אנציקלופדיה תלמודית:ערכין ודמים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:39, 15 ביולי 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שנותן להקדש* כסכום הקצוב בתורה לזכר ולנקב...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - האומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שנותן להקדש* כסכום הקצוב בתורה לזכר ולנקבה כפי השנים, והאומר דמי עלי או דמי פלוני עלי, שנותן להקדש כפי שוויו.

בערך דלהלן נכללו שני עניינים: א) ערכין - המעריך עצמו או זולתו, שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, שדינו שנותן להקדש כפי הערך שאמר, כסכום הקצוב בתורה, לזכר ולנקבה, לפי השנים. ב) דמים - האומר דמַי עלי או דמי פלוני עלי שדינו שיתן להקדש כפי מה שהוא שווה.

על ערכי בהמה, ע"ע \פתוח\. על ערכי בתים, ע"ע \פתוח\. על ערכי שדות, ע"ע שדה אחוזה.

המצוה וגדרה

מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה[1], שמעריך אדם, ייתן דמיו הקצובים בתורה[2], ואחד האומר ערכי עלי, או האומר ערך זה עלי, או ערך פלוני עלי, נותן הערך לפי שני הנערך והוא הדבר הקצוב שבתורה[3] לא פחות ולא יתר[4], שנאמר: איש כי יַפְלִא - יפרש[5] ויבאר[6] בפיו[7] - נדר בערכך - בערך, והכ"ף* כפולה[8]. או: בערך שלך[9] - נפשֹׁת לה'[10]. אין ערך זה לשון דמים שהוא שווה בשווה, שאם אמר דמי עלי נותן כפי מה שראוי לימכר בשוק[11], אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול נותן כפי שניו הערך הקצוב עליו בפרשה זו[12], ואחד המעריך את היפה הבריא ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא* או גידם ויש בו כל מום, נותן לפי שניו כמו שכתוב בתורה[13], שנאמר: נפשֹׁת[14], לרבות מנוול ומוכה שחין[15], שאף על פי שאינו בכלל דמים[16], נמצא בכלל ערך[17]. שיכול נדר בערכך[18] - מקיש[19] דמים לערכין[20] - כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין[21], שמנוול ומוכה שחין[22], שלא היו בכלל דמים[23], שאינם שווים דמים[24], לא יהיו בכלל ערכים[25], תלמוד לומר: נפשֹׁת[26], שהוא מיותר, לרבות מנוול ומוכה שחין[27], או שנפשֹׁת הוא בלשון רבים, לרבות נפש מנוול ומוכה שחין[28].

הנודר דמים, כתבו אחרונים שנכלל במצות דיני ערכין[29].

על דמים שאינם כערכים, שנותן הוא דמי הנידר כפי מה שהוא שווה, עי' להלן: הדמים[30]. ושם[31], שאינם זקוקים לכתוב ללמוד דינם ממנו.

טעם המצוה

טעם המצוה, כתבו ראשונים, לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו[32], וזה יקרא באדם נפש חיה[33], שתרגומו: רוח מדברת[34], כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו, על כן נתחייב לקיים דיבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום[35]. ובטעם שהערך הוא קצוב בפרשה[36], כתבו ראשונים, כי הרבה פעמים יעלה בלב האנשים לתת ערך אדם מה להשם יתעלה למען ישמרהו השם ויחיהו, עד שתמצא שקצתם יתנו משקלם לזאת הסיבה, ולפי שהאדם נכבד מאד ביחס אל הכסף והזהב, היה חושב שלא יהיה בין ערכו והכסף והזהב יחס, ולזה הגבילה התורה זה הערך אשר לא יקשה מאד, וגם כן הקלה אם לא תשיג יד הנודר[37].

במנין המצוות

מצוה זו, לדון דיני ערכין[38], שייתן אדם כפי דמי הנערך בערך הקצוב בכתוב[39], נמנית במנין-המצות*[40], כמצות-עשה*[41], או - למונים פרשיות בכלל מנין המצוות[42] - כפרשה[43], הכוללת אף ערכי בהמה[44] וערכי בתים[45]. ויש מהמונים פרשיות שמנאוה כמצות עשה בפני עצמה[46].

אף על פי שהעני אינו נותן ערך שלם, אלא כפי הישג ידו[47], אין כאן מצוה נפרדת, אלא שגילה לנו הכתוב שאם לא השיגה ידו ליתן הערך הקצוב יתן ככל אשר תשיג ידו, אפילו בפחות מזה, רק לא פחות משקל[48], והערך הקצוב לפי השנים אינו אלא לכתחילה כשאפשר לו[49].

המחוייבים

מצוה זו מוטלת על הנודר, לקיים נדרו ולהביא לבדק-הבית*[50], וכן על הכהן* שבא לפניו לחקור כמה יכול ליתן[51]. וכל כהן שהוא שבא המעריך לבקש ממנו לחקור אם אינו בהשג-יד*, חל עליו המצוה, ואם אינו רוצה, עובר על מצות עשה[52].

על כך שדמי ערכין הולכים לבדק-הבית*, עי' להלן[53].

בכלל נדרי הקדש

הערכים - והדמים[54] - הם נדר[55], מכלל נדרי-הקדש*[56], שנאמר: איש כי יַפְלִא נדר בערכך נפשֹׁת לה'[57], ונאמר: הערכך ביום ההוא קדש לה'[58]. ולפי שהדמים הולכים לבדק-הבית*[59], הרי הם מכלל נדרי הקדש[60].

על המעריך, שצריך שיהא פיו ולבו שווים, כשאר הנדרים*, עי' להלן[61]. על כך שנשאלים על הערכים ועל הדמים, כדרך שנשאלים על שאר נדרים, עי' להלן[62]. על המעריך בלשון כנויים*, שנחלקו ראשונים אם כינוייהם כמותם, ע"ע כנויים[63].

בל יחל

לפי שהערכים בכלל נדר[64], לפיכך חייבים על הערכין - ועל הדמים - משום לא יחל דברו[65], השייך בנדר ושבועה[66].

על מחלוקת התנאים והראשונים להלכה מתי עובר בבל-יחל* בנדרי-הקדש*, ע"ע בל יחל[67].

