אנציקלופדיה תלמודית:עדות מיוחדת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:52, 15 ביולי 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - עדים שאין ביניהם צירוף בראיית המעשה או בהגדת עדותם. == '''בדיני נפשות''' == ==...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עדים שאין ביניהם צירוף בראיית המעשה או בהגדת עדותם.

בדיני נפשות

הפסול ומקורו

עדות מיוחדת - שאין צירוף בין המעידים אותה, על פרטיה עי' להלן[1] - פסולה[2], בדיני-נפשות*[3], שנאמר: לא יומת על פי עד אחד[4], ולא הוצרך הכתוב לפסול עד-אחד* ממש, שכבר נאמר: על פי שנים עדים וגו' יומת המת[5], אלא מהו "אחד", אחד אחד[6]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שהדיוק מן הכתוב אינו אלא על דרך דרש, ועדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות מסברא[7], שאין לקבל עדים אלא כשהם מעידים על חיובו של הנידון, ובעדות נפשות, שאין הנידון חייב מיתה עד שיחייבוהו בית דין על פי שני עדים[8], כל שאין העדים יודעים זה בזה אין הם מעידים על החיוב אלא על המעשה בלבד, לפיכך אין עדותם מועילה לחייב[9].

לאו בקבלתה

קבלת עדות מיוחדת בדיני-נפשות*, כתבו ראשונים שהיא אסורה בלאו, שנאמר: לא יומת על פי עד אחד[10], והכתוב נדרש על עדות מיוחדת[11], ונמנה הלאו לדעתם במנין-המצוות*[12]. ויש ראשונים שלא מנו במנין המצוות לאו שלא לקבל עדות מיוחדת[13], וכתבו אחרונים בדעתם שהאיסור שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות הוא מדקדוקי המצוה שלא לקבל עד-אחד* - הנמנית במנין המצוות[14] - ומאחר שאין מונים דקדוקי מצוה כמצוה בפני עצמה[15], אין מונים אותו[16]. ויש שכתבו שאין כלל לאו מיוחד בקבלת עדות מיוחדת בדיני נפשות, והדרשה מן הכתוב אינה אלא גילוי שדנים עדות מיוחדת כעדויות נפרדות של עד אחד, ונמצא שקבלת העדות בכלל הלאו שלא לקבל עד אחד[17]. על האיסור להרוג אדם על פי שני עדים שכל אחד מהם ראה אותו עובר עבירה אחרת שחייבים עליה מיתה, עי' להלן[18].

מיוחדת מהי

איזוהי עדות מיוחדת, כל שלא היו העדים רואים זה את זה בשעת ראיית העדות, כגון שהיה אחד רואה מחלון זה ואחד מחלון אחר ואינם רואים זה את זה[19], שאינם מצטרפים[20]. היו רואים זה את זה אבל רשות הרבים מפסקת ביניהם, מבואר מדברי אחרונים שמכל מקום מצטרפים ואינם בכלל עדות מיוחדת[21]. ויש אחרונים שנראה שצדדו בדעת ראשונים, שכל שרשות הרבים מפסקת בין העדים אפילו רואים זה את זה אינם מצטרפים[22]. לא היו ראויים להעיד בשעת ראיית העדות ונעשו ראויים בשעת הגדתה, כגון שהיו נוגעים בעדותם בשעת הראייה - שהנוגע* פסול[23] - ונסתלקה נגיעתם[24], יש שצדדו שהם בכלל עדות מיוחדת, כי ראייתם יחד בשעה שהם פסולים להעיד אינם מועילה לצרפם[25].

הראייה

ראיית העדים זה את זה בשעת ראיית העדות, שמחמתה הם מצטרפים ואינם חשובים עדות מיוחדת[26], היינו כשהם רואים זה את זה בפועל, ואין די בכך שהם נמצאים במקום שיכולים לראות זה את זה[27]. ומכל מקום יש ראשונים שנראה מדבריהם שדי בכך שראו זה את זה קודם ראיית העדות והם מרגישים זה בזה בשעת ראיית העדות אף על פי שאינם רואים ממש, וכן די בכך שרואים זה את זה דרך ראייה כללית אף על פי שאינם מכירים בהם ממש[28].

כשרואה חבירו ואין חבירו רואהו

היה האחד רואה את חבירו בשעת ראיית העדות, וחבירו אינו רואה אותו, יש ראשונים סוברים שמצטרפים ואין זו עדות מיוחדת[29], ויש ראשונים סוברים שכל שאין שניהם רואים זה את זה אינם מצטרפים והרי זו עדות מיוחדת[30]. ומן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שאם אחד העדים הוא המתרה, די בכך שיהיו האחרים רואים אותו או הוא אותם, אבל עדים שאין אחד מהם המתרה אינם מצטרפים אלא כשרואה כל אחד מהם את חבירו[31].

צירוף על ידי מתרה

עדים שאינם רואים זה את זה, אבל רואים כולם את המתרה או הוא אותם, נחלקו ראשונים אם חשובים כעדות מיוחדת, יש שפירשו בדברי אמוראים שאף על פי שאין כולם רואים זה את זה, המתרה שהוא מצורף עם כל אחד מהם מצרפם ואינם עדות מיוחדת[32], כי די בכך שיהיו מקצת העדים רואים זה את זה ועל ידי כך חשובים כולם עדות אחת[33], ויש אומרים שהמתרה אינו מצרף את העדים שלא ראו זה את זה והם חשובים עדות מיוחדת[34].

כשהמתרה פסול להעיד

צירוף על ידי מתרה, מן האחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שהוא אפילו כשהמתרה עצמו אינו כשר לעדות[35]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין המתרה מצרף את שאר העדים אלא כשהוא עצמו כשר לעדות[36], ומכל מקום כתבו שאף אם לא בא המתרה להעיד, כגון שמת או הלך למדינת הים, כל שהוא כשר לעדות מצטרפים העדים האחרים שהצטרפו עמו בראייה ואינם עדות מיוחדת[37].

בירור ההצטרפות

עדים המצורפים על ידי מתרה הרואה אותם, והם אינם רואים אותו, לסוברים שדי בכך לצרפם[38], כתבו ראשונים שצריך שיעידו עדים אחרים על כך שהיה המתרה רואה את שאר העדים - כגון שראו אותם עדים את המתרה ואת שאר העדים בשעת ראיית העדות אלא שלא ראו את המעשה עצמו[39], ויש אומרים שדי בכך שראו את המתרה במקום שרואה משם את שאר העדים אף על פי שלא ראו את שאר העדים[40] - אבל בלא עדים אחרים אין להאמין למתרה שהיה רואה את שאר העדים, שהרי אינו אלא עד אחד[41]. אמנם עדים המצורפים על ידי שהיו הם רואים את המתרה, לסוברים שדי בכך לצרפם[42], כתבו ראשונים שאין צריכים עדים אחרים שיעידו על ראייתם, שכן יש שני עדים המעידים על כך[43].

רואים בזה אחר זה

אפילו ראו כל העדים את המעשה מחלון אחד, אלא שראו את העדות בזה אחר זה - כגון בבועל את הערוה[44], שיש די בראיית כל אחד מן העדים כדי לחייב[45], שראה כל אחד שיעור ביאה[46], או ראה אחד את הכנסת העטרה, שדי בה לחייב[47], והשני את גמר הביאה[48], ואפילו אם הבין השני מדיבוקם יחד שבשעת ראיית הראשון כבר נעשתה ההעראה[49], וכן במלאכת שבת[50], כשדי בראיית כל אחד מן העדים לחייבו[51] - אינם מצטרפים[52], שאף על פי שידע כל אחד מן העדים את חבירו בשעת מעשה, והיה המעשה צירוף אחד, מכל מקום מאחר שראו בזה אחר זה עדות מיוחדת היא[53], ואפילו ראה המתרה את זה ואת זה, מאחר שראו את העדות בזה אחר זה אין ראייתו עמהם מועילה לצרפם[54].

הגדת העדות כאחד

בכלל פסול עדות מיוחדת בדיני-נפשות*, כתבו ראשונים שצריך שיעידו העדים כאחד, ובבית דין אחד[55], וכתבו אחרונים הטעם, שהוקשה הגדה לראייה[56] - שנאמר: או ראה וגו' אם לוא יגיד[57] - וכיון שצריך בדיני נפשות שתהיה ראיית העדות כאחת[58], צריך שתהיה גם הגדתה כאחת[59], ואף זה בכלל מה שדרשו מן הכתוב: לא יומת על פי עד אחד[60], אחד אחד[61]. ונחלקו אחרונים, יש אומרים שצריך שתהיה הגדת העדות תוך כדי דיבור[62], ויש אומרים שכל שהיה העד השני בבית דין בשעה שהעיד הראשון והעיד השני בעוד שהיה הראשון שם, הרי הם מצטרפים, ואין זו עדות מיוחדת[63]. העידו בנפרד, כתבו אחרונים שהם יכולים לחזור ולהעיד כאחד, ושוב אין זו עדות מיוחדת[64].

העדות אמת

עדות מיוחדת, כתבו ראשונים ואחרונים שעדות אמת היא[65], ואין חסרון בנאמנותה[66], אלא שאין מיתתו של מי שהעידו עליו בעדות מיוחדת מסורה לבית דין להמית על פיה[67], וגזרת-הכתוב* היא שפסולה בדיני נפשות[68], שחסה עליו תורה שלא להורגו בעדות כגון זו[69].

להכנסה לכיפה

עדות מיוחדת בדיני-נפשות*, אף על פי שאינה מתקבלת לגבי מיתת-בית-דין*[70], מכל מקום היא מתקבלת לגבי הכנסה לכפה*[71], שהורג נפש שנתבררה רציחתו על פי עדות מיוחדת, כונסים אותו לכיפה[72], שהרי העדות אמת היא אלא שאין מיתתו של הנידון מסורה לבית דין[73]. ואף על פי שהעדות בטלה לענין מיתת בית דין, ביארו אחרונים שאין אומרים שתתבטל מכל וכל משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[74], כי העדות מתקבלת לגמרי והיא עדות אמת, אלא שגילה הכתוב שאין מיתת הנידון מסורה לבית דין על פיה, ולפיכך אין זו עדות שבטלה מקצתה[75].

כשהרגו על פי עדות מיוחדת

עברו בית דין והרגו אדם במיתת בית דין על פי עדות מיוחדת, דנו אחרונים אם חייבים עליו, שהרי העדות אמת היא אלא שגילה הכתוב שלא להרוג על פיה[76], לפיכך אפשר שאינם עוברים אלא על האיסור "לא יומת על פי עד אחד"[77], אבל לא החזירם הכתוב לאיסור מכה נפש שחייבים עליו מיתה[78], ואפשר שמכל מקום כיון שלא נמסרה המיתה לבית דין הרי הם בכלל מכה נפש[79].

להציל ממיתה

עדות מיוחדת הבאה להציל מדיני נפשות - כגון עדים המכחישים עדי מיתה[80] - כתבו אחרונים שנאמנת[81], כשם שנאמנת בדיני ממונות, לסוברים כן[82], שהרי לא הוצרכה בדיני נפשות עדות שאינה מיוחדת אלא מפני שחיוב מיתה חמור מחיוב ממון, אבל הצלה מן המיתה ודאי אינה גרועה מעדות ממון וגם עדות מיוחדת כשרה לה[83], ואפילו אם הצלה מדיני נפשות בכלל דיני נפשות היא[84], הרי ראויה היא עדות מיוחדת גם לדון על פיה דיני נפשות, אלא שלא נמסרה מיתת הנידון על פיה לבית דין[85], ואם כן להציל מדיני נפשות ודאי שתועיל[86].

לפטור את גואל הדם

רוצח* במזיד שנתבררה רציחתו בעדות מיוחדת, אם הרגו גואל-הדם*, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאין לו דמים - אף לסוברים שכל שנתבררה רציחתו בעד-אחד* יש לו דמים[87] - שהרי אפילו רוצח בלא כוונה גואל הדם פטור על הריגתו[88], ולא תהיה הריגת רוצח במזיד בעדות מיוחדת חמורה ממנה[89], ואפילו ברח הרוצח לעיר מקלט אינה קולטתו, שאין עיר מקלט קולטת אלא את השוגג[90]. הרגו מי שאינו גואל הדם, כתבו אחרונים שנהרג עליו[91].

מיתת שור

עדות על שור לחייבו מיתה[92], כתבו ראשונים ואחרונים שאין דנים אותה בעדות מיוחדת, שכמיתת בעלים כך מיתת השור[93], וכשם שאין מקבלים עדות מיוחדת בדיני-נפשות*[94], כך אין מקבלים בשור[95].

על מי שנגמר דינו למיתה

עדות מיוחדת על שנגמר דינו של אדם למיתה בבית דין אחר על פי עדים אחרים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהיא פסולה[96], שהרי הכתוב "לא יומת על פי עד אחד"[97], שדרשו ממנו לפסול עדות מיוחדת[98], יש בכללו כל עדות מיתה[99]. ויש אחרונים שצדדו - לדעתם שטעם הפסול בעדות מיוחדת מפני שאין עדיה מעידים על חיוב המיתה אלא על המעשה[100] - שעדות מיוחדת להעיד על שנגמר דינו של אדם למיתה כשרה, שהרי בעדות זו הם מעידים על חיוב המיתה ולא על המעשה בלבד[101]. ויש שצדדו להכשיר מטעם אחר, שהרי עדות מיוחדת עדות אמת היא ואין חסרון בנאמנותה, אלא שאין בית דין רשאים להמית על פיה[102], ואפשר שרק כשבאים בית דין לגמור את הדין על פי עדות מיוחדת אינם רשאים, אבל לאחר שנגמר הדין די בבירור של עדות מיוחדת כדי להרוג על פיו[103].

להרגו על ידי גואל הדם

ההיתר לגואל-הדם* להרוג את הרוצח*[104], נראה מדברי אחרונים בדעת ראשונים שדי לו בעדות מיוחדת המעידה על הרציחה[105]. ויש מן האחרונים שחלקו, שאף על פי שאם הרג גואל הדם את הרוצח שנתבררה רציחתו בעדות מיוחדת אינו נהרג עליו[106], מכל מקום אין די בעדות מיוחדת להתיר לו את ההריגה לכתחילה[107].

לחייב גלות

חיוב גלות*, ברוצח* בשוגג, כתבו אחרונים שאין דנים אותו בעדות מיוחדת, כדיני-נפשות*[108], שכן מצינו שדרשו בגזרה-שוה* להשוות דין גלות לדיני נפשות[109], ויש ללמוד להשוותם גם לדין עדות מיוחדת[110]. ויש שצדדו שכיון שעדות מיוחדת עדות אמת היא אף לדיני נפשות, אלא שגזירת מלך שלא להרוג על פיה[111], חיוב גלות אף אם הוא כדיני נפשות אינו בכלל, ועדות מיוחדת מועילה לו[112].

בדיני מלקות

דיני מלקות*, כתבו אחרונים שאין דנים אותם בעדות מיוחדת, כדיני-נפשות*[113], שכן מצינו שדרשו בגזרה-שוה* להשוות דיני מלקות לדיני נפשות[114], ויש ללמוד להשוותם גם לדין עדות מיוחדת[115]. ויש שצדדו שכיון שעדות מיוחדת עדות אמת היא אף לדיני נפשות, אלא שגזירת מלך שלא להרוג על פיה[116], חיוב מלקות אף אם הוא כדיני נפשות אינו בכלל, ועדות מיוחדת מועילה לו[117].

בדיני אישות

עדות מיוחדת בדיני אישות, יש שכתבו בדעת ראשונים שאינה מתקבלת[118], וצריך בעדי קידושין וגירושין שיהיו רואים זה את זה[119], וכן עדי זנות - שאוסרים מחמתה את האשה לבעלה[120] - אינם מצטרפים כשלא ראו זה את זה[121], וכן עדי קינוי וסתירה - שאשה נעשית מחמתם סוטה* - עדות מיוחדת פסולה בהם[122]. בטעם הדבר יש שכתבו, שדיני אישות מאחר שהם שייכים בדיני נפשות דינם כדיני נפשות שעדות מיוחדת פסולה להם[123]. ויש שכתבו הטעם, מפני שלא הכשירו עדות מיוחדת בדיני ממונות אלא משום שעד אחד מחייב בהם שבועה[124], שלפיכך הכתוב: לא יומת על פי עד אחד[125], שדרשו ממנו לפסול עדות מיוחדת[126], אינו עוסק בהם[127], אבל דיני אישות, מאחר שעד אחד אינו מועיל בהם - לסוברים שאין חוששים לקידושין בעד אחד[128] - הרי שהכתוב "לא יומת" וגו' עוסק בהם, ונמצא שאף הם בכלל הדרשה לפסול בהם עדות מיוחדת[129]. ויש שכתבו הטעם לפסול עדות מיוחדת בגיטין וקידושין, מפני שצריכים בהם שיתברר המעשה על פי עדים דוקא[130] - שלא כדיני ממונות שדי בהם בידיעת האמת בלא עדים, ואין צורך בעדים אלא כנגד השקרנים[131] - ולבירור המעשה אין די בעדות מיוחדת[132], וכתבו לפי זה שעדי כעור* - שהאשה נאסרת מחמתם לנטען או לבעלה[133] - שאינם באים אלא לבירור האמת - והוא הדין עדי זנות - עדות מיוחדת מתקבלת בהם[134]. ויש חולקים, שעדות מיוחדת מתקבלת בדיני אישות, כבדיני ממונות לסוברים כן[135], שהרי לא שמענו בעדי קידושין וגירושין שצריכים להיות רואים זה את זה[136]. מהם שכתבו הטעם, לדעתם שעדות ממון נתמעטה להכשיר בה עדות מיוחדת מתוך שנכפל בכתוב "יומת" שתי פעמים[137], שאף עדות בדיני אישות שאינה עדות מיתה נתמעטה, ואין פסול עדות מיוחדת עוסק בה[138]. ומהם שכתבו הטעם מפני שדיני אישות נלמדים בגזירה-שוה* מממון[139], ואף לסוברים בעדי שני מעשים - שמצטרפים בדיני ממונות לסוברים כן[140] - שדיני אישות אינם כדיני ממונות, ואין עדי שני מעשים מצטרפים בהם[141], היינו משום שצריך בדיני אישות שיתברר המעשה על פי עדים דוקא[142], ועדי שני מעשים אין המעשה מתברר על פיהם[143], אבל עדי עדות מיוחדת שמעידים שניהם על מעשה אחד, המעשה מתברר על פיהם, ובכך די גם לדיני אישות[144]. ומהם שכתבו שכיון שעדותו של עד אחד מתקבלת לאסור אשה לבעלה אם העיד שזינתה לאחר קינוי וסתירה[145], הרי שהכתוב: לא יומת על פי עד אחד[146], שלמדו ממנו לפסול עדות מיוחדת[147], אינו עוסק בעדות זנות לאסור אשה לבעלה, ולפיכך עדות מיוחדת כשרה לה[148]. ומהם שכתבו שכיון שעדות מיוחדת עדות אמת היא אף לדיני נפשות, אלא שגזירת מלך שלא להרוג על פיה[149], לא נפסלה העדות אלא לענין מיתה בפועל, אבל דיני אישות אף אם הם נוגעים הם בדיני נפשות אין העדות בהם על מיתה בפועל, ולפיכך עדות מיוחדת כשרה להם[150]. על הסוברים שאפילו עדי שני מעשים מצטרפים בדיני אישות - וכל שכן עדות מיוחדת - עי' להלן: עדי שני מעשים[151].

לענין איסור והיתר

עדות מיוחדת לענין איסור והיתר - במקום שאין עד-אחד* נאמן באיסורים[152] - כתבו אחרונים שאינה כעדות בדיני נפשות שעדות מיוחדת פסולה לה[153], ולפיכך העדות מתקבלת, וכאותה שאמרו בשני עדים המעידים על אדם שהוא כהן הראוי לאכול בתרומה, שעדותם - לסוברים שעדי ממונות כשראו זה אחר זה כשרים[154] - כשרה גם כשהעידו בעדות מיוחדת[155], והיינו אפילו להתיר על פיה אכילת תרומה מן התורה[156], כי די בעדות מיוחדת לדון על פיה באיסורי תורה[157], ואף על פי שזר האוכל תרומה חייב מיתה בידי שמים[158], מאחר שבית דין לא ידונו על פי עדות זו דיני נפשות, אין זה בכלל דיני נפשות שעדות מיוחדת פסולה להם[159]. ואף עדי כעור* - שאוסרים מחמתם אשה לנטען או לבעלה[160] - ועדי זנות - שאוסרים מחמתם אשה לבעלה[161] - יש שכתבו שנאמנים מטעם זה בעדות מיוחדת, כי איסור אשה לבעלה אינו כדיני נפשות אלא כדין איסור והיתר, ועדות מיוחדת כשרה לו[162]. ויש אחרונים שכתבו שאותה שאמרו שמעלים לכהונה בעדות מיוחדת היינו לגבי אכילת תרומה שמדבריהם[163], שאין זר האוכלה חייב מיתה[164], אבל לגבי אכילת תרומה שמן התורה, מאחר שזר האוכלה חייב מיתה בידי שמים, כדיני נפשות היא, ואין להעלות לה לכהונה בעדות מיוחדת[165].

עדות החודש

עדות החודש, עדות מיוחדת כשרה לה[166]. ויש שצדדו שפסולה לה, כי מאחר שנאמר בעדות החודש "משפט"[167], כדיני נפשות היא שעדות מיוחדת פסולה להם[168].

בדיני ממונות

עדות מיוחדת בדיני-ממונות*, אמר רב נחמן - וי"ג רב יהודה[169], בשם שמואל[170], וי"ג רבא[171] - שהיא כשרה[172], שנאמר: לא יומת על פי עד אחד[173] - ומכתוב זה למדו שעדות מיוחדת פסולה[174] - בדיני-נפשות* הוא שאינה כשרה, אבל בדיני ממונות כשרה[175]. ויש מן הראשונים שכתבו שאמוראים חלוקים בדבר, ודעת רב זוטרא - וי"ג רב חסדא[176] - שעדות מיוחדת פסולה גם בדיני ממונות[177]. ומהם יש שכתבו, שלדעת ר' יהושע בן קרחה, הסובר שמצרפים עדי שני מעשים לחייב בדיני ממונות[178] - והלכה כמותו, לדעתם[179] - הכל מודים שעדות מיוחדת כשרה - כי אפילו אם אין עדיה מצטרפים לעדות אחת, מכל מקום עדותם מתקבלת כעדי שני מעשים המצטרפים לחייב[180] - ורק לדעת חכמים, הסוברים שצריך בדיני ממונות שיראו שני העדים כאחד[181], נחלקו האמוראים אם עדות מיוחדת בדיני ממונות חשובה כעדים הרואים כאחד[182]. להלכה הורו ראשונים שעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות[183], ויש מן הראשונים שהורו להלכה שעדות מיוחדת פסולה גם בדיני ממונות[184].

