אנציקלופדיה תלמודית:עיר הנדחת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:28, 15 ביולי 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - עיר שהודחה רובה לעבוד עבודה זרה. == '''מהותה וגדרה''' == ==== מצות עיר הנדחת ====...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - עיר שהודחה רובה לעבוד עבודה זרה.

מהותה וגדרה

מצות עיר הנדחת

עיר שהודחו רוב תושביה לעבוד עבודה זרה, מצוות עשה מן התורה לקיים בעיר ובכל אשר בה, את דיני עיר הנדחת[1]. היאך נעשית עיר הנידחת, דין העיר, יושביה ונכסיה, יבואר להלן.

כל העושה דין בעיר הנדחת, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה, שנאמר: כליל לה' אלוקיך[2], כאילו הקריב עולה שעולה כולה על גבי המזבח, והוא מסלק חרון אף בישראל, שנאמר: למען ישוב ה' מחרון אפו[3], ומביא על ישראל ברכה ורחמים, שנאמר: ונתן לך רחמים ורחמך[4].

אם עתידה להיות

עיר הנדחת, נחלקו תנאים אם אפשר שתהיה במציאות: בברייתא אמרו, עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה, דרוש-וקבל-שכר[5]. ופירשו בתלמוד, שהוא דעת הסוברים שעיר שיש בה אפילו מזוזה אחת, אינה נעשית עיר הנידחת[6], ועל כן אי אפשר שתמצא עיר בישראל שאין בה אפילו מזוזה אחת[7]. ר' יונתן חלק ואמר, אני ראיתי עיר שנעשתה עיר הנדחת, וישבתי על תילה[8].

זהות המדיחים

היו המדיחים נשים, אינה נעשית עיר הנדחת[9], שנאמר: יצאו אנשים[10], ודרשו: אנשים, ולא נשים[11].

היו המדיחים קטנים[12], אינה נעשית עיר הנדחת[13], שנאמר: יצאו אנשים[14], ודרשו: אנשים, ולא קטנים[15].

מנין המדיחים

מדיחי העיר, צריך שיהיו לכל הפחות שנים, שנאמר: אנשים[16].

שיהיו מדיחיה מתוכה

מדיחי העיר צריך שיהיו מיושבי אותה העיר[17]. שנאמר: וידיחו את יושבי עירם[18]. ואפילו שהו מדיחי העיר בעיר שלושים יום, אינם נעשים מדיחי העיר עד שישהו שם י"ב חודש[19]. ויש מן האחרונים סוברים שאינם נעשים מדיחי העיר עד שיהיה להם בית בעיר לנחלת עולם, שאינו חוזר ביובל*[20].

שיהיו מאותו השבט

צריך שיהיו מאותו השבט הדר בעיר[21]. שנאמר: מקרבך[22].

הודחו מעצמם

הודחו אנשי העיר לעבוד עבודה זרה מעצמם, ללא מדיחים שידיחו אותם לעשות כן, הסתפקו בגמרא אם יש לעיר כזו דיני עיר הנדחת או שצריך דווקא שידיחוה אחרים[23], ולהלכה כתבו ראשונים שאין העיר נעשית עיר הנדחת[24].

הודחו על ידי שליח

לא הדיחו המדיחים את העיר בעצמם אלא הדיחום על ידי שליחים, ואין השליחים יכולים להיחשב בעצמם כמדיחי העיר, - כגון שהיו מעיר אחרת או שהיו נשים[25] או שהיה שליח אחד[26] - אין העיר נעשית עיר הנדחת[27], שנאמר: יצאו, הן ולא שליחים[28], או משום שאין-שליח-לדבר-עבירה*[29]. היו השליחים יכולים להיחשב בעצמם כמדיחי העיר, נחלקו ראשונים: יש שנראה מדבריהם שהעיר נעשית עיר הנדחת על ידי השליחים עצמם[30]. ויש סוברים שכיון שהדיחו בשם אחרים ולא בשם עצמם, אין העיר נעשית עיר הנדחת[31]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף כאשר אנשי העיר הדיחו בשם אחרים שמחוץ לעיר, אין העיר נעשית עיר הנדחית[32].

מנין המודחים

כמה יהיו יושבי העיר ותיעשה העיר לעיר הנדחת, נחלקו תנאים: לדעת ר' יאשיה מעשרה איש ועד מאה. לדעת ר' יונתן ממאה ועד רובו של שבט[33]. פחות מכאן, אין היא ראויה להיקרא "עיר"[34], יותר מכאן אין זה "עיר" אלא "ציבור"[35]. ודנים את העובדים כיחידים שעבדו עבודה זרה[36]. ויש מן הראשונים סוברים שאין הדין תלוי במנין יושבי העיר, אלא במנין המודחים, שלדעת ר' יאשיה צריך שיהיה מספר המודחים מעשרה ועד מאה, ולדעת ר' יונתן צריך שיהיה מנין המודחים ממאה ועד רובו של שבט, שנאמר "יושבי העיר", ולא כפר קטן, ולא כרך גדול[37], ופסקו הלכה כר' יונתן[38].

המודחים צריך שיהיו רוב יושבי העיר[39]. או משום שנאמר "וידיחו יושבי עירם[40]", ומשמעו שהדיחו ישובה של עיר, דהיינו רובה[41], או משום ש"יושבי עירם" משמע כל אנשי העיר, וכשהדיחו רובם אומרים בהם "רובם ככולם"[42], או משום שנאמר "מקרבך[43]", שמשמעותו כמו "רובך"[44].

השוהים בעיר

השוהים בעיר בשעה שהודחה, אם שהו בעיר שלושים יום קודם שהודחו, דינם כשאר בני העיר שמיתתם בחנק וממונם נשרף[45], והם מצטרפים למנין רוב של אנשי העיר[46], כגון שהודחו רוב אנשי העיר הקבועים ורוב השוהים בעיר לא הודחו, וכשנכלול במנין את השוהים לא יגיע מספר המודחים לרוב, אין העיר נעשית עיר הנדחת[47]. שנאמר: הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב[48]. והשוהים בעיר שלושים יום הם בכלל "יושבי העיר"[49]. וכן להיפך, אם רוב אנשי העיר הקבועים לא הודחו ורוב השוהים בעיר הודחו, וכשנכלול במנין את השוהים בעיר, יגיע מספר העובדים לרוב, נעשית העיר עיר הנדחת[50]. אבל השוהים בעיר פחות משלושים יום, אינם נחשבים מיושבי העיר, ואם עבדו עבודה זרה הרי הם כיחידים שעבדו[51], ואינם מצטרפים למנין רוב להכריע אם העיר תעשה עיר הנדחת או לא[52].

אופן ההדחה

ההדחה, היא שידיחו המדיחים את אנשי העיר לילך ולעבוד עבודה זרה, עד שהלכו אנשי העיר ועבדוה[53]. וצריך שיאמרו להם בלשון רבים, נלך ונעבוד[54]. וכן אם אמרו להם, נלך ונקטיר, או שאמרו להם לעובדה בשאר ארבע העבודות האסורות בעבודה זרה[55], או בעבודה אחרת שהיא דרך עבודתה[56], או שאמרו להם נלך ונקבלה באלוה[57].

חוצה לארץ

עיירות שבחוצה לארץ, אינן נעשות עיר הנדחת, שנאמר: באחת עריך[58], ואין עריך אלא בארץ[59].

ירושלים

ירושלים, אינה נעשית עיר הנדחת[60], לסוברים שלא חילקוה לשבטים אלא כל השבטים שווים בה[61], שנאמר: באחת עריך[62], ומשמע עיר המיוחדת לאחד מן השבטים[63]. ובספרי דרשו כן מהכתוב: לשבת שם[64], פרט לירושלים שלא נתנה לבית דירה[65]. לדרשה זו נחלקו אחרונים: יש שכתבו שאף לסוברים שירושלים נתחלקה לשבטים[66], אין היא נעשית עיר הנידחת, משום שאין עיקר נתינתה לדירה[67]. ויש שכתבו שאף דרשה זו, אינה ממעטת את ירושלים אלא לסוברים שירושלים לא נתחלקה לשבטים[68].

עיר מקלט

ששת ערי-מקלט* שהפרישו משה ויהושע, אמרו במדרש חכמים, שאינן נעשות עיר הנדחת[69], שנאמר: תהיינה[70], כלומר, תהיה להם הוויה לעולם, ועיר הנדחת נחרבת ואסור לבנותה[71]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינן נעשות עיר הנדחת, משום הכתוב: באחת עריך[72], וערי מקלט, אף על פי שמתחילה נתנו אותם לשבטים, הפרישו אותם אחר כך השבטים מחלקם לצורך ערי מקלט[73]. ויש מן הראשונים החולקים וסוברים שאף ערי מקלט אלו נעשים עיר הנדחת, משום שמתחילה נתנו לשבטים[74].

ערי הלוויים

ארבעים ושניים ערי הלוויים שהן קולטות כערי מקלט, לסוברים שששת ערי המקלט אינן נעשות עיר הנדחת, יש שכתבו שאף הן אינן נעשות עיר הנדחת[75], ויש שכתבו שדינן תלוי במחלוקת אם הרוצחים נותנים שכר ללוויים על דירתם[76], שלסוברים שהרוצחים נותנים שכר, נחשבות הערים כשל הלווים ונעשות עיר הנדחת, ולסוברים שאינם נותנים שכר, אין הערים מיוחדות לשבט מסוים, ועל כן אינן נעשות עיר הנדחת[77].