בל תאחר

לפי שהערכים בכלל נדר[68], לפיכך חייבים על הערכין - ועל הדמים[69] - משום לא תאחר לשלמו[70]. ומספר לימודים לדבר: א) כתוב: כי תִדֹּר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו[71], לה' אלהיך, אלו הדמים[72], הערכין והחרמים[73], וההקדשות[74]. ב) נאמר כאן - גבי ערכין - נדר, ונאמר להלן - גבי נדרים[75] - נדר[76]: כי תדֹּר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו[77], ויש מפרשים: איש כי ידֹּר נדר לה'[78], ומילת נדר יתירה, ש"כי ידֹּר" היה לו לומר, אלא שבא לדון גזרה-שוה*[79], מה נדר האמור להלן בל תאחר לשלמו, אף נדר האמור כאן בל תאחר לשלמו[80]. ג) כתוב: נדר בערכך[81], הקיש[82] נדרים לערכים[83], מה נדרים בבל תאחר לשלמו[84], אף ערכים בבל תאחר לשלמו[85].

על מחלוקת התנאים והראשונים להלכה מתי עובר בבל-תאחר*, ע"ע: זמן בל תאחר.

ככל היוצא מפיו



לפי שהערכים בכלל נדר[86], לפיכך חייבים על הערכין - ועל הדמים - משום ככל היֹּצא מפיו יעשה[87], האמור בנדרים* ושבועות[88]. ואף על פי שהם כנדרי הקדש[89], והיה לו לעבור על מוצא שפתיך[90] הכתוב בקדשים, מכל מקום בערכין העשה שלו ככל היֹּצא מפיו יעשה, משום שבעת הוצאת פיו אין ההקדש ניכר בערכין כמו בקדשי מזבח, שאומר: עולה או שלמים, וכן קדשי בדק הבית שמזכיר הבית, וכן צדקה לעני, אבל כשאומר: ערכי עלי, אינו מזכיר דבר קדוש, אלא שאמרה תורה שתיפול לבדק הבית, אבל בעת שיצא מפיו לא ניכר שם הקדש ולכן הוא בכלל ככל היוצא מפיו הכתוב בנדרי איסור[91].

יעד הדמים

ערכין קדשי בדק-הבית* הם[92], שכל הערכין והדמים סתמן לבדק-הבית*[93], ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית[94], שכן סתם הקדשות לבדק הבית[95], שנאמר גבי שדה מקנה: ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'[96], קדש לה', סתם הקדשות לבדק הבית[97], שכן קדש לה', היינו מקום שבא כולו לה', לבנין, ואין ממנו הנאה לא לכהנים ולא למזבח[98]. אם פירש בערכין ודמים לדבר אחר או למזבח, דבריו קיימים[99], כגון שאמר: ערכי עלי להביא עולות או שלמים או ליתן לעניים יעשה כן[100]. אבל אם פירש על דברי חול, אין בדבריו כלום ויפלו לבדק הבית[101].

על גוי* שנודר בדמים, מה עושים עם דמי נדרו, ע"ע[102].

הערכת הכהן

בערכך[103], יש מהראשונים מפרשים דהיינו בערכך הכהן[104], שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, ככתוב: והעמידו לפני הכהן[105]. וכן יש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שהכהן צריך להעריך מספר שנות הנערך, ועל כך ע"ע העמדה והערכה[106].

פיו ולבו שווים

צריך המעריך שיהא פיו ולבו שווים, כשאר הנדרים[107], שהרי הכתוב קראו נדר[108], וערכים בכלל נדר הם[109], שכן כתוב: כי יַפְלִא נדר בערכך[110], והוא הדין בדמים[111].

שאלה

נשאלים[112] על הערכין ועל הדמים, כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות[113], שהערכים והדמים בכלל נדרים הם[114]. אכן, כתבו אחרונים, שאם עמד בדין וחייבוהו בית-דין* בדמי ערך על פי הודאתו, חשוב כגבוי, ושוב אינו נשאל על ערכו[115].

לדעת התנאים הסוברים שאין שאלה* בהקדש[116], כתבו אחרונים שאין שאלה בערכין[117].

חזרה

המעריך, כתבו אחרונים שיכול לחזור בו תוך-כדי-דבור*, אף לסוברים שבהקדש* אינו יכול לחזור בו[118], שדוקא במקדיש איזה דבר, שחל ההקדש, אינו יכול לחזור, אבל באומר הרי עלי להקדיש בית זה או שור זה עדיין לא חל ההקדש ומותר בהנאה כי לא נתקדש עדיין, רק שחייב להקדש מחמת בל-יחל*[119] ובל-תאחר*[120] וככל היוצא מפיו[121].

האדם המקום והזמן שנוהג

מצות ערכין נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, שאם העריכו, ערכן נתפס והוא קודש[122], ומכל מקום אמרו חכמים, שבזמן הזה אין מעריכים[123], והעובר ומעריך בזמן הזה, צריך לאבד הכל[124], ולהוליך המעות לים[125].

העובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת כערך הקצוב בתורה[126], או שלא איבד המעות בזמן הזה[127], כתבו ראשונים שעונשו גדול מאוד, שמעל מעל בה'[128]. ובביאור דעתם נחלקו אחרונים: א) יש מפרשים שאף בזמן הזה מעל מעל בה'[129], ודחו דברי הראשונים, שאין מעילה כלל כל זמן שלא נתן ליד הגזבר, אלא שעובר בבל-יחל* ובעשה של מוצא שפתיך[130]. ב) ויש מפרשים שכשהעריך בזמן הבית ולא השלים נדרו או שלא עשה כדינו בזמן הזה ביטל עשה של ערכין[131], ובזמן הבית שלא שילם נדרו עונשו יותר גדול מביטול עשה, משום שמועל מעל בה' שנדר ליתן הקדש לבדק-הבית* שהוא לה' ולא קיים, ועוד שעובר בבל-תאחר*[132].

עברו עליו שלושה רגלים אחר שהעריך, כתבו ראשונים שיש בדבר עוד עונש אחר שעובר משום בל-תאחר*[133] - לסוברים שהוא בשלושה רגלים[134]. או שעובר על זה לאחר זמנים אחרים, לסוברים שבל תאחר הוא בזמנים אחרים[135] - וביארו אחרונים דהיינו בזמן שבית-המקדש* קיים, אבל בזמן הזה אינו עובר על בל תאחר[136]. ויש מהראשונים סוברים שבערכין עובר על בל תאחר מייד[137], שבכל דבר שהוא חייב עצמו וראוי לשלמו כצדקה* וכדומה, יש בו משום בל תאחר מייד, ודוקא בקרבנות* אמרו שלושה רגלים[138].