הטעם שאין דיני ממונות כדיני נפשות

בדעת רב נחמן הדורש מ"לא יומת" וגו' שעדות מיוחדת פסולה בדיני-נפשות* וכשרה בדיני-ממונות*[185], פירשו ראשונים שאף על פי שאמר הכתוב: משפט אחד יהיה לכם[186], להשוות דיני נפשות ודיני ממונות[187], עדות מיוחדת אינה בכלל, שהרי נתמעטה מ"לא יומת" וגו' וגילה בה הכתוב שפסולה בדיני נפשות דוקא[188]. ואף על פי שהכתוב "לא יומתו אבות על בנים"[189] דרשו ממנו לפסול עדות קרובים גם בדיני ממונות, משום "משפט אחד"[190], ולא נתמעטו דיני ממונות מ"לא יומתו", פירשו ראשונים שהכתוב "לא יומת על פי עד אחד" ודאי אינו עוסק בדיני ממונות, שהרי עד אחד מועיל בדיני ממונות, לחייב שבועה[191], ולפיכך אף פסול עדות מיוחדת הנלמד מאותו כתוב לא נאמר אלא על דיני נפשות[192], וכתבו אחרונים בדעתם, שאף קרקעות - ושטרות[193] - שאין בהן שבועה[194], עדות מיוחדת כשרה בהן[195], כי לאחר שלמדו שעדות מיוחדת כשרה לדיני ממונות שיש בהם שבועה, שוב יש ללמוד מ"משפט אחד" להשוות דיני ממונות עצמם, ולא לחלק בהם בין מטלטלים לקרקעות[196]. ויש שכתבו שכיון שנכפלה מיתה בכתוב, שנאמר: על פי שנים עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד[197], והיה די לכתוב "לא על פי עד אחד", למדו למעט עדות ממון[198]. ויש שכתבו טעם אחר לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות, שבדיני נפשות אין חיוב המיתה חל על הנידון עד שיחייבוהו בית-דין* על פי שני עדים[199], נמצא שכל שאין העדים יודעים זה בזה, שאינם יודעים שיש שני עדים המעידים בדבר, אינם מעידים על חיוב אלא על מעשה בלבד, ועדות כגון זו שאינה על החיוב עצמו פסלה תורה, אבל בדיני ממונות חייב הנידון ממון גם קודם שחייבוהו בית דין[200], ונמצא שגם כשאין העדים יודעים זה בזה הם מעידים על חיוב, ולפיכך עדותם מתקבלת ואינה פסולה משום "משפט אחד", שהרי עדות כגון זו שהיא על החיוב עצמו גם בדיני נפשות לא נפסלה[201]. ויש שכתבו טעם נוסף לחלק, כי דוקא בדיני נפשות, אפילו אם יודע בית דין שאמת העידו אינו רשאי להרוג על פיהם, שאין הורגים אלא על פי עדים כשרים[202], ובזה נפסלה עדות מיוחדת, אבל בדיני ממונות לא הוצרכו העדים אלא לבירור האמת[203], וכיון שיש שני עדים המאמתים את הדבר ובית דין יודע שאמת העידו, מה איכפת לי שאין עדותם חשובה עדות[204].

להחזיק כפרן

עדות מיוחדת, לסוברים שהיא כשרה בדיני ממונות[205], מועילה לחייב אדם מפני שהחזק-כפרן*, כגון הטוען לחבירו מנה מניתיך - בהלואה - והלה טוען לא היו דברים מעולם, ועדים מעידים שראו אותו מבחוץ - ולא שמעו לצורך מה מנה לו את הכסף - שחייב ואינו נאמן לטעון שקיבל את הכסף לפירעון חוב, מפני שהוחזק כפרן[206], אפילו בעדות מיוחדת חייב[207], ואף על פי שאילו העיד כל אחד מן העדים על מנה אחר לא היו מצטרפים לחייב, גם לסוברים שעדי הלואה אחר הלואה מחייבים[208], לסוברים כן[209], כיון שראו שניהם עדות אחת מצטרפים[210].

בהעדאת עדים במקצת

עדות מיוחדת, לסוברים שהיא כשרה בדיני ממונות, כתבו אחרונים שמחייבים על פיה שבועת מודה-במקצת* משום העדאת עדים במקצת[211], כגון שתבע מחבירו מאתיים וחייבוהו מנה על פי עדות מיוחדת, חייב שבועה על השאר משום העדאת עדים במקצת[212], ואף לסוברים בעדי שני מעשים, לדעתם שאין מחייבים על פיהם קנס[213], שאין מחייבים על פיהם שבועה משום העדאת עדים במקצת, כי העדאת עדים במקצת למדוה בקל-וחומר* מפיו שאינו מחייבו קנס[214], וכל שאין העדים ראויים לחייב קנס אינם בדין העדאת עדים במקצת[215], כתבו אחרונים שעדות מיוחדת, לדעתם שמחייבים על פיה קנס[216], מחייבים על פיה שבועה משום העדאת עדים במקצת[217]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם, לדעתם שאין מחייבים קנס בעדות מיוחדת[218], שעדות מיוחדת אינה מחייבת שבועה בדין העדאת עדים במקצת[219].

בקנס

לחייב קנס*, יש מן האחרונים שכתבו שאין עדות מיוחדת מתקבלת[220], שהרי אינה מתקבלת בדיני אישות, לסוברים כן[221], והוא הדין בקנס[222], ועדות על קנס כדיני נפשות היא שאין עדות מיוחדת מתקבלת בהם[223]. ויש חולקים, שאף לסוברים שעדות מיוחדת אינה מתקבלת בדיני אישות, היינו משום שדיני אישות שייכים בדיני נפשות[224], אבל קנס שאינו שייך בדיני נפשות כדיני ממונות הוא ועדות מיוחדת מתקבלת בו[225], ואפילו אם אין מחייבים קנס על פי עדי שני מעשים[226], היינו משום שאינם מעידים על מעשה אחד שיחייבו עליו בית דין קנס[227], אבל עדות מיוחדת שמעידים בה שני העדים על מעשה אחד, מחייבים על פיהם קנס[228]. ויש אחרונים שצדדו - לדעתם שטעם כשרותה של עדות מיוחדת לדיני-ממונות* מפני שחל החיוב על הנידון בלא עדותם ונמצא שהם מעידים על חיוב[229] - שכיון שחיוב קנס אינו חל אלא משחייבוהו בית דין על פי עדים[230], אין עדות מיוחדת כשרה לו[231]. ויש מהאחרונים שחילקו, שקנס שיש עמו ממון - כגון תשלומי כפל בגניבה שהם באים עם הקרן[232] - כדיני ממונות הוא ועדות מיוחדת כשרה בו, וקנס שאין עמו ממון אינו כדיני ממונות ועדות מיוחדת פסולה בו[233].

נמצא אחד קרוב או פסול

עדות מיוחדת, מאחר שהיא מתקבלת בדיני-ממונות*[234], יש ראשונים שכתבו שהיא פוסלת בדיני ממונות, שאף עדים שלא ראו את העדות כאחד, מאחר שהם מעידים על מעשה אחד, הם חשובים כעדות אחת לענין שאם נמצא מהם אחד קרוב או פסול נפסלת כל העדות[235], ואף על פי שבדיני נפשות עדים שלא ראו את העדות כאחד אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין האחרים נפסלים[236], פירשו אחרונים שקולו חומרו וחומרו קולו, וכשם השהעדים מצטרפים בכשרותם כך הם מצטרפים בפסלותם, ולכן בדיני נפשות שאין העדות מתקבלת עד שיראו כאחד[237], גם לענין הפסול בנמצא אחד מהם קרוב או פסול צריך שתהיה ראייה כאחד, אבל בדיני ממונות שעדות מיוחדת כשרה, גם כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול מתבטלת עדות הכשרים[238]. ויש ראשונים שכתבו שגם בדיני ממונות, עדות מיוחדת שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול, אין האחרים נפסלים[239], ופירשו אחרונים שכיון שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות, גם בדיני ממונות אין כח לפסול בעדות מיוחדת לפסול את הכשרים[240].

צירוף שני מעשים

בדיני נפשות

עדי שני מעשים אינם מצטרפים לחייב בדיני-נפשות*, שאם העידו עליו שני עדים בשתי עבירות שחייבים עליהן מיתה, וכל אחד מהם ראה אותו עובר על האחת ולא ראה אותו עובר על האחרת, אינם מצטרפים לחייבו[241], שכן דרשו במכילתא, היה אחד מעידו שהוא עובד לחמה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהא חייב, תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג[242], שנים מעידין בו שחילל את השבת, אחד מעיד שליקט תינים ואחד מעיד שליקט ענבים, אחד מעיד שליקט שחורות ואחד מעיד שליקט לבנות, יכול הואיל וחלל זה שבת מכל מקום יבוא ויהרג, תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג[243], ופירשו ראשונים שזו מצות לא-תעשה*, שלא יחתך גדר העונש אלא על פי עדים שידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק ובלא דמיון כלל[244], ובכללה, שלא להרוג על פי עדי שתי עבירות[245]. ויש ראשונים שכתבו, שדרשת המכילתא אסמכתא* היא, ופסולם של עדי שתי עבירות בדיני נפשות הוא בכלל מה שפסלה תורה עדות מיוחדת בדיני נפשות מן הכתוב: לא יומת על פי עד אחד[246], ואפילו כשראו העדים מעשה אחד כל שלא ראוהו זה עם זה פסולים[247], וכל שכן שעדי שני מעשים אינם מצטרפים[248]. ומן האחרונים יש שכתבו שאף על פי שיש לפסול עדי שתי עבירות בקל-וחומר* מפסול עדות מיוחדת, מכל מקום מלתא-דאתיא-בקל-וחומר-טרח-וכתב-לה-קרא*, ודרשו כן גם מהכתוב "ונקי וצדיק אל תהרג"[249].

במנין המצוות

הלאו שלא להרוג על פי עדי שני מעשים, הנלמד מן הכתוב: ונקי וצדיק את תהרג[250], לסוברים כן[251], נמנה במנין-המצוות*[252].

חסרון נאמנות

הפסול של עדי שני מעשים להצטרף בדיני-נפשות*, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהוא שונה מפסול עדות מיוחדת[253], שעדות מיוחדת מאחר שראו שני עדיה אותו מעשה אין חסרון בנאמנות עדותם, אלא גזרת-הכתוב* היא שלא להרוג על פיה[254], אבל עדי שני מעשים שלא ראו שניהם אותו מעשה, יש חסרון בנאמנותם, ולמדנו מהכתוב שאין די בנאמנות עדותם לדון דיני נפשות על פיה[255]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שגם עדי שני מעשים אין חסרון בנאמנותם, ופסולם בדיני נפשות היא גזירת הכתוב כמו עדות מיוחדת[256]. ויש שכתבו טעם הפסול של עדי שני מעשים בדיני נפשות, שאין בית דין גומרים דין מיתה אלא על מעשה מבורר, ואין די שנתברר בפניהם שעבר הנידון עבירה שחייבים עליה מיתה, ועדי שני מעשים, אף על פי שלדברי שניהם עבר הנידון עבירה שחייבים עליה מיתה, מכל מקום על כל מעשה עבירה אין מעיד אלא אחד מהם, לפיכך אין עדותם מצטרפת[257].

עדים שנגמר דינו למיתה

אפילו מעיד כל אחד מהעדים שכבר נגמר דינו של פלוני למיתה בבית דין פלוני, שאין בית דין צריכים ליצור חיוב מיתה על פי עדותם, מכל מקום כיון שמעיד כל אחד מהם על מעשה אחר, ויש בכך חסרון בנאמנותם[258], כתבו אחרונים שאין עדותם מצטרפת להורגו[259].

להציל ממיתה

עדי שני מעשים הבאים להציל מדיני נפשות, יש אחרונים שכתבו שמצטרפים[260], שאפילו בדיני נפשות כשרים עדי שני מעשים כשאינם באים להרוג את הנפש[261]. ויש אחרונים שנראה מדבריהם שהצלה מדיני נפשות היא בכלל דיני נפשות שעדי שני מעשים פסולים להם[262].

להכנסה לכיפה

עדות שני מעשים, שאינה מצטרפת לחייב בדיני נפשות[263], אם מצטרפת בהורג נפש לכונסו על פיה לכפה*, כדין הורג נפש שנתבררה רציחתו בעדות מיוחדת שכונסים אותו לכיפה[264], נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו בדעת ראשונים שאין כונסים לכיפה על פי עדי שני מעשים[265], שהרי עדי שני מעשים אינם מצטרפים בדיני נפשות מפני שיש חסרון בנאמנותם[266], ולכן גם לענין הכנסה לכיפה אין להאמינם[267], ויש שכתבו בדעת ראשונים שכונסים לכיפה על פי עדי שני מעשים[268], שעדות המועילה בדיני ממונות, לסוברים כן[269], דיה כדי לכנוס על פיה לכיפה[270].

לחייב גלות

עדי שני מעשים לחייב גלות, כתבו אחרונים שאינם מצטרפים, כי דין גלות כדיני נפשות[271], וכיון שעדי שני מעשים אינם מצטרפים בעדות נפשות מחמת חסרון בנאמנותם[272], אין לדון על פיהם דיני גלות שהם כדיני נפשות[273].

בדיני מלקות

עדי שתי עבירות שחייבים עליהן מלקות*, כתבו אחרונים שאינם מצטרפים[274], כי דין מלקות כדיני נפשות[275], ומאחר שפסול עדי שני מעשים הוא חסרון בנאמנות העדות[276], אין לחייב על פיה מלקות[277]. ויש שכתבו, לדעתם שפסול עדי שני מעשים בדיני נפשות הוא מפני שאין המעשה עצמו מתברר על פיהם[278], שכיון שגם מלקות אין לחייב אלא על מעשה מבורר אין עדי שני מעשים מצטרפים לחייבם[279]. ויש אחרונים שהסתפקו אם מחייבים מלקות על פי עדי שתי עבירות[280].

בדיני ממונות

עדי שני מעשים בדיני-ממונות* - כגון שהעיד כל אחד מהם על מעשה נפרד המחייב את פלוני לשלם לפלוני מנה[281] - אם מצטרפים, נחלקו תנאים: תנא קמא אומר, לעולם אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד - ולא כשראה זה מה שלא ראה זה[282] - ור' יהושע בן קרחה אומר, אפילו בזה אחר זה[283]. טעם מחלוקתם, פירשו בתלמוד מסברא או מדרשת הכתובים, מסברא, שכיון שהמנה שמעיד עליו זה אין מעיד עליו זה, סובר תנא קמא שאין העדים מצטרפים - שאין כאן עדות שלימה על מנה אחד[284], ולדעתו אחר המנה אנו הולכים ונמצא שאין שני עדים על מנה אחד[285] - ור' יהושע בן קרחה סובר שכיון ששניהם על מנה כל שהוא הם מעידים - שהרי בין לדברי זה ובין לדברי זה הוא חייב ליתן לו מנה[286], ולפי עדות שניהם מנה הוא נושה בו[287], ואחר הנתבע אנו הולכים, לדעתו, ושניהם מעידים שהוא חייב לפחות מנה[288] - הרי אלו מצטרפים לחייב מנה[289], ומדרשת הכתובים, שנאמר: והוא עד[290], והיינו שנים, שכל מקום שנאמר בתורה "עד" ולא פירט הכתוב "עד אחד" הרי כאן שני עדים[291], וסובר תנא קמא שהוציאם הכתוב בלשון "עד" לומר שצריך שיראו שניהם כאחד, ור' יהושע בן קרחה סובר, נאמר: והוא עד או ראה או ידע[292], מכל מקום[293], ואפילו ראו זה אחר זה[294].

מדין תורה או מדבריהם

נאמנותה של עדות המצורפת מעדי שני מעשים בדיני ממונות, לסוברים כן[295], כתבו אחרונים שהיא מן התורה[296]. ויש מן האחרונים שצדדו שעדי שני מעשים אינם מצטרפים מן התורה, אפילו בדיני ממונות, ורק מחמת חשש שלא תנעל דלת בפני לווים, הכשירוה חכמים מדבריהם[297].

טעם הצירוף

עדות המצורפת מעדי שני מעשים בדיני ממונות, שהיא מתקבלת לגבי החיוב היוצא מדברי שניהם, לסוברים כן[298], אף על פי שאינה מתקבלת לגבי כל מעשה מהמעשים שהעדים מעידים עליו, שאין עליו אלא עד אחד[299], כתבו ראשונים הטעם שגם עד אחד חזקתו שאינו משקר, אלא שאין מוציאים ממון על פיו מחמת חשש רחוק שמא הוא משקר, וכשבא עד שני ומעיד, אף על פי שהעיד על מנה אחר, מכל מקום סייע לראשון בחיובו, על כן בגילוי מועט כזה מחזיקים את האחד בכשרות וסר מעליו החשש הרחוק שהוא משקר, ומחייבים מנה שהעיד עליו האחד מפני שנעשה השני סניף לסלק מעליו את חשש השקר[300]. ומן האחרונים יש שביארו הטעם מפני שמה שדנים בית-דין* דיני ממונות על פי שני עדים אינו משום שהאמת מתבררת לבית דין דוקא על פי שנים, אלא משום שידיעת העדים מצטרפת לידיעת הבית דין והם מחייבים על פיה, כי דין התורה שידונו על פי שני עדים המקיימים את הדבר[301], ונמצא לפי זה שידיעת כל עד יש בה קיום חצי העדות, ובהצטרפות שניהם, אף על פי שאינם מעידים על מעשה אחד, נשלמת עדות שלימה ומחייבים על פיה[302]. ויש שכתבו הטעם, שכל שני עדים אין חושדים שמשקר אלא אחד מהם, ולכן מאמינים לעדים בכל חיוב שכדי לפטור את הנידון ממנו נצטרך לומר שמשקרים שניהם[303].

קרקעות ומטלטלים

באופן שנחלקו בו תנא קמא ור' יהושע בן קרחה[304], נחלקו אמוראים: רב אבא בשם רב הונא בשם רב אמר, וכן שנה רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא - ברייתות בסדר נזיקין שהיה שונה האמורא קרנא[305] - מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות קרקעות, ולא נחלקו אלא בעדות מטלטלים[306], ופירשו ראשונים שעדות קרקעות היינו כגון שהעיד כל אחד מהם בפני הודה לו שקרקע זו שלו היא[307], שהקרקע מוטלת בפנינו ושניהם מעידים עליה[308], וכיון שכשהם מעידים יודעים שניהם שעל דבר אחד הם מעידים, אף על פי שבראייתם לא ידעו זה מזה, הרי עדותם בכלל "והוא עד"[309], ואינה כעדות מטלטלים - שהעיד כל אחד מהם בפני הלוהו מנה[310] - שאין עדות שלימה לא על זה ולא על זה[311], ודעת ר' חייא בר אבין בשם עולא, וכן דעת ר' זירא בשם רב, שחולקים חכמים על ר' יהושע בן קרחה אף בעדות קרקעות[312]. וכן נחלקו אמוראים להלכה: ר' חייא בר אבין אמר בשם רב, וכן אמר רב יוסף בשם עולא, הלכה שעדי שני מעשים מצטרפים בין בקרקעות ובין במטלטלים, ור' חייא בר אבין אמר בשם עולא, וכן אמרו חכמים הבאים ממחוזא מדברי ר' זירא בשם רב - וי"ג שכן דעת רבה[313] - הלכה שעדי שני מעשים מצטרפים בקרקעות אבל לא במטלטלים[314], ויש שכתבו בדעת אמוראים שעדי שני מעשים אינם מצטרפים כלל[315].

שני מעשים במטלטלים

עדי שני מעשים במטלטלים - שנחלקו בהם חכמים על ר' יהושע בן קרחה לדברי הכל[316], ויש סוברים שהלכה בהם כחכמים שאין העדים מצטרפים[317] - היינו עדים המעידים כל אחד על מעשה המחייב ממון אחר[318], כגון עדי הלואה אחר הלואה[319], שהעיד כל אחד מהם בפני הלוהו פלוני לפלוני מנה[320], שמנה שראה זה לא ראה זה[321], או עדי הלואה אחר הודאה[322], שהעיד האחד בפני הודה פלוני לפלוני באחד בשבת על מנה והעיד השני בפני הלוהו בשני בשבת מנה[323], שכל אחד מנה אחר הוא[324], ומכל מקום שניהם על מנה הם מעידים[325], אבל עדים המעידים על שני מעשים המחייבים את אותו ממון, דין עדותם כדין עדות קרקעות[326] - שעדיה מעידים על אותה קרקע[327], ומודים בה חכמים שהעדים מצטרפים, לסוברים כן[328], והלכה בה שמצטרפים, גם לסוברים שאין הלכה כר' יהושע בן קרחה בעדות מטלטלים[329] - והיינו כגון עדי הודאה אחר הודאה[330], שהעיד כל אחד מהם בפני הודה פלוני לפלוני על מנה[331], שיש לומר שעל מנה אחד הם מעידים[332], וכגון שאמר בהודאתו בפני העד השני, המנה שאני מודה בו בפניך הודיתי בו בפני פלוני[333] - העד הראשון[334] - שאם לא כן שמא המנה שהודה בו בפני זה אינו המנה שהודה בו בפני זה[335], והמוציא-מחברו-עליו-הראיה*[336], וכמו כן חזר ואמר בפני העד הראשון, המנה שהודיתי בו בפניך הודיתי בו בפני פלוני[337] - העד השני - שאם לא כן נמצא שאין הראשון יודע שעל מנה אחד הם מעידים[338], ואין זה בכלל הכתוב: והוא עד[339], שלמדו ממנו - לסוברים כן[340] - שצריך שיעידו שניהם כאחד[341], או עדי הודאה אחר הלואה[342], שאמר האחד בפני הלוה פלוני לפלוני באחד בשבת מנה ואמר חבירו בפני הודה לו בשני בשבת על מנה[343], וכגון שאמר בהודאתו בפני העד השני, המנה שאני מודה בו בפניך הלויתיו לו בפני העד הראשון, וחזר ואמר בפני העד הראשון, המנה שהלויתי בפניך הודיתי בו בפני העד השני[344]. ונחלקו אמוראים להלכה: דעת רב - וי"ג רבה[345] - שעדי הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה מצטרפים, אבל עדי הלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה אינם מצטרפים, ודעת נהרדעי, שבין עדי הודאה אחר הלואה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלואה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה, מצטרפים[346], ויש שכתבו בדעת אמוראים שאפילו עדי הודאה אחר הודאה אינם מצטרפים[347]. והורו ראשונים להלכה כנהרדעי[348]. ויש ראשונים שהורו שאפילו עדי הודאה אחר הודאה אינם מצטרפים[349].

כשהתביעה סותרת את אחד העדים

עדי שני מעשים המצטרפים לחייב ממון - לסוברים כן[350] - כתבו ראשונים שהם דוקא כשאפשר לפי תביעת התובע ששניהם דוברים אמת, אבל אם עד אחד אומר ביום ראשון הלוהו מנה ועד שני אומר בשני הלוהו מנה והתובע מודה שלא הלוהו אלא בראשון, אינם מצטרפים לחייב, שהודאת-בעל-דין* כמאה עדים[351], והרי הודה התובע שעדות השני שקר ואינה מחייבת[352]. ואפילו לא הודה בפירוש שלא הלוהו בשני, אלא שתבעו על הלואה שביום ראשון לבד, כתבו ראשונים שאין העדים מצטרפים לחייב, שהרי זה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שפטור אף מדמי שעורים מפני שהוא כמודה שלא הלוהו אלא חטים[353], ואף כאן כשתבע שהלוהו ביום ראשון הרי הוא כמודה שלא הלוהו ביום שני, והודאתו שוה יותר ממאה עדים, וכל שכן שהיא שוה יותר מעד אחד ומבטלת את עדותו של העד המעיד שהלוהו ביום שני[354]. ואפילו לא הודה התובע על עדות מסויימת מביניהן ששקר היא, אלא הודה רק שאין לו אצל הנתבע אלא מנה - או תבעו מנה אחד, שהוא כמודה שלא הלוהו יותר[355] - והעדים מעידים כל אחד על מנה אחר, כל שאי אפשר להשוות את עדותם שעל אותו מנה הם מעידים, מאחר שמתברר מהודאת התובע שאחד מהם מעיד שקר, אין מחייבים על פיהם מנה[356]. עדי הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה, כתבו ראשונים שמצטרפים - לסוברים כן[357] - אפילו כשלא היתה התביעה אלא על מנה אחד, שהרי אפשר ששניהם מעידים על אותו מנה ואין התובע מכחיש את אחד מהם[358], ומכל מקום נראה מדברי ראשונים שאם הזכיר התובע את זמן ההלואה או ההודאה שהוא תובע, ולא את ההלואה או ההודאה שבזמן אחר, אין העדים מצטרפים, שלגבי מה שלא תבע הרי זה כטענו חטים והודה לו בשעורים שפטור על השעורים, ולפיכך אין לחייבו על פי העד המעיד על מה שלא תבע[359], אמנם עדי הלואה אחר הודאה כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינם מצטרפים אלא כשהיתה התביעה על שני מנים[360]. ויש שכתבו שנראה מדברי ראשונים שאפילו עדי הלואה אחר הודאה מצטרפים גם כשלא היתה התביעה אלא על מנה אחד, כי יש לומר שכבר היה מחזר ללוות ממנו והודה לו בפני העד הראשון קודם שלוה ממנו בפני העד השני, ונמצא שמעידים שניהם על מנה אחד ואין התובע מכחיש את אחד מהם[361]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שאפילו עדי הודאה אחר הודאה אינם מצטרפים אלא כשהיתה התביעה על שני מנים ולא כשתבעו מנה אחד[362], וביארו אחרונים שכל שיש לפרש שעל שני מנים הודו, מאחר שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*, מפרשים כן, ונמצא התובע מכחיש את אחד העדים ואינם נאמנים[363].