עיר הסמוכה לגבול

היתה העיר בגבול ארץ ישראל סמוכה לחוץ לארץ, אינה נעשית עיר הנדחת[78], לדעת חכמים שאין דורשים טעמא דקרא, גזירת הכתוב היא שנאמר: מקרבך[79], משמע עיר שהיא בקרב הארץ[80]. ולדעת רבי שמעון שדורש טעמא-דקרא* טעם הדין הוא שמאחר ודין עיר הנדחת היא לשרוף את כל העיר[81], חששה תורה שמא ישמעו הגוים שהחריבו עיר בגבול הארץ ויכנסו ויחריבו את ארץ ישראל[82]. ויש שכתבו שטעם זה הוא אף לחכמים שאין דורשים טעמא דקרא[83].

עיר שאין לה רחוב

לא היה לעיר רחוב - שהוא מקום קיבוץ בני העיר[84], ובתוכו מצוה לשרוף את שלל העיר[85] - לדעת רבי ישמעאל אינה נעשית עיר הנדחת, שנאמר: ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה[86], ואף שאפשר לעשות לה רחוב, "אל תוך רחובה" משמע אל תוך רחובה שכבר יש לה מקודם[87]. ויש מן הראשונים שכתבו שלדעה זו אין מועיל לעשות לה רחוב, משום שאין נקרא "רחוב העיר", אלא הרחוב המשמש את אנשי העיר לצורך עסקיהם, ולא רחוב שעשו לצורך קיבוץ ושריפת השלל[88]. לדעת רבי עקיבא נעשית עיר הנדחת, שעושים לה רחוב[89], ואף רחוב זה שנעשה בשעה שקובצים השלל לתוכה, הוא בכלל משמעות "אל תוך רחובה"[90], ואף על פי שלא נעשה אלא לצורך קביצת ושריפת השלל[91].

עיר שיש בה כתבי הקודש

עיר שיש בה כתבי קודש, ואפילו מזוזה אחת, השייכים לרשעים שבה שעבדו עבודה זרה, לדעת רבי אליעזר אין נעשית עיר הנדחת, שאי אפשר לקיים בה "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה", מאחר ואסור לשרוף את כתבי הקודש שבה[92]. לדעת חכמים נעשית עיר הנדחת[93]. על שלדעת חכמים אין שורפים את כתבי הקודש שבה, עי' להלן[94].

עשיית כמה ערים.

אין עושים שלוש עיירות נדחות[95], שנאמר: באחת עריך[96], "אחת" משמע אחת בלבד, "עריך" משמע אפילו רבים, נמצא שמתיבת "עריך" מרבים שעושים אף שתי ערים, ומתיבת "אחת" ממעטים, שאין עושים יותר משתיים[97]. בהגבלה זו שאין עושים שלוש ערים, נחלקו אמוראים: יש סוברים שבאותו בית דין אין עושים שלוש ערים, אבל בכמה בתי דינים עושים אפילו שלוש[98], כגון שעשו בית דין הגדול שתי ערים, ומתו הדיינים ונתמנו אחרים תחתיהם, רשאים הדיינים החדשים לעשות עיר נוספת[99]. ויש סוברים שאפילו בכמה בתי דינים אין עושים שלוש ערים[100], שהטעם שאין עושים כמה ערים אינו תלוי בדיינים העושים, אלא כדי שלא יהיו מקומות רבים קרחים ושוממים, כיון שאסור לבנות את הערים שוב[101]. ועוד נחלקו אמוראים בהגבלה זו: יש סוברים שדוקא במקום אחד, זו לצד זו, אין עושים, אבל בשניים או שלשה מקומות עושים אפילו שלוש[102]. ויש סוברים שאפילו בשלושה מקומות אין עושים בארץ ישראל שלוש ערים נדחות[103], כדי שלא יהיו מקומות רבים קרחים ושוממים[104], אבל במדינות נפרדות, כגון שתיים ביהודה ואחת בגליל, עושים[105]. בתוספתא אמר ר' שמעון, שאפילו שתי ערים אין עושים, אלא אחת ביהודה ואחת בגליל[106].

בית הדין

דינה של עיר הנדחת, אינו נעשה בבית דין של עשרים ושלושה הראוי לדון בשאר דיני נפשות, אלא בבית דין הגדול שבירושלים של שבעים ואחד[107]. שנאמר בעובד עבודה זרה: והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא וגו' אל שעריך[108], ודרשו חכמים, איש ואישה יחידים אתה מוציא אל בית דין שבשעריך, ואין אתה מוציא את העיר כולה אל בית דין שבשעריך, אלא אתה דן אותם בבית דין הגדול[109].

בירור ההדחה

בית דין הגדול ששמעו על עיר שהודחה, שולחים לחקור ולדרוש בדבר, עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה - בעדים והתראה[110] - לעבוד עבודה זרה, ואחר כך עולים עליה למלחמה[111].

התראת העיר

קודם שיעלו עליה למלחמה, יש מן הראשונים סוברים ששולחים אל העיר שני תלמידי חכמים, להתרות בהם ולהחזירם למוטב. חזרו ועשו תשובה, מניחים אותם - וסוקלים את העובדים כיחידים שעבדו[112] - עמדו באיוולתם, מקיימים בהם דין עיר הנידחת[113]. ויש מן הראשונים סוברים שאין שולחים להתרות בהם, שאין תשובה מועילה אחר שהתברר שעבדו עבודה זרה בעדים והתראה[114], ויש שכתבו שלדעה זו, שולחים להתרות בהם קודם שחקרו ודרשו בית הדין וביררו שעבדה העיר עבודה זרה[115].

המלחמה

עיר שהודחה, בית דין מצווים לכל ישראל לעלות על העיר למלחמה עד שיכבשו את העיר, ולאחר שיכבשוה, ידונו את אנשיה, ויקיימו בה ובממונה את כל דיני עיר הנידחת[116].

סדר עשיית הדין באנשים

סדר עשיית הדין באנשי עיר הנדחת, נחלקו בו חכמים: לדעת רב יהודה, דנים כל אחד ואחד מהעובדים - בבית דין הגדול שבירושלים - בפני עצמו, אם נמצא שהוא חייב מיתה, חובשים אותו בבית האסורים עד שידונו בית הדין את שאר העיר וידעו אם הוא חייב סקילה או סייף, אם נמצא שרוב העיר עבדו עבודה זרה, והושלמו תנאי העיר להיעשות עיר הנדחת, ידונו אותו בסייף, ואם ימצא שאין עירו נעשית עיר הנדחת, ידונו אותו בסקילה כסתם עובד עבודה זרה[117]. לדעת עולא ורבי יוחנן, דנים כל אחד ואחד מהעובדים בבית דין, ואם נמצא שהוא חייב מיתה קודם שנדע אם רוב העיר עבדה עבודה זרה, סוקלים אותו, שאסור להמתין ולענות את דינו עד שידונו את שאר העובדים[118], וכל זמן שלא התברר שנעשית עירו עיר הנדחת, דינו בסקילה כשאר עובדי עבודה זרה[119]. לדעת ריש לקיש מעמידים בתי דין רבים של עשרים ושלושה, ומקבלים עדות על כל העובדים בבת אחת, אם נמצא בבתי דינים אלו שרוב העיר עבדה עבודה זרה, מעלים את כולם לבית הדין הגדול שבירושלים וגומרים שם את דינם[120]. ויש מן הראשונים שכתבו שבית דין שבירושלים צריך לשמוע שוב את העדים, והוא אינו יכול לסמוך על העדות שניתנה בפני בית דין של עשרים ושלושה, שהם אינם ראויים לדון בדין עיר הנדחת[121]. הלכה כריש לקיש[122].

התראת המודחים

חיוב המיתה של המודחים, יש שכתבו שאינו אלא כאשר התרו בהם קודם שעבדו עבודה זרה[123], שכשם שצריך עדים לכל אחד[124] ככל עונשי בית דין שצריכים עדים, כך הם כשאר דיני נפשות לעניין שצריכים התראה* קודם העבירה[125]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהמודחים חייבים מיתה אף בלא שהתרו בהם בייחוד[126], אלא די בהתראה הכוללת שהתרו שלוחי הבית דין בכל אנשי העיר קודם המלחמה שיחזרו למוטב[127]. ובטעם הדין יש מן האחרונים שביארו, שמודחי עיר הנידחת עשאם הכתוב כבני נוח, המתחייבים מיתה בלא התראה[128].

העדות במודחים

מודחי עיר הנדחת, מחויב כל אחד ואחד מהם מיתה רק כאשר מעידים בו שני עדים שעבד עבודה זרה[129] - ככל המחויבים עונש בבית דין שאין מחייבים אותם ללא עדות - שנאמר: וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים[130], "לאמר" משמעו, שיאמרו כן בפני עדים[131].

דיניה

חיוב המיתה של המדיחים

מדיחי העיר, חייבים מיתה[132], ואף על פי שלא עבדו עבודה זרה בעצמם[133]. ונחלקו תנאים מיתתם במה: לדעת חכמים מיתתם בסקילה[134], שלמדים גזירה-שווה* מ"הדחה" האמורה במסית, שעונשה סקילה[135], או מ"הדחה" האמורה בנביא שהדיח, שלדעת חכמים עונשה סקילה[136], ל"הדחה" האמורה בעיר הנדחת, שאף היא עונשה בסקילה[137]. ולדעת רבי שמעון מיתתם בחנק[138], שלמדים גזירה שווה מ"הדחה" האמורה בנביא שהדיח, שלדעת רבי שמעון עונשה חנק[139], ל"הדחה האמורה בעיר הנדחת, שאף היא עונשה בחנק[140]. הלכה כחכמים[141].