הערך

סכום הערך קצוב הוא בתורה, לפי שנותיו של הנערך, לזכר ולנקבה, והוא כדלהלן:

פחות מחודש

פחות מבן חודש* - שלושים יום[139] - אין לו ערך כלל[140], שנאמר: ואם מבן חֹדש ועד בן חמש שנים[141], מכאן שלפחות מבן חודש אין לו ערך כלל[142]. יום שלושים כלמטה הימנה[143], ואם היה הנערך באותו יום בן שלושים[144], שאם העריך ביום שלושים כאילו העריך פחות מבן חודש[145].

בטעם שהפחות מבן חודש אין לו ערך, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא גזרת-הכתוב*[146], שהרי מי שהוא פחות מבן חודש, ודאי יש לו ערך, ואם אין לו ערך, וכי אילו עבר יום אחד נוסף על חודש, יתן חמישה שקלים[147]. ויש מהראשונים סוברים שעד בהיותו בן חודש לא היה לו ערך, כי אולי הוא נפל*[148].

על האומר על הפחות מבן חודש: ערכו עלי, שנחלקו תנאים אם אדם מוציא דבריו לבטלה ואינו חייב כלום, וכן הלכה[149], או שאין-אדם-מוציא-דבריו-לבטלה* וגמר ואמר בלבו לשם דמים, היינו שנתכוין לומר דמיו עלי, ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה[150].

חודש עד חמש שנים

היה מבן אחד ושלושים יום - דהיינו מהרגע הראשון של יום ל"א[151] - עד בן חמש שנים גמורות - לסוברים כן[152], וכן הלכה[153] - ערך הזכר חמישה שקלים והנקבה שלושה שקלים[154], שנאמר: ואם מבן חֹדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כָּסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כָּסף[155]. בטעם שצריך יותר משלושים יום, נחלקו אחרונים: א) יש מפרשים שיש גילוי מילתא[156] מזה שמצאנו במקום אחד מבן חֹדש ומעלה[157], שכל מקום שכתוב מבן חֹדש, הוא בן חודש ויום אחד[158]. ב) ויש מפרשים שמזה שכתוב: ואם מבן חֹדש[159], משמע שיהיה בן חודש שלם, בן חודש ויום אחד[160]. ג) ויש מפרשים שסברא* ש"ומעלה" האמור גבי בן שישים[161] הוא יום אחד[162], וממנה למדים בגזירה שוה של "שנה" "שנה"[163] אף לבן חודש[164].

לסוברים שבפדיון-הבן* יכול לפדות אחר כ"ט י"ב תשצ"ג - דהיינו כ"ט ימים, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים - שאז עבר החודש[165], אף בערכין, אחר כ"ט י"ב תשצ"ג יש לו ערך[166].

שנת חמש כלמטה ממנה[167], שאם העריך בשנת חמש נותן ערך בן שלושים, כאילו בשלוש או בארבע שנה העריך[168], וכן שנת עשרים כלמטה הימנה[169], שנותן ערך בן חמש[170]. ומנין ששנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה[171], שנאמר: ואם מבן ששים שנה ומעלה[172], משמע ששלמה שנת שישים ואז הוא נידון כזקן[173] ונותן חמישה עשר שקלים[174], שמה שיעריך מבן שישים ואילך הוי כלמעלה[175], אבל בשנת שישים נידון כילד[176], ששנת ששים - עצמה[177] - כלמטה הימינה[178], ונותן חמישים שקלים לזכר[179], ולנקבה שלושים שקלים[180], כבן פחות משישים[181], הרי אנו למדים בכולם משנת שישים, מה שנת שישים כלמטה ממנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה[182]. וכי כן הוא, אם עשינו שנת שישים כלמטה להחמיר[183], שערך גדול יש לפחות מבן שישים חמישים שקלים[184], וליותר על בן שישים אין ערך אלא חמישה עשר שקלים[185], נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה להקל[186], שערך יותר על בן עשרים[187] גדול הוא מפחות מבן עשרים[188], וכן בבן חמש[189], שפחות מחמש אין ערכו גדול כשל חמש[190], תלמוד לומר: "שנה" "שנה", לגזרה-שוה*, מה שנה האמורה בשנת שישים[191] כלמטה ממנה, אף שנה האמורה בשנת חמש[192] ושנת עשרים[193] כלמטה ממנה, בין להקל בין להחמיר[194]. ו"שנה" "שנה" ההם מופנים[195], שהם מיותרים[196], שאינם צריכים לגופם[197], שניתן לכתוב: ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים, ואנו יודעים שגם עשרים מדבר בשנים, שנה למה לי[198], וכן בן שישים שנה[199], ששנה הכתובה בו מיותרת, שהרי כתוב בתחילת הכתוב: ואם מבן עשרים שנה[200]. ויש מהראשונים המפרש "שנה" "שנה" המופנים, שאין צורך לכתוב שנה בשנת עשרים ושנת שישים, שניתן ללומדם מבן חמש שנים[201]. ואין משיבים על גזרה שוה הנעשית כשהמילים מופנים[202], שאם אינם מופנים, יש לפרוך, מה לשנת שישים שכן להחמיר תאמר בשנת חמש ושנת עשרים שהן להקל[203].

בטעם הערך של בן חודש ועד בן חמש שנים, יש מהראשונים סוברים שאינו אלא גזרת-הכתוב*[204]. ויש מהראשונים סוברים שהוא לחוזק החיסרון אשר בבריאתו, לא היה ערכו כי אם עשירית הערך השלם - של בן עשרים עד שישים[205] - לזכר ולנקבה[206]. ויש מהראשונים סוברים הטעם בערך הזכר, שהוא שקל לכל שנה ושנה שבערך זה הזמן[207].