עדי שני חפצים

עדי שני חפצי מטלטלים אם מצטרפים לחייב כאחד מהם, כגון עד אחד מעידו שהתחייב לו חבית של יין ביום ראשון ועד שני מעידו שהתחייב חבית של שמן ביום שני, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש אומרים שמצטרפים - כל שהתובע תובעו בשתיהן[364] - לחייב באחת מהן[365]. ויש אומרים שאף על פי שאינם מצטרפים לחייב באחד מן החפצים, מכל מקום מצטרפים לחייב בדמי אחד מהם, שכל תביעת חפץ נכללת בה תביעה גם על דמי החפץ[366], שאם לא יתן לו את החפץ יתחייב לשלם דמיו, ולכן כשאי אפשר לצרף את עדות שני העדים על תביעת החפץ עצמו, כי אינם מעידים על אותו החפץ, היא מצטרפת על תביעת הדמים[367]. ויש ראשונים אומרים שעדי שני חפצים אינם מצטרפים לחייבו באחד מהם[368], שהרי אם יתן לו חבית של שמן לא יפטר מחיוב היין, וכן להיפך, ונמצא שאין שני העדים מעידים על חיוב אחד[369]. ואפילו מעיד עד אחד על מנה, ועד אחד על חפץ שוה מנה, כתבו ראשונים שכיון שאין שני העדים מעידים על חיובים שוים אינם מצטרפים[370]. הסכים התובע להיפרע תמורת החפצים בדמים, נראה מדברי ראשונים שעדי שני החפצים מצטרפים לחייב כדמי אחד מהם[371], וכן אם הסכים התובע להיפרע יין תמורת שמן ולהיפך, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שהעדים מצטרפים לחייב כאחד מהם[372]. על הסוברים שאינם מצטרפים מפני שהמחילה אינה מועילה בעל כרחו של הנתבע, ע"ע מחילה[373].

עדי שני תנאים

עדים המעידים כל אחד על תנאי* אחר שנעשה במקח, שאם לא יתקיים התנאי יתבטל המקח, יש אחרונים סוברים שהם מצטרפים לבטל את המקח כל שלא יתקיים אף אחד מן התנאים, ככל עדי שני מעשים בדיני ממונות שמצטרפים לסוברים כן[374]. ויש אחרונים שכתבו שאינם מצטרפים, ומפרשים כן אותה ששנינו שעדים המעידים כל אחד על תנאי אחר בגירושין אינם מצטרפים לבטל את הגט[375] - לדעתם שעדי שני מעשים באישות מצטרפים כעדי שני מעשים בדיני ממונות[376] - כי מאחר שהתנאי אינו חובה על מי שהוא מוטל עליו, אלא שקיום המקח, או הגירושין, תלוי בקיום התנאי, וקיום תנאי אחד לא יועיל לקיים את המקח לדברי העד שהיה במקח תנאי אחר, נמצא שאין צירוף בין העדים[377]. עבר זמן קיום התנאים ולא התקיימו, שלדברי שני העדים המקח בטל, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמכל מקום, מאחר שלא הצטרפו העדים בעדותם על התנאים לא התבטל המקח[378]. ויש אחרונים שכתבו שמאחר שאי אפשר עוד לקיים את התנאים, נמצא שעדי שני התנאים מעידים על ביטול המקח, ולפיכך מצטרפים שניהם והמקח בטל[379].

עדי מעשים המבטלים זה את זה

עדי שני מעשים המבטלים זה את זה, כתבו ראשונים שאינם מצטרפים, כגון שהעיד האחד, בפני ובפני עד אחר שכבר מת נתן לו דבר במתנה בניסן, והעיד חבירו, בפני ובפני עד אחר שכבר מת נתן לו את אותו הדבר במתנה בתשרי, מאחר שהמעשה השני מביניהם מבטל את הראשון - שהנותן דבר לחבירו וחזר ונתנו לו, כל שאין בנתינה השניה תוספת על הראשונה הרי שיש בה הוכחה שהתבטלה הנתינה הראשונה[380] - ועל המעשה השני לבדו אין לפנינו אלא עד אחד, אינם מצטרפים[381]. ופירשו אחרונים שהדבר דומה לעדי שני מעשים כשהודה התובע שלא היה אלא אחד מהם, שאינם מצטרפים לסוברים כן[382], ואף כאן, כיון שמקבל המתנה מודה שאי אפשר שתהיינה שתי העדויות אמת, שעדות השני מכחישה את הראשון, וכן עדות הראשון מכחישה את השני, אי אפשר לצרפן[383]. וכן עדי חזקת שלש שנים במקום שרגילים לזרוע שנה ולהוביר שנה, שאין חזקה אלא כשזרע והוביר לסירוגין, לסוברים כן[384], והעיד האחד שהחזיק בשנים אג"ה, וחבירו שהחזיק בשנים בד"ו, כתבו ראשונים שמטעם זה אינם מצטרפים, כי אי אפשר שתהיינה שתי העדויות אמת, שאם כן נמצא שהחזיק בקרקע שנים רצופות ואין לו חזקה[385]. ויש חולקים בעדי מתנה אחר מתנה וסוברים שעדי שני המעשים מצטרפים[386], ופירשו אחרונים בדעתם, שכיון שהעדויות עצמן אינן סותרות, ואפשר ששתיהן אמת[387], אף על פי שהמעשים סותרים זה את זה, שאם קיבל בתשרי התבטלה המתנה שניתנה בניסן, מכל מקום מאחר שבין לדברי עד זה ובין לדברי עד זה מתשרי ואילך המתנה קיימת, מצטרפת עדותם שנתן או בניסן או בתשרי[388]. ויש שכתבו שאם היו עדי המתנה הראשונה קיימים בשעת המתנה השניה, הרי שהעדויות סותרות ואין מצרפים אותן, אבל אם מת אחד מן הראשונים קודם המתנה השניה, יש לומר שנתן שנית כדי שיהיו עדים על המתנה, ואין עדויות אלו סותרות ולפיכך מצרפים אותן[389]. על הסוברים שאין כלל סתירה בין שתי עדויות בעל פה שנתן בפניהם, ע"ע מקח וממכר.

עדי קידושין לשני אנשים

עדים שמעיד כל אחד מהם שהתקדשה האשה לאדם אחר - ובזמן אחר, שאין עדותם סותרת - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינם מצטרפים לאסור את האשה לעלמא כאשת-איש*, שהרי לדברי כל עד היא מקודשת לאדם אחר, ואם ימות אותו אדם או יגרשנה תהיה מותרת, ונמצא שאין שניהם מעידים על דבר אחד[390]. וביארו אחרונים, שאף על פי שאפשר לחלק את העדות, ולומר שכל זמן שלא מת אחד מהם או גירשה, שלדברי שני העדים היא חשובה אשת איש, תהיה האשה אסורה לעלמא, ואם ימות אחד מהם או יגרשנה, ששוב אינה אשת איש אלא לדברי עד אחד, תחזור להיות מותרת, אין אומרים כן, שאין מצרפים שני עדים אלא כשאפשר לקבל את דבריהם לגמרי[391]. ויש אחרונים שנראה מדבריהם שעדים שמעיד כל אחד מהם שנתקדשה האשה לאדם אחר, מצטרפים לאוסרה לעלמא[392].

הרשאה

עדי שני מעשים לשני בני אדם, שמעיד האחד שהנתבע חייב מנה לראובן ומעיד השני שהוא חייב מנה לשמעון, יש שכתבו שיכולים בעלי הדין ליתן הרשאה* זה לזה ולצרף את העדים ולגבות מנה על פיהם[393]. על הסוברים שאינם יכולים להרשות זה לזה מפני שכל אחד מהם אינו יכול להוציא את הכסף בדיינים, ע"ע הרשאה[394].

על עדים שנחקרה עדותם בבית דין

עד אחד המעיד על מעשה המחייב מנה, ועד שני המעיד שבפניו נחקרה בבית דין עדות המחייבת מנה, כתבו ראשונים שאינם מצטרפים לחייב, כי העד המעיד על העדות שנחקרה אינו יודע שהעידו אמת[395]. ובביאור דבריהם כתבו אחרונים, שכיון שעדי שני מעשים המחייבים מנה אינם נאמנים על המעשה שהעיד עליו כל אחד מהם, אלא על שעבוד המנה שמעידים עליו שניהם[396], אין לחייב על פיהם אלא כששניהם מעידים על החיוב, אבל עד המעיד על עדות שנחקרה ואינו יודע את החיוב אינו יכול להצטרף[397]. ויש שביארו באופן אחר, לדעתם שצירוף עדי שני מעשים הוא מפני שמתקיימת חצי עדות על ידי כל אחד מהם[398], שכיון שהעד המעיד על חקירת העדים בבית דין אינו מעיד על החיוב, אין חצי עדות על החיוב מתקיימת על ידו, ושוב אי אפשר לצרפם ולחייב[399]. העידו שני עדים שראה כל אחד מהם במועד אחר שנחקרה עדות בבית דין המחייבת מנה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמצטרפים לחייב[400], כי אף על פי שאין מתקיימת בעדותו של כל אחד מהם חצי עדות על החיוב, מתקיימת בה חצי עדות על כך שהתקבלה בבית דין עדות לחייב, ובצירוף שניהם מתקבלת עדות על כך שהתקבלה עדות בבית דין, ושוב אפשר לחייב על פיה[401].

צירוף חיוב שחל לאחר העדות

עדי שני מעשים, שהעיד אחד מהם על המעשה שאירע בפניו קודם שחל החיוב מחמת המעשה שמעיד עליו השני, צידדו אחרונים שאינם מצטרפים, כי מאחר שבשעה שהעיד הראשון לא היה לתובע כנגד הנתבע אלא עד אחד, קם דינא[402], והוסרה נאמנות העד, ושוב אי אפשר לחייב בצירוף שני העדים יחד[403].

עדי שני מעשי פרעון

עדי שני מעשי פרעון, כתבו ראשונים שמצטרפים לפטור ממלוה בשטר, כעדי הלואה אחר הלואה שמצטרפים לחייב לסוברים כן[404], וכן עדי שתי הודאות על מעשה פרעון מצטרפים[405], וכן אם העיד אחד שפרע בפניו וחבירו מעיד שהודה בפניו שפרע, מצטרפים[406]. ומן האחרונים יש שצדדו שעדי שני מעשי פרעון אינם מצטרפים לפטור, שלא אמרו שמצרפים עדי שני מעשים אלא כשכל אחד מהם ראוי לחייב שבועת-עד-אחד* מן התורה, שנמצאת עדות כל אחד מהם מתקבלת לענין ממון, שאם לא ישבע הנתבע יתחייב לשלם[407], ובצירוף שניהם יש על חיוב הממון עדות שלימה, אבל עדי פרעון שאין מחייבים על פי כל אחד מהם שבועת עד אחד מן התורה - שאין שבועה מן התורה ליטול[408] - אין עדות כל אחד מהם מתקבלת והרי הוא כמי שלא העיד, לפיכך אי אפשר לצרפם לעדות שלימה[409].

בנזיקין

עדי שני מעשי נזיקין*, נראה מדברי אחרונים שמצטרפים לחייב, ככל עדי שני מעשים בדיני ממונות[410].

בקנס

עדי שני מעשים בחיוב קנס*, יש אחרונים סוברים שמצטרפים לחייב, כשאר דיני ממונות[411]. ויש אחרונים חולקים, שעדי שני מעשים אינם מצטרפים לחייב קנס על פיהם[412], ואפילו אם עדות מיוחדת מחייבים על פיה קנס[413], כתבו אחרונים שעדי שני מעשים אין מחייבים קנס על פיהם, וכן עד אחד המעיד על קנס וחבירו מעיד על ממון, אינם מצטרפים[414], כי כל שאין שני עדים על המעשה המחייב קנס, מאחר שאין בית דין יכולים לחייב עליו, ואין חיוב קנס אלא על ידי בית דין[415], אין בו חיוב כלל[416], וכיון שאין חיוב על כל מעשה, לא תועיל הצטרפות עדי שני מעשים לחייב[417]. ויש שדחו דבריהם, שחיוב קנס חל מחמת המעשה המחייב את הקנס גם כאשר אין שני עדים שיכולים לברר את החיוב בבית דין, רק שבית דין אינם יכולים לכוף תשלום הקנס שלא על פי עדים, ולכן כל שעל ידי צירוף העדים התברר החיוב די בכך לחייב[418].

להחזיק כפרן

עדי שני מעשים, יש ראשונים סוברים שאינם מצטרפים לחייב אדם מפני שהחזק-כפרן*, כגון האומר לחבירו מעות מניתיך, בהלואה, ואמר הנתבע לא היו דברים מעולם, ועדי שני מעשים מעידים שקיבל ממנו מעות ואינם יודעים שבהלואה קיבלם, לא הוחזק כפרן ויכול לטעון שקיבל את המעות בפרעון או במתנה[419]. וביארו אחרונים בדעתם, שכיון שעדי שני מעשים אינם נאמנים על המעשה, אלא על החיוב בלבד[420], כל שלא ראו אלא מעשה ואינם יודעים שנתחייב בו אי אפשר לצרפם[421]. ויש ראשונים חולקים, שעדי שני מעשים מצטרפים להחזיק אדם כפרן[422].

עדויות בסכום שונה

עדי שני מעשים שהעיד האחד על מנה וחבירו על מאתיים, מצטרפים, לסוברים שעדי שני מעשים מצטרפים לחייב בדיני ממונות[423], ומחייבים על פיהם מנה, כפחות שבשניהם[424].

צירוף לחייב במותר

עדי שני מעשים שהצטרפו, לסוברים שעדי שני מעשים מצטרפים לחייב בדיני ממונות[425], וחייב על פיהם כפחות שבשניהם[426], ונותר מעדות האחד מה שלא חייבו על פיו, עד אחר שלא חייבו על פיו עדיין מצטרף עמו לחייב במותר, כגון שהעיד אחד על מאתיים וחבירו על שלש מאות, שחייבו מאתיים על פי שניהם, עד אחר המעיד על מאה מצטרף עם העד המעיד על שלש מאות, לחייב במאה שנותרה מעדותו[427]. אמנם שני עדים שהצטרף כל אחד מהם עם אחר לחייב כפחות שבשניהם ונותר מעדות שניהם מה שלא חייבו על פיהם, מאחר שחייבו כבר על פי כל אחד מהם בצירוף עד אחר, כתבו אחרונים בדעת ראשונים ששוב אינם מצטרפים יחד לחייב במותר, וכגון שהעיד עד אחד על מאתיים ושני על שלש מאות ושלישי על ארבע מאות ורביעי על חמש מאות, שחייבו מאתיים על פי עדי המאתיים והשלש מאות, וחייבו ארבע מאות על פי עדי הארבע מאות והחמש מאות, אין עדי השלש מאות והחמש מאות מצטרפים לחייב יחד במאה שנותרה מעדות כל אחד מהם, כי כבר הצטרף כל אחד מהם בעדותו עם עד אחר ושוב אין לצרפם[428]. ויש ראשונים חולקים, שגם עדים שהצטרף כל אחד מהם חוזרים ומצרפים אותם לחייב במותר, ולפיכך עדי השלש מאות והחמש מאות מצטרפים לחייב שוב מאה[429].

שבועת עד אחד מלבד הממון

עדי שני מעשים שהצטרפו לעדות אחת וחייבו על פיהם, כתבו ראשונים ששוב אין מחייבים שבועת-עד-אחד* על פי אחד מהם[430], שהרי כבר שילם הנתבע על פיו[431], וכן עדי שני מעשי פרעון, שהצטרפו לפטור ממלוה בשטר, אין מחייבים עוד שבועת עד אחד על פי אחד מהם כשתובע הלוה בחזרה את הפרעון העודף, שאחר שכבר עשה כל אחד עדותו במה שראה ונתקבלה עדותו לפטור, אי אפשר עוד להשביע על פיו[432]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמחייבים גם שבועת עד אחד[433]. ויש מן האחרונים שכתבו שאמוראים חלוקים בדבר, דעת רב פפא שעדים שהצטרפו לחייב ממון משביעים על פי אחד מהם, ודעת רב שישא שאף על פי שמשביעים על פיו אם נותר מעדותו מה שלא חייבו על פי שניהם[434], מכל מקום על מה שחייבו על פי שניהם אין משביעים[435].

כשהתובע אינו רוצה בצירוף

רצה התובע שלא לצרף עדי שני מעשים לעדות אחת, אלא שישבע הנתבע שבועת-עד-אחד* כנגד כל אחד מן העדים - שעד אחד מחייב שבועה[436] - כתבו ראשונים שרשאי[437], ומן האחרונים יש שכתבו טעם הדבר, שכיון שהתובע צועק שהנתבע חייב לו שני מנים, וברצונו להטיל עליו שבועה על כל עד, מי ימחה בידו, ועוד כתבו, לסוברים שהצטרפות עדי שני מעשים לחייב היא מדברי סופרים[438], שכיון שיכול התובע לומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים*, שומעים לו[439]. על הסוברים שאין להשביע נגד עדי שני מעשים כי יתברר שנשבע שבועת-שקר*, ע"ע שבועת שקר[440].

שבועת עד אחד על הנותר

עדי שני מעשים שחייבו על פיהם כפחות שבשניהם[441], ונותר מעדותו של האחד מה שלא חייבו על פיו, כגון שהעיד אחד על מנה וחבירו על מאתיים וחייבו על פיהם מנה, שנותר מנה שמעיד עליו אחד העדים ולא חייבו על פיו, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאין מחייבים את הנתבע להשבע על הנותר שבועת-עד-אחד*[442], שעד המחייב ממון על ידי צירוף אינו מביאו עוד גם לידי חיוב שבועה[443], שאי אפשר להשתמש בחצי העדות לממון ובחציה לשבועה[444], כי אם ישבע להכחיש את העד תהיה כל עדותו מוכחשת, שאין להאמינו בשבועה לחצאין, וכיון שכבר צירפו את עדות העד לחייבו במנה שוב אין מוסרים לנתבע שבועה להכחישו[445]. ויש שהסתפקו בדעת ראשונים אם עד שהצטרף לחייב מחייבים על פיו שבועת עד אחד על הנותר[446]. ומן האחרונים יש שכתבו שמחייבים שבועת עד אחד על הנותר[447].

לאחר שבועת עד אחד

עדי שני מעשים שכבר חייבו בית דין שבועת-עד-אחד* על פי אחד מהם, ונשבע הנתבע להכחישו, כתבו ראשונים ואחרונים שאינם מצטרפים לחייב ממון[448], שהואיל ונשבע הנתבע, נפטר מעדותו של העד שנשבע כנגדו, ושוב אין לצרף את עדותו עם עדות על מעשה אחר ולחייב[449], שלאחר שנשבע בעל הדין להכחיש את העד, בטלה עדותו, כי האמינה תורה לשבועה כנגד עד-אחד*, ולפיכך אי אפשר עוד לצרפה עם עדותו של עד אחר[450]. ומהם יש שכתבו שאף בעדי שני מעשי זנות, שמצטרפים לאסור את האשה על בעלה, לסוברים כן[451], אם הכחישה האשה את אחד העדים קודם שבא העד השני, אינם מצטרפים, שכיון שעד אחד בהכחשה, ואפילו בהכחשת הנידון - בדבר שאין בו שבועה - אינו כלום[452], בטלה עדות הראשון, ושוב אין לצרף את עדותו עם עדות על מעשה אחר ולאסור[453]. ויש אחרונים שכתבו שעדי שני מעשים מצטרפים לחייב ממון גם לאחר שהכחיש הנתבע בשבועה את אחד מהם, שלא האמינה התורה בשבועה אלא שלא לחייב על פי עדותו של עד אחד, אבל משנתברר החיוב בצירוף עדותם של שני עדים שוב אין השבועה מועילה לפטור[454].

בדין העדאת עדים במקצת

עדי שני מעשים שחייבו על פיהם מקצת מתביעת התובע - כגון התובע את חבירו שלשה מנים והעידו שני עדים כל אחד על מנה אחר, שחייבו על פיהם מנה מתוך השנים, ונותר המנה השלישי שלא העידו עליו - נראה מדברי ראשונים ואחרונים שמחייבים על השאר שבועת מודה-במקצת*, כדין העדאת עדים במקצת שמחייבת שבועה[455], כי לאחר שהצטרפה עדות שני עדים לחייב במקצת התביעה, חייב הנתבע שבועה על הנשאר[456]. ויש אחרונים שכתבו בדעת ראשונים שעדי שני מעשים אינם מחייבים שבועה על השאר בדין העדאת עדים במקצת[457], כי לאחר שחייבו ממון על פי צירופם אין מחייבים על פיהם שבועה[458]. ומכל מקום כתבו בדעת ראשונים שעדי הודאה אחר הודאה, שאפשר שמעידים שניהם על מנה אחד[459], מצטרפים לחייב על השאר בשבועה כדין העדאת עדים במקצת[460]. ויש אחרונים שכתבו טעם אחר שעדי שני מעשים אינם מחייבים שבועה משום העדאת עדים במקצת, כי לא למדו שהעדאת עדים מחייבת שבועה על השאר, אלא בקל-וחומר* מפיו שאינו מחייבו קנס[461], ועדי שני מעשים, מאחר שאינם מחייבים קנס, לדעתם[462], אף שבועה מחמת העדאת עדים אינם מחייבים[463], מהם יש סוברים שאף עדי הודאה אחר הודאה, שאפשר שמעידים שניהם על מעשה אחד, מכל מקום מאחר שאין מחייבים על פיהם קנס, אין מחייבים על פיהם שבועה מחמת העדאת עדים במקצת[464], ומהם סוברים שעדי הודאה אחר הודאה מחייבים על פיהם שבועה מחמת העדאת עדים במקצת, כי מה שאין מחייבים על פיהם קנס, לדעתם, הוא מפני שהודאה אינה מחייבת בקנס, שהמודה בקנס פטור[465], ואילו היתה הודאה מחייבת בקנס היו עדי הודאה אחר הודאה מצטרפים לחייב[466], ולפיכך כשמעידים על ממון, שהודאה מחייבת בו[467], מועילה עדותם לחייב בשבועה משום העדאת עדים במקצת[468]. ויש שכתבו טעם אחר שעדי שני מעשים אינם מחייבים שבועה מחמת העדאת עדים במקצת, כי נאמנות עדי שני מעשים היא מדבריהם, לסוברים כן[469], ודי בכך שמחייבים על פיה, ואין להוסיף שתחייב משום כך גם בשבועה[470]. ויש שכתבו טעם אחר, שכיון שלמדו דין העדאת עדים במקצת בקל וחומר מפיו[471], הרי שהדין תלוי בנאמנות, שכיון שנתברר בעדות ברורה שהצדק עם התובע במקצת תביעתו, התחזקה התביעה לחייב שבועה על השאר, ועדי שני מעשים, מאחר שאינם נאמנים על הבירור, אלא דנים על פיהם מפני שהצטרפו לקיום הדבר, לדעתם[472], אין התביעה מתחזקת בעדותם ואינם מחייבת שבועה על השאר[473].