חיוב המיתה של המודחים

אנשי עיר הנדחת שהודחו - ועבדו עבודה זרה, או שקבלו אותה עליהם באלוהות[142] - עונשם בסייף*[143], אף שעבודה זרה עונשה סקילה*[144], שנאמר: הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב[145].

כשאינה נעשית עיר הנדחת

עיר שעבדו תושביה עבודה זרה, אך נחסר בה אחד מהתנאים הנצרכים בשביל שיהיה דינה כעיר הנדחת, כגון שלא היו מדיחה מיושבי העיר[146], או שהיו נשים או קטנים[147], או שלא הודחו רוב יושבי העיר[148] וכיוצא בזה, שאין מקיימים בה את דיני עיר הנדחת, כגון שריפת העיר והחרמתה, והריגת התושבים בסייף, דנים את העובדים בה כיחידים שעבדו עבודה זרה[149], שמיתתם בסקילה וממונם ניתן ליורשיהם[150].

צדיקים שבעיר

צדיקים שבעיר, שלא עבדו עבודה זרה, אינם נהרגים[151].

נשים וקטנים

טף של העובדים, נחלקו תנאים: לדעת רבי אליעזר, נהרגים, לדעת ר' עקיבא, אינן נהרגים, שנאמר: ונתן לך רחמים ורחמך[152], אלו קטנים שבתוכה[153]. יש מן הראשונים שפסקו הלכה כרבי אליעזר[154].

חלקם לעולם הבא

אנשי עיר הנדחת, יש שכתבו שאין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך[155], כלומר, יצאו מקרב ישראל ואינם בכללם לנחול עולם הבא[156]. ויש שכתבו שהדבר נדרש מלשון הכתוב: בני בליעל, כלומר, בנים שאינם עולים בתחיית המתים[157]. ואחר שדנו אותם והרגום, יש להם חלק לעולם הבא[158].

מדיחי העיר, יש שכתבו שאף הם אין להם חלק לעולם הבא, כמו המודחים[159].

דין העיר

שריפת העיר

עיר הנדחת, שורפים אותה ואת שללה באש, שנאמר: ושרפת באש את העיר ואת כל שללה[160]. על איזה נכסים הם בכלל שללה הנשרף, עי' להלן: דין נכסי העיר.

השארתה בחורבנה

לאחר שנשרפה העיר, מצוה להשאירה בחורבנה, שנאמר: והיתה תל עולם[161], והבונה אותה מחדש עובר בלאו, שנאמר, לא תבנה עוד[162], ולוקים על לאו זה[163]. ולעשותה גנות ופרדסים, נחלקו תנאים: לדעת רבי יוסי הגלילי אסור לעשותה גנות ופרדסים, שנאמר: והיתה תל עולם, ולדעת רבי עקיבא מותר לעשותה גנות ופרדסים, שנאמר: לא תבנה עוד, לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית גנות ופרדסים[164]. הלכה כרבי עקיבא[165].

דין בעלי החיים שבעיר

בעלי חיים

בהמות עיר הנדחת נהרגות בחרב[166], וכן הורגים כל נפש חיה שבה, כגון עופות ודגים[167].

קדשי מזבח

קרבנות של בני עיר הנדחת שעבדו עבודה זרה, והן קדשים שאין חייב באחריותם, או קדשים שחייב באחריותם ולדעת חכמים שאף קדשים אלו ממון גבוה הם[168], וכן קדשים קלים לדעת חכמים שהן ממון גבוה[169], אינם בכלל בהמת העיר, ואין צריך להורגם בחרב[170], שנאמר: שללה[171], ולא שלל שמים[172], ואפילו בהמת בכור ומעשר בהמה היוצאות לחולין בלא פדיון אינן נהרגות, שאף הן מתמעטות לדעת רבינא מ"שללה", ולדעת שמואל הן מתמעטות מ"בהמתה", ולא בהמת בכור ומעשר[173] - על דינם של קרבנות של אנשי עיר הנדחת, שהוא כשאר קרבנות של רשעים שעבדו עבודה זרה ומומתים בבית דין, ע"ע קרבנות וע' זבח רשעים - קדשים שחייב באחריותם, ולדעת רבי שמעון שקדשים אלו ממון בעלים הוא[174], וכן קדשים קלים, ולדעת רבי יוסי שהם ממון בעלים[175], מכניסים אותם לכיפה והם מתות שם ברעב[176], שהם בכלל בהמת העיר, ויש חיוב להמיתם בחרב, אלא משום כבוד הקדשים, אין הורגים אותם בידיים אלא מסבבים את מיתתם[177].

קדשים בעלי מומים

קדשים בעלי מומים קודם שנפדו, הרי הם כתמימים, ואחר שנפדו, הרי הם כשאר בהמות חולין.

בהמת בכור* ומעשר-בהמה* בעלי מום, שהם יוצאים לחולין מיד בלא פדיון[178] נחלקו בדינם: לדעת שמואל - וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים אף לדעת רבינא - שדינה כשאר בהמות חולין ונהרגת[179], ולדעת רבינא - ויש גורסים רב פפא[180] - לדעת רבי שמעון, ויש מן הראשונים סוברים שאף לדעת חכמים כן, אינה נהרגת[181], שנאמר: בהמתה, ולא בהמת בכור ומעשר, שבמשמעות "בהמתה", הם בהמות הנאכלות בתורת בהמתך, ולא אלו שהן נאכלות בתורת בכור ומעשר[182], שהרי יש להם שם לוואי, שקוראים להם "בהמת בכור", "בהמת מעשר"[183], או שמאחר ובכור ומעשר בהמה אינם נמכרים באטליז ובמשקל, אלא בצנעא ובאומד, אינם בכלל "בהמתה"[184].

דין נכסי העיר

שלל העיר שריפתו

שלל עיר הנדחת מצות עשה לשורפו עם העיר, שנאמר: ושרפת באש את העיר ואת כל שללה[185].

איסורו בהנאה

אסור ליהנות מממון עיר הנדחת, וכל הנהנה ממנה בכל שהוא, לוקה, שנאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם[186].

נכסי רשעים

איזהו שלל הנשרף: נכסי יושבי העיר הרשעים שעבדו עבודה זרה, נשרפים, ואפילו כשאינם נמצאים בתוך העיר[187], שנאמר: ואת כל שללה, לרבות נכסי רשעים שחוצה לה[188]. נכסי הרשעים אלו שחוץ לעיר, אמר רב חסדא שאינם נשרפים אלא אם כן הם "נקבצים לתוכה"[189], בביאור תנאי זה נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין נשרפים נכסים שחוצה לעיר אלא כשהם קרובים אל העיר ואפשר לקבצם ביום השרפה אל העיר[190], ובאופן זה אסורים אפילו אם לא קבצום בשעת שריפת העיר[191]. ויש סוברים, שדוקא אם קבצו את אותם הנכסים אל העיר הם נשרפים, אבל אם נשארו חוץ לעיר כאשר שרפו את כל שלל העיר - אפילו הם קרובים והיה אפשר לקבצם אל העיר[192] - אין מאבדים אותם, אלא ינתנו ליורשים[193], ויש סוברים שדווקא נכסים שכבר היו בעיר אלא שיצאו חוצה לה, נשרפים, אבל נכסים שלא היו מעולם בעיר, אינם נשרפים[194].

נכסי צדיקים

נכסי יושבי העיר הצדיקים שלא עבדו עבודה זרה, אלו שבתוך העיר, נשרפים, שנאמר: ואת כל אשר בה[195], לרבות נכסי צדיקים שבתוכה[196], ואלו שמחוץ לעיר אינם נשרפים. שנאמר: החרם אותה[197], למעט נכסי צדיקים שחוצה לה[198]. היו מחוץ לעיר בשעת גמר דין ונכנסו לתוכה בשעת שריפה, יש מן האחרונים שכתבו שהדין תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שנכסי הרשעים אובדים רק כשנקבצו לתוך העיר[199], נכסי הצדיקים אינם אובדים אפילו אם נכנסו לתוך העיר אחר גמר דין, ולסוברים שנכסי הרשעים אובדים אפילו כשהם חוץ לעיר[200], כל שהיה אפשר להכניסם אל העיר, נכסי הצדיקים אינם אובדים כשהם מחוץ לעיר, אבל כשנכנסו לעיר בשעת שריפה, הם אובדים עם שאר העיר[201]. ומפני מה אמרה תורה שנכסי הצדיקים שבתוכה ישרפו, אמר רבי שמעון שמאחר והנכסים הם שגרמו לצדיקים לדור בעיר שהרשיעה, אמרה תורה שממונם יאבד[202]. יש מן הראשונים שכתבו שאין טעם זה אלא לדעת רבי שמעון הדורש טעמא-דקרא*[203], ויש מן האחרונים שכתבו שאין טעם זה נוגע להלכה, ועל כן אף לדעת חכמים אפשר לדרוש את טעם הכתוב[204].

נכסי בני עיר אחרת

נכסי בני עיר אחרת הנמצאים בעיר שהודחה, אפילו היו מופקדים אצל בני העיר שהודחה וקבלו בני העיר עליהם אחריות, אמר רב חסדא שאינם נשרפים, שמאחר והנכסים אינם שייכים לבני העיר הם אינם בכלל "שללה" הנאמר בכתוב[205].

נכסים שזכו בהם אחר גמר דין

נכסים שהגיעו ליד צדיקים שבתוכה, או ליד רשעים שבה, אחר גמר הדין קודם שריפת העיר, יש מן האחרונים סוברים שאינם נשרפים[206], ויש שנראה מדבריהם שהם נשרפים[207].