בטעם שערך הנקבה תמיד פחות מערך הזכר[208], יש מהראשונים סוברים שהוא גזרת-הכתוב*[209]. ויש מהראשונים סוברים שבא ללמדנו שהאשה* חסרת הבריאה ביחס אל האיש[210]. ובטעם שערך הנקבה של בן חודש ועד בן חמש שנים פחות מערך הזכר ב' חומשים, יש מהראשונים סוברים שאינו אלא גזירת הכתוב[211], שכן אינו שווה להפרש שבין זכר ונקבה בשאר הערכים[212] - חמש עד עשרים[213], ומעל שישים[214] - ויש מהראשונים סוברים הטעם, שאין חילוף מעלה ביניהם כי אם מצד עצמותם, לא מצד פעולתם[215]. ויש מהראשונים סוברים הטעם, שהיה לנקבה להיות חצי מן האיש, והיינו שני שקלים וחצי, אלא שאין באים ערכין חצאין, ולכן דינה בשלושה שקלים[216].

יש מהגאונים וראשונים סוברים שהמעריך קטן מבן חודש עד שנה, נותן שקל, ובן שנה עד שנתיים שני שקלים, עד חמש שלמות[217], ודחו ראשונים דבריהם[218].

בשנת החמש, העשרים, והשישים, שהם כלמטה מהם, שנחלקו תנאים אם רק השנה בכלל, ומשיבוא ליום אחד בשנה הבאה, יצא מכלל זה, או שאינו יוצא מהכלל עד שיבוא לחודש ויום בשנה הבאה, עי' להלן[219]. במנין השנים לערכין, שנחלקו ראשונים אם הם נמנים נמנים מעת לעת או מיום ליום, עי' להלן[220].

חמש עד עשרים שנה

משנכנס בשנת שש יום אחד - לסוברים כן[221], וכן הלכה[222] - עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה שקלים[223], שנאמר: ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים[224].

בטעם של מנין ערך זה, יש מהראשונים סוברים שהוא גזרת-הכתוב*[225]. ויש מהראשונים סוברים הטעם, שמבן חמש ועד בן עשרים שנה, החל להתחזק ולמאוס ברע ובחור בטוב, והוא דורך אל השלמות, היה ערך הזכר יותר ממי שהוא מבן שישים ומעלה[226], כי הוא דורך אל החסרון וההפסד[227], וערכו עשרים שקלים, לפי כל שניו משנולד, שקל לכל שנה ושנה[228]. אמנם ערך הנקבה לא היה מתחלף אל ערכה מבת ששים שנה ומעלה[229], להעיר שהמשגל לזולת הפרי הראוי הוא בלתי נבחר, ולפי שהנקבה היא יותר חשוקה למשגל בהיותה למטה מבת עשרים, הפחיתה התורה ערכה יותר מהיחס הנמשך לערך הנקבה עם ערך הזכר, כי המשגל העושה פרי בה הוא מהיותה מבת עשרים שנה ולמעלה[230]. ויש מהראשונים סוברים הטעם שאין ערכה שלוש חומשים מערך הזכר, כפי הערך מבן חודש עד חמש[231], כי הנקבה אז יותר פונה אל החסרון, כי הזכר מבן חמש עד בן עשרים פונה אל הטוב, בן חמש למקרא וכו'[232], והנקבה פונה אז יותר אל הפחיתות, הכיחול והפיקוס והקישוט להכשיל בה האנשים, לזה נפחת ערכה מערך הזכר מחצית[233].

בטעם שערך הנקבה פחות משל הזכר, עי' לעיל[234]. על שנת עשרים שהיא כלמטה ממנה, ועל הלימוד מהכתוב לדבר זה, עי' לעיל[235]. במנין השנים לערכין, שנחלקו ראשונים אם הם נמנים נמנים מעת לעת או מיום ליום, עי' להלן[236].

עשרים עד שישים שנה

משיכנס בשנת אחת ועשרים יום - אחד[237], לסוברים כן[238], וכן הלכה[239] - עד שישלים שנת שישים - לסוברים כן[240], וכן הלכה[241] - ערך הזכר חמישים שקלים והנקבה שלשים שקלים[242], שנאמר: והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שָׁקל[243].

בטעם שהערך היותר גדול מבן עשרים ועד בן שישים שנה, יש מהראשונים סוברים שהוא גזרת-הכתוב*[244]. ויש מהראשונים סוברים הטעם, כי קודם הגיעם לעשרים שנה הם בזמן הצמיחה, ולזה אינם שלמים עדיין, ואחר ששים שנה הם בזמן ההיתוך, ולזה הם דורכים אל החסרון וההפסד[245], כי אז יקרא האדם אדם בכל ענייניו ובכל מה שכוון בו מן התולדת ומעבודתו יתברך[246].

לסוברים שטעם ערך פחות מבן חמש, חמישה שקלים, כפי שניו[247], ופחות מבן עשרים, עשרים שקלים, כפי שניו[248], בטעם שערך פחות מבן שישים חמישים שקלים, ולא שישים שקלים, כתבו ראשונים, כי ימי שנותינו שבעים[249], הפחת מהם עשרים שאינו בן עונשים, נשארו חמישים, על כן ראוי שיתן בכל אותן השנים שמבן עשרים ועד בן שישים כפי מספר כל שניו, שהן חמישים[250]. או שהעשרה היתירים מחמישים עד שישים אינו מוסיף שקלים, משום שבן ששים לזקנה[251], וזקן בבית שבר בבית[252].

בטעם שערך הנקבה גדול ביחסו לערך הזכר מבת פחות מעשרים, יש מהראשונים סוברים שהוא גזירת הכתוב[253]. ויש מהראשונים סוברים הטעם שלא הפחיתה התורה ערכה מבת עשרים שנה ומעלה לפי היחס הקודם, אבל שמה ערכה יותר משלשת חמשיות ערך הזכר, באופן שהיה ערכה בהיותה מבת ששים ומעלה שוה לערכה בהיותה למטה מעשרים שנה, עם היותה אז בלתי ראויה למשגל כלל, שאין המשגל לזולת הפרי הראוי יותר נבחר מהעדרו[254]. ויש מהראשונים סוברים הטעם, שערך הנקבה אז הוא לפני עניינה שווה אל הזכר, כי כמו שהזכר השתדל אז בקנין כל שלמויותיו במפורסמות ובמושכלות, כן היא מתאמצת בענייניה בתיקוני הבית ועוזרת גם כן אל השלמות בשרֵת בעלה ובניה[255], לזה אין ראוי שיתחלף ערך הנקבה אל הזכר לפי עניינם, רק החילוף אשר הוא בעצמות בין נקבה לזכר, וכפי החילוף שבן חודש ועד בן חמש[256]. ויש מהראשונים סוברים הטעם, שהנקבה לכל עשרים שנה עולה לה עשר, ואף על פי שעד בת חמש ערכה שלושה שקלים, ומן הדין היה לעלות לאישה ל"ו, שכך עולה לכל חמש שנים שלושה שקלים, היה מן הראוי לעלות לבת פחות מחמש רק ב' ומחצה, אלא שאין מעריכים לחצאין[257].