שבועת העדאת עדים במקצת מלבד הממון

עדי שני מעשים שהעידו זה על מנה וזה על מנה, וחייבו את הנתבע מנה על פיהם, אם משביעים אותו על המנה האחר, כדין העדאת עדים במקצת[474], נחלקו ראשונים: יש סוברים שמשביעים אותו[475], וכתבו אחרונים שאין שבועה זו דומה לשבועת-עד-אחד* שאין משביעים אותו, לסוברים כן[476], כי שבועה עד אחד שבאה להכחיש את העד סותרת היא את העדות, ולאחר שקיבלו את עדות העד לחייב בצירוף עם אחר אי אפשר להשביע כנגדו ולסתור את עדותו[477], אבל שבועה משום העדאת עדים במקצת, שאינה באה להכחיש את העד, אינה סותרת את העדות, ולכן אפשר להשביע בה גם לאחר שחייבו על פי העד[478]. ויש סוברים שאין משביעים על המנה האחר שבועה מחמת העדאת עדים במקצת[479].

בהכחשת שני עדים

עדי שני מעשים, שמצטרפים בדיני ממונות לסוברים כן[480], שהוכחשו על ידי עדים המכחישים את המעשים שהעידו עליהם - או מעשה אחד מהם - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שכיון שאין על כל מעשה אלא עד אחד, ושני עדים מכחישים אותו, עדות הראשונים מוכחשת בודאי[481], ולפיכך אפילו היו עדי שני המעשים עדי פרעון, שאם היתה עדותם מסופקת היה מעמידים ממון על חזקתו והיה הנתבע פטור[482], מאחר שעדותם מוכחשת בודאי חייב הנתבע לשלם[483]. ויש שכתבו טעם אחר שעדות עדי שני המעשים מוכחשת בודאי, כי לפי עדותם של המכחישים הרי שהעד שהוכחש על ידם העיד שקר, ונפסל לעדות מעתה[484], ובכך אין עדי שני המעשים מסייעים זה את זה לסתור את המכחישים, ומאחר שבעדות זו נפסל העד המוכחש לעדות לעולם, ודאי שאי אפשר להאמינו בה[485]. ויש שצדדו בדעת ראשונים שעדותם של עדי שני מעשים שהוכחשה על ידי שני עדים אינה מוכחשת בודאי[486].

בהכחשת עד אחד

עדי שני מעשים, שמצטרפים בדיני ממונות לסוברים כן[487], שעד אחד מכחיש את אחד מהם, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שעדותם מוכחשת[488], כי אף על פי שעדות שניהם מצטרפת לעדות אחת, מכל מקום לענין הכחשה עדות כל אחד מהם היא עדות של עד אחד, ודי בעד אחד להכחישה, ורק כששתי העדויות אינן מוכחשות הן מצטרפות לעדות אחת[489]. התקבלה עדותם של עדי שני המעשים בבית דין וחייבו על פיה, צדדו אחרונים שעד אחד אינו יכול להכחישה, כי מאחר שאמרה תורה שעדות שניהם מתקבלת כעדות של שנים, שוב אין עד אחד יכול להכחישה[490]. ויש שכתבו שכל שהעידו שניהם ואחר כך בא עד אחד להכחיש, מאחר שהצטרפה עדותם לחייב, קם דינא[491], ושוב אין בכח עד אחד להכחישה, ורק אם הוכחשה עדות אחד מהם קודם שהעיד השני, נעשית עדותו מוכחשת[492]. הכחשת עד אחד שאינה הכחשה, יש אחרונים שכתבו שהוא אפילו כשמעידים עדי שני המעשים על הלואה אחר הלואה, שאין עדות שניהם על ממון אחד[493], כי מאחר שמצטרפים עדי שני המעשים לעדות גמורה, אין עדותו של אחד מועילה לבטל את עדותם[494]. ויש שחילקו, שדוקא עדי הודאה אחר הודאה וכיוצא בזה, שדנים אותם כמעידים על ממון אחד[495], וכן עד קניית קרקע ועד חזקת שלש שנים, שמעידים שניהם על אותו ממון[496], לאחר שהעידו שניהם אין עד אחד יכול להכחיש את עדותם, אבל עדי הלואה אחר הלואה, וכיוצא בזה, שאין עדותם על ממון אחד, די בעד אחד להכחישה[497].

בחזקת שלש שנים

עדי שני מעשי חזקת-קרקעות* של שלש שנים[498] - שהעיד האחד בפני אכלה שלש שנים ראשונות של שמיטה והעיד חבירו בפני אכלה שלש שנים אחרונות של שמיטה[499] - הרי הם כעדי שני מעשים בדין קרקע[500], שמעידים שניהם על אותה הקרקע שהיא שלו[501], שאף כאן שניהם על אותה קרקע הם מעידים[502], ולפיכך לדעת הסוברים שעדי שני מעשים בקרקע מצטרפים[503], עדותם על החזקה מתקבלת[504]. וכן ששה עדים המעידים כל אחד על שנת חזקה, כתבו ראשונים שעדותם מצטרפת ועלתה לו חזקה[505], וכתבו אחרונים הטעם, שמצרפים שלשה עדים של שלש השנים אב"ג, שהם יחד כעד אחד המעיד על חזקה, וכמו כן מצרפים שלשה עדים של שלש השנים דה"ו, שהם כעד שני המעיד על חזקה, ונמצא שבצירוף שניהם יחד יש עדות על חזקה[506]. ויש שכתבו הטעם, לדעתם שצירוף עדי שני מעשים הוא מפני שאיננו חושדים במשקר אלא את אחד מהם[507], שכיון שמתוך שש השנים שהעידו עליהן העדים אי אפשר שלא החזיק המחזיק בקרקע שלש שנים רצופות אם לא ששני עדים משקרים, ולזה איננו חוששים, נמצאת טענת המערער מוכחשת מכח שני עדים[508]. העיד אחד על שלש השנים אג"ה, והעיד חבירו על שלש השנים בד"ו, במקום שרגילים שלא להוביר את הקרקע, שחזקה בדילוג אינה חזקה[509], כתבו ראשונים שמאחר שלא זה ולא זה מעידים על חזקה רצופה, אינם מצטרפים להעיד על חזקה[510]. וביארו אחרונים, שאף על פי שמתוך עדותם יש עד אחד על כל שנה, ואם היו ששה עדים המעידים על שש שנים היתה עדותם מצטרפת לחזקה[511], מכל מקום כיון שהם שני עדים, ואפילו אם נחשוד רק אחד מהם במשקר אין כאן חזקה, נמצא שאין המערער מוכחש משני עדים[512]. ויש שביארו שבששה עדים אפשר לצרף חזקת שלש שנים רצופות כשנקבל עדותו של אחד מכל שנים מהם, דהיינו הראשון עם הרביעי והשני עם החמישי והשלישי עם הששי, אבל בשני עדים המעידים כל אחד על שלש שנים שאינם רצופות, גם אם נקבל את עדותו של אחד מתוכם הרי שלדבריו לא היתה חזקה של שנים רצופות[513]. ויש שנראה מדבריהם, לדעתם שהצירוף בששה עדים הוא מפני שעדי שלש השנים אב"ג, ועדי שלש השנים דה"ו, הם כשני עדים המעידים כל אחד על חזקת שלש שנים רצופות[514], שכיון ששני עדים המעידים כל אחד על שלש שנים שאינם רצופות אי אפשר לצרף מהם שתי עדויות של עד אחד על חזקת שלש שנים רצופות, אינם מצטרפים להעיד על חזקה[515].

עד קנייה ועד חזקה

עד אחד המעיד על קניית קרקע, וחבירו מעיד שהחזיק הלוקח בקרקע שלש שנים, שהוא נאמן לומר שקנה אותה[516], כתבו ראשונים שמאחר שמעידים שניהם שהקרקע של הלוקח, הרי אלו מצטרפים[517].

לענין בכורה

עדי שני מעשים המעידים על אדם שהוא בכור הראוי לרשת פי שנים בנחלת אביו[518], כגון שהעיד כל אחד מהם ששמע בזמן אחר מפי אביו שאמר בני זה בכור, שנאמן האב בדין יכיר*[519] הרי הם כעדי שני מעשים בדין קרקע[520], שמעידים שניהם על אותה הקרקע שהיא שלו[521], שאף כאן שניהם על גוף אחד הם מעידים[522], ולפיכך לדעת הסוברים שעדי שני מעשים בקרקע מצטרפים[523], עדותם על הבכורה מתקבלת[524].

לפטור את גואל הדם

עדות שני מעשי רציחה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שדי בהם לפטור את גואל-הדם* אם הרג את הרוצח*[525].

בדיני אישות

עדי שני מעשים בדיני אישות, אם מצטרפים, נחלקו ראשונים ואחרונים[526]: א) יש מן הראשונים שכתבו שאינם מצטרפים[527], כפי שאינם מצטרפים בדיני נפשות[528], כי מאחר שדיני אישות שייכים בדיני נפשות דינם כדיני נפשות[529], ואף בזמן הזה, שאין דנים דיני נפשות[530], עדות השייכת לדיני נפשות בזמן שהיו דנים אותם, דינה כעדות נפשות[531], ומפרשים כן אותה ששנינו בדין יחוד אדם עם גרושתו - שחוששים בו שבעל לשם קידושין[532] - שאם העיד אחד שנתייחדו שחרית ואחד שנתייחדו ערבית אינם מצטרפים לחשוש לקידושין על פיהם[533], כי עדי שני מעשים בדיני אישות אינם מצטרפים[534]. ואף לסוברים שעדות מיוחדת, שפסולה בדיני נפשות[535], כשרה בדיני אישות[536], עדי שני מעשים כתבו אחרונים שפסולים בדיני אישות, כי עדות מיוחדת אין חסרון בנאמנותה, והיא פסולה בדיני נפשות מגזרת-הכתוב*[537], לפיכך אין הפסול נוהג אלא בדיני נפשות ממש ולא בדיני אישות[538], אבל עדי שני מעשים פסולים בדיני נפשות מחמת חסרון בנאמנותם, לסוברים כן[539], ופסול זה שייך גם בדיני אישות ששייכים בדיני נפשות[540]. ואף עדי שני מעשי גירושין, כתבו אחרונים לדעת ראשונים, שאינם מצטרפים, כשם שאינם מצטרפים בדיני נפשות[541]. ויש שחילקו בגירושין בין עדי כתיבת הגט לעדי המסירה, שעדי הכתיבה כיון שבלא המסירה אין דנים על פיהם שום דין בין איש לאשתו, אינם כעדי נפשות, ומצטרפים, אבל עדי המסירה מאחר שעדי אישות הם אינם מצטרפים[542]. וכן אותה ששנינו בשני עדים המעידים כל אחד על תנאי אחר שנעשה בגט, ולא התקיימו התנאים, שאינם מצטרפים לבטל את הגט[543], יש אחרונים שפירשו הטעם מפני שעדי שני מעשים אינם מצטרפים בדיני אישות[544]. וכן עדי שני מעשי זנות של אשה תחת בעלה - שאשה נאסרת לבעלה מחמתם[545] - כתבו אחרונים שאינם מצטרפים לאוסרה משום שאין מצרפים עדי שני מעשים בדיני אישות[546]. ויש חולקים, שאף אם דיני אישות כדיני נפשות, איסור אשה אינו בכלל דיני אישות, אלא כדין שאר איסורים שמצרפים בהם עדי שני מעשים, לדעתם[547], ולפיכך עדי שני מעשי כעור* - שאשה נאסרת מחמתם לנטען או לבעלה[548] - מצטרפים לאסור[549], וכן עדי שני מעשי זנות מצטרפים[550], וכן שני מעשי קינוי או סתירה - שאשה נעשית מחמתם סוטה*[551] - מצטרפים לאסור[552]. ויש שחילקו מטעם אחר, שאף על פי שעדי קידושין או גירושין כעדי נפשות הם, ואפילו בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות, היינו משום שכשישובו לדון דיני נפשות יוכלו לחייב מחמת הקידושין או הגירושין שהעידו עליהם, אבל עדי זנות לאסור אשה לבעלה, כשנעשתה הזנות בלא התראה* שאי אפשר לחייב עליה מיתה[553], אינם כעדי נפשות, ומצרפים בהם עדי שני מעשים כבדיני ממונות[554]. ויש מפרשים הטעם שעדי שני מעשים אינם מצטרפים בדיני אישות כעדי דיני ממונות, כי בדיני ממונות הקפידה התורה רק שנדע שהענין אמת, ולא הוצרכו עדים אלא כנגד השקרנים[555], ולכן די לצרף שני עדים המעידים על מנה כדי לחייבו מנה, אבל בדיני אישות הקפידה התורה על בירור בעדים[556], וכל שאין שני העדים מעידים על מעשה אחד אין זה בירור בעדים[557]. ויש שחילקו מטעם זה בין עדי קידושין וגירושין לעדי זנות, שזנות האוסרת את האשה על בעלה, אין צריכים בה אלא את בירור האמת, ולכן אפילו אם דינה כדיני נפשות, מאחר שנתבררה האמת על פי עדי שני המעשים די בכך לאסור, ודוקא קידושין וגירושין, מאחר שאינם חלים שלא בפני עדים[558], אפשר לומר שכיון שהם כדיני נפשות עדי שני מעשים אינם חשובים עדים לגביהם[559]. ב) ויש ראשונים ואחרונים חולקים, שעדי שני מעשים - לסוברים שמצטרפים בדיני ממונות[560] - מצטרפים בדיני אישות[561], ואף לסוברים שלענין דרישה-וחקירה* הושוו דיני אישות לדיני נפשות[562], כתבו אחרונים שהוא משום שמן התורה צריכים דרישה וחקירה גם בדיני ממונות, אלא שהקלו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לווים[563], ולפיכך דיני אישות שאין בהם חשש נעילת דלת אינם בכלל, וצריך בהם דרישה וחקירה, אבל עדי שני מעשים, שלא נפסלו מן התורה אלא בדיני נפשות[564], מצטרפים בדיני אישות[565], וכאותה שאמרו בשני עדים שאמר הבעל לכל אחד מהם בפני עצמו כתוב גט לאשתי, שלדברי ר' יהושע בן קרחה שמצרפים עדים בדיני ממונות אפילו כשראו בזה אחר זה[566], מצטרפים העדים לכתוב את הגט[567], שדיני אישות אינם כדיני נפשות[568], ואף עדי מסירה שמסר את הגט בפני כל אחד מהם בפני עצמו, כתבו ראשונים ואחרונים שמצטרפים[569]. וכן ביארו ראשונים בירושלמי, שעדי שני מעשי קינוי, או שני מעשי סתירה, מצטרפים כעדי שני מעשים בדיני ממונות[570]. וכן עדי שני מעשי כיעור, כתבו ראשונים שמצטרפים כעדי שני מעשים בדיני ממונות[571]. וכתבו אחרונים בדעתם שגם עדי שני מעשי זנות מצטרפים לאסור את האשה לבעלה כעדי שני מעשים בדיני ממונות[572]. והוא הדין שני מעשי יחוד שחוששים בו לקידושין, יש אחרונים שכתבו שמצטרפים לדעת ר' יהושע בן קרחה כעדי שני מעשים בדיני ממונות, ואותה ששנינו שאינם מצטרפים[573], דעת תנא קמא היא שעדי שני מעשים אף בדיני ממונות אינם מצטרפים[574]. ויש שפירשו שספק הוא בירושלמי, בעדי קינוי וסתירה, והוא הדין בעדי שאר דיני אישות, אם עדי שני מעשים מצטרפים בהם כבדיני ממונות[575]. ויש שכתבו, על פי ביאורם בירושלמי, שעדי שני מעשי קינוי מצטרפים, אבל עדי שני מעשי סתירה אינם מצטרפים, כי הסתירה מאחר שהיא אוסרת את האשה לבעלה דינה כדיני נפשות שעדי שני מעשים אינם מצטרפים בהם, אבל הקינוי שאינו אלא גורם שאם תיסתר האשה אחריו תיאסר לבעלה אינו אלא כדיני ממונות שעדי שני מעשים מצטרפים בהם[576]. ויש שחילקו מטעם אחר, שעדי שני מעשי סתירה שחוששים בהם לבעילה דומים הם לעדי שני מעשי יחוד שחוששים בהם לקידושין, שאף הם משום חשש בעילה[577], וכשם שעדי שני מעשי קידושין אינם מצטרפים, לדעתם[578], כן עדי שני מעשי סתירה אינם מצטרפים - וכן עדי שני מעשי כיעור אינם מצטרפים מאותו טעם[579] - אבל עדי שני מעשי קינוי שאינם מעידים על חשש בעילה אינם עדי נפשות ומצטרפים[580]. ויש שחילקו מטעם אחר, שהשקאת הסוטה, מאחר שהיא עלולה לגרום לה מיתה[581], דינה כדיני נפשות, ולפיכך אין עדי שני מעשי סתירה מצטרפים להשקותה, אבל עדי שני מעשי קינוי שאינם אלא גורמים שאם תיסתר האשה ישקו אותה, אינם חשובים כעדי נפשות[582]. ויש שכתבו שאפילו לסוברים שעדי שני מעשי קידושין או גירושין מצטרפים כעדי שני מעשים בדיני ממונות, עדי שני מעשי זנות, לאסור מחמתם את האשה לבעלה, אינם מצטרפים, כי עדי זנות עדי נפשות הם[583]. ויש מחלקים בין עדי קידושין לעדי גרושין, שעדי קידושין באים לאסור את האשה על אחרים, ועל כן הם נוגעים בדיני נפשות ואין עדי שני מעשים מצטרפים בהם, אבל עדי גרושין באים להתיר את האשה לאחרים, ולכן אינם נוגעים בדיני נפשות ועדי שני מעשים מצטרפים בהם[584], ויש שתמהו עליהם, שגם עדי גרושין נוגעים בדיני נפשות, שאם תתקדש האשה לאחר, ואחר כך ימות בעלה הראשון, אינה אסורה לאחרים אלא על פי עדות הגירושין שהיתה פנויה בשעת קידושי השני[585]. ויש שנראה מדבריהם להיפך, שעדי גירושין המתירים את האשה לאחרים עדי נפשות הם, כי התרת אשת-איש* לעלמא דיני נפשות היא, אבל עדי קידושין האוסרים את האשה לאחרים, אף על פי שיחייבו מחמתם מיתה לאחרים שיבואו עליה מכל מקום כיון שעכשיו אינם מעידים על נפשות אינם כעדי נפשות[586]. ומהם יש שכתבו שאף על פי שעדים המבררים מעשה קידושין אינם כעדי נפשות, מפני שאינם מעידים עכשיו על נפשות, ולפיכך מצרפים בהם עדי שני מעשים, מכל מקום העדים שהקידושין נעשו בפניהם, שבלעדיהם אין קידושין חלים[587], כעדי נפשות הם, כי חלות הקידושין היא הגורמת את חיוב המיתה לאשת איש שזינתה, ולכן עדי שני מעשי קידושין אינם מצטרפים שיחולו קידושין על ידם[588]. ויש שנראה מדבריהם שעדי שני מעשי קידושין מצטרפים, כעדי שני מעשים בשאר דיני אישות שמצטרפים לדעתם[589], אבל עדי יחוד שחוששים בו לקידושין אינם מצטרפים - כשנעשה כל אחד ממעשי היחוד בפני עד אחד - כי כיון שראו הבעל והאשה בכל אחד ממעשי היחוד שאין שם אלא עד אחד, לא היתה כוונתם לקידושין[590]. ויש שכתבו שאף עדי שני מעשי קידושין אינם מצטרפים מאותו טעם - כשנעשה כל אחד ממעשי הקידושין בפני עד אחד - כי כשראו הבעל והאשה עד אחד לא התכוונו לקידושין[591]. ויש שכתבו טעם אחר שעדי שני מעשי יחוד אינם מצטרפים, שכיון שהחשש לקידושין מחמת היחוד הוא משום שאין-אדם-עושה-בעילתו-בעילת-זנות*[592], ובשני מעשי יחוד - כשנעשה כל אחד מהם בפני עד אחד - היחוד הראשון בודאי בעילת זנות הוא, שהרי לא היה עליו אלא עד אחד, ואין קידושין בלא עדים[593], שוב אי אפשר ללמוד מצירוף שני העדים שנתקדשה[594]. ויש שכתבו טעם אחר שאף עדי שני מעשי קידושין אינם מצטרפים - כשנעשה כל אחד מהם בפני עד אחד - כי מאחר שאין קידושין בלא עדים[595], כשנעשה כל מעשה קידושין בפני עד אחד לא תפסו הקידושין, ואין שייך בזה צירוף[596], ומהם שכתבו שגם עדי מסירה של גט כן, וכשמסר בפני כל אחד מהם בפני עצמו אינם מצטרפים[597], ויש מהם שכתבו שעדי מסירה של גט אינם כן, ומצטרפים גם כשמסר בפני כל אחד מהם בפני עצמו[598], ותמהו אחרונים עליהם[599]. ויש שצידדו לחלק בקידושין, שאם העידו שני עדים על מעשה קידושין אחד, כגון שאמר בפני כל אחד מהם בפני עצמו התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, הרי זה כמו שנעשו הקידושין בפני שניהם ומצטרפים, אבל אם העידו על שני מעשי קידושין שונים, כגון שהעיד אחד על קידושי כסף והאחר על קידושי ביאה, והוא הדין כשהעידו על שני מעשי ביאה או שתי נתינות כסף, שאין קשר בין שניהם, מאחר שלא נעשה כל מעשה קידושין אלא בפני עד אחד, אינם מצטרפים[600]. ויש שכתבו, לפי גירסתם בירושלמי[601], שאף עדי שני מעשי קינוי אינם מצטרפים מאותו הטעם - כשנעשה כל אחד ממעשי הקינוי בפני עד אחד - כי קינוי שלא בפני עדים אינו קינוי, לסוברים כן[602], וכשנעשה כל אחד ממעשי הקינוי בפני עד אחד נמצא שלא היה קינוי כלל[603]. ויש שכתבו גם בעדי שני מעשי סתירה - לדעתם שסתירה שלא בפני עדים אינה אוסרת[604] - שאינם מצטרפים - כשנעשה כל אחד ממעשי הסתירה בפני עד אחד - מפני שכשהיה כל אחד ממעשי הסתירה בפני עד אחד נמצא שלא היתה סתירה האוסרת כלל[605]. ויש שחילקו בעדי שני מעשי סתירה, שכשבאים כדי להשקותה בהשקאת-סוטה* - שסתירה שלא בפי עדים אינה מביאה לידי השקאה[606] - אינם מצטרפים, וכשבאים לאוסרה על בעלה - לדעתם שסתירה שלא בפני עדים אוסרת[607] - מצטרפים כעדי שני מעשים בדיני ממונות[608]. ויש שכתבו טעם אחר שעדי שני מעשי קידושין אינם מצטרפים - כשנעשה כל אחד מהם בפני עד אחד - מפני שעדי שני מעשים מאמינים להם לענין שדברי אחד מהם אמת, וקידושין מאחר שאין חוששים להם כשלא נעשו בפני שני עדים[609], אי אפשר להכשירם על פי עדי שני מעשים שלא נשאר מהם אלא עד אחד[610]. העיד כל אחד מן העדים שנתקדשה האשה, או נתגרשה, בפניו ובפני עד אחר, שלדברי שניהם נעשו הקידושין או הגירושין בפני שנים, כתבו ראשונים - לדעתם שעדי שני מעשי קידושין או גירושין אינם מצטרפים מפני שכשנעשו בפני עד אחד אינם כלום[611] - שכיון שלדברי כל אחד מן העדים היו קידושין או גירושין בפני שנים, שהם קיימים, ועדי קידושין וגירושין אינם כעדי נפשות, מצטרפים להעיד[612]. ויש אחרונים שכתבו שעדי שני מעשי קידושין מצטרפים גם לסוברים שעדי קידושין כעדי דיני נפשות, וגם אם עדי שני מעשים בדיני ממונות אינם מצטרפים, כי כשמעידים שניהם על קידושין שנעשו בפני שנים הרי כאן שני עדים שאשה זו בחזקת מקודשת, והם כמעידים שניהם על דבר אחד, שמצטרפים[613]. ויש אחרונים חולקים, שעדי שני מעשי קידושין שנעשה כל אחד מהם בפני שנים אינם מצטרפים, גם לסוברים שעדי קידושין כעדי דיני ממונות, כי מאחר שאם נתקדשה במעשה הקידושין הראשון שוב אין מעשה הקידושין השני כלום, נמצא בודאי שאין עדות שני העדים אמת, ואי אפשר לצרפם[614]. מודעא* שמסר אדם לבטל גט, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו - לדעתם שעדי שני מעשים בדיני אישות כעדי שני מעשים בדיני ממונות[615] - שמועילה גם כשמסר בפני שני עדים זה שלא בפני זה[616].