אופן שריפת השלל

כיצד היא שרפת השלל: מקבצים את כל שלל העיר אל רחוב העיר - שהוא מקום קבוץ בני העיר[208] - ושורפים אותו שם עם העיר[209]. אין לעיר רחוב, לסוברים שהיא נעשית עיר הנדחת[210], עושים לה רחוב[211]. היה רחובה של עיר חוץ לעיר, כונסים את הרחוב לתוכה - כלומר, עושים לה רחוב אחר בתוך העיר[212], ויש מן הראשונים סוברים שבונים לה חומה סביב לרחוב עד שיהיה הרחוב בתוך העיר[213] - שנאמר: את כל שללה תקבוץ "אל תוך רחובה"[214], משמע שהרחוב הוא בתוכה[215].

שערם

שיער אנשי עיר הנדחת המחובר לגופם - בין של אנשים, ובין של נשים[216] - אינו נחשב משלל העיר, שנאמר: תקבץ אל תוך רחובה ושרפת[217], מי שמחוסר קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה, קביצה ושריפה[218], ועל כן הוא מותר בהנאה[219].

לבושיהם

לבוש אנשי עיר הנדחת, של הרשעים שעבדו עבודה זרה, נשרפים יחד עם שלל העיר[220], ושל הצדיקים שבעיר, יש מן הראשונים שכתבו שלבוש שעליהם - בשעת גמר הדין[221] - אף על פי שהצדיקים נמצאים בתוך העיר, אינו נשרף[222], שהוא אינו בכלל "ואת כל אשר בה", שהאדם חולק רשות לעצמו, והרי הם כנכסים שחוץ לעיר[223], ולבוש שאינו עליהם אבל הוא בתוך העיר, הרי הוא בכלל שלל העיר[224]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאף לבוש שעליהם נשרף[225]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שלבוש שעליהם תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת ר' שמעון שדורש טעמא-דקרא*, וסובר שהטעם שנכסי צדיקים אובדים, הוא משום שממונם גרם להם לשבת בעיר[226], אין הלבוש שעליהם בכלל הממון הנאסר, שהלבוש אינו גורם לאדם לשבת במקום מסוים אלא בכל מקום שהוא הולך לבושו עמו, ולדעת חכמים שאין דורשים טעמא דקרא, אף הלבוש שעליהם נאסר כשאר ממונם[227].

פאה נכרית

פאה נכרית, יש מן הראשונים שכתבו שכשהיא קשורה בראש האישה הצדקת, אינו נשרף[228], וכשהיא אינה על ראשה אלא תלויה ביתד, הסתפקו בתלמוד אם היא כשאר הלבושים שאינם עליה שנשרפים[229], או שמאחר שהאישה רגילה תדיר ללובשה, נחשבת הפאה כאילו האישה לבושה בה, והיא אינה בכלל שלל העיר[230]. ויש מן הראשונים שכתבו, שכאשר הפיאה מחוברת לראשה בזפת ובשעווה, הרי היא כשיער שבגופה ואינה נשרפת, אבל כאשר היא תלויה בראשה ואינה מחוברת, הסתפק רב חסדא אם היא כלבושיה שאינם עליה, ואינה נשרפת, או כממון שלה, ונשרפת[231]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שכאשר הפאה אינה תלויה בראשה, בודאי נשרפת, וכאשר היא תלויה בראשה, הסתפקו בתלמוד אם היא כלבוש שעליה שנשרף, לסוברים כן, או כיון שמחובר לגופה, הוא כגופה ואינו נשרף[232].

אילנות

אילנות שבעיר הנדחת, התלושים אסורים בהנאה כשלל העיר, והמחוברים מותרים[233], שנאמר: תקבץ אל תוך רחובה ושרפת[234], מי שמחוסר קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה, קביצה ושריפה[235]. וכן פירות המחוברים באילנות מותרים[236].

קדשי בדק הבית

קדשי בדק הבית של אנשי העיר, אינם בכלל שלל העיר, שנאמר שללה ולא שלל שמים[237], לפיכך יש מן הראשונים סוברים שאין שורפים את ההקדש כלל[238], אלא הוא כשאר הקדש שפודים אותו ונותנים דמיו לבדק הבית והוא יוצא לחולין ומותר בהנאה, כך הוא מותר בהנאה[239]. ויש מן הראשונים סוברים שאין שורפים את ההקדש מיד, אלא פודים אותו ונותנים דמיו לבדק הבית ואחר כך שורפים אותו עם שלל העיר[240].

תרומה שביד ישראל

תרומה שבעיר הנדחת הנמצאת ביד ישראל שהודח קודם שניתנה לכהן, תינתן לכהן[241], ויש מן הראשונים שכתבו שאין לתת התרומה לכהן מהעיר שהודחה, אף על פי שהכהן עצמו לא הודח, שלא יבואו לטעות ולהחשיב את התרומה כנכסי צדיקים שבתוכה שדינם בשרפה[242], ואין התרומה נאסרת, משום שאינה נכסי אנשי העיר[243], אלא נכסי שמים[244].

תרומה שביד כהן.

פירות תרומה שהגיעו ליד כהן, מניחים אותם עד שירקבו[245], שמאחר והגיעו ליד כהן, הרי הם בכלל שלל העיר, אלא שמשום שיש בה קדושה, אין מזלזלים בה לשורפה בידים[246]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמן התורה צריכים לשרוף התרומה, אלא שחכמים הפקיעו את בעלות הכהן על התרומה קודם גמר דין, כדי שתהיה ממון גבוה, ולא יצטרכו לזלזל בה ולשורפה[247].

מעשר שני

מעשר-שני* של אנשי עיר הנדחת, כשהוא עדיין מחוץ לירושלים, ונחשב ממון גבוה[248], אינו נחשב שלל העיר ונאכל כדינו[249].

מעשר שני שכבר נכנס לירושלים - בשעת גמר הדין[250] - לדעת הסוברים שמעשר שני אף בירושלים ממון גבוה הוא[251], נחשב שלל שמים ולא שלל העיר, ונאכל כדינו[252]. ולדעת הסוברים שמעשר שני בירושלים ממון הדיוט הוא, אם היו לעיר חומות, אף על פי שהמעשר הוא שלל העיר, קלטוהו מחיצות ונאכל כדינו[253], שמאחר ואסור להוציאו מן החומות, אין הוא מן "הנקבצים לתוכה"[254], ואין דינו בשריפה[255]. או שמאחר וקלטוהו מחיצות, אין הוא נחשב כשלל העיר שהודחה אלא כשלל ירושלים[256]. נכנס המעשר לירושלים - כשהיו לעיר חומות[257] - ונעשה ממון גבוה, ואחר כך נפלו החומות, והותר להוציא את המעשר מהעיר, קוברים את המעשר[258], שהוא אסור בהנאה, משום שהוא נחשב כשלל עיר הנדחת שדינו בשריפה, אלא שמחמת קדושת מעשר שני שבו, אין שורפים אותו[259].

כתבי הקודש

כתבי הקודש שבעיר הנדחת, לסוברים שהעיר נעשית עיר הנדחת אף כשיש בה כתבי הקודש[260], יגנזו[261], שאף על פי שהם נחשבים שלל העיר, אין מצות שריפת עיר הנדחת מתירה לעבור על הלאו של: "לא-תעשון-כן-לה'-אלוקיכם*"[262].

ממון שחציו של בן עיר הנדחת

ממון שהיה שותפים בו בן עיר הנדחת ובן עיר אחרת, נחלקו בו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים לפי גירסתם בתלמוד, שיש חילוק בין ממון שאפשר לראותו כאילו נחלק, לממון שאי אפשר לראותו כאילו נחלק. שממון שאפשר לראותו כאילו נחלק, כגון עיסה - שאפשר לחלקה כמות שהיא בין השותפים[263] - נאסר החלק שהוא בבעלות בן העיר שהודחה, והחלק שבבעלות בן העיר האחרת, מותר[264]. ויש מן האחרונים שכתבו שכן הוא לסוברים שיש ברירה*, אבל לסוברים שבדבר שהוא מן התורה אין ברירה[265], אי אפשר לברר איזה חלק הוא של בן העיר שהודחה ואיזה חלק הוא של בן העיר האחרת, ולפיכך אסור כל החפץ משום שמעורב בו חלק איסור[266]. ויש שכתבו שחפץ שאפשר לחלקו כמות שהוא כולו מותר, שהחלק של בן עיר אחרת מותר מצד עצמו, ואף החלק של בן עיר הנדחת אינו נאסר, שהרי בשביל לשרוף את החלק האסור צריך להפרידו מהחלק המותר, ואמרה תורה "ואת כל שללה תקבוץ[267]", יצא זה שמחוסר קציצה וקביצה ושריפה[268]. היה ממון שאי אפשר לראותו כאילו נחלק, כגון בהמה בחייה - וכן חיה או עוף[269] - כולו אסור בהנאה[270]. ואף על פי שבהמה ראויה להתחלק על ידי שחיטתה וחלוקת בשרה, נחשבת אינה ראויה לחלוקה בחייה, או משום שאחר שחיטתה היא אינה חשובה "בעל חיים", ובעת שחל איסור ההנאה עליה בשעה שהודחה העיר היא "בעל חיים", וככזאת איננה ראויה לחלוקה[271], או משום שבחייה איברי הבהמה יונקים זה מזה ומתערבבים בה חלק האסור וחלק המותר, ואין כאן חלקים מסויימים שנאמר שהם ראויים לחלוקה[272], או משום שהיא אינה עומדת לשחיטה אלא עומדת שיתקיים בה דינה להמיתה לפי חרב[273]. או משום שמאחר וחציה אסורה באיסור שלל עיר הנדחת, אף שחיטתה אינה מתרת את הבשר[274].