בטעם שערך הנקבה פחות משל הזכר, עי' לעיל[258]. במנין השנים לערכין, שנחלקו ראשונים אם הם נמנים נמנים מעת לעת או מיום ליום, עי' להלן[259].

שישים שנה ומעלה

משיכנס בשנת אחת ושישים יום - אחד[260], לסוברים כן[261], וכן הלכה[262], עד עולם[263] - עד יום מותו, אפילו חיה כמה שנים[264], אפילו בן מאתיים שנה ויותר[265] - ערך הזכר חמישה עשר שקלים והנקבה עשרה שקלים[266], שנאמר: ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שָׁקל ולנקבה עשרה שקלים[267].

בטעם שהערך פחות מערכו קודם בן שישים[268], נראה מדברי התלמוד, שהוא משום הפסד[269], וכן כתבו ראשונים הטעם, כי הוא דורך אל החסרון וההפסד[270]. ובטעם שהוא חמישה עשר שקלים, כתבו ראשונים שכן נאמר: ימי שנותינו בהם שבעים שנה[271], אם כן מספר שישים עד שבעים עשרה, ונאמר שם: ואם בגבורֹת שמונים שנה[272], ולפי זה יהיה מספר השבעים עד שמונים עשרה, והמספר האמצעי מאלו העשרה של גבורות הוא חמש, ועם העשרה הם חמש עשרה, והימים הראשונים שהם שישים יפלו[273]. ויש מהראשונים הסובר שהטעם שערכו פחות ושהוא חמישה עשר שקלים הוא גזרת-הכתוב*[274].

בטעם שהוא פוחת ערכו של זקן מכמות שהיה בחור יותר משל אשה כשהזקינה מכמות ערכה בבחרותה[275], שנקבה הזקנה יותר על שישים עומדת על שליש ערך הפחותה משישים, שערך ילדה שלושים שקל וערך זקנה עשרת שקלים[276], וזכר העובר על שישים אינו עומד על שליש, שפחות ערך זקן יותר משליש בערך הפחות משישים, שהפחות משישים ערכו חמישים שקלים, וזקן ט"ו שקלים[277], אמרו בתלמוד, שזקן בבית שבר בבית[278], שאינו אלא למשא[279] ולמוקש[280], וזקנה בבית, מטמון בבית[281], שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה[282]. וביארו ראשונים, כי דרך איש להיות אומנותו בדבר כבד, לפי כוחו, וכשהוא זקן תש כחו, ואינו יכול לעמוד בו, לכך נפחת ערכו, כי אומנות קלה לא למד, ואומנותו כבר אינו יכול לעשות[283], ומבן שישים ואילך כבן שבעים לשיבה[284], שכבר נכנס לזקנה יותר מדאי, וגרוע יותר מבן עשרים, ואין לו רק ט"ו[285]. אבל האישה, אומנותה קל, וכשהיא זקינה יכולה לעמוד בו במקצת[286], ואינה כל כך מתקלקלת מחמת זקנה, והרי היא כבת עשרים וערך שלה עשרה שקלים[287]. ויש מהראשונים מפרשים, כי הזקן אין דרכו ללכת בחוץ ולטייל ועכשיו הוא כלוא בבית לזקנתו ולחולשתו, ואין ספק כי יקצר רוחו וישפכנו על בני הבית, אבל הזקנה שהיתה טורחת בעסקי הבית ועכשיו נחה מטורחה ומעמלה, תשים ליבה בשמירת הבית ולצורך תיקוני כל היושבים בה[288]. ויש מהראשונים הסובר ששינוי הערך בזקנה בזכר ונקבה אינו אלא גזירת הכתוב[289].

בטעם שערך הנקבה פחות משל הזכר, עי' לעיל[290]. במנין השנים לערכין, שנחלקו ראשונים אם הם נמנים נמנים מעת לעת או מיום ליום, עי' להלן[291].

שנה כלמטה

בשנת החמש, העשרים, והשישים, שהם כלמטה מהם, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא השנים הן שנים גמורות[292], ובן חמש ובן עשרים נלמדים בגזרה-שוה* מבן שישים, שהן כלמטה מהם[293], לפיכך היה מבן אחד ושלושים יום עד בן חמש שנים גמורות, ערך הזכר חמישה שקלים והנקבה שלושה שקלים, משנכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה שקלים, משיכנס בשנת אחת ועשרים יום עד שישלים שנת ששים ערך הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים, ומשיכנס בשנת אחת וששים יום ערך הזכר חמשה עשר שקלים והנקבה עשרה שקלים[294]. וכן הלכה[295].