להשקאת סוטה

השקאת-סוטה*, מאחר שהאשה עלולה למות על ידה[617], כתבו אחרונים שהיא כדיני נפשות שעדי שני מעשים אינם מצטרפים בהם[618], ולפיכך עדי שני מעשי ביאה של הבעל כדי לדעת שקדמה ביאת בעל לבועל - שבלא זה אינה שותה[619] - אינם מצטרפים להשקותה[620]. ויש אחרונים חולקים, שכיון שאין בית דין הורגים את האשה בידים, אין אלו דיני נפשות, ועדי שני מעשים מצטרפים בהם[621].

לקביעת גדלות

עדי שני מעשים בקביעת גדלות - כגון שהעיד עד אחד שראה שתי שערות, שהן סימן גדלות[622], בגבה, ועד אחר שראה שתי שערות בכרסה[623] - מאחר שמעידים שניהם על האדם שנעשה גדול, הרי הם כעדי שני מעשים בדין קרקע[624], שמעידים שניהם על אותה הקרקע שהיא שלו[625], ואף כאן שניהם על גוף אחד הם מעידים[626], ולפיכך לדעת הסוברים שעדי שני מעשים בקרקע מצטרפים[627], עדותם על הגדלות מתקבלת[628]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים שהעדות מתקבלת לחושבה גדולה לענין דיני-ממונות*, שעדי שני מעשים כשרים להם[629], אבל לענין דיני-נפשות* שעדי שני מעשים אינם כשרים להם[630], אין לחושבה גדולה על פי עדי שני מעשים[631]. ויש אחרונים חולקים וסוברים שכיון שאין העדים באים להעיד אלא על גדלותה, שוב מתקבלת עדותם לגבי כל דבר[632], שכיון שהכשרה תורה עדי שני מעשים בקביעת גדלות - שאינה דיני נפשות - מועילה קביעת הגדלות לגבי הכל[633], שהם אינם מעידים על המיתה אלא על הגדלות וחיוב העונשים בלבד, ולאחר שנתחזקה כגדולה על פיהם שוב חושבים אותה גדולה גם לדיני נפשות[634].

לפסול לעדות

עדי שתי עבירות שאדם נפסל מחמתן לעדות[635], כגון שהעיד אחד בפני גנב שעורים קלופים, והעיד אחר בפני גנב בפעם אחרת קת של רומח, מצטרפים לפסלו[636], שבין לדברי זה ובין לדברי זה גנב הוא[637]. ויש מן האחרונים שצדדו שעדי שתי עבירות הבאים לפסול אדם לעדות מכאן ולהבא אינם מצטרפים, ודוקא כשבאים לפסול מי שכבר העיד, מאחר שעל פי עדותם תתבטל עדותו והם כמעידים על ביטול העדות, מצטרפים[638]. ולאו דוקא כשהעידו עדי שתי העבירות על מין עבירה אחד מצטרפים לפסול, אלא אפילו העיד זה על עבירה אחת וחבירו על עבירה אחרת מצטרפים[639], והיינו אפילו כשהעיד האחד שגנב והעיד השני שהלוה בריבית[640]. ואפילו העיד האחד על עבירה שבין אדם לחבירו, כגון גניבה, והעיד השני על עבירה שבין אדם למקום, כגון חילול שבת, מצטרפים לפסול[641]. ויש ראשונים שכתבו שאין עדי שתי עבירות מצטרפים לפסול לעדות אלא כשמעידים שניהם על מין עבירה אחד, כגון שניהם בגזילה או שניהם בגניבה או שניהם בערוה[642]. עדי שני מעשים מועילים לפסול אדם לעדות גם כאשר עדותו נוגעת לדיני נפשות, שאין עדי שני מעשים מצטרפים בהם[643], כי מאחר שהעד נפסל לגבי ממון, שדיני ממונות עדי שני מעשים מצטרפים בהם[644], שוב פסול הוא לכל[645]. ויש שכתבו הטעם שנפסל לדיני נפשות, כי פסול אדם לעדות, אפילו לגבי דיני נפשות, אין בו צורך לבירור בעדים, אלא די בכל דרך שנדע שעבר העד עבירה הפוסלת אותו לעדות[646], ולכן גם עדי שני מעשים מצטרפים כי על ידי שניהם נודע לנו שעבר עבירה הפוסלת אותו לעדות[647]. ויש שנראה מדבריהם שעד שנפסל בעדי שתי עבירות פסול מלחייב בדיני נפשות, כי עדות שני מעשים מצטרפת להציל מדיני נפשות[648], אבל להציל מדיני נפשות יהיה העד כשר, כי עדות שני מעשים אינה מצטרפת כדי לחייב בדיני נפשות מחמתה[649]. קידש אדם אשה בפני עדים שנפסלו מחמת עדי שתי עבירות - ואין קידושין חלים אלא כשנעשו בפני שני עדים[650] - כתבו ראשונים ואחרונים שאין חוששים לקידושין[651]. ויש אחרונים שכתבו, לסוברים שצירוף עדי שני מעשים לעדות אחת הוא מדבריהם[652], שכיון שהעדים כשרים מן התורה ולא נפסלו אלא מדבריהם, חוששים בקידושין שנעשו בפניהם שחלו מן התורה[653]. על הצטרפות עד אחד עם אחר לפסול את הנתבע שנשבע להכחישו, ע"ע פסולי עדות.

לפסול שוחט

לפסול שוחט, בעדות שהוא חשוד* על הטריפות, שמעבירים אותו ממלאכתו[654], יש שכתבו שדי בעדי שני מעשים, וכשם שעדי שתי עבירות מצטרפים להחזיק אדם כחשוד לעדות[655], כן מצטרפים לעשותו חשוד בשחיטה[656]. ויש חולקים שאין לפסול בעדי שני מעשים[657].

להכשיר עד שעשה תשובה

עדי שני מעשי תשובה*, להכשיר אדם לאחר שהיה חשוד* לעדות[658], כתבו אחרונים שנאמנים להכשירו לדיני ממונות - ולדעתם שדיני אישות כדיני ממונות[659], מתירים על פי העד, כשהעיד בגירושין, אפילו אשת-איש* דאורייתא[660] - ולא לדיני נפשות[661].

צירוף בקיום שטרות

שטר שחתומים בו ארבעה עדים, ונתקיים בקיום-שטרות* על ידי שני עדים המעידים כל אחד על חתימת שנים מתוך העדים החתומים על השטר, כתבו ראשונים ואחרונים שמועיל לו הקיום, כי כל אחד מעדי הקיום מעיד שיש בשטר שתי חתימות כשרות של עדים, ובצירוף שניהם נתקיים השטר[662]. וכן אם נתקיים השטר על ידי ארבעה עדים המעידים כל אחד על חתימת אחד מתוך העדים החתומים על השטר, כתבו אחרונים שמועיל הקיום, כי כל שני עדים מצטרפים להעיד כעד אחד על שתי חתימות שהן כשרות, ונמצא שכולם יחד כשני עדים שכל אחד מהם מקיים שתי חתימות, ובצירופם נתקיים השטר[663]. ויש אחרונים חולקים, שאין מצרפים עדים בקיום שטרות, וכתבו משום כך ששטר שחתומים עליו שלשה עדים, ועד אחד מעיד על שתי חתימות וחבירו על אחת מתוך שתיהן ועל השלישית, אף על פי שלדברי שני עדי הקיום יש בשטר זה שתי חתימות כשרות, אין עדותם מצטרפת לקיים את השטר[664]. ופירשו אחרונים בדעתם, שכיון שאין עדי הקיום מעידים על החיוב, אלא על קיום השטר, ואין קיום בלא שני עדים, נמצא שעדותו של כל אחד מהם שאין עד נוסף המעיד כמותו אינה כלום, ואי אפשר לצרפה עם עדות אחרת לעדות שלימה[665].

צירוף בסתירת עדות

שטר שחתומים עליו שני עדים, ובא עד אחד לפסול את אחד מהם ובא חבירו לפסול את השני, כתבו ראשונים שכיון שלדברי כל אחד מהם השטר פסול, שהוא שטר שאין עליו אלא עד אחד, עדות שניהם מצטרפת לפסול את השטר[666].

לענין איסור והיתר

עדי שני מעשים לענין איסור והיתר, בדבר שצריך בו שני עדים - כגון שהעדות סותרת חזקת איסור או חזקת היתר[667] - כתבו אחרונים שמצטרפים[668]. וכן כתבו ראשונים בעדות על בכור-בהמה-טהורה* שנפל בו מום המתיר לשוחטו[669], לסוברים שאם אירע המום בבית כהן, שהוא חשוד להטיל מום בבכורות[670], צריך שיעידו שני עדים שנפל מאליו[671], שאם מעידים שני עדים שראה כל אחד מהם מום אחר שנפל בבכור מאליו, הרי הם כעדי שני מעשים בדין קרקע[672], שמעידים שניהם על אותה הקרקע שהיא שלו[673], שאף כאן שניהם על גוף אחד הם מעידים[674], ולפיכך לדעת הסוברים שעדי שני מעשים בקרקע מצטרפים[675], עדותם להתיר את הבכור מתקבלת[676]. ואף עדי שני מעשי כעור* - שאוסרים מחמת אשה לנטען או לבעלה[677] - או שני מעשי זנות - שאוסרים מחמתם אשה לבעלה[678] - יש סוברים שמצטרפים מפני שדנים אותם כדיני איסור והיתר שעדי שני מעשים מצטרפים בהם[679]. ויש אחרונים שכתבו שעדי שני מעשים באיסור והיתר אינם מצטרפים, שאין צירוף עדי שני מעשים אלא בדבר שמקיימים בית דין על פי העדים, שקיום הדבר תלוי בעדים, ולפיכך די בכך שעדות שניהם מצטרפת לעדות שלימה[680], אבל איסור והיתר, שהוא צריך בירור, אי אפשר לבררו בעדי שני מעשים שהרי אף אחד מהם אינו נאמן על המעשה שהוא מעיד עליו[681].

נמצא אחד קרוב או פסול

עדי שני מעשים בדיני ממונות, מאחר שעדותם מצטרפת לדון על פיה, לסוברים כן[682], כתבו אחרונים בדעת ראשונים - הסוברים בעדות מיוחדת, שכיון שהיא כשרה בדיני ממונות[683], אם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול נפסלים כולם[684] - שגם לענין הדין שאם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול עדות כולם נפסלת[685], חשובה עדות עדי שני המעשים עדות אחת, ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול נפסלת עדות כולם[686]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שעדי שני מעשים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אין עדות כולם נפסלת[687], וביארו שעדותם של עדי שני מעשים בדיני ממונות אינה חשובה עדות אחת, אלא שדנים על פיה משום שבדיני ממונות די ללמוד מתוך עדותם של שנים לחייב כאחד מהם ואין צריכים צירוף בין העדים כלל, ולכן אם נמצא אחד העדים קרוב או פסול אין עדות כולם נפסלת[688].