ב) ויש מן הראשונים סוברים, לפי גירסתם בתלמוד, שבהמה בחייה בת חלוקה היא, ונאסר מדין שלל עיר הנדחת רק החלק של בן עיר הנדחת[275], על בהמה שחציה של בן עיר הנדחת, לדעה זו, שלא תועיל שחיטתה להתיר, באכילה או בהנאה, אף את חציה של בן עיר אחרת, ע"ע שחיטה.

על שחיטת בהמת עיר הנדחת, אם היא שחיטה המתרת לאכילה ולהוציא מידי טומאת נבילה, ע"ע שחיטה וע' כל העומד ל...[276].

על דין ממון עיר הנדחת שנגמר דינה והוזמו עדיה, ע"ע יאוש[277].

על קיום מצוות שונות בשלל עיר הנדחת, ע"ע כתותי מכתת שיעוריה, וכן על הזאה לטהר הטמא עם אזוב של עיר הנדחת, ע"ע הזאה[278]. על קיום מצות חליצה בסנדל של עיר הנדחת, ע"ע חליצה[279]. על כיסוי הדם בעפר של עיר הנדחת, ע"ע כיסוי הדם[280]. על קיום מצות ארבעת המינים בשלל עיר הנדחת, ע"ע נטילת לולב. על כתיבת סת"ם על קלף של עיר הנדחת ע"ע סת"ם. על קיום מצות שופר בשלל עיר הנדחת, ע"ע שופר.