ב) ולדעת ר' אלעזר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת שישים - נחשבים[296] - כלמטה, עד שתשלם כל השנה וחודש ויום אחד משנה האחרת[297], שלעולם אינו נותן ערך בן חמש עד שיהא בן חמש ויותר על החמש חודש ויום אחד, וכן לעולם אינו נותן ערך בן עשרים עד שיהא בן עשרים וחודש ויום אחד[298], וכן מצריך לאחר שישים חודש ויום אחד[299]. והדבר נלמד בגזרה-שוה*[300], נאמר כאן ומעלה ונאמר להלן חודש ומעלה[301], נאמר כאן: מבן ששים שנה ומעלה[302], ונאמר להלן גבי לויים[303]: מבן חֹדש ומעלה[304]. ויש מפרשים: ונאמר להלן בבכורות מדבר[305] מבן חֹדש ומעלה[306], וכן יש גורסים: ונאמר בבכור ומעלה[307]. ויש גורסים: ונאמר להלן - גבי פדיון בכור[308] - ופדויָו מבן חֹדש ומעלה[309], ותמהו ראשונים, שלא נמצא מקרא זה, כי אם ופדויָו מבן חֹדש תפדה[310], ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שמזה שכתוב: ופדויָו מבן חֹדש, משמע מבן חודש ומעלה, מזה שלא כתוב: ופדויָו בן חֹדש[311], ויש מפרשים שלגירסא זו הדבר נלמד מבכורות מדבר, שנאמר גבי פדיון הבן: ופדויָו מבן חֹדש תפדה[312], ונאמר גבי בכורות במדבר: מבן חדש ומעלה[313], ולמדנו בגזרה שוה "חדש" "חדש" מה גבי בכורות מדבר ומעלה, אף גבי פדיון הבן ומעלה[314], ומת ביום שלושים כיום שלפניו[315], ומבכורות מדבר נלמד לערכין[316]. מה ומעלה האמור להלן חודש אחד ויום אחד אחר החודש[317], שכן כתוב: ומעלה[318], שכבר נכנס בחודש האחר יום אחד, שהוא למעלה מהחודש[319] - ויש מפרשים לסוברים שהוא כתוב בפדיון בכור[320], משום שאין בכור נפדה פחות מבן חודש ויום אחד[321] - אף כאן חודש אחד ויום אחד אחר החודש הרי היא כשנת שישים[322]. ושנת חמש ושנת עשרים נלמדים בגזירה שוה "שנה" "שנה" משנת שישים[323], וכלימוד תנא קמא[324]. ואין לפרוך הגזירה שוה של "ומעלה" "ומעלה"[325], מה שם יום אחד[326], שהמעלה הכתובה גבי חודש אינה אלא יום אחד[327], אף כאן יום אחד[328], שהמעלה הכתובה כאן גבי שנים אינה אלא יום אחד[329] אחר שנת שישים[330], שאם כן גזירה שוה מה מועילה[331], שהרי בלא גזירה שוה אנו יודעים שיום אחד צריך, שהרי מבן ששים שנה ומעלה כתוב[332], ואם כן הגזירה שוה הוא להוסיף שניקח מהשנה האחרת חדש ויום אחד[333]. וביארו אחרונים, שבכל אחד צריך להוסיף חלק מהמונים אותו, שעל חודש שהוא נמנה בימים, נוסיף יום אחד, ועל שנה שהיא נמנית בחודשים, נוסיף חודש אחד, שהוא חלק מהחלקים שהשנה מתחלקת אליהם, אלא שעדיין צריכים אנו לגזריה שוה לתוספת יום אחד על החודש, ואם כן "ומעלה" הוסיף חודש אחד, והגזירה שוה הוסיפה יום אחד על החודש[334].

מעת לעת

מנין השנים לערכין, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שהשנים נמנים מעת לעת מיום הלידה[335], שכן שנינו בברייתא: שנה האמורה בבן ושבבת כולן מעת לעת[336], וביארו בתלמוד, דהיינו לערכין[337], שצריכים שנה תמימה ולא מקוטעת[338], וחמש שנים ועשרים ושישים שנה האמורים בערכין כולן מעת לעת[339]. ב) ויש מהראשונים סוברים שהשנים נמנים מיום ליום מיום הלידה[340], ואין צורך במעת לעת בשעות[341], רק תיכף כשנכנס בשנה האחרת יש לו הדין כלמעלה או כלמטה[342], שלא באה הברייתא למעט אלא שלא נלך אחר שנות עולם[343], אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים, איננו מחלקים[344].

ומנין שאין השנה הנמנית בערכים לשנות עולם, שהרי בן חודש נערך, ואינו נערך אלא אם כן יש לו חודש שלם, שלא שייך לומר שהולכים אחר חודש העולם, כך גם לכל שאר הנערכים[345]. או משום שכתוב בערכין: מבן ששים שנה ומעלה[346], הרי שצריך שנים מלאות[347].

שקל

כל השקלים האמורים כאן בשקל* הקודש[348], שנאמר: וכל ערכך יהיה בשקל הקדש[349]. וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו - כמשקל המטבע הנקרא בזמן בית שני[350] -סלע*[351].

בריא וחולה

בטעם שלא חילקה התורה בערכי האדם בין טוב ובין רע, בין שלם לחסר, בין בריא לחולה, כתבו ראשונים שהוא להורות כי הגופות אין ערכם לפי שווים ביופי ובחוזק לשכנגדו, כי הכל הולך אל מקום אחד ואין להם יתרון כי אם במה שקנו מהמושכלות ומה שעשו לנפשותם, וזה הקנין לא נודע ערכו ותמורת מכרו[352].

כלי

אין ערך לכלי[353], שכן לגבי ערכין כתוב: נפשֹׁת[354].

על האומר ערך כלי עלי, שנחלקו תנאים אם אדם מוציא דבריו לבטלה ואינו חייב כלום, וכן הלכה[355], או שאין-אדם-מוציא-דבריו-לבטלה* וגמר ואמר בלבו לשם דמים, היינו שנתכוין לומר דמיו עלי, ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה[356].

שני הנערך

הערכין הקצובים לפי השנים הן שני הנערך ולא שני המעריך[357], שהרי לא אמר: ערכי עלי, אלא ערך פלוני עלי[358]. ועוד, שכתוב: ואם מבן חמש שנים[359], ואם מבן חֹדש[360], לא שיהא הנודר קטן*, שאין בדברי קטן כלום - וקטן אינו מעריך, שאין בו דעת[361] - אלא גדול שאמר: ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי[362].

כיצד הערכין לפי שני הנערך[363], ילד שהעריך זקן, נותן ערך זקן[364], שאם היה מבן עשרים ועד בן שישים[365], שערכו חמישים שקלים[366], שאמר לבן שישים: ערכך עלי, נותן ערך בן שישים[367], שהוא פחות מערך ילד[368]. וכן אם היה פחות מבן עשרים, שערכו עשרים שקלים[369], שהעריך בן שלושים, שערכו חמישים שקלים, נותן ערך בן שלושים[370], שילד וזקן לאו דוקא, רק רוצה לומר שהיה המעריך פחות בשנים מהנערך[371]. וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד[372], שבן שישים שאמר לבן עשרים: ערכך עלי, נותן ערך בן עשרים, וכן כל כיוצא בזה[373].

אף קצב הערך של זכר ונקבה אחר נערך הולכים ולא אחר מעריך[374], כיצד, איש שהעריך האשה* נותן ערך אישה, ואישה שהעריכה איש נותנת ערך איש[375].