הערות שוליים

  1. ציון 19 ואילך.
  2. עי' ברייתא מכות ו ב וגמ' שם; רב זוטרא בר טוביא אמר רב (ובכת"י מינכן אינו בשם רב) מכות שם; רמב"ם עדות פ"ד ה"א. ועי' תוס' מכות שם ד"ה תניא, אם הדין מוכח מהמשנה שם.
  3. עי' מכות שם; רמב"ם שם.
  4. דברים יז ו.
  5. דברים שם.
  6. רב מכות שם. ובגי' כת"י מינכן: מאי אחד, מיוחד. ועי' ערל"נ סנהדרין ל א ד"ה בגמ' עד, שצידד שהדין תלוי במחלוקת אמוראים.
  7. משך חכמה דברים שם בד' הרמב"ם שבציון 17. ועי' או"ש עדות פ"ד ה"א. ועי' משך חכמה שם שצידד עוד שמחלוקת תנאים היא בספרי שופטים קנ, לגי' הגר"א שם, אם נדרש הכתוב לעדות מיוחדת או לדרשה אחרת.
  8. עי' או"ש דלהלן, ועי"ש הוכחתו.
  9. או"ש שם. וצ"ב, שהרי הכה זה וחזר והכה זה חייב לסוברים כן, עי' מכות טז א וע' התראת ספק: ספק באיסור, אע"פ שאין עדי שום מעשה מעידים על חיוב.
  10. דברים יז ו.
  11. עי' ציון 6. עי' רמב"ן ואחרונים דלהלן.
  12. רמב"ן בהשגות לסהמ"צ לרמב"ם שכחת הלאוים מ' ט.
  13. סהמ"צ לרמב"ם, ועי' זהר הרקיע לאוים אות כח ורי"פ פערלא על מנין המצוות לרס"ג ע' צז.
  14. ע"ע עד אחד.
  15. עי' סהמ"צ לרמב"ם שורש ז, וע"ע מנין המצוות.
  16. מג"א על הרמב"ן שם בד' הרמב"ם. ועי' החינוך מ' פב, שכלל פסול עדות מיוחדת בפרטי המצוה שלא לקבל עדי שני מעשים, עי' להלן: צירוף שני מעשים, ועי' מנ"ח שם שתמה.
  17. זהר הרקיע שם. ועי' משך חכמה שבציון 7 בד' הרמב"ם, שהפסול בעדות מיוחדת הוא מסברא, והדרשה שנויה במחלוקת או שהיא אסמכתא בלבד.
  18. ציון 244 ואילך.
  19. עי' ברייתא מכות ו ב וגמ' שם ורש"י שם ד"ה עדות.
  20. עי' ברייתא שם.
  21. עי' הלק"ט ח"ב סי' קמח.
  22. עי' הלק"ט שם וערל"נ מכות שם, בד' רבינו יונה ברכות נ א (לז ב).
  23. ע"ע נוגע.
  24. ע"ע הנ"ל וע' עדות.
  25. עי' שעורי ר"ש מכות שם (אות רצג).
  26. עי' לעיל.
  27. עי' תוס' מכות ו ב ד"ה ואחד, וכ"מ הראשונים והאחרונים בכל הסוגיא שם, עי' ציון 29 ואילך, ועי' ריטב"א דלהלן. ועי' משנה ברכות נ א וא"א (בוטשאטש) סי' קצה ד"ה ונראה.
  28. עי' ריטב"א מכות שם ד"ה מתני' היו לגבי צירוף שתי עדויות, ולכאו' ה"ה לגבי צירוף שני עדים.
  29. עי' תוס' מכות ו ב ד"ה או, שדי בכך לצירוף ע"י מתרה, וכ"ש צירוף שני עדים הרואים זה לזה, ועי"ש ד"ה הוא שהשוו דין צירוף ברואים זא"ז לצירוף ע"י מתרה.
  30. עי' רמב"ם עדות פ"ד ה"א, וכס"מ וקר"ס שם שכ"ה גי' הרמב"ם במכות שם וכגי' הסמ"ג ע' קט (ועי' קר"ס שם שאין הטעם מפני שאין שני עדים על כך שראה זה את זה, ועי' או"ש שם), ועי' דורש לציון סי' יג ד"ה יצא. ועי' ערל"נ מכות שם, שכ"ה לד' י"מ שבתוס' שם ד"ה הוא, ועי' ציון 34.
  31. כוס ישועות מכות שם. ועי' פרחי כהונה מכות שם.
  32. דעה ב' בתוס' מכות ו ב ד"ה הוא וד"ה אמר, בבי' דברי רבא שם; עי' רמב"ם עדות פ"ד ה"א (אמנם דעתו שצריך שיראו העדים את המתרה והמתרה אותם, עי' ציון 30 ועי' ערל"נ שבציון הבא), ועי' פיהמ"ש לרמב"ם מכות פ"א מ"י; ריא"ז מכות שם.
  33. עי' משנה מכות שם. תוס' שם. ועי' פיהמ"ש שם.
  34. יש מפרשים בתוס' שם ד"ה הוא (בצירוף שני כתי עדים, וה"ה). ועי' ערל"נ שם, שאף לדעה זו, אם המתרה רואה את העדים והם רואים אותו מצטרפים כולם, ובתוס' לא משמע כן.
  35. שיח יצחק מכות ו ב בד' תוס' שם ד"ה אלא, שאל"כ הרי אין צריכים כלל שיצרף המתרה את האחרים אלא די בצירופו עם כל אחד מהם שיהיו שני עדים, ועי"ש שביאר בזה דברי רבא שם. ולפ"ז לכאו' אין הצירוף משום שמקצת העדים רואים אלו את אלו, שהרי המתרה המצרפם אינו עד, וצ"ב. ופשוט לפ"ז שגם כשלא בא המתרה להעיד מצטרפים האחרים (ואינו דומה למה שאמרו תוס' שם לדעה א' שצריך שיהיה המתרה מן העדות, שבזה ודאי צריך שיבוא להעיד כפי שמוכח מדבריהם).
  36. בנין שלמה ח"ב או"ח סי' יז בד' הרמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ב שהביא דברי רבא בהתראה מפי עצמו וע"י שד לענין התראה ולא לענין צירוף.
  37. בנין שלמה שם, שלזה הוצרך צירוף האחרים ע"י המתרה ואין די במה שנצטרף הוא עם כל אחד מהם.
  38. עי' ציון 29 וציון 32.
  39. עי' תוס' דלהלן. והיינו שאם היו רואים את העדות היה די בעדותם, ועוד שהיתה ראייתם מצרפת את האחרים בלא ראיית המתרה, ועי' ריטב"א דלהלן.
  40. ריטב"א שם. וצ"ל שמצרפים את הגדת שאר העדים על כך שהיו במקום שהיה המתרה רואה אותו.
  41. תוס' מכות ו ב ד"ה או. ועי' או"ש עדות פ"ד ה"א, שתמה שהיא עדות על חצי-דבר, ע"ע, ועי"ש תירוצו, ושם שלד' הרמב"ם שם י"ל שאין עדות כזו מתקבלת.
  42. עי' ציונים הנ"ל.
  43. תוס' שם. ועי' זכרון יחזקאל עדות והזמה פ"ג שתמה, שאף בזה אין אלא עד אחד המעיד על צירופו של כל אחד מן העדים עם המתרה, ועי"ש תרוצו, וצ"ב.
  44. אביי מכות ו ב בבי' ברייתא דלהלן.
  45. רש"י שם ד"ה לבועל.
  46. ריטב"א שם.
  47. ע"ע ביאה: העראה, ושם ציון 54 ואילך.
  48. ר"ח מכות שם בבי' דברי אביי.
  49. ראמ"ה מכות שם. ועי' חי' הגרי"ז סוטה ב א שכן אמר חכם אחד לפני הגר"ח. ועי' ראמ"ה שם שהעיר על רש"י הנ"ל.
  50. עי' רמב"ם עדות פ"ד ה"א.
  51. כס"מ שם.
  52. ברייתא מכות שם; רמב"ם שם.
  53. ריטב"א שם. ועי' שו"ת תורת אמת סי' יז ד"ה ומלבד כל זה.
  54. עי' או"ש עדות שם.
  55. רמב"ם עדות פ"ד ה"א. ועי' כס"מ שם ושו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט ס"ק יב, בביאור המקור, ולד' ביה"ל שם הדין תלוי בלשונות הגמ' סנהדרין ל ב. ועי' כס"מ שם בביאור מה שצריך בי"ד אחד.
  56. עי' סנהדרין ל ב.
  57. ויקרא ה א. עי' סנהדרין שם ורש"י שם ד"ה כרבנן.
  58. עי' לעיל.
  59. קצה"ח סי' ל ס"ק ד.
  60. דברים יז ו.
  61. עי' ציון 6. עי' מגנזי הגר"ח סי' קיב.
  62. עי' הגר"ח שם.
  63. זכר יצחק ח"א סי' יח אות א. ועי' הפרדס שנה מה חוברת ו סי' מט, מר"א חזן. ועי' פרי"ד מכות ה ב ובמכריע ס' כה.
  64. עי' הגר"ח שם, ועי' ב"ק עד ב ותוס' שם ד"ה כי.
  65. רש"י סנהדרין פא ב ד"ה בעדות.
  66. יד רמה שם.
  67. רש"י שם.
  68. עי' שו"מ רביעאה ח"ג סי' קיח; עי' ערה"ש אה"ע סי' קלג ס"ה; עי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ה. ועי' ציון 255 ואילך.
  69. ר"ח מכות ו ב; יד רמה סנהדרין שם.
  70. עי' לעיל.
  71. עי' להלן.
  72. ע"ע כפה ציון 210 ואילך.
  73. רש"י סנהדרין פא ב ד"ה בעדות, וכע"ז ביד רמה שם, ועי' ציון 65 ואילך.
  74. ע"ע עדות, ועי' ירושלמי גיטין פ"א ה"א בכותב נכסיו לשנים והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה שכיון שבטלה עדותם על הקרובים בטלה על הרחוקים.
  75. אמרי בינה עדות סי' ה.
  76. עי' ציון 65 ואילך.
  77. עי' ציון 10 ואילך.
  78. ע"ע רוצח. אמרי בינה דלהלן, וע"ע אהדריה לאסורא קמא ציון 11 ואילך.
  79. אמרי בינה עדות סי' ה. ועי' בי"צ חו"מ סי' יב.
  80. עי' בי"צ וקוב"ש דלהלן.
  81. שו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' א ואה"ע ח"א סי' קלו ושם ח"ב סי' צג; עי' מ"ב סי' נא וכנה"ג חו"מ סי' ל הגב"י אות כז בדעתו, בעדי שני מעשים, וכ"ש עדות מיוחדת; קוב"ש ב"ב אות שכז; שיעורי ר' שמואל סנהדרין פא א (אות שפו) בד' כס"מ שבציון 89. ועי' בי"צ שם שכתב כן גם לגבי עדות הזמה, ועי' כנה"ג שם שחולק, שהרי בהזמה יש מיתה בעדים.
  82. עי' להלן: בדיני ממונות.
  83. קוב"ש שם.
  84. עי' שיעורי ר"ש שם שיש לחקור בכך.
  85. עי' ציון 65 ואילך, וציון 70 ואילך.
  86. שיעורי ר"ש שם.
  87. עי' כס"מ דלהלן בד' הרמב"ם וע"ע גואל הדם ציון 25 ואילך, ושם ציון 24 שי"ח.
  88. ע"ע גואל הדם.
  89. עי' רמב"ם רוצח פ"ו ה"ה וכס"מ שם בדעתו. ומ' שגם הראב"ד החולק שם בעד אחד מודה בעדות מיוחדת. וצ"ב ברוצח בשוגג בעדות מיוחדת אם גואל הדם נהרג עליו. ועי' ציון 81. ועי' שיעורי ר' שמואל מכות י ב (אות שסג) שדן אם יהרוג גואל הדם של הרוצח את גואל הדם שהרג את הרוצח, אם יחייבוהו מיתה ע"פ העדות המיוחדת שפטרה את גואל הדם הראשון ממיתה.
  90. עי' רמב"ם שם.
  91. עי' בי"צ חו"מ סי' יב.
  92. ע"ע רובע ונרבע וע' שור הנסקל.
  93. ע"ע הנ"ל.
  94. עי' לעיל.
  95. בעה"ת ש' לח ח"ג אות ד; עי' שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קה.
  96. או"ש עדות פ"ד ה"א בד' הרמב"ם שם (ותוס' שבציון 32).
  97. דברים יז ו.
  98. עי' ציון 6.
  99. או"ש שם.
  100. עי' ציון 201.
  101. או"ש שם.
  102. עי' ציון 65 ואילך.
  103. עי' שיעורי ר"ש מכות ו ב (אות רצב).
  104. ע"ע גואל הדם ציון 1 ואילך.
  105. עי' מל"מ מלכים פ"ט ה"ד, ועי' מנ"ח דלהלן בדעתו.
  106. עי' ציון 89.
  107. עי' מנ"ח מ' לד. ועי' שיעורי ר' שמואל שבציון 81.
  108. עי' לעיל.
  109. עי' ב"ק פו ב.
  110. גבו"א מכות ו ב. ועי' אחיעזר דלהלן.
  111. עי' ציון 65
  112. עי' אחיעזר ח"א סי' כה.
  113. עי' לעיל.
  114. עי' ב"ק פו ב.
  115. גבו"א מכות ו ב. ועי' שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות ב. ועי' אחיעזר דלהלן.
  116. עי' ציון 65
  117. עי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ז. ועי' חי' הגרי"ז סוטה ב א.
  118. תורת אמת סי' יז בד' הר"ן גיטין (לה ב); גבו"א מכות ו ב בד' תוס' שם ד"ה בדיני; שו"ת פני משה ח"א סי' פט ד"ה איברא; עי' נובי"ק סי' עב בד' הר"ן; המקנה קו"א סי' מב ס"ב בד' הר"ן; עי' דברי יחזקאל סי' לג אות ג.
  119. עי' ר"ן שם ואחרונים שבציון 118 בדעתו; ערה"ש אה"ע סי' מב ס"ל. ועי' ערה"ש שם שלמעשה יש להחמיר ולחוש לקידושין שנעשו בעדות מיוחדת.
  120. ע"ע אשת איש: איסורה לבעלה. ועי' ציון 527 ואילך באריכות על פרטי הדינים שבכלל דיני אישות לענין צירוף עדים.
  121. תורת אמת שם; שו"ת פני משה שם; עי' שו"ת רבינו חיים כהן דלהלן.
  122. גבו"א שם.
  123. עי' לעיל. עי' ר"ן שם.
  124. ע"ע עד אחד וע' שבועת עד אחד.
  125. דברים יז ו.
  126. עי' ציון 6.
  127. עי' ציון 192.
  128. עי' קידושין סה ב וע' עד אחד וע' קידושין. ערה"ש דלהלן.
  129. גבו"א שם בד' התוס'; שו"ת רבינו חיים כהן אה"ע סי' ט סוד"ה אומר; ערה"ש שם.
  130. עי' קידושין שם.
  131. עי' קידושין שם.
  132. ערה"ש שם.
  133. ע"ע כעור: לאוסרה על בעלה; לאוסרה על הנטען.
  134. ערה"ש שם.
  135. עי' להלן: בדיני ממונות. גבו"א שם ובשו"ת שאג"א הוספות סי' א (הובאה בשו"ת בית אפרים סי' מב); נוב"י שם, ועי' נובי"ת אה"ע סי' יג; אמרי בינה עדות סי' ו; שו"מ תנינא סי' נה; שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט; או"ש אישות פ"ט הט"ז; אחיעזר ח"א סי' כה אות ז. ועי' שו"מ רביעאה ח"ג סי' קיח, בהיתר עגונה על פי עדות מיוחדת במקום שצריך שני עדים.
  136. גבו"א ושאג"א שם.
  137. עי' ציון 198.
  138. גבו"א שם. ועי' מ"ב סי' נא.
  139. עי' סוטה ב ב, וש"נ.
  140. עי' ציון 283.
  141. עי' ציון 527.
  142. עי' קידושין סה ב.
  143. עי' ציון 239 ושו"מ דלהלן.
  144. שו"מ שם. ועי' אמרי בינה שם. ועי"ש שאע"פ שעל פי עדי קידושין ידונו דיני נפשות אם תיזנה, מאחר שעדות מיוחדת אמת היא יתקבלו העדים לידע שהיא מקודשת ואחר שתהיה מוחזקת במקודשת ידונו עפ"ז גם לענין מיתה.
  145. ע"ע סוטה וע' עד אחד.
  146. דברים יז ו.
  147. עי' ציון 6.
  148. נוב"י שם. ועי' אמרי בינה שם שדחה. ועי' נוב"י שם שלמד מכך להכשיר גם עדי שני מעשים, עי' להלן, וצ"ב.
  149. עי' ציון 65
  150. אחיעזר ח"א סי' כה אות ו.
  151. ציון 561 ואילך.
  152. ע"ע עד אחד.
  153. עי' לעיל.
  154. עי' להלן.
  155. עי' כתובות כו ב. ב"י חו"מ סי' ל ואה"ע סי' יא; עי' פהמ"ש להרמב"ם כתובות פ"ב מ"ח; עי' רמ"א חו"מ שם ו. ועי' שע"י שבציון 681, ונ' שמודה בעדות מיוחדת שלא ע"י צירוף שמתקבלת באיסור והיתר כבדיני ממונות.
  156. ע"ע תרומות ומעשרות.
  157. בני יעקב מאמר ז (קעד טור א).
  158. ע"ע חיבי מיתות בידי שמים: בתרומה וקדשים.
  159. בני יעקב שם.
  160. ע"ע כעור.
  161. ע"ע אשת איש: איסורה לבעלה.
  162. עי' ב"י שם ושם, ועי' ציון 549 ואילך. ועי' להלן לגבי עדות מיוחדת בדיני אישות.
  163. ע"ע תרומות ומעשרות.
  164. ע"ע הנ"ל.
  165. בני שמואל על הטור חו"מ סי' ל.
  166. עי' משנה ר"ה כב א ותוס' שם ב ד"ה וחד; דב"א מסגרת זהב לסי' לב. ועי' שקל הקודש קה"ח פ"ב ה"א וה"ז בביאור ההלכה.
  167. עי' סנהדרין יא ב.
  168. עי' לעיל. שו"מ חמישאה סי' ל. עי' מנ"ח מ' ד.
  169. ר"ח ורי"ף ורי"ד ורמב"ן ורא"ש מכות ו ב, והעיטור דלהלן. וכ"ג כת"י מינכן.
  170. העיטור קבלת העדות סא טור א
  171. ריא"ז בקונטרס הראיות מכות שם.
  172. מכות ו ב; עי' רמב"ם עדות פ"ד ה"ב, בעדי שני מעשים, וכ"ש עדות מיוחדת על מעשה אחד. ועי' רי"ף שם (ג ב) ורא"ש פ"א סי"ב וריטב"א ומאירי שם, שנ' מדבריהם שאין חולק בדבר. ועי' ריטב"א שם בשם ר"א אב"ד, שפי' שעדות מיוחדת בדיני ממונות אינה צריכה ריבוי, והוצרכו דברי רב נחמן לענין אחר.
  173. דברים יז ו.
  174. עי' ציון 6.
  175. מכות שם.
  176. כן גי' רי"ד וריא"ז דלהלן, וכן גי' הרמב"ן שם.
  177. עי' מכות שם ור"ח ורמב"ן וריא"ז שם.
  178. עי' ציון 324.
  179. עי' ציון 348.
  180. עי' ריא"ז דלהלן.
  181. עי' ציון 324.
  182. רמב"ן וריא"ז שם. ועי' ציון 207 ואילך, ועוד, נפק"מ שיש בכך שהיא עדות אחת גם לסוברים שעדי שני מעשים מצטרפים לחייב. ועי' תוספתא סנהדרין פ"א: אין עדותם של עדים מתקיימת אא"כ ראו זא"ז, ריב"ק אומר אפי' זה שלא כנגד זה, ועי' חס"ד שם שברייתא זו והברייתא שבציון 283 משלימות זו את זו, ונחלקו חכמים וריב"ק בדיני ממונות הן בצירופה של עדות מיוחדת והן בצירוף עדי שני מעשים, ועי' חזו"י לתוספתא שם שפי' באופ"א.
  183. רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם וטוש"ע חו"מ ל ו, בעדי שני מעשים, עי' ציון 348, ועי' סמ"ע שם ס"ק כ שכ"ש עדות מיוחדת.
  184. ר"ח שם, ועי"ש שכ"ש עדי שני מעשים פסולים, ועי' ציון 349.
  185. עי' לעיל.
  186. ויקרא כד כב.
  187. עי' סנהדרין כח א וע"ע דיני ממונות ציון 383.
  188. רמב"ן מכות שם
  189. דברים כד טז.
  190. עי' סנהדרין שם וע"ע פסולי עדות.
  191. ע"ע עד אחד וע' שבועת הדיינים.
  192. תוס' מכות ו ב ד"ה בדיני. ועי' שו"מ תנינא ח"א סי' נה, שכ' הטעם משום שכשהעד אינו נאמן לשבועה הרי הוא כמי שלא העיד כלל, ושוב אין לצרף עדותו עם עד אחר, ואף הגדה מחדש אינה מועילה, משום שאדם עשוי להחזיק דיבורו, או משום שלאחר שהיתה ההגדה הראשונה בפסול שוב אי אפשר לצרף, ועי' שו"מ רביעאה ח"ג סי' קיח, ועי' אמרי בינה עדות סי' ו שפי' באופ"א, שכיון שעדות מיוחדת אמת היא, עי' ציון 65 ואילך, עדיפה עדותם על עד אחד שאינו מוכחש בשבועה, שאומרים בו מתוך-שאינו-יכול-להשבע-משלם, לסוברים כן, ודנים על פיה לגמרי.
  193. נוב"י דלהלן.
  194. ע"ע קרקע וע' שבועת הדיינים.
  195. נובי"ק אה"ע סי' עב; חי' הרי"מ סנהדרין ל ב; אמרי בינה שם. ועי' שו"ת בי"צ תוכן הענינים חו"מ סי' א, שצידד שבקרקע עדות מיוחדת פסולה.
  196. חי' הרי"מ שם, ועי' נוב"י שם. ועי' אמרי בינה שם שפי' באופ"א.
  197. דברים יז ו.
  198. גבו"א מכות שם; ערל"נ שם.
  199. עי' או"ש דלהלן שהוכיח כן מערכין ו ב, שההורג את הנידון קודם גמ"ד נהרג עליו, ועי"ש הוכחות נוספות.
  200. או"ש דלהלן, שהרי אם לוה או הודה חייב גם אם לא העידו עליו בבי"ד, ועי' תוס' ב"ק עד א ד"ה דאכתי.
  201. או"ש עדות פ"ד ה"א.
  202. עי' תומים דלהלן שהוכיח כן מתוך שהודאת הנידון אינה מחייבת בדיני נפשות, וצ"ב.
  203. עי' קידושין סה ב.
  204. עי' תומים סי' ל ס"ק יא.
  205. עי' לעיל.
  206. עי' שבועות לד ב וע' החזק כפרן ציון 107 ואילך.
  207. מאירי מכות ו ב ובעה"ת שי"א ח"ב, בשם ראב"ד, שזה החידוש בגמ' מכות שם שעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות; סמ"ע סי' עט ס"ק י.
  208. עי' ציון 346.
  209. עי' ציון 419.
  210. שעורי ר"ש מכות שם (אות רצח) בבי' הראב"ד שם.
  211. ע"ע מודה במקצת.
  212. עי' סמ"ע שבציון 460 שמחייבים גם בעדי הודאה אחר הודאה, מפני שאפשר שמעידים על אותו מנה, וכ"ש עדות מיוחדת; נתה"מ סי' ל סק"ד.
  213. עי' ציון 414.
  214. ע"ע מודה במקצת.
  215. עי' ציון 463.
  216. עי' ציון 228.
  217. נתה"מ שם.
  218. עי' ציון 220.
  219. עי' ט"ז חו"מ סי' ל ס"ה וקצה"ח שם ס"ק ד בדעתו. ועי' תומים שם ס"ק ט, שחולק, שאף אם אין מחייבים קנס בעדות מיוחדת מ"מ מביאה לידי שבועת העדאת עדים במקצת, עי"ש הטעם.
  220. עי' ט"ז חו"מ סי' ל ס"ה וקצה"ח שם ס"ק ד בדעתו; עי' תומים שם ס"ק ט.
  221. עי' ציון 118.
  222. ט"ז שם.
  223. עי' לעיל. תומים שם.
  224. עי' ציון 123.
  225. קצה"ח שם.
  226. עי' ציון 414.
  227. עי' ציון 417.
  228. נתה"מ שם.
  229. עי' ציון 201.
  230. עי' או"ש דלהלן, וע"ע קנס.
  231. או"ש עדות פ"ד ה"א.
  232. ע"ע כפל.
  233. שו"מ תנינא ח"א סי' נה.
  234. עי' לעיל.
  235. ע"ע עדות. ר"א אב"ד הובא בריטב"א מכות ו ב; קצה"ח סי' לו ס"ק ב, ועי"ש שכ"כ בד' רש"י מכות ו ב ד"ה בדיני; עי' שעמ"ש סי' לו ס"ק א; פורת יוסף כתובות מב ב.
  236. ע"ע עדות.
  237. עי' לעיל: בדיני נפשות.
  238. קצה"ח שם.
  239. ריטב"א שם; עי' ש"ך חו"מ סי' לו ס"ק ט.
  240. ערה"ש חו"מ שם ס"א.
  241. עי' להלן; רמב"ם סנהדרין פ"כ ה"א ובסהמ"צ ל"ת רצ.
  242. שמות כג ז. מכילתא דר"י כספא פרשה כ.
  243. מכילתא דרשב"י פכ"ג.
  244. עי' רמב"ם שם ושם והחינוך מ' פב.
  245. רמב"ם והחינוך שם. ועי' שיעורי ר' שמואל סנהדרין ל א (אות רצט) ומכות ו ב (אות רצב), שלד' נתה"מ שבציון 417, שאין בית דין מחייבים קנסות, וה"ה נפשות, אלא ע"פ מעשה שהתברר בפניהם, עדי שתי עבירות פסולים מלחייב מיתה על פיהם משום שאין עדותם מבררת את המעשה, ולא הוצרך הכתוב אלא לפסול כשמעיד כל אחד מהם שנגמר כבר דינו של הנידון למיתה בבית דין, עי' ציון 259.
  246. דברים יז ו. עי' ציון 6.
  247. עי' לעיל: בדיני נפשות.
  248. השגות הרמב"ן לסהמ"צ שם.
  249. מג"א שם. ועי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ג ואילך, שביאר שפסול עדות מיוחדת נדרש רק לאחר שדרשו לפסול עדי שני מעשים, ועי"ש חילוקים בדין בין עדות מיוחדת לעדי שני מעשים, ועי' שיעורי ר' שמואל סנהדרין ל א ומכות ו ב, ביאורים נוספים מה נתחדש בעדי שני מעשים יותר מבעדות מיוחדת.
  250. דברים יז ו.
  251. עי' לעיל. ושם שי"ח.
  252. סהמ"צ ל"ת רצ; החינוך מ' פב.
  253. עי' לעיל: בדיני נפשות.
  254. עי' ציון 65 ואילך.
  255. אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ה ואילך, בדעת הרמב"ם עדות פ"ד ה"א וסנהדרין פ"כ ה"א.
  256. אחיעזר שם בד' הרמב"ן שבציון 248; שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות ג ואילך, ועי"ש הוכחתו.
  257. חי' הגרי"ז סוטה ב א, בד' הרמב"ם שבציון 241 שהביא את פסול עדי שני מעשים בדיני נפשות בהל' סנהדרין ולא בהל' עדות, הרי שאין חסרון בעדותם אלא שא"א לחייב על פיה מיתה וכיו"ב.
  258. עי' ציון 255. ועי' ציון 256 שי"ח.
  259. שיעורי ר' שמואל סנהדרין ל א ומכות ו ב. ועי"ש שבזה נשתנה דין עדי שני מעשים מדין עדות מיוחדת, כי עדות מיוחדת אע"פ שאין מחייבים על פיה מיתה מ"מ היא מתקבלת להרוג את מי שכבר נתחייב מיתה, עי' ציון 249.
  260. עי' שו"ת מ"ב סי' נא וכנה"ג חו"מ סי' ל הגב"י אות כז בדעתו.
