון הקודש שני ספרי תורה. בספר התורה הראשון קוראים את פרשת מתן תורה ועשרת הדברות (בפרשת יתרו), ובספר התורה השני קוראים את עניינו של חג השבועות "וביום הבכורים..." (בפרשת פנחס).

מגילת רות

ערך מורחב - מגילת רות

בחג השבועות נוהגים לקרוא את מגילת רות, ונאמרו טעמים רבים לכך. האבודרהם מפרש שהמגילה באה להשוות בין בני ישראל שכשקיבלו התורה, נתגיירו ונתכנסו תחת כנפי השכינה, לבין רות המואביה נתגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה. בנוסף, בחג השבועות נסתלק דוד המלך, ומגילת רות עוסקת בייחוסו, שהרי דוד היה נין של רות המואביה כפי שנאמר בסיומה: "וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" ‏^[6].

יש המקשרים את המגילה לערכה של התורה ולחג מתן תורה. במדרש רות תקצו מובא שהטעם לכך הוא להראות ש" לא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורים ועוני" כמו אצל רות שקיבלה עליה את התורה מעוני, וזכתה לבסוף לקיימה מעושר ואף דוד המלך היה מזרעה. כמו כן במדרש רבה רות רבה ב יד מובא שעניינה של מגילת רות הוא החסד " מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". הדבר בא לסמל על חשיבות החסד בתורה כשם שנאמר בגמרא סוטה יד א "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים".

ראה גם

• מעמד הר סיני
• הר סיני
• עליה לרגל
• תבנית:הידעת?/ד' סיוון ה'תשע"ב

קישורים חיצוניים

• שיעורים על חג שבועות באתר ישיבה
• מקור המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות באתר ישיבה
• מגילת רות באתר מקראות גדולות הכתר
• קישוט בית הכנסת בעשבים הרב יצחק יוסף
• מגוון שיעורים ומאמרים על חג מתן תורה, באתר אש התורה
• שיעורי וידאו - שבועות, באתר אור יהודי

הערות שוליים