הערות שוליים

  1. ↑ רמב"ם ספר המצוות מצוה קפו; ספר החינוך מצוה תסד; סמ"ג עשין טו.
  2. ↑ דברים יג יז.
  3. ↑ דברים יג יח. סנהדרין קיא ב, ועי"ש שהביאו את תחילת הפסוק "ולא ידבק בידך וגו'", אך הכוונה היא לסופו, וכמו ביד רמ"ה קיג ב וברמב"ם להלן; רמב"ם ע"ז פ"ד הט"ז.
  4. ↑ דברים שם. רמב"ם שם.
  5. ↑ תוספתא סנהדרין פי"א; סנהדרין עא א.
  6. ↑ עי' ציון 92.
  7. ↑ סנהדרין שם.
  8. ↑ ברייתא שם.
  9. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא בגמ' שם; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  10. ↑ דברים יג יד.
  11. ↑ ברייתא שם. וע"ע טומטום ציון 248.
  12. ↑ ע"ע קטן וע' איש וע' גדול.
  13. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא בגמ' שם; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  14. ↑ דברים יג יד.
  15. ↑ ברייתא שם.
  16. ↑ דברים יג יד. ברייתא סנהדרין קיא ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  17. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  18. ↑ דברים יג יד. ברייתא שם, ועי' רש"י במשנה שם ד"ה וידיחו. ועי' ציון 22.
  19. ↑ ר"ן שם קיב א. עי"ש שכ"כ ממה שהקשו שם קיא ב איך אפשר למצוא שיהיו מדיחי העיר משבט אחר ומאותה העיר, למ"ד אין חולקין עיר אחת לב' שבטים, ולא תירצו ששהו מדיחי העיר משבט אחר בעיר זו ל' יום, ועי"ש שכ' שלגבי מדיחי העיר לא נאמר לשון "יושבי", וצ"ע שהרי מפורש בפסוק: וידיחו את יושבי עירם", עי' ציון 18, ומזה למדו שצריכים שיהיו מדיחה מתוכה.
  20. ↑ אור שמח ע"ז פ"ד ה"ב.
  21. ↑ משנה סנהדרין קיא ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב. ועי' סנהדרין שם, ששייך אופן שיהיו המדיחים מאותו העיר ולא מאותו השבט, באופן שירש או קיבל במתנה בית בעיר, ועי' ציון 19.
  22. ↑ דברים יג יד. רש"י סנהדרין קיא ב ד"ה וידיחו. ועי' רמב"ם שם שחיבר את הדרשות של אותו עיר ואותו שבט, והביא את הפסוק הנ"ל ממקרבך עד יושבי עירם, ואפשר שכוונתו שמקרבך מורה על השבט, ויושבי עירם מורה על העיר, ועי' ס' החינוך מצוה תסד שכתב רק "מקרבך" על שני הדרשות.
  23. ↑ סנהדרין קיב א.
  24. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  25. ↑ עי' ציונים 9, 17. יד רמ"ה שם.
  26. ↑ עי' ציון 16. רש"ש שם.
  27. ↑ ברייתא סנהדרין קיא ב, ע"פ יד רמ"ה שם. ועי' ציון 30.
  28. ↑ ברייתא שם.
  29. ↑ יד רמ"ה שם; ערל"נ שם, ועי' ציון 31, באיזה אופן לדבריו מיעטה התורה על ידי שליח.
  30. ↑ עי' יד רמ"ה שם שהעמיד את המשנה באופן שאין השלוחים ראויים להיחשב המדיחים, ומבואר שבמקום שהם יכולים להיות המדיחים נעשית העיר עיר הנדחת.
  31. ↑ תוס' רי"ד שם; תוס' הרא"ש שם; מאירי שם; ערוך לנר שם.
  32. ↑ מאירי שם בשם יש מפרשים.
  33. ↑ סנהדרין טו ב.
  34. ↑ רש"י שם ד"ה מעשרה; תוס' שם ד"ה מעשרה.
  35. ↑ רש"י שם.
  36. ↑ רמב"ם שם.
  37. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב, כפי פירושו בסנהדרין שם.
  38. ↑ רמב"ם שם.
  39. ↑ משנה סנהדרין קיא ב.
  40. ↑ דברים יג יד.
  41. ↑ רש"י שם ד"ה עד שיודח, ועי' ציון 44 שפי' באופן נוסף.
  42. ↑ ע"ע רובו ככולו. יד רמ"ה שם.
  43. ↑ דברים שם.
  44. ↑ רש"י שם ד"ה עד שיודח, ועי' ציון 41 שפי' באופן נוסף.
  45. ↑ עי' ציון 138 ואילך, על העונש המיוחד באנשי עיה"נ, ועי' פרק נכסי העיר, על דין ממונם. ברייתא ב"ב ח א וסנהדרין קיב א, ועי' משנה שבציון 47 ורש"י שם; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ט. וע"ע בני העיר ציון 119 ואילך.
  46. ↑ עי' ציון 39 ואילך שהעיר נידונת על פי רובה.
  47. ↑ משנה סנהדרין קיא ב לפי' רש"י שם ד"ה העוברת, ולפירוש הב' ביד רמ"ה שם קיב א. ועי' כס"מ שם שתמה מדוע השמיט הרמב"ם דין זה.
  48. ↑ ברייתא שם קיב א, ועי' משנה שם קיא ב ורש"י שבציון 49, שעל כן גם מצטרפים לרוב.
  49. ↑ גמ' שם קיב א, ועי' רש"י שם קיא ב ד"ה העוברת, וע"ע בני העיר ציון 118 ואילך וע' חודש ציון 198.
  50. ↑ רש"י שם ד"ה הכה; יד רמ"ה שם קיב א; רע"ב שם פ"י מ"ה. ועי' שם ושם ושם, מדוע נקטה המשנה רק את הציור שבציון 47.
  51. ↑ משנה שם קיא ב לפי' הראשון ביד רמ"ה שם קיב א, ברייתא ב"ב ח א וסנהדרין קיב ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ט.
  52. ↑ רש"י שם קיא ב ד"ה העוברת.
  53. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"א וה. ועי' דברים יג יד וסנהדרין סז א.
  54. ↑ רמב"ם שם ה"ה, ועי' כס"מ שם שהוא ע"פ סנהדרין סז, א, ועי' פיהמ"ש סנהדרין ז י, שכ"ה לשון הכתוב בדברים שם: נלכה ונעבדה.
  55. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  56. ↑ רמב"ם שם.
  57. ↑ רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם ה"א.
  58. ↑ דברים יג יג.
  59. ↑ מנ"ח מצוה תסד, וע"ע ארץ ישראל ציון 191, וע' חוצה לארץ ציון 210.
  60. ↑ ספרי דברים צב; תוספתא נגעים פ"ו; ב"ק פב ב וסנהדרין קיב ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד.
  61. ↑ ע"ע ירושלים ציון 235 ואילך.
  62. ↑ דברים יג יג. ב"ק שם; רמב"ם שם.
  63. ↑ רש"י שם; יד רמ"ה סנהדרין שם.
  64. ↑ דברים שם.
  65. ↑ ספרי שם.
  66. ↑ ע"ע ירושלים ציון 223 ואילך.
  67. ↑ ספרי דבי רב על הספרי שם, עי"ש שכ' שהעיר מיוחדת לאכילת קדשים קלים ומעשר; עמק הנצי"ב על הספרי שם, עי"ש שכ' שהעיר מיוחדת להקרבה ולהיות מלון אורחים.
  68. ↑ פי' רבינו הלל על הספרי שם, וכ': שלא נתנה לבית דירה דלא נתחלקה לשבטים אלא הוין מקום חנייתן של ישראל בעליה לרגל, ואפשר כוונתו לדין שאין משכירין בתים בירושלים, ע"ע הנ"ל ציון 247 ואילך, ומכאן שלדעה זו, אין הדיורים מוחלטים לשבטים הדרים בעיר, ועי' ציון 77.
  69. ↑ ספרי זוטא במדבר לה יא, הובא בילקוט שמעוני שם; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד; ס' החינוך מצוה תסד; מאירי..
  70. ↑ במדבר שם. ספרי זוטא שם. ועי' השג' הראב"ד שבציון 74 שכ' שאינו יודע מקור לדברי הרמב"ם, ועי' נחל איתן והג' רש"ש ובן אריה על הרמב"ם שם ואמבוהא דספרי על הספרי זוטא שם בשם הר"ז מוילנא ובקונטרס ר' חיים יונה בסוף הספר, שמקור דברי הרמב"ם הוא מהספרי זוטא שם, ועי' קונטרס ר' חיים יונה שם, שאין זה מספיק, משום שהרמב"ם כתב טעם אחר, עי' ציון 72, ועי' ציון 77 שהוסיף בדעת הרמב"ם טעם אחר, ועי' הג' בן אריה על הרמב"ם שם, שיש ט"ס ברמב"ם, וצריך לגרוס בדבריו את דרשת הספרי זוטא, ועי' ציון 72.
  71. ↑ עי' ציון 161.
  72. ↑ דברים יג יג. רמב"ם שם, כפי הנוסח בכת"י ובמהדו' פרנקל, ועי"ש במדור שנו"ס, שבדפוסים הנוסח הוא: באחד שעריך, והוא ט"ס, שאין תיבות אלו בפרשת עיר הנדחת.
  73. ↑ ע"ע ערי מקלט. כס"מ שם; לח"מ שם; פרי חדש על הרמב"ם שם. עי' במפרשים הנ"ל, שעל כן דין ערי מקלט הוא כמו ירושלים, עי' ציון 61 ואילך. ועי' ציון 77, שי"ס שהטעם שאין העיר נחשבת "עריך", הוא משום שאין הרוצחים נותנים שכר על דירתם בעיר. ועי' נחל איתן על הרמב"ם שם, שפי' דברי הרמב"ם בע"א, ועי' הג' הרש"ש שם שתמה עליו.
  74. ↑ השגת הראב"ד שם.
  75. ↑ פר"ח על הרמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד; נחל איתן על הרמב"ם שם. ועי' שיירי קרבן שבציון 77.
  76. ↑ ע"ע ערי מקלט ומכות יג א ורמב"ם רוצח פ"ח ה"ט.
  77. ↑ עי' ציון 72 ואילך. קונטרס ר' חיים יונה בסוף הספר, הביאו השיירי קרבן על הירושלמי סוטה פ"ט ה"ב והרעק"א בהגהות על הרמב"ם ע"ז שם; הג' הרש"ש על הרמב"ם שם.
  78. ↑ משנה סנהדרין ב א וברייתא שם קיא ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד. וע"ע ארץ ישראל ציון 125 ואילך.
  79. ↑ דברים יג יד. ברייתא שם קיא ב וגמ' שם טז ב.
  80. ↑ רש"י שם ד"ה בקרבך.
  81. ↑ עי' ציון 160.
  82. ↑ גמ' שם.
  83. ↑ כס"מ שם; פר"ח על הרמב"ם שם; מנ"ח מצוה תס"ד. וע"ע טעמא דקרא ציון 124 ואילך.
  84. ↑ רש"י סנהדרין קיא ב ד"ה היה רחובה.
  85. ↑ עי' ציון 209 ואילך.
  86. ↑ דברים יג יז. ברייתא סנהדרין קיב א.
  87. ↑ רש"י שם ד"ה מעיקרא בביאור הגמ' שם: מעיקרא משמע.
  88. ↑ ר"ן שם בביאור הגמ' הנ"ל.
  89. ↑ סתימת המשנה שם קיא ב, וברייתא שם קיב א.
  90. ↑ רש"י שם ד"ה מעיקרא בביאור הגמ' שם.
  91. ↑ ר"ן שם, לשיטתו בד' ר' ישמעאל בציון 88.
  92. ↑ ברייתא סנהדרין קיג א.
  93. ↑ משנה שם קיא ב וקיב ב, והעמידוה שם קיג כד' החולקים על ר"א.
  94. ↑ עי' ציון 261 ואילך.
  95. ↑ משנה סנהדרין ב א וברייתא שם טז ב ותוספתא שם פי"ד.
  96. ↑ דברים יג יג.
  97. ↑ סנהדרין טז ב.
  98. ↑ סנהדרין טז ב: זמנין אמר רב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ד.