  261. עי' מ"ב שם. וכ"ה לכאו' לטעם קוב"ש שבציון 83.
  262. עי' שו"מ תנינא ח"א סי' נה ד"ה ובזה מיושב. וכ"ה לכאו' לטעם שיעורי ר"ש שבציון 86.
  263. עי' לעיל.
  264. ע"ע כפה ציון 210 ואילך.
  265. עי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה בדעת רש"י סנהדרין פא ב ד"ה בעדות; אמרי בינה עדות סי' ו. ועי' ערל"נ סנהדרין שם נ' שסובר כן גם בד' הרמב"ם דלהלן.
  266. עי' ציון 255.
  267. אחיעזר שם.
  268. רמב"ם רוצח פ"ד ה"ח, ושו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט ואחיעזר שם בדעתו. ועי' ביה"ל שם שכ"כ גם בד' רש"י שם.
  269. עי' לעיל.
  270. אחיעזר שם.
  271. עי' אחיעזר דלהלן ועי' ציון 109.
  272. עי' ציון 255.
  273. עי' אחיעזר ח"א סי' כה אות ז.
  274. עי' אמרי בינה עדות סי' ו סוד"ה ומ"ש הנו"ב; אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ז.
  275. עי' אחיעזר שם, ועי' ציון 114. ועי' כס"מ עדות פ"ד סוף ה"ז, שדיני עונשים כדיני נפשות.
  276. עי' ציון 255.
  277. אחיעזר שם.
  278. עי' ציון 257.
  279. חי' הגרי"ז סוטה ב א.
  280. מנ"ח מ' פב.
  281. עי' ציון 304 ואילך.
  282. עי' רש"י כתובות כו ב ד"ה עד.
  283. ברייתא סנהדרין ל א, וש"נ. ועי' ציון 182.
  284. רש"י סנהדרין שם ד"ה אמנה.
  285. יד רמה שם.
  286. פרי"ד סנהדרין שם; פסקי ריא"ז סנהדרין פ"ג ה"ו.
  287. ר"ח שם ב; רש"י שם ד"ה ואידך.
  288. יד רמה שם.
  289. סנהדרין שם. ועי' שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות ו בד' הנמוק"י, שהסברא מועילה רק לאחר שלמדו להכשיר בדיני ממונות עדות מיוחדת, עי' ציון 175.
  290. ויקרא ה א.
  291. סנהדרין שם, ועי"ש המקור.
  292. ויקרא שם.
  293. סנהדרין שם.
  294. ר"ח שם ב.
  295. עי' לעיל.
  296. עי' יש"ש יבמות פ"ב סי' יז; עי' שו"ת רמ"א סי' יב; עי' ב"ש סי' יא ס"ק יג; שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט; ישועות ישראל סי' ל עין משפט ס"ק ב.
  297. עי' תומים סי' ל ס"ק יא ואורים שם ס"ק י, בעדות מיוחדת, ועי' נתה"מ שם סק"ד שכוונתו לעדי שני מעשים, ועי' נחל יצחק חו"מ סי' מו אות ו, שאף שלדעת ריב"ק עדות שני מעשים כשרה מן התורה, עי' לעיל, מ"מ להלכה אין מכשירים אותה אלא מדבריהם, ועי"ש שכיון שהכשירו חכמים עדות מיוחדת בדיני ממונות הכשירוה גם לטובת הלוה, עי' ציון 404, וגם לפסול מעדות, עי' ציון 636.
  298. עי' לעיל.
  299. עי' תשב"ץ ושע"י דלהלן.
  300. תשב"ץ ח"א סי' עז.
  301. עי' שע"י דלהלן.
  302. שע"י שער ו פ"ז (אות קיח) ושער ז פ"א. ועי' חידושי הגרש"ש קידושין סי' לז ד"ה ועיקר, שאפשר שגם ע"א נאמן לממונות כמו לאיסורים, אלא שד"ת לדון ע"פ שני עדים, ולכך מועיל הצירוף.
  303. נתה"מ סי' קמה ס"ק ב; שעמ"ש סי' מו ס"ק ו. ועי' חי' הגרש"ש כתובות סי' לו, שדחה סברא זו. ועי' תפארת יעקב חו"מ סי' ל ס"ק ז, שמפני שאין שנים משקרים מחייבים ממנ"פ, שאם זה אומר אמת חייב על פיו ואם לא הרי שחבירו אומר אמת וחייב על פיו, עי"ש שביאר שבזה חלוקים דיני ממונות מדיני נפשות, שדיני נפשות אין דנים על פי ע"א אפי אם ודאי שאומר אמת, ועי"ש ס"ק ט שפקפק בסברתו.
  304. עי' לעיל.
  305. עי' ר"ח סנהדרין ל ב.
  306. סנהדרין שם.
  307. עי' רש"י שם ד"ה בין בקרקעות. ועי' יד רמה שם שפי' גם באופן שהעיד האחד שבפניו מכר לו באחד בשבת והשני שבפניו מכר לו בשני בשבת, ועי' ציון 381 ואילך.
  308. עי' רש"י שם ד"ה הלכה.
  309. עי' רש"י שם ד"ה בקרקעות.
  310. עי' רש"י שם ד"ה בין במטלטלין. ועי' להלן ציון 318 ואילך.
  311. עי' רש"י שם ד"ה אבל לא.
  312. סנהדרין שם. ועי' מהרש"א שם שכ"ד אמוראים נוספים.
  313. עי' יד רמה סנהדרין שם.
  314. סנהדרין שם.
  315. עי' ראשונים שבציונים 177, 184, ועי' סמ"ג מ"ע קט, ועי' רשב"א גיטין לג ב, ועי' ב"י חו"מ ל.
  316. עי' ציון 306 ואילך.
  317. עי' ציון 314.
  318. עי' להלן.
  319. עי' סנהדרין ל ב.
  320. עי' רש"י שם ד"ה בין במטלטלין.
  321. סנהדרין שם ורש"י שם.
  322. סנהדרין שם.
  323. עי' רש"י שם ד"ה הודאה אחר הלואה, ולהיפך.
  324. רש"י שם ד"ה הלואה אחר הודאה.
  325. עי' רש"י שם ד"ה בין במטלטלין, ועי' לעיל. ועי' מאירי סנהדרין שם א, שהביא מי שסובר שלד"ה אין עדי הלואה אחר הלואה מצטרפים אלא כשהתביעה על מנה אחד, שאומרים ששניהם על מנה אחד מעידים ולא דקדקו בזמן ההלואה, אבל אם תבע שני מנים וכל אחד מעיד על אחד מהם אינם מצטרפים, ודחה דבריו, ועי' ציון 352 ואילך.
  326. עי' סנהדרין שם: רב לטעמיה וכו'.
  327. עי' ציון 308 ואילך.
  328. עי' ציון 306 ואילך.
  329. עי' ציון 314.
  330. רב, וי"ג רבה, בסנהדרין שם.
  331. רש"י שם ד"ה לטעמיה.
  332. רש"י שם ד"ה מצטרפי.
  333. רב הונא בריה דרב יהושע סנהדרין שם, ועי' רש"י שם ד"ה דאמר, גירסתו בדבריו.
  334. יד רמה סנהדרין שם.
  335. רב נחמן בר יצחק סנהדרין שם ורש"י שם ד"ה הודאה אחר הודאה. ועי' ריב"ש סי' תעח.
  336. יד רמה שם.
  337. רב הונא בריה דרב יהושע שם.
  338. רב נחמן בר יצחק שם ורש"י שם ד"ה ואכתי.
  339. ויקרא ה א.
  340. עי' ציון 293.
  341. רש"י שם.
  342. רב, וי"ג רבה, סנהדרין שם.
  343. רש"י שם ד"ה הודאה אחר הלואה.
  344. עי' רבא ואיתימא רב ששת סנהדרין שם ורש"י שם ד"ה לאו (והד"א עם ד"ה דאמר).
  345. יד רמה שם. ועי' פרי"ד שם וסמ"ג מ"ע קט ובעה"ת ש' מב ח"א אות יא וריב"ש סי' תעח: רבא, ונ' שהיא ט"ס.
  346. סנהדרין שם.
  347. עי' ראשונים שבציונים 177, 184.
  348. ר"ח סנהדרין שם; רי"ף סנהדרין שם (ט א); רמב"ם עדות פ"ד הל' ב-ג; או"ז ח"ד סי' סה, בשם כמה ראשונים; רא"ש סנהדרין פ"ג סי' לד; טוש"ע חו"מ ל ו, ועי' ב"י שם (ועי' ב"י שם שהשמיט הטור הודאה אחר הודאה שכ"ש היא). ועי' כס"מ עדות שם, שצידד בד' הרמב"ם שעדי הלואה אחר הודאה אין מצטרפים מפני שמעידים על שני מנים, ואולי כוונתו כשתובע מנה אחד, עי' ציון 360 ואילך (ושונה בזה מהלואה אחר הלואה שכ' הרמב"ם שם שמצטרפים, שעל כרחך אתה מפרשה בתובע שני מנים).
  349. ר"ח שבציון 184, וכ"ה במרדכי סנהדרין סי' תשה והג"מ עדות שם ואגודה סנהדרין שם, בשמו ובשם רשב"ט. ועי' ציון 348, וצ"ב, ועי' סמ"ג מ"ע קט.
  350. עי' לעיל.
  351. ע"ע הודאת בעל דין ציון 1.
  352. השלמה סנהדרין ל ב; עי' ראשונים דלהלן.
  353. ע"ע הודאת בעל דין ציון 265.
  354. רבינו יונה סנהדרין שם.
  355. רבינו יונה דלהלן, ועי' יד רמה דלהלן. ועי' תפארת יעקב חו"מ סי' ל ס"ק י-יא, שיש ראשונים חולקים בזה.
  356. רבינו יונה שם; יד רמה סנהדרין שם, הובא בטור חו"מ ל; נמוק"י סנהדרין שם (ט א); שו"ע חו"מ שם. ועי' גדו"ת ש' סו ח"ב אות ד, שלפי גי' בעה"ת שלפנינו שם, דעתו ודעת ר"י ברצלוני והרמב"ן המובאים שם שאפי' לא תבע אלא מנה מצטרפים העדים. ועי' דברי הריבות לראב"ד, שחולק, מפני שהכחשה בין התובע לעד בסכום המעות ובזמן ההלואה אינה חשובה הכחשה. וצ"ב, מה בכך שהודה שאחד משני העדים משקר, הרי איננו מחייבים אלא מנה כדברי אחד מהם שדובר אמת, ועי' ראב"ד שם בקושייתו שכ' שכיון שאחד דובר שקר "בהדי סהדי שקרי למה לי". ועי' סמ"ע סי' ל ס"ק כב, שכל שתובע שני מנים, אפילו אינו זוכר אם היתה ההלואה בימים שהעידו עליהם העדים, ואפילו מסתפק שמא הלוה את שני המנים כאחד, מ"מ אין זו הכחשה לעדים.
  357. עי' לעיל.
  358. מאירי סנהדרין שם א; נמוק"י שם (ט א).
  359. עי' מאירי שם.
  360. בהגר"א חו"מ שם בד' הנמוק"י; בני שמואל חו"מ שם ד"ה וכתב הרמ"ה (מה ד); עי' גדו"ת שם אות ב.
  361. ב"י חו"מ שם בד' הרמ"ה והרא"ש שם. ועי' תומים דלהלן ושעמ"ש שם ס"ק ו.
  362. עי' ב"י שם בד' הטור שם ורי"ו נ"ב ח"ב (יא ג), ועי' תומים שם ס"ק יב ובהגר"א שם.
  363. תומים שם, ועי"ש שהוכיח שכן עיקר. ועי"ש שדבריו עוסקים בהודאות שלא נסמכו זו על זו, עי' ציון 333 ואילך.
  364. סמ"ע ונתה"מ דלהלן, ועי' ציון 352 ואילך.
  365. סמ"ע סי' ל ס"ק ח; נתה"מ שם חידושים ס"ק ד. ועי' להלן.
  366. שע"י דלהלן.
  367. שע"י שער ז פכ"ד. ועי"ש שגם בעדי שני מעשי נזק של שור תם, שמשלם מגופו, ע"ע קרן, מצטרפים שניהם לחייב בדמי השור הקטן מביניהם, אבל לא בשור הקטן עצמו, שעליו אין בעדותם צירוף.
  368. רבינו יונה סנהדרין ל ב.
  369. עי' רבינו יונה שם ואמרי בינה עדות סי' כא.
  370. בני יעקב מאמר ז (קעד טור ג) בשם תלמיד הרמב"ן.
  371. עי' רבינו יונה שם ואמרי בינה שם בדעתו.
  372. אמרי בינה שם בד' רבינו יונה. ועי"ש שצידד שגם הסמ"ע דלעיל לכך כוונתו.
  373. ועי' אמרי בינה שם בדעת תלמיד הרמב"ן שם.
  374. עי' לעיל; עי' שו"ת מהרי"ט שבציון 544; עי' ב"י חו"מ סו"ס ל. ועי' רמ"א חו"מ ל ו ובר"י שם אות ד.
  375. גיטין עו א.
  376. עי' ציון 560.
  377. עי' ב"ש סי' קמג ס"ק כ; בני יעקב מאמר ז (קעד טור ג), ושם בשם תלמיד הרמב"ן; שעמ"ש סי' ל סק"ה; תורת גיטין גיטין שם; עי' תפארת יעקב שם.
  378. ע' שעמ"ש שם ואמרי בינה עדות סוס"י כא בדעתו.
  379. אמרי בינה שם.
  380. עי' כתובות מד ב וטוש"ע חו"מ רמ ב.
  381. רי"ו מישרים נט"ו ח"ב בשם תשובה לאחר מן החכמים; סמ"ע חו"מ סי' ל ס"ק כו. ועי' ציון 614.
  382. עי' ציון 356.
  383. ד"מ חו"מ שם ס"ק ג.
  384. ע"ע חזקת קרקעות ציון 392 ואילך.
  385. טור חו"מ קמה וב"י שם בביאורו; סמ"ע שם ס"ק ב. ועי' פרישה שצידד שי"ח וסוברים שמצטרפים גם אם באכילה רצופה אין חזקה, כי סו"ס לדברי כל עד היתה חזקה.
  386. עי' ב"י חו"מ ל; ב"ח שם, ושם שגם הד"מ הנ"ל מודה בכך; תפארת יעקב דלהלן. ועי' ד"מ שם וסמ"ע שם, שנ' שפי' בד' ב"י, שהעד הראשון אינו סותר את השני, ולכן יש לצרף את עדותם לחייב.
  387. עי' תפארת יעקב דלהלן שהוכיח שהלכה כן.
  388. תפארת יעקב חו"מ סי' ל ס"ק יד. ועי"ש שנ' שדבריו לשיטתו שבציון 303.
  389. תומים שם ס"ק יד, ועי"ש שצידד שהב"י מודה בכך.
  390. אמרי בינה עדות סי' כא בד' תלמיד הרמב"ן שבציון 377.
  391. אמרי בינה שם.
  392. עי' אמרי בינה שם בד' מח"א עדות סי' ו ושעה"מ אישות פ"ט הל"א בסופו.
  393. עי' בש"ר סי' רלה.
  394. ועי' או"ש שם.
  395. רשב"א כתובות כא א בד' הרי"ף ב"ב קסה ב (עו א).
  396. עי' ציון 299.
  397. חי' הגרש"ש כתובות סי' לו. ועי"ש שעד הודאה שמצטרף, עי' לעיל, הוא משום שההודאה עצמה מחייבת ונחשב כמעיד על החיוב., ועי' שע"י דלהלן שכ' עוד, שעד על הודאת בעל דין נחשב כעד על המעשה עצמו, שאין לחוש שמא בשקר הודה.
  398. עי ציון 302.
  399. שע"י שער ז פכ"ג.
  400. שע"י שם בד' תוס' סנהדרין ל ב ד"ה בעדות, שעדים שבפני כל אחד מהם אמר אדם על בנו שהוא בכור, שנאמן האב משום "יכיר", ע"ע, מצטרפים לחושבו בכור.
  401. שע"י שם.
  402. ע"ע הדר דינא; קם דינא.
  403. עי' או"ש עדות פ"ד ה"ג, בעדי שתי הלואות משני נתבעים, שאחר שהעיד לאחד ירש אותו השני (ועי' ציון 454 שלדעת האו"ש אפשר לצרף עד גם לאחר שהוכחש בשבועת ע"א), ולכאו' ה"ה בנתבע אחד כשהעידו על המנה הראשון קודם שנתחייב בשני, ועי' שיעורי ר' דוד סנהדרין ל א (אות רמה), ועי"ש שהסתפק אם דוקא לאחר שנשבע להכחיש את העד הראשון קם דינא וא"א לחייב בצירוף.
  404. עי' לעיל. תוס' כתובות פח א ד"ה היכי; בעה"ת שער סו ח"ב אות ג; טוש"ע חו"מ ל ח. ועי' מג"ש כתובות שם. ועי' טוש"ע שהוא בתובעו מאתיים, ועי' גדו"ת וב"ח שם וסמ"ע שם ס"ק כז, דהיינו שטוען הנתבע שפרע מאתיים, וכדברי הראשונים שבציון 356 לגבי עדי הלואה וכיו"ב, ועי' תומים שם ס"ק טו שחולק, שבתבעו מאתיים אף אם אינו טוען שפרע מאתיים נאמן במיגו שהיה טוען כן.
  405. בעה"ת שם; טוש"ע שם.
  406. טוש"ע שם. ועי' ב"ח שם וסמ"ע שם ס"ק כט.
  407. ע"ע מתוך שאינו יכול להשבע משלם.
  408. ע"ע שבועת הדיינים וע' שבועת עד אחד.
  409. עי' פנ"י כתובות שם. ועי"ש טעם נוסף שאינם מצטרפים.
  410. עי' נתה"מ סי' ל ס"ק ד, שלא דן אלא בנגיחת שורו המחייבת קנס; שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות יא: גזילות וחבלות.
  411. קצה"ח סי' ל ס"ק ד; שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות יא, בד' הרמב"ם עדות פ"ד ה"א; שע"י דלהלן.
  412. ט"ז חו"מ סי' ל ס"ה; תומים שם ס"ק ט; עי' או"ש שבציון 231.
  413. עי' ציון 228.
  414. נתה"מ דלהלן.
  415. ע"ע קנס.
  416. עי' נתה"מ דלהלן וסי' א ס"ק ה.
  417. נתה"מ סי' ל סק"ד. ועי"ש שלפ"ז עדי הודאה אחר הודאה, לסוברים שהודאה שלא בפני בי"ד מחייבת קנס, מאחר שמעידים שניהם על מעשה אחד מצטרפים לחייב.
  418. שע"י שער ז פכ"ד (אות תקפה), ועי' משובב נתיבות שם שדחה כע"ז. ועי' משובב נתיבות שם שתמה עוד, שלד' הנתה"מ אם יעיד כל אחד שראה את המעשה המחייב קנס עם עד אחד, מדוע לא יצטרפו. ועי' שע"י שם (אות תקפב) שעדי שני מעשים בקנס אינם גרועים מעדי שני מעשים שראה כל אחד מהם חקירת עדות בבית דין, שאע"פ שאינם מעידים על עצם החיוב מצטרפים לחייב, לדעתו שבציון 401, מפני שלדברי שניהם התקבלה בבית דין עדות המחייבת. ועי"ש (אות תקפד) שפי' דברי הנתה"מ באופ"א (וכן פי' בשיעורי ר' שמואל מכות ו ב אות רצב ואות רצח), שחיוב הקנס אינו חל אלא ע"י בי"ד, ובי"ד אינם מחייבים אלא ע"פ מעשה שנתברר בפניהם, ובעדי שני מעשים אין המעשה מתברר, ודחה שאינו כן, וסיבת החיוב בקנס אינה תלויה בבי"ד, ונמצא שאין בכך חילוק בין ממון לקנס. ועי"ש (אות תקפז) שגם עדי שני מעשים שראה כל אחד מהם חקירת עדות בבי"ד על חיוב הקנס מתקבלת, ועי' ציון הנ"ל.
  419. עי' מאירי מכות ו ב ובעה"ת שי"א ח"ב, בשם ראב"ד. ועי' תומים סי' עט ס"ק ה.
  420. עי' ציון 299.
  421. שיעורי ר' שמואל מכות ו ב (אות רצח).
  422. עי' תלמיד הרמב"ן מכות שם; עי' גדו"ת שם.
  423. עי' לעיל.
  424. עי' בעה"ת שער סו ח"ב אות ב ושם אות ד בשם הרמב"ן; טוש"ע חו"מ ל ב.
  425. עי' לעיל.
  426. עי' ציון 424.
  427. עי' תשובת הרמב"ן בבעה"ת שער סו ח"ב אות ד, ועי' ב"ח חו"מ סי' ל בדעת הטור שם.
  428. ב"ח שם בד' הטור: אפשר. ועי"ש שמלכתחילה אפשר לחייב ת' על פי עדי הת"ק והת', ולחייב ק' על פי עד הת"ק ועד הש' שלא חייבו על פיו עדיין, ושוב לחייב ר' על פי עד הש' ועד הר' שלא חייבו על פיו עדיין.
  429. נמוק"י סנהדרין ל א (ט א) וב"ח שם בדעתו; עי' גדו"ת שם; אורים שם ס"ק יב בד' הטור.
  430. השלמה סנהדרין ל א; עי' ר"י מלוניל סנהדרין שם; עי' פרי"ד שבציון 437; ב"ח חו"מ ל בד' הטור שם, ועי"ש הוכחתו מכתובות פח א; בהגר"א חו"מ שם ס"ק טז.
  431. השלמה שם; עי' ש"ך חו"מ סי' ל סק"י ותומים שם ס"ק ח, שלא דנו אלא במעיד על מאתיים ושילם על פיו מנה אם נשבע על השאר.
  432. ריטב"א כתובות ח א בשם תוס'.
  433. עי' כנה"ג חו"מ שם הגב"י אות כד בד' תוס' כתובות פח א ד"ה היכי, ותומים שם ס"ק ח בדעתו, ועי' בהגר"א שם בד' התוס'.
  434. עי' ציון 447.
  435. רש"ש כתובות שם, בבי' הגמ' שם.
  436. ע"ע עד אחד וע' שבועת עד אחד.
  437. פרי"ד סנהדרין ל ב.
  438. עי' ציון 297.
  439. אורים סי' ל ס"ק יח.
  440. ועי' בש"ר סי' רלו.
  441. עי' ציון 456.
  442. ב"ח חו"מ ל בד' הטור שם; אורים שם ס"ק יב בד' הטור; עי' סמ"ע שם ס"ק טו; גדו"ת שער ז ח"ג אות א; ט"ז שם ס"ה.
  443. עי' סמ"ע שם.
  444. גדו"ת שם; ט"ז שם.
  445. ב"ח שם, ועי' תומים שם ס"ק ח. ועי' תפארת יעקב חו"מ סי' ל ס"ק ז שבי' באופ"א, שכיון שמחייבים בעדי שני מעשים מפני שאם אחד מהם משקר בודאי חבירו דובר אמת, עי' ציון 303, נמצא שכל מה שהוציאו על פי האחד הוא מפני שקיבלו את טענת הנתבע שחבירו דובר שקר, ושו"ב א"א להשביע על פיו.
  446. ש"ך חו"מ שם סק"י בד' הרמב"ן המובא בבעה"ת שער סו ח"ב אות ד.
  447. רש"ש כתובות פח ב, שבזה מודה רב שישא לרב פפא שם שמחייבים, ועי' ציון 435. ועי' אחרונים שבציון 433 שמחייבים גם על מה שחייבו על פי העד, וכ"ש על הנותר.
  448. מאירי סנהדרין ל א בשם הרי"ף בתשובה; עי' פרי"ד סנהדרין ל ב, שאם רוצה התובע להשביע בעדי שני מעשים כנגד שניהם אינו יכול לחייב ממון בצירוף שניהם; זכרון יוסף אה"ע סי' ז אות כא בד' ראשונים הסוברים שעד שהוכחש בשבועה אינו מצטרף עם עד אחר לפסול את הנשבע לעדות מחמת שבועת שקר, ע"ע פסולי עדות; יש"ש ב"ק פ"ט סי' מז גם בדעת הסוברים שמצטרפים לפסול לשבועה; שו"מ תנינא ח"א סי' נה; עי' רש"ש כתובות פח א; ערל"נ סנהדרין שם א ד"ה ואידך, ושם שאף לאחר שחייבו ממון בצירוף שניהם, אם ישביעו את הנתבע להכחיש את אחד העדים, יתבטל החיוב.
  449. מאירי שם.
  450. שו"מ שם.
  451. עי' ציונים 550 ,554, 572.
  452. עי' זכרון יוסף דלהלן בשם כמה ראשונים ואחרונים.
  453. זכרון יוסף שם. ונ' מדבריו ששבועה מועילה לפטור מצירוף עדי שני מעשים רק כשנשבע כנגד הראשון קודם שבא השני, ועי' ערל"נ שבציון 448.
  454. זכרון יוסף שם בד' ראשונים הסוברים שע"א מצטרף עם אחד לפסול את הנידון שנשבע כנגדו, ע"ע פסולי עדות; שעמ"ש סי' ל ס"ק ה, ושם שאף לסוברים שע"א אינו מצטרף לפסול את הנידון שנשבע כנגדו, היינו משום שכיון שהאמינה תורה לנידון בשבועה על הממון נאמן גם שלא נשבע עליו לשקר, אבל הצטרפות עד אחר המחייב ממון מועילה לחייב; עי' או"ש עדות פ"ד ה"ג; עי' דברי משפט סי' ל ס"ק ב, שהסתפק. ועי' בש"ר סי' רלה.
  455. ע"ע מודה במקצת.
  456. עי' ראשונים ואחרונים שבציון 475, שמשביעים אפילו על המנה שהצטרף לחייב, וכ"ש על מנה אחר; ב"ח חו"מ סי' ל וש"ך שם ס"ק י בדעתו; קצה"ח שם ס"ק ד.
  457. סמ"ע סי' ל ס"ק טו וס"ק יט בד' הטור שם; עי' ט"ז דלהלן.
  458. סמ"ע שם.
  459. עי' ציון 332.
  460. עי' סמ"ע שם ס"ק יט בד' שו"ת הרא"ש כלל צד סי' ח ושו"ע שם ס"ה.
  461. עי' ב"מ ד א.
  462. עי' ציון 412 ואילך.
  463. ט"ז חו"מ שם ס"ה; נתה"מ שם ס"ק ד. ועי' קצה"ח שם שחולק, לדעתו שבציון 411 שעדי שני מעשים מחייבים קנס, ועי"ש מה שביאר לפ"ז בדברי ר' חייא ב"מ ג ב, ועי' בש"ר סי' רלז.
  464. עי' ט"ז שם.
  465. ע"ע קנס.
  466. עי' נתה"מ שם, ועי' ציון 417.
  467. ע"ע הודאת בעל דין.
  468. נתה"מ שם.
  469. עי' ציון 297.
  470. נתה"מ שם.
  471. עי' ב"מ ד א.
  472. עי' ציון 291.
  473. שע"י שער ו פ"ז (אות קכה). ועי"ש שהדברים תלויים במחלוקת ראשונים אחרונים בבי' חיוב שבועה בהעדאת עדים.
  474. ע"ע מודה במקצת, ועי' ציון 456.
  475. השלמה סנהדרין ל א; ש"ך חו"מ סי' ל ס"ק י בד' הרמב"ן המובא בבעה"ת שער סו ח"ב אות ד; תומים שם ס"ק ט; עי' בהגר"א חו"מ שם ס"ק טז; תפארת יעקב חו"מ שם ס"ק ט.
  476. עי' ציון 430.
  477. עי' ציון 445.
  478. ב"ח חו"מ שם.
  479. עי' ר"י מלוניל סנהדרין שם, שאינו נשבע על המנה השני אלא היסת; עי' פרי"ד שבציון 437; עי' טור חו"מ ל ואחרונים שבציון 457 בדעתו, שאפי' על מנה נוסף אין מחייבים, וכ"ש על המנה ששילם ע"י צירוף (ועי"ש שנ' מדברי האחרונים שגם בלא סברתם לפטור בעדי שני מעשים משבועת העדאת עדים במקצת היה פשוט להם שאין לחייב שבועה על המנה ששילם ע"י צירוף); עי' ב"ח שבציון 456. ועי' בש"ר סי' רלז בשם רמב"ן, ומש"כ שם בטעם שאין שבועה.
  480. עי' לעיל.
  481. שעמ"ש סי' ל סק"ד בד' תוס' ב"ק עג א ד"ה דאסהידו. ועי"ש הוכחתו.
  482. ע"ע המוציא מחבירו עליו הראיה.
  483. שעמ"ש שם. ועי"ש נפק"מ נוספת בכך שהוכחשו בודאי.
  484. ע"ע חשוד: בתורת רשע הפסול לעדות, וע"ע פסולי עדות.
  485. אמרי בינה עדות סי' כד.