כזמן הערך

הערך בזמן - כזמן[376] - הערך[377], שנאמר: כערכך יקום[378], אינו נותן אלא כזמן הערך[379], שכערכך יקום משמע ערכין בשעת ערך[380], כשעת הערך יקום[381], ואין אומרים שייתן כשעת נתינה כבדמים[382]. ואף על פי שכתוב זה לא בערך נפשות כתוב, אלא בערך מקדיש שדה-אחוזה*, ושם אין דין השגת יד[383], אלא גרעון כסף[384], כתוב זה מיותר הוא, שלא היה לו לומר אלא אם משנת היֹּבל יקדיש שדהו[385], והוא מוסב לשלמעלה הימנו: זרע חֹמר שעֹרים בחמשים שקל כָּסף[386], שזהו אם משנת היובל יקדיש, ואם אחר היובל יקדיש וגו', ולמה נצרך לכתוב כערכך יקום[387], אלא אם אינו ענין למקדיש שדה אחוזתו, שלא נצרך כלל, תנהו ענין למעריך נפשות[388].

הערך בזמן הערך כיצד[389], העריכו פחות מבן חמש[390], שלא היה צריך ליתן אלא חמישה שקלים[391], ולא הספיק ליתן עד[392] שנעשה יתר על בן חמש[393], שערכו עשרים שקלים[394], אינו נותן אלא כזמן הערך[395], חמישה שקלים[396]. וכן פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן עשרים, נותן כזמן הערך[397]. ואפילו לקולא הולכים אחר זמן הערך, וכל שכן שהולכים בכגון זה לחומרא, וכגון שהעריך פחות מבן שישים ונעשה בן שישים, שצריך ליתן חמישים שקלים[398].

ערך סתם

האומר: הרי עלי ערך[399], או: ערך עלי[400], ולא פירש ערך מי[401], שלא אמר ערכי עלי ולא אמר ערך פלוני עלי[402], אלא ערך סתם[403], נותן פחות שבערכין, שהוא שלושת שקלים[404], ככתוב: ולנקבה ערכך שלשת שקלים[405], וזהו פחות שבערכין[406], שבלא כלום לא נפטר, ופחות מזה לא יכול לתת, שהרי אין ערך קצוב נקרא בפחות מכאן[407]. דין זה נלמד מסברא*[408], אחרי ששני קצוות סכומי ערכין יש, שלושה שקלים, וחמישים שקלים[409], ואין לומר שייתן חמישים[410] משום ספק-איסור* שהוא לחומרא[411], שכן אנו מוחזקים בכלל גדול שבדבר סתמי[412] תפסת-מרובה-לא-תפסת*[413], שיש להקשות תפוס את המועט[414]. תפסת מועט תפסת[415], שאם מקשה לך תפוס את המרובה, אינו חולק על דבריך אלא מוסיף, שבכלל מרובה יש מועט[416].

בתוספתא שנינו: הרי עלי ערך סתם, הרי זה מביא את המועט שבערכין[417], וכמה הוא מועט שבערכין, חמש סלעים[418]. ופירשו ראשונים שהמדובר באומר הרי עלי ערך זכר[419], שנותן בפחות שבזכר[420], אבל האומר הרי עלי ערך, נותן בפחות שבנקבה[421].

על כך שהשקל* האמור בתורה, הוסיפו עליו ועשו אותו סלע*, עי' לעיל[422]. על האומר הרי עלי ערך, ולא פירש ערך מי, שנחלקו לשונות התלמוד אם נידון בהשג-יד*, עי' להלן: השג יד[423].

ערך שאינו מכוון לגיל האדם

האומר ערך פלוני עלי עשרים שקלים, ונמצא אותו פלוני מעשרים ועד שישים, שערכו חמישים שקלים[424], יש מהאחרונים סוברים שמועיל פירושו ואין צריך ליתן רק עשרים שקלים[425]. ויש מהאחרונים שנסתפקו אם מועיל פירושו ואין צריך ליתן רק עשרים שקלים[426], או שחייב בחמישים שקלים, שכיוון שאמר ערך פלוני, הרי נתחייב בערך התורה, ואינו מועיל מה שסיכם אחר כך סכום אחר[427], או שלא חל כלל הנדר, שאינו לשון ערכין אלא לשון דמים וכנדר בעלמא, ונדר גם כן אינו שהרי לא הוציאו בלשון נדר, ועוד, שדומה לאומר הרי ערך ידי עלי, שאינו מועיל כלום - לסוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה[428], וכן הלכה[429] - והוא הדין כאן, שאף על פי שאמר ערך נפש, אבל הלא סוף סוף אמר סכום בעלמא שאינו תלוי כלל בנפש פלוני[430].

אף לסוברים שמועיל פירושו של האומר ערך שאינו מכוון לגיל האדם[431], מכל מקום האומר ערכי עלי שישים סלעים, אין בדבריו כלום[432], שכן שנינו: אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמישים[433], ואין לומר שכוונתו על ערך התורה, שאין חידוש בזה, שהוא מפורש בתורה, אלא שפירושו אין בערכין פחות מסלע, אפילו אמר פחות, ולא יותר על חמישים, אפילו אמר יותר[434].

ערך איברים

אין ערך לאיברים[435], שנאמר: בערכך[436], ויכל לכתוב בערך, והייתור של הכ"ף בא ללמד: ערכך[437], ערך כל גופך, ולא ערך מקצתך[438], ערך כולו הוא נותן ולא ערך איברים[439], לפי שלא קבע ה' ערך לאברים אלא לכללות האדם החי[440], והאומר ערך ידי וערך רגלי עלי - לסוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה[441], וכן הלכה[442] - לא אמר כלום[443]. ויש מהאחרונים המפרש שהלימוד הוא, שמשנצרך לכתוב נפשֹׁת[444], לרבות איבר שהנשמה תלויה בו[445], הרי שערך, ערך כל גופו משמע[446]. ודחו אחרונים דבריו[447].

על האומר ערך רגלי עלי מן הארכובה ולמעלה, שנותן ערך כולו, עי' להלן. על האומר ערך ראשי וערך כבדי עלי, שנותן ערך כולו, עי' להלן[448]. על האומר ערך ידי עלי או ערך רגלי עלי, שנחלקו תנאים אם אדם מוציא דבריו לבטלה ואינו חייב כלום, או שאין-אדם-מוציא-דבריו-לבטלה* וגמר ואמר בלבו לשם דמים, היינו שנתכוין לומר דמי כולי עלי, ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה[449].