  99. ↑ רש"י שם ד"ה בבית דין אחד.
  100. ↑ סנהדרין שם: וזמנין אמר רב; ראב"ד בהשגות שם.
  101. ↑ עי' ציון 161 ואילך.
  102. ↑ ריש לקיש שם; רמב"ם שם לד' הכס"מ והלח"מ שם. ועי' כס"מ שם שתמה למה פסק כר"ל ולא כר' יוחנן, ועי' לח"מ שם שמהתוספתא שבציון 106 משמע, שהמשנה היא כדעת ר"ל והברייתא שהיא כד' ר"י שנויה לדעת ר"ש.
  103. ↑ ברייתא שם, עי' גמ' שם שמהסיפא של הברייתא, עי' ציון 105, משמע שאפילו בב' מקומות אין עושים; ר' יוחנן שם.
  104. ↑ גמ' שם.
  105. ↑ ברייתא שם; ראב"ד שם.
  106. ↑ תוספתא סנהדרין פי"ד; ברייתא שם לפי' ה.. והלח"מ, שמה שאמרו בברייתא שם "אבל שתיים ביהודה ושתיים בגליל אין עושין", הכוונה שתיים ביהודה או שתיים בגליל.
  107. ↑ סנהדרין ב א; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ג. וע"ע בית דין הגדול, ציון 91 ואילך.
  108. ↑ דברים יז ה.
  109. ↑ סנהדרין טז א וקיב א; רמב"ם שם.
  110. ↑ מאירי סנהדרין קיא ב.
  111. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו; עי' סמ"ג עשין טו; מאירי סנהדרין קיא ב.
  112. ↑ עבודת המלך שם; צפנת פענח שם; חזו"י סנהדרין פי"ד.
  113. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו; סמ"ג עשין טו; עי' ספר החינוך מצוה תסד; מאירי סנהדרין קיא ב. ועי' כס"מ שבציון 114, שפי' שאין זה התראה גמורה, משום שהיא אינה לכל אחד ואחד.
  114. ↑ ראב"ד בהשגות שם. ועי' כס"מ שם שנראה מדבריו שהשגת הראב"ד שתשובה לא תועיל אחר ההתראה של הת"ח, ויישב שאין זו התראה גמורה, וצ"ע, שאין התשובה אחר ההתראה אלא מיד בשעת ההתראה, וכוונת הראב"ד אינה להקשות משום ההתראה של הת"ח, אלא משום שכבר נתברר לב"ד שכל אחד ואחד עבד ע"ז בעדים והתראה, עי' מאירי שבציונים 110, 115, ועי' לח"מ שם, ועי' להלן: התראת המודחים.
  115. ↑ מאירי סנהדרין שם בפי' הראב"ד הנ"ל.
  116. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו; סמ"ג עשין טו; מאירי סנהדרין קיא ב.
  117. ↑ סנהדרין קיב א.
  118. ↑ שם.
  119. ↑ רש"י ד"ה דנין וסוקלין.
  120. ↑ סנהדרין שם.
  121. ↑ עי' ציון 107. יד רמ"ה שם.
  122. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו.
  123. ↑ עי' רש"י סנהדרין קיא ב, בפי' המשנה שם; כס"מ ע"ז פ"ד ה"ו ד"ה כל מי בפי' המשנה שם והרמב"ם שם. ועי' ציון 126, שיש מפרשים את המשנה על היחידים כשאינה נעשית עיר הנידחת.
  124. ↑ עי' ציון 129.
  125. ↑ רש"י שם ד"ה לאמר.
  126. ↑ לח"מ ע"ז פ"ד ה"ה; שנות אליהו ליקוטים סוף זרעים; פר"ח על הרמב"ם שם ה"ו.
  127. ↑ פר"ח שם.
  128. ↑ שנות אליהו שם.
  129. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם.
  130. ↑ ברייתא שם.
  131. ↑ רש"י שם ד"ה לאמר. ועי' חזו"א סנהדרין כד ט.
  132. ↑ משנה סנהדרין נג א וברייתא שם פט ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"א.
  133. ↑ רמב"ם שם. ועי' כס"מ שם שהוא פשוט מסברא, ועוד, שאם עבדו בעצמם כבר חייבים הם סקילה משום עבודתם.
  134. ↑ משנה וברייתא שם.
  135. ↑ ע"ע מסית ומדיח
  136. ↑ ע"ע הנ"ל.
  137. ↑ סנהדרין שם.
  138. ↑ ברייתא שם. וע"ע חיבי מיתות ב"ד ציון 245. וע"ע גזירה שווה ציון 78.
  139. ↑ ע"ע מסית ומדיח.
  140. ↑ גמ' שם. ועי"ש שהטעם שר"ש לא לומד גז"ש ממסית שמיתתו בסקילה, משום שלמדים מדיח רבים ממדיח רבים.
  141. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"א.
  142. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"א.
  143. ↑ משנה סנהדרין עו ב וקיא ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"א.
  144. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  145. ↑ דברים יג טז. משנה שם קיא ב. וע"ע הרג ציון 2 ו27.
  146. ↑ עי' ציון 17 ואילך.
  147. ↑ עי' ציון 9 ואילך.
  148. ↑ עי' ציון 39 ואילך.
  149. ↑ משנה סנהדרין קיא ב; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ב.
  150. ↑ רש"י שם; רמב"ם שם.
  151. ↑ עי' משנה סנהדרין קיא ב, שצריך עדים והתראה לכל אחד ואחד, עי': התראת המודחים, ועי' רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו, ועי' סנהדרין שם ורמב"ם שם ה"ז, שאפי' נכסי הצדיקים שבעיר ניצולים.
  152. ↑ דברים יג יח.
  153. ↑ תוספתא סנהדרין פי"ד.
  154. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו. וע"ע לא יומתו אבות על בנים ציון 28, 60 ואילך.
  155. ↑ דברים יג יד. משנה סנהדרין קיא ב, כ"ה לפנינו וכן גירס"ת רש"י שם ותוס' שם מז א ד"ה אמאי. ועי' יד רמה שם ור"ן שם פד ב, שאין גורסים במשנה "אין להם חלק וכו'", ועי' ר"ן שם שהק' שאם קודם שנהרגו, הרי כל עובדי ע"ז אין להם חלק לעוה"ב, ואם אחר שנהרגו הרי יש להם חלק, כדאיתא שם מז א, ואפילו מת מתוך רשעו יש סוברים שיש לו חלק. וע"ע הרוגי בית דין ציון 18 ואילך.
  156. ↑ יד רמ"ה סנהדרין שם. ועי' רש"י שם ד"ה יצאו.
  157. ↑ רע"ב סנהדרין פ"י מ"ד; באר שבע סנהדרין שם צדד כן בדעת רש"י, ועי"ש שצדד בדעת רש"י שהדרשה היא מלשון "יצאו", יצאו ממחיצת הקב"ה, והוא פירש שהדרשה מתיבת "וידיחו" שבהמשך הכתוב שם, שהדיחו אותם ממחיצת הקב"ה.
  158. ↑ תוספות שם מז א ד"ה ואמאי.
  159. ↑ עי' ציון 155 ואילך על המודחים. רע"ב סנהדרין פ"י מ"ד.
  160. ↑ דברים יג יז. רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו.
  161. ↑ עי' סנהדרין קיג א: כלל בעשה ורש"י שם ד"ה כלל.
  162. ↑ דברים יג יז. עי' משנה סנהדרין קיא ב: לא תבנה עוד וכו', ושם קיג א: פרט בלא תעשה; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ח וספר המצוות ל"ת כג. וע"ע חיבי מלקיות ציון 113.
  163. ↑ רמב"ם שם.
  164. ↑ משנה שם קיא ב.
  165. ↑ רמב"ם שם.
  166. ↑ רמב"ם שם ע"פ דברים יג טו. ועי' סנהדרין קיב א: לפי חרב אמר רחמנא.
  167. ↑ רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם על מקור דבריו.
  168. ↑ ע"ע קדשי קדשים וע' ממון גבוה.
  169. ↑ ע"ע קדשים קלים וע' ממון גבוה.
  170. ↑ עי' משנה סנהדרין קיא ב: שללה ולא שלל שמים, ושם קיב ב: אילימא בתמימין שלל שמים הוא, ותמורה ח א: תיפוק ליה שללה ולא שלל שמים; רש"י שם ד"ה היו בה. ועי' ציון 176, שקדשים שהם ממון בעלים אינו בכלל.
  171. ↑ דברים יג יז.
  172. ↑ סנהדרין ותמורה שם.
  173. ↑ סנהדרין שם.
  174. ↑ ע"ע דבר הגורם לממון.
  175. ↑ ע"ע קדשים קלים וע' ממון גבוה.
  176. ↑ ברייתא שם: ימותו, ורש"י שם בביאורה, ולפי מה שהעמיד ר"ל בגמ' שם: ר"ש היא וכו', בקדשים קלים ואליביה דר"י הגלילי וכו'.
  177. ↑ רש"י שם ד"ה ור"ש וד"ה ואליביה.
  178. ↑ ע"ע בכור ציון 209, וע' מעשר בהמה.
  179. ↑ גמ' שם; עי' רש"י שם ד"ה מאי קאמר, שת"ק חולק; ראב"ד בהשגות שם וכס"מ שם בפי' הראשון בד' הרמב"ם. ועי' בתי' השני, שפי' שהרמב"ם פסק כשמואל.
  180. ↑ ראב"ד בהשגות ע"ז פ"ד הי"ד במהדו' פרנקל, והובא בכס"מ שם.
  181. ↑ גמ' שם; ראב"ד שם אף בד' חכמים.
  182. ↑ סנהדרין שם.
  183. ↑ רש"י שם ד"ה לעולם.
  184. ↑ תמורה שם. ועי' חזו"א בכורות כב ד ד"ה לא א; קהילת יעקב למהריט אלגאזי תוספת דרבנן סוף אות רסה; מנ"ח שצג ו.
  185. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ו, ועי' ציונים הבאים.
  186. ↑ דברים יג יח. רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ז. וע"ע חיבי מלקיות ציון 115, וע' חרם ציון 26.
  187. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם קיב א.
  188. ↑ ברייתא שם. ועי' משנה שם קיא ב, ועי' רש"י שם ד"ה ה"ג, וקיב א ד"ה ה"ג ומהרש"א שם.
  189. ↑ גמ' שם קיב א.
  190. ↑ רש"י שם ד"ה אמר רב חסדא בפי' הראשון, עי' מהרש"א ורש"ש שם שתחילת דברי רש"י הוא פירוש בפני עצמו, אבל בפר"ח על הרמב"ם שם משמע שרש"י כתב כן מסברא, ואין זה משום שבעינן נקבצים לתוכה, אלא שמאחר ומעולם לא היה בעיר אי אפשר לקורא לזה "שללה" שאין זה אלא שלל אנשי העיר; יד רמ"ה שם בפי' השני.
  191. ↑ פר"ח על הרמב"ם שם.
  192. ↑ שם.
  193. ↑ רמב"ם שם ה"ז, וכפי' הכס"מ והלח"מ שם שכן פירש הרמב"ם את דברי ר' חסדא הנ"ל.
  194. ↑ רש"י שם, עי' ציון 190; יד רמ"ה שם בביאור הראשון, ועי"ש שבתחילת לשונו נראה שצריך שיהיו נקבצים לעיר מידי פעם.
  195. ↑ דברים יג טז.
  196. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וכפי שמתבארת הדרשה בברייתא שם קיב א; רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ז.
  197. ↑ דברים שם.
  198. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וכפי שמתבארת הדרשה בברייתא שם קיב א.