  486. עי' רעק"א ב"ק שם בד' הרא"ה, ועי' שיעורי ר' שמואל מכות ג א (אות קכז) בדעתו, ועי' נפש חיה אה"ע סי' נ. ועי' שעמ"ש שם בשם ח"מ.
  487. עי' לעיל.
  488. אמרי בינה עדות סי' כד ע"פ שו"ת הרא"ש כלל נט סי' א; חי' ר"ח הלוי רוצח פ"ט הי"ד. ועי' שיעורי ר' שמואל שבציון 486 שלכאו' רעק"א שבציון הנ"ל בד' הרא"ה חולק.
  489. ר"ח הלוי שם.
  490. אמרי בינה שם. ועי"ש שאם היה ע"א יכול להכחיש את העדות לא היה אפשר לחייב על פיה, והרי זה כעד אחד במקום שהאמינה לו תורה, שהוא כשנים ואין ע"א יכול להכחישו, ע"ע עד אחד.
  491. ע"ע הדר דינא; קם דינא.
  492. ישועות ישראל חו"מ סי' ל עי"מ ס"ק י.
  493. עי' ציון 321.
  494. נפש חיה אה"ע סי' מט.
  495. עי' ציון 332.
  496. עי' ציון 517
  497. ישועות ישראל שם.
  498. ע"ע חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים. עי' חי' הגרש"ש כתובות סי' לו.
  499. רש"י סנהדרין ל ב ד"ה ובעדות חזקה ועי' רשב"א ב"ב כט א.
  500. עי' סנהדרין ל ב.
  501. עי' ציון 307 ואילך.
  502. רש"י שם.
  503. עי' ציון 306 ואילך.
  504. עי' ברייתא ששנה רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא בסנהדרין שם, ועי' ר' ירמיה בשם רב בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, וש"נ; עי' ב"ב נו ב ורשב"ם ויד רמה ורבינו יונה ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; עי' רשב"א ב"ב כט א; עי' ריטב"א ב"ב שם; טוש"ע חו"מ קמ יג וטור שם קמה; ועי' בירושלמי שם שיש מי שסובר שאין עדי שני מעשים מצטרפים בחזקה, ועי' רשב"א ב"ב כט א שהוא כדעת חכמים לסוברים שחולקים על ריב"ק גם בעדות קרקע, ועי' יד רמה שם נו ב. ועי' מאירי ב"ב שם בשם גדולי המפרשים שמפקפקים שאין עדות אב"ג ודה"ו מצטרפת, וצ"ב.
  505. רשב"א שם; טוש"ע שם.
  506. שעמ"ש סי' מו ס"ק ו. ועי' חידושי הגרש"ש כתובות סי' לו שתמה, שעדי שני מעשים אינם נאמנים על המעשה אלא על הדין היוצא ממנו, עי' ציון 299, וכשכל עד מעיד על שנה אחת, מאחר שאינו יודע שהיתה חזקה אין כאן עדות אלא על המעשה, וכיצד הוא נאמן.
  507. עי' ציון 303.
  508. נתה"מ סי' קמה ס"ק ב. ועי' שעמ"ש דלהלן שצידד לבאר כן ודחה. ועי' נתה"מ שם בסו"ד שכתב שמצרפים את עד הא' עם הו' והב' עם הה' והג' עם הד' ומקיימים אחד מכל שנים ונמצא שיש עדות על שלש שנים רצופות, וצ"ב.
  509. ע"ע חזקת קרקעות ציון 220 ואילך.
  510. רשב"ם ב"ב שם, בבי' הגמ' שם, ועי' רבינו יונה ורשב"א שם; טור חו"מ קמה.
  511. עי' לעיל.
  512. נתה"מ שם, ועי' ציון 508.
  513. שו"ת אב"מ סו"ס ד. ועי' שעמ"ש דלהלן שדחה ביאור זה.
  514. עי' ציון 506.
  515. עי' שעמ"ש שם. ועי' שע"י שער ו פ"ז, שביאר באופ"א.
  516. ע"ע חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים.
  517. שו"ת הרא"ש כלל נט סי' א; רמ"א לשו"ע חו"מ ל ז.
  518. ע"ע ירושת הבכור וע' בכור אדם: בכור לנחלה.
  519. ע"ע יכיר.
  520. עי' גמ' סנהדרין ל ב ותוס' דלהלן בביאורה.
  521. עי' ציון 307 ואילך.
  522. יד רמה שם.
  523. עי' ציון 306 ואילך.
  524. עי' ברייתא ששנה רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא בסנהדרין שם, ותוס' שם ד"ה בעדות בכור והשלמה שם ומאירי שם ותוס' הרא"ש שם בביאורה, ועי' ר' ירמיה בשם רב בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, וש"נ. ועי' מאירי שם בטעם שהעדים נאמנים להעיד על מה ששמעו מהאב, ואינם עד מפי עד שפסול, ע"ע עדות, ועי' שע"י שבציון 401 בטעם שהעדים מצטרפים אף על פי שאינם יודעים להעיד כל אחד על עצם הבכורה.
  525. רמב"ם רוצח פ"ד ה"ח וכס"מ שם ואחיעזר ח"א אה"ע סי' כה בדעתו.
  526. עי' להלן. על עדי שני מעשים לפסול אשה לכהונה מפני שהיתה שבויה, עי' שעהמ"ש סי' ל ס"ק ד.
  527. ר"ן דלהלן; מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' לח; שו"ת ר"י בן לב ח"א סי' כח; שו"ת הרד"ך בית כ חדר ו; שו"ת תורת אמת סי' כד; מחנ"א על הרמב"ם גירושין פ"ח הי"ח. ועי' שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט, שכ"ד כמה ראשונים.
  528. עי' לעיל.
  529. ר"ן דלהלן.
  530. ע"ע דיני נפשות ציון 15 ואילך.
  531. עי' ב"י חו"מ סי' ל בדעת הר"ן שם.
  532. ע"ע אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ציון 5 ואילך.
  533. תוספתא גיטין פ"ה, הובאה בירושלמי סוטה פ"א ה"א וברי"ף גיטין עג ב (לה ב) ורא"ש גיטין פ"ו סי' ד; עי' רמב"ם גירושין פ"י הי"ח.
  534. ר"ן על הרי"ף שם, בד' הרי"ף; עי' שו"ת הרד"ך שם; עי' קה"ע ושי"ק סוטה שם. ועי' מהרח"ש ושע"י שבציון 574, ועי' ציון 596.
  535. עי' לעיל: בדיני נפשות.
  536. עי' ציון 135.
  537. עי' ציון 65 ואילך.
  538. עי' ציון 150
  539. עי' ציון 255.
  540. אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ו. ועי"ש שהרמב"ן שבציון 256, הסובר שאין חסרון נאמנות בעדי שני מעשים, יסבור שמצטרפים בעדי אישות, ועי' להלן.
  541. עי' שו"ת הרד"ך שם; ב"ש סי' קלג ס"ק א בד' הר"ן שם, ועי' ב"ח אה"ע שם שהסתפק, ועי ב"י שם וטוש"ע שם א. ועי' שו"ת הרד"ך שם ושו"ת תורת אמת שם ובני שמואל חו"מ סי' ל וט"ז חו"מ סי' ל ממהרש"ק בשם גדול אחד, שמה שאמרו שמצטרפים עדי הגט כשאמר לכל אחד בפ"ע כתוב, עי' ציון 567, אינה מסקנת הגמרא, ועי' ערוה"ש אה"ע סי' מב ס"ל, שמצטרפים לענין שעושה אותם עדים, אבל להעיד אינם יכולים אלא זה עם זה.
  542. תוס' הרי"ד לירושלמי סוטה פ"א ה"א; עי' אחיעזר ח"א אה"ע סי' כה אות ב. ועי' שע"י ש"ז פ"ג אות עט.
  543. גיטין עו א.
  544. מהרי"ט שם; מחנ"א שם. ועי' ציון 377.
  545. ע"ע אשת איש: איסורה לבעלה.
  546. תורת אמת סי' יז וכב. ועי' שו"ת סי"צ יו"ד ח"א סי' א, שאף לדעה זו י"ל שעדי שני מעשי כיעור יצטרפו, כי בכיעור אין שייכת מיתה, ואינו דומה לזנות שנהרגים עליה, ועי"ש שמדברי הב"י חו"מ שם מבואר שלדעה זו אין עדי שני מעשי כיעור מצטרפים, ועי' להלן.
  547. עי' ציון 668.
  548. ע"ע כעור: לאוסרה על בעלה; לאוסרה על הנטען.
  549. ב"י אה"ע סי' יא.
  550. ח"מ אה"ע סי' יא סק"ז: נראה.
  551. ע"ע סוטה.
  552. משמעות הב"י שם, בבי' ירושלמי סוטה פ"א ה"א שממנו למדו לעדי כיעור.
  553. ע"ע התראה ציון 2 ואילך.
  554. שו"ת זכרון יוסף אה"ע סי' ז; עי' שו"ת ביה"ל ח"ב סי' לט אות ב. ועי' ביה"ל שם, שעדות לאוסרה לבעלה אינה כעדות מלקיות, כי אם יבא עליה בעלה אינו לוקה עליה, ואפי' אם לוקה עליה, יש לקבל את עדותם כעדות כיעור שאינו לוקה עליו.
  555. עי' קידושין סה ב.
  556. עי' קידושין שם.
  557. שו"מ תנינא ח"א סי' נה. ועי"ש טעם נוסף, שע"א בממון אינו עשוי לשקר כיון שמחייבים שבועה על ידו, אבל ע"א באישות שאינו נאמן לכלום עשוי לשקר, ולכן גם צרוף עדי שני מעשים אינו מועיל.
  558. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  559. ביה"ל שם אות ג ואילך.
  560. עי' לעיל.
  561. עי' מהר"ם ב"ב שבציון 570 ורשב"א שבציון 596, ועי' שו"ת מהרח"ש אה"ע סי' מב בד' הרשב"א, ועי' רשב"א גיטין לג ב ושער יאודה גירושין פ"י הי"ח בדעתו, ועי' אחיעזר שבציון 540 בד' הרמב"ן; ריטב"א גיטין (מכת"י הוצ' מוה"ק) לג ב, והובא ביד אהרן אה"ע סי' ל הגב"י אות א בשם הרמ"ה; עי' שו"ת ריב"ש סי' רלב; עי' ב"י חו"מ ל, בד' הבבלי, ובבד"ה שם בסוף הסימן, ועי' להלן דעתו בד' הירושלמי; עי' יש"ש יבמות פ"ב סי' יז; שו"ת מ"ב סי' נא; פנ"י גיטין שם; שו"ת שאג"א הוספות סי' א (הובאה בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' מב); נובי"ק אה"ע סי' עב; בהגר"א אה"ע סי' יא ס"ק טז.
  562. ע"ע דרישה וחקירה ציון 282 ואילך.
  563. ע"ע הנ"ל: בדיני ממונות.
  564. עי' ציון 289 ואילך. ועי' ציון 296 ואילך.
  565. עי' ב"י אה"ע סי' יא וב"ש שם ס"ק יג; שו"ת רמ"א סי' יב ד"ה ואין, ושם שהפסול בדיני נפשות מ"לא יומת על פי עד אחד", והיינו בנפשות דוקא ולא בשאר עדויות, ועי' ציון הקודם וצ"ב; יש"ש שם; מ"ב שם; נוב"י שם.
  566. עי' ציון 283.
  567. גיטין לג ב.
  568. ריטב"א (רמ"ה) שם; ריב"ש שם; ב"י חו"מ שם; פנ"י שם; שאג"א שם; בהגר"א שם.
  569. מאירי גיטין שם; עי' ב"ח אה"ע קלג וב"ש שם ס"ק א; בהגר"א אה"ע שם. ועי' שו"מ תליתאה ח"ג סי' לח, שחילק, ועי' ציון 597.
  570. מהר"ם ב"ב בשו"ת ד"ל סי' שמא (שי) ובתשובות מיימוניות נשים סי' כה, ועי' מרדכי יבמות סי' טו, ועי' שו"ת מהרח"ש אה"ע שם בדעתם; עי' בהגר"א שם.
  571. מהר"ם שם ושם ובמרדכי שם; רמ"א בשו"ע אה"ע יא א. ועי' ראש יוסף חו"מ סי' ל אות מט, שרק כשמעידים שניהם על מין כיעור אחד מצטרפים, אבל אם מעיד כל אחד על מין כיעור אחר הרי הם כעדי שני חיובים, כיין ושמן, שאינם מצטרפים, עי' ציון 368, וצ"ב.
  572. עי' שו"ת תורת אמת סי' כד בד' מהר"ם.
  573. עי' ציון 533.
  574. זכרון יוסף שם ובהגר"א שם בדעת הירושלמי שם. ועי' שו"ת מהרח"ש שם בד' הר"ן, שאע"פ שאין קידושין בלא שני עדים, ע" דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין, ע"י צירוף העדים אפשר שיצטרפו עדי שני מעשי קידושין (אלא שלדעת הר"ן אין מצרפים עדי שני מעשים באישות), ועי' שע"י ש"ז פ"ג אות מה ואילך, שמעשי הקידושין חלים מיד על זמן שיהיו עדים הראויים להעיד עליהם, או שאינם חלים ומכל מקום הם סיבה שיחולו קידושין מכאן ולהבא כשיהיו עדים הראויים להעיד עליהם, ועי' ציון 596.
  575. ב"י חו"מ שם.
  576. עי' מהרח"ש אה"ע שם בד' הר"ן; תוס' הרי"ד סוטה פ"א ה"א, ועי' ציון 542.
  577. ע"ע אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ציון 5 ואילך.
  578. עי' ציון 534.
  579. קה"ע ושי"ק דלהלן.
  580. קה"ע ושי"ק סוטה פ"א ה"א.
  581. ע"ע השקאת סוטה: בדיקת המים.
  582. ישועות ישראל סי' ל עין משפט ס"ק ב. ועי' ציון 620. ועי' זכרון יוסף שם חילוקים אחרים בין סתירה לקינוי.
  583. תורת אמת שם. ועי"ש שלמד כן מדין דרישה וחקירה שנוהג בעדי זנות כבעדי נפשות אע"פ שאינו נוהג בעדי גיטין וקידושין. ועי' שער יהודה גירושין פ"י הי"ח, שדחה דבריו. ועי' נוב"י שבציון הבא, לד' שעדי גיטין כדיני ממונות מפני שאינם גורמים חיוב מיתה, שה"ה עדי זנות בלא התראה.
  584. נובי"ק אה"ע סי' עב, בד' הרשב"א והר"ן שם.
  585. אמרי בינה עדות סי' ו. ועי"ש שכתב שהעדות נוגעת גם לדיני מלקות, שעדי שני מעשים פסולים בהם לדעתו, עי' ציון 274, שעל פיהם גם לאחר שימות בעלה היא אסורה כדין גרושה לכהן.
  586. עי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קיא בשם רבינו משולם, ועי' שו"ת מהרח"ש אה"ע שם ושע"י ש"ז פ"ג וקוה"ע סי עט בדעתו, ועי' מהרח"ש שם שגם הר"ן שבציון 534 היה מודה בקידושין אילו ראה דברי הרשב"א.
  587. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  588. שע"י שם בד' הרשב"א והר"ן שם.
  589. עי' ציון 561.
  590. ב"י חו"מ שם, ועי' שו"ע אה"ע קמח ב וקמט ב, ועי' ב"י שם קמח; יש"ש שם; שו"ת תו"ח (מהרח"ש) ח"ג סי' פו. ועי' שו"ת מהרח"ש אה"ע שם שדחה סברא זו.
  591. ב"ש סי' יא ס"ק יג. ועי' שו"ע אה"ע מב ב.
  592. ע"ע אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ציון 5 ואילך.
  593. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  594. המקנה קו"א סי' מב ס"ב.
  595. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  596. עי' רשב"א גיטין פא ב; ריטב"א גיטין (מכת"י הוצ' מוה"ק) לג ב, והובא ביד אהרן אה"ע סי' ל הגב"י אות א בשם הרמ"ה; מ"ב סי' נא; שו"ת מהרח"ש אה"ע שם בד' מהר"ם; עי' ב"ש סי' קלג סק"א ושו"ת רעק"א ח"א סי' רכב אות יח. ועי' שו"ת מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' לח ומשובב נתיבות סי' ל ס"ק ד וקוה"ע סי' עט ס"ב, שגם הר"ן שבציון 529 מודה בזה, ובא הר"ן לומר שגם כשהעיד כל אחד על מעשה קידושין שנעשה בפני שנים אינם מצטרפים, ועי' שו"מ תנינא ח"א סי' נה, שחולק, שכשהעיד כל אחד על קידושין שנעשו בפני שנים, מצטרפים, עי"ש הטעם, ועי' ציון 613, ועי' שו"ת שאג"א הוספות סי' א, שצידד שסובר הר"ן שיחוד שחוששים בו לקידושין החשש שנתקדשה בעדים קודם היחוד, וע"ז בא לומר שמ"מ אין עדי היחוד מצטרפים מפני שדינם כעדי דיני נפשות, ועי' שע"י שבציון 574.
  597. ריטב"א (רמ"ה) שם.
  598. ב"ש שם, ועי' שע"י שם בדעתו.
  599. עי' שע"י שם, ועי"ש שכ' שכוונת הב"ש לפסול בקידושין משום השטאה, עי' ציון 591, וסובר שבגירושין אין לחשוש להשטאה, ותמה שאין חילוק.
  600. המקנה קו"א סי' מב ס"ב, בד' מ"ב סי' נא. ועי"ש שה"ה בגירושין, אם העידו שני עדי כתיבה שציוה הבעל כל אחד מהם לחתום על אותו הגט מצטרפים.
  601. עי' שאג"א דלהלן, שהיפך הגירסא בירושלמי שבציון 570, ולפי גירסתו השוו דין קינוי לדין יחוד, שעדי שני מעשים אינם מצטרפים.
  602. עי' סוטה ב א, וע"ע סוטה.
  603. שאג"א שם. ועי' ביה"ל שם, שכ' כעי"ז לשיטתו שבציון 558.
  604. ע"ע סוטה.
  605. שע"י שם.
  606. ע"ע סוטה.
  607. ע"ע הנ"ל.
  608. שאג"א שם. ועי' שע"י שם אות סט.
  609. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  610. ישועות ישראל סי' ל עין משפט ס"ק ב. ועי"ש שכ"כ גם לענין סתירה לענין השקאת סוטה, שצריך בה עדים על המעשה.
  611. עי' ציון 596.
  612. ריטב"א גיטין (מכת"י הוצא' מוה"ק) לג ב, והובא ביד אהרן אה"ע סי' ל הגב"י אות א בשם הרמ"ה. וכ"ה לכאורה לכל הדעות לעיל שעדי קידושין וגיטין ויחוד שחוששים בו לקדושין וקינוי וסתירה אינם מצטרפים מפני שיש בהם חסרון כשנעשו בפני עד אחד.
  613. בני יעקב מאמר ז (קעד טור ג).
  614. חזו"י לתוספתא גיטין פ"ה ה"ד. ועי"ש שאף אם נאמר שהתגרשה בין שני מעשי הקידושין, אי אפשר לצרף את העדים מאחר שעכשיו אינה מקודשת מחמת הקידושין שראה הראשון. ועי' ציון 381.
  615. עי' ציון 561.
  616. ריב"ש סי' רלב; רמ"א בשו"ע אה"ע קלד א.
  617. ע"ע השקאת סוטה: בדיקת המים.
  618. עי' לעיל.
  619. ע"ע סוטה.
  620. עי' רעק"א יבמות נח א, ובשו"ת ח"א סי' רכב אות יח: אולי. ועי' ציון 582.
  621. עי' קוב"ש ח"ב סי' לט. ועי"ש הוכחתו מהכנסה לכיפה, והיינו לסוברים שעדי שני מעשים מצטרפים לכך, עי' ציון 268.
  622. ע"ע גדול ציון 39.
  623. עי' גמ' סנהדרין דלהלן.
  624. עי' סנהדרין ל ב.
  625. עי' ציון 307 ואילך.
  626. יד רמה סנהדרין שם.
  627. עי' ציון 306 ואילך.
  628. עי' ברייתא ששנה רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא בסנהדרין שם, ועי' ר' בא בשם ר' ירמיה בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, וש"נ; כס"מ עדות פ"ד ה"ז, ע"פ גירסתו ברמב"ם שם; שו"ע חו"מ ל יג. וכ"ש בראו משני חלונות אותן שתי שערות. ועי' בירושלמי שם שיש מי שסובר שאין עדי שני מעשים מצטרפים בסימני גדלות, ועי' רשב"א שבציון 504.
  629. עי' לעיל.
  630. עי' לעיל.
  631. כס"מ שם וב"י חו"מ שם.
  632. קר"א סנהדרין שם; או"ש עדות שם.
  633. קר"א שם.
  634. או"ש שם. ועי"ש שהעדות מועילה להחזיקה כגדולה גם לגבי מעשים שנעשו קודם העדות.
  635. ע"ע חשוד: בתורת רשע הפסול לעדות, וע' פסולי עדות.
  636. עי' סנהדרין כז א; פרי"ד סנהדרין ל ב; שו"ת רדב"ז סי' שיב; עי' רמ"א דלהלן; שו"ת מ"ב סי' נא. ועי' אמרי בינה עדות סי' כא, מהי החזרה בתשובה המועילה להכשירו, ועי"ש שדן שאם לדברי כל עד צריך חזרה בתשובה אחרת, לא יוכלו לצרפם לפוסלו, ועי' ציון 390.
  637. פרי"ד שם. ועי' שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' ח אות טז, מש"כ בטעם ההצטרפות לפסול.
  638. שו"ת בי"צ אה"ע ח"ב סי' צא, ועי"ש סי' צג.
  639. רי"ו נ"ב ח"ד.
  640. שו"ת מהר"ם פדואה סי' לז; שו"ת משפטי שמואל סי' פג; רמ"א לשו"ע חו"מ לד כח. ועי' שו"ת מבי"ט ח"א סי' רצא ושו"ת בית יוסף דיני קידושין סי' ב ושו"ת בנין ציון סי' קעח.
  641. שו"ת זכר יצחק ח"א סי' יח אות ד, ועי"ש הטעם. ועי' שיעורי ר' שמואל סנהדרין שם אות רסד, שהסתפק.
  642. מאירי סנהדרין שם; עי' שו"ת ריב"ש סי' רסו ושו"ת רא"ם סי' כד וכנה"ג חו"מ שם הגה"ט אות נג בדעתם. ועי' כנה"ג שם, שצידד שגם רי"ו שם מודה בזה, ועי' שער יאודה גירושין פ"י הי"ח.
  643. עי' ציון 241 ואילך.
  644. עי' ציון 283 ואילך.
  645. עי' רדב"ז שם.
  646. עי' שו"מ דלהלן, ועי"ש הוכחתו.
  647. שו"מ תנינא ח"א סי' נה.
  648. עי' ציון 260.
  649. עי' מ"ב שם וכנה"ג חו"מ סי' ל הגב"י אות כז בדעתו.
  650. ע"ע דבר שבערוה: בקידושין ובגיטין.
  651. ריב"ש סי' רסו; מהר"ם פדואה סי' לז.
  652. עי' ציון 297.
  653. עי' ישועות ישראל סי' ל עין משפט ס"ק ב, שיש מורים כן.
  654. ע"ע חשוד: העברתו מאומנותו.
  655. עי' ציון 636.
  656. שו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' א.
  657. טוט"ד סי' ה.
  658. ע"ע פסולי עדות.
  659. עי' ציון 561. ועי' ישועות ישראל סי' ל עין משפט ס"ק ב, ושם שלד' הסוברים שצירוף עדי שני מעשים הוא מדבריהם, יש לחוש בדאורייתא שהגט פסול.
  660. עי' מ"ב דלהלן.
  661. משאת בנימין סי' נא. ועי"ש שהוכיח כן מב"י שבציון 631, ולכאו' לאחרונים שבציון 634 מתקבלת העדות גם בדיני נפשות.
  662. יד רמה ב"ב נו ב; שעמ"ש סי' מו ס"ק ו.
  663. שעמ"ש שם.
  664. ערך לחם חו"מ סי' מו בשם רדב"ז, ורעק"א חו"מ שם בשמו. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, וש"נ, שיש מי שסובר שאין עדי שני מעשים מצטרפים בקיום שטרות, אמנם עי' רשב"א ב"ב כט א שנ' שהוא כדעת חכמים לסוברים שחולקים על ריב"ק גם בעדות קרקע, ועי' יד רמה שם שפי' דברי הירושלמי באופ"א.
  665. אהא"ז עדות פ"ח ה"ב.
  666. יד רמה ב"ב נו ב. ועי"ש שמשמע קצת שדבריו עוסקים בעדים הפוסלים את הראשונים בהזמה, וצ"ב. ואולי דוקא עדי שטר נפסלים ע"י עדי צירוף מפני שכל אחד מהם פוסל את השטר, אבל עדים שבע"פ א"א לפסול כל אחד מהם ע"י ע"א.
  667. ע"ע עד אחד. שע"י דלהלן.
  668. עי' ב"י חו"מ סי' ל ואה"ע סי' יא; עי' רמ"א בשו"ע חו"מ שם ס"ו.
  669. ע"ע בכור בהמה טהורה: בעל מום.
  670. ע"ע חשוד ציון 495.
  671. עי' בכורות לה ב.
  672. עי' גמ' סנהדרין ל ב ורש"י דלהלן בביאורה.
  673. עי' ציון 307 ואילך.
  674. יד רמה שם.
  675. עי' ציון 306 ואילך.
  676. עי' ברייתא ששנה רב אידי בר אבין בנזיקין דבי קרנא בסנהדרין שם, ורש"י שם ד"ה בעדות בכור בביאורה, ושי"ק סנהדרין פ"ג ה"ח ושו"ת עין יצחק אה"ע ח"א סי' כז אות יד בדעתו, ועי' ר' ירמיה בשם רב בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, וש"נ. ועי' רש"י שם בשם י"א אופן אחר של הצטרפות שני עדים בהיתר בכור, ודחה דבריהם, ועי' עין יצחק שם.
  677. ע"ע כעור.
  678. ע"ע אשת איש: איסורה לבעלה.
  679. עי' ב"י שם ושם, ועי' ציון 549 ואילך. ועי' ציון 526 ואילך בכל דיני אישות אם עדי שני מעשים מצטרפים בהם.
  680. עי' ציון 302.
  681. שע"י שער ו פ"ז.
  682. עי' לעיל.
  683. עי' לעיל: בדיני ממונות.
  684. עי' ציון 235.
  685. ע"ע עדות.
  686. קצה"ח סי' לו ס"ק ב, ועי"ש שכ"כ בד' ר"א אב"ד דלהלן, וצ"ב. וע"ע הנ"ל שבעדות נפשות, שעדות מיוחדת פסולה בהם, כשלא ראו העדים זה את זה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות האחרים כשרה.
  687. עי' ר"א אב"ד בריטב"א מכות ו ב, ודברי שאול עדות ביוסף עדות פ"ה ה"ד ואחיעזר ח"א סי' כה אות יב בדעתו; עי' מאירי מכות שם.
  688. אחיעזר שם. ועי' דברי שאול שביאר כע"ז. ועי' שיעורי ר' שמואל מכות שם (אות רצו).