  199. ↑ עי' ציון 193.
  200. ↑ עי' ציון 190 ואילך.
  201. ↑ פר"ח על הרמב"ם שם, ע"פ לשון המשנה, שם קיא ב: שבחוצה לה פלטין, ושל רשעים בין שבתוכה ובין שחוצה לה וכו'. ומבואר שהדין בשל צדיקים ושל רשעים נאמר באותו אופן, ואם של רשעים, הוא דוקא ב"נקבצים לתוכה", הרי שבשל צדיקים, אף "בנקבצים לתוכה" מותרים.
  202. ↑ ברייתא שם קיב א.
  203. ↑ רש"י שם ד"ה אמר ר"ש.
  204. ↑ תוספות יום טוב סנהדרין פ"י מ"ה. ועי' מנ"ח מצוה תסד.
  205. ↑ דברים יג יז. סנהדרין קיב א. ועי"ש שבמקום שלא קבלו עליהם בני העיר אחריות, לא הוצרך ר' חסדא לחדש שהם אינם בכלל "שללה".
  206. ↑ פר"ח על הרמב"ם ע"ז פ"ד הי"ד; תוס' חדשים על המשניות סנהדרין פ"י מ"ו. ועי"ש ושם שכ"כ בביאור דברי רש"י סנהדרין קיב ב ד"ה לכהן, שיתנו התרומה לכהן שלא הודח, שאף אם הוא בעיר, כיון שלא היה שלו בשעת גמר דין, אינו נאסר, ועי' ארבעה טורי אבן שבציון 207, שהשיג עליו מדבריו שבציון 201, שלרש"י אף נכסים שהיו מחוץ לעיר בשעת גמר דין, ונכנסו לעיר בשעת שריפה, נשרפים, ונראה שהפר"ח מחלק בין לא היו הנכסים בעיר בשעת גמר דין, ללא היו הנכסים ברשות אנשי העיר כלל, ועי' ציון 241. ועי' יד רמ"ה שבציון 242, שנראה שגם הוא סובר כן.
  207. ↑ ארבעה טורי אבן על הרמב"ם שם; תוי"ט סנהדרין פ"י מ"ו. ועי"ש ושם שכ"כ בביאור מש"כ בסנהדרין שם וברמב"ם שם שהתרומה תנתן לכהן שבעיר אחרת, ופירשו משום שאם ינתן לכהן שלא הודח שבתוך העיר, ויהיה בעיר בשעת שריפה, יהיה דינה להישרף.
  208. ↑ רש"י סנהדרין קיא ב ד"ה היה רחובה.
  209. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ה.
  210. ↑ עי' ציון 89.
  211. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם קיב א; רמב"ם שם.
  212. ↑ עי' רש"י שם ד"ה היה; יד רמ"ה קיב א בשם יש אומרים, עי"ש שדחה דבריהם.
  213. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד ה"ה
  214. ↑ דברים יג יז. סנהדרין שם.
  215. ↑ יד רמ"ה שם.
  216. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ב; מאירי סנהדרין קיב א.
  217. ↑ דברים יג יז.
  218. ↑ רבא בסנהדרין קיב א; רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ג.
  219. ↑ רמב"ם שם.
  220. ↑ מנחת חינוך מצוה תסד מהדו' מכון ירושלים אות כו. ועי' ציון 218, שאפי' שער של רשעים, לולא שהיה מחוסר תלישה היה נשרף, ועי' ציון 223 שלבוש הצדיקים אינו נשרף משום שהוא נחשב כמחוץ לעיר, ונכסי רשעים הרי אף שמחוץ לעיר נשרפים. ועי' רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ג, לעניין פיאה נכרית.
  221. ↑ חזו"א סנהדרין סי' כו ס"ק טו.
  222. ↑ רש"י שם ד"ה כגופה; מאירי שם. ועי' חזו"א שם, שהרמב"ם לא הזכיר דין המלבושים, משום שמשמע בגמ' שם שהוא פשוט שהמלבושים ניצלים.
  223. ↑ חזו"א שם.
  224. ↑ מאירי שם; חזו"א שם, ע"פ סנהדרין שם לגבי פאה: כנכסי צדיקים שבתוכה, ולא הסתפקו בשאר הלבושים.
  225. ↑ העמק שאלה שאילתא קלג ס"ק ה בד' השאילתות, וכ' שהיה לו גירסה אחרת בערכין ובסנהדרין שם, ובסנהדרין שם גרס: אלא דמחובר בגופה וכו' כלבושה דמי ואסורה, ועי' ציון 232. ועי' שאילת שלום שם שהגיה בדברי השאילתות.
  226. ↑ עי' ציון 202 ואילך.
  227. ↑ מנחת חינוך מצוה תסד מהדו' מכון ירושלים אות כו, בד' הרמב"ם ע"ז פ"ד שהשמיט דין מלבושים, ובהי"ב סתם שפאה נכרית אסורה בכל אופן, ומשמע גם כשלבושה בה. ועי' רש"י ערכין ז ב ד"ה שער.
  228. ↑ סנהדרין שם: אי דמחובר בגופה כגופה דמי, לפירוש רש"י שם ד"ה מחובר בגופה - שנקשר בה, ולפי' המאירי שם. ועי' ערכין ז ב.
  229. ↑ עי' ציון 224.
  230. ↑ סנהדרין וערכין שם ע"פ רש"י ומאירי סנהדרין שם בביאורה.
  231. ↑ יד רמ"ה שם.
  232. ↑ העמק שאלה שאילתא קלג ס"ק ה בד' השאילתות שם, וכ' שהיה לו גירסה אחרת בערכין ובסנהדרין שם, ובסנהדרין שם גרס: אי דתלי בסיכתא פשיטא דאסור וכו', אלא דמחובר בגופה וכו' כלבושה דמי ואסורה, ועי' ציון 225. ועי' שאילת שלום שם שהגיה בדברי השאילתות.
  233. ↑ ברייתא סנהדרין קיג א; רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ג.
  234. ↑ דברים יג יז.
  235. ↑ רש"י שם ד"ה מחוברין; רמב"ם שם.
  236. ↑ רמב"ם שם.
  237. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם קיב ב, עי' ברייתא שם שמוכח שהמשנה מדברת בקדשי בדק הבית.
  238. ↑ ראב"ד בהשגות ע"ז פ"ד הי"ג; יד רמ"ה קיב א.
  239. ↑ יד רמ"ה קיב א.
  240. ↑ רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ג.
  241. ↑ סנהדרין קיב ב; רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ד. ועי' גמ' ורמב"ם שם שינתנו לכהן שבעיר אחרת, ועי' רש"י שם ד"ה לכהן שכ': כלומר לכהן שלא הודח עמה, ועיין פר"ח על הרמב"ם, שהכוונה שאפשר לתת אף לכהן שנמצא בעיר שהודחה, והטעם משום שנכסי צדיקים שנשרפין עמה אינו אלא כשהיו ברשותם בשעת גמר דין, עי' ציון 206, וכ"כ בתוס' חדשים על המשניות סנהדרין פ"י מ"ו, ועי' תוס' יו"ט שם וארבעה טורי אבן על הרמב"ם שם שחולקים, ופי' שינתן לכהן מעיר אחרת כדי שלא יהיה בתוך העיר בשעת שריפה, ועי' להלן. וע"ע טובת הנאה ציון 550 ואילך.
  242. ↑ יד רמ"ה סנהדרין שם, ולא פירש מפני מה אין נשרפים, ועי' ציון 241.
  243. ↑ יד רמ"ה שם.
  244. ↑ רמב"ם שם; רע"ב סנהדרין פ"י מ"ו: שלל גבוה הוא.
  245. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם קיב ב, וכפי שהעמידה הגמ' שם; רמב"ם ע"ז פ"ד הי"ד.
  246. ↑ רש"י שם קיא ב ד"ה תרומות וקיב ב ד"ה אלא תרומה.
  247. ↑ יד רמ"ה שם קיב ב.
  248. ↑ ע"ע מעשר שני.
  249. ↑ רש"י סנהדרין קיב ב ד"ה ואם איתא, ועי' ציון 252, שלדעת הסוברים שמע"ש ממון גבוה אף בירושלים, הוא אינו נחשב שלל העיר.
  250. ↑ תוס' ב"מ נג ב ד"ה לא פלוג.
  251. ↑ ע"ע הנ"ל.
  252. ↑ ר"ש בברייתא סנהדרין קיב ב ותמורה ח א, כפי שפירשו רש"י שם ד"ה פרט.
  253. ↑ סנהדרין שם.
  254. ↑ עי' ציון 189 ואילך.
  255. ↑ יד רמ"ה שם.
  256. ↑ תוס' ב"מ נג ב ד"ה לא פלוג.
  257. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אלא לעולם.
  258. ↑ משנה שם קיא ב וברייתא שם קיב ב ובאופן שהעמידה הגמ' שם קיג א. וע"ע גניזה ציון 123.
  259. ↑ רש"י קיא ב ד"ה מעשר שני.
  260. ↑ עי' ציון 93.
  261. ↑ משנה סנהדרין קיא ב וברייתא שם קיב ב, והעמידוה שם קיג א כדעת חכמים.
  262. ↑ גמ' שם. וע"ע לא תעשון כן לה' אלוקיכם ציון 8, שמחיקת השם בכלל הלאו, וע"ע מחיקת השם, וע"ע כתבי הקודש ציון 402, שאסור לאבד אף כתבי הקודש שאין בהם אזכרות, וציון 408 ואילך אם מן התורה או מדרבנן, ולסוברים שהוא דרבנן, צ"ל שכאן מדובר בכתבי הקודש שיש בהם אזכרות. וע"ע לא תעשון ציון 310 על איבוד בדרך השחתה.
  263. ↑ עי' ציון 271 ואילך מהו ממון שאינו ראוי לחלוקה, ועיסה אינה כזו, שכל אחד יכול לקחת חצי לעצמו.
  264. ↑ סנהדרין קיב א, ע"פ גירסת רש"י שם ד"ה כמאן וקונטרס הראיות לריא"ז ומאירי שם וכס"מ ע"ז פ"ד הי"א, וכ"ה לפנינו: כמאן דפליגא דמיא, ועי' ביד רמ"ה ובמאירי שם שחציה אסורה וחציה מותרת.
  265. ↑ ע"ע ברירה ציון ציון 234.
  266. ↑ שאגת אריה סי' פט.
  267. ↑ דברים יג יז.
  268. ↑ עי' ציון 218, 235. שו"ת עונג יום טוב יו"ד סי' סח. ועי"ש שכ' שכן משמע ברמב"ם ע"ז פ"ד הי"א, שסתם שהעיסה מותרת ומשמע כולה. ועי' או"ש שביאר בדעת הסוברים שנאסר רק חלק בן עיר הנדחת, שאין זה נחשב מחוסר תלישה כיון שחיסרון חלוקה אינו נחשב מחוסר מעשה.
  269. ↑ באר שבע שם.
  270. ↑ סנהדרין שם, ע"פ גירסת רש"י וקונטרס הראיות לריא"ז ומאירי שם: כמאן דלא פליגא דמיא; רמב"ם שם, ומשמע שאסורה אפי' לפני שחיטה, ושלא כפי' הר"ן שבציון 275.
  271. ↑ יד רמ"ה שם.
  272. ↑ קונטרס הראיות לריא"ז שם; רש"ש שם.
  273. ↑ עי' ציון 166. כס"מ ע"ז פ"ד הי"א.
  274. ↑ ע"ע שחיטה על הטעם שאין שחיטתה מתרת הבשר. רש"י שם ד"ה כמאן; מאירי שם. ועי' רש"ש שם ופר"ח על הרמב"ם שם, שהבינו בד' רש"י שכוונת ר"ח היא שבבהמה לא תועיל חלוקתה כי בין כל היא תיאסר באכילה ע"י השחיטה, וכעין ד' הר"ן שבציון 275, ועי' רש"ש שם שתמה שלא משמע כן בל' הגמ' "כמאן דפליגא", וגם "אסורה" משמע בהנאה.
  275. ↑ ר"ן שם לפי גירסתו: בהמה חציה של עיה"נ וכו' אסורה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ופירש שהכוונה לאיסור אכילה, אבל איסור הנאה יש רק בחציה; פר"ח על רמב"ם ע"ז פ"ד הי"א.
  276. ↑ ציון 437.
  277. ↑ ציון 1151.
  278. ↑ ציון 323 ואילך.
  279. ↑ ציון 40 ואילך.
  280. ↑ ציון 1052.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:עיר_הנדחת&oldid=139783"