ערך איבר שהנשמה תלויה בו

העריך דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו[450], ולכן האומר ערך ראשי וערך כבדי עלי - או ערך ליבי עלי, או ערך ליבו של פלוני או כבדו עלי[451] - נותן ערך כולו[452], וכן כל איבר שאם ינטל מן החי ימות, אם אמר ערכו עלי נותן ערך כולו[453], ואפילו אמר ערך רגלי עלי מן הארכובה* ולמעלה נותן ערך כולו[454], וכן בשאר י"ח טריפות[455]. כיוון שכתוב בערכך[456], שמשמע ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו[457], יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו, תלמוד לומר: נפשֹׁת[458], בנפש תלה הכתוב[459], ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו[460], ערך נפשות אנו קוראים בו[461], ונותן ערך כולו[462].

ערך חצי איבר שהנשמה תלויה בו

אמר על איבר שהנשמה תלויה בו: חצי דמי אותו איבר עלי, כגון שאמר: דמי חצי לבי עלי, או דמי חצי כבדי עלי, כתבו ראשונים שנותן דמי כולו[463].

חציי עלי

האומר: ערך חציי עלי, נותן ערך כולו[464], שהוא דבר שהנשמה תלויה בו[465], שאי אפשר שינטל חציו ויחיה[466], והוא כערך ראשי וערך כבדי[467], שהמעריך בהם נותן ערך כולו[468].

חצי ערכי עלי

האומר: חצי ערכי עלי, נחלקו בו תנאים: לדעת הסתם משנה ותנא קמא בתוספתא ובברייתא נותן חצי ערכו[469], שכך נדר[470], וכן הלכה[471]. ולדעת ר' יהודה ור' יוסי בר' יהודה - קונסים אותו[472] - ונותן ערך שלם[473], גזירה חצי ערכי משום ערך חציו - שנותן ערך כולו[474] - שהוא דבר שהנשמה תלויה בו[475].

האומר פחות מחצי ערכו עליו, נותן כפי שנדר[476].

כשהעריך רבים

אחד שהעריך מאה, חייב בערך כולם[477]. אין לי אלא אחד שהעריך אחד[478], שנאמר: איש כי יַפְלִא נדר בערכך[479], דהיינו אחד שהעריך אחד[480], אחד שהעריך מאה מנין, תלמוד לומר: נפשֹׁת[481], לשון רבים[482], וכך אומר הכתוב: בערכך לנפשות הרבה[483], ואף אם היה כתוב נפש, היה משמע נפשות הרבה[484], כענין שנאמר: ונפש אדם מן הנשים וגו' כל נפש שנים ושלשים אלף[485], ונפש אדם ששה עשר אלף[486]. לפיכך האומר ערך אלו עלי, נותן ערך כולם, כל אחד ואחד לפי שניו[487]. וכתבו ראשונים שאין הלימוד מהכתוב נצרך אלא כגון שאמר ערך פלוני ופלוני ופלוני עלי, שהזכיר ערך בלשון יחיד, שהייתי מעלה על דעתי שאינו ערך[488], שאין הערך מוסב אלא על הראשון[489], ומזה שאמר הכתוב: בערכך, משמע שבלשון ערך שהוא לשון יחיד, מעריך נפשות הרבה[490], אבל אם אמר ערכי בלשון רבים, אין לימוד נצרך לזה, שמה לי אם העריך מאה מה לי העריך אחד, שהוא כמקדיש מאה בהמות כאחת[491]. ויש מהראשונים סוברים שלמסקנת התלמוד אף אם לא היה כתוב כלל נפשֹׁת, הייתי לומד אחד שהעריך מאה, מהכתוב: איש כי יַפְלִא נדר בערכך[492], שמה לי אחד שהעריך אחד או אחד שהעריך מאה, שכפי שאחד שהעריך אחד קדוש ערכו כך קדוש כשהעריך מאה[493].

חזר ואמר ערכי עלי

האומר ערכי עלי, וחזר ואמר ערכי עלי, וכן אם אמר אפילו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת[494], וכן אם העריך אחר כמה פעמים[495], כיוון שערכים מכלל הנדרים*, ונדר חל על נדר[496]. או שכמו שהאומר ערך פלוני ופלוני עלי, אפילו הם מאה, חייב[497], כך גם מי שהעריך עצמו או אחר כמה פעמים חייב על כולם[498]. וכן אם אמר שני ערכי עלי, נותן שני ערכים, וכן אם אמר ארבעה אפילו אלף נותן כמנין שנדר[499].

המעריכים

הכל מעריכים: כהנים; לוים; וישראלים[500]; נשים[501]; ועבדים[502]; טומטום* ואנדרוגינוס*[503].

על האנדרוגינוס*, שמעריך אחרים, ע"ע[504]. על הגוי*, שנחלקו תנאים וראשונים להלכה אם מעריך, ע"ע[505]. על גוי גדול שאינו יודע לשם מי נדר, שנתמעט מפרשת ערכין, ושנחלקו ראשונים בפירוש הדבר, ע"ע הנ"ל[506]. על הגוסס*, אם מעריך, ע"ע[507]. על חרש-שוטה-וקטן* שאינם מעריכים, ע"ע[508]. על הטומטום*, שמעריך אחרים, ע"ע[509]. על מופלא-הסמוך-לאיש*, שמעריך, ע"ע[510]. ושם[511], שנחלקו תנאים ואמוראים אם מדין תורה הוא שמעריך, או מדרבנן. ושם[512], שנחלקו ראשונים ואחרונים אם חייב לשלם את ערכו. על ישראל גדול שאינו יודע לשם מי נדר, שערכו ערך, ע"ע נדרים.

כהנים

כהנים לויים וישראלים מעריכים[513], אף על פי שכתוב - לגבי השג-יד*[514] - והעמידו לפני הכהן[515], והייתי יכול לחשוב שבא לומר: ולא כהן לפני כהן[516], אף הכהנים מעריכים, שנאמר בפרשה: איש[517], איזה איש שיהיה[518].

נשים

נשים מעריכות[519]. אין לי אלא איש שהעריך, בין איש בין אשה*[520], שנאמר: איש כי יַפְלִא נדר בערכך נפשֹׁת[521], שמשמע שהאיש מעריך נפש כל שהוא[522], אישה שהעריכה איש, אישה שהעריכה אישה מנין, תלמוד לומר: נפשֹׁת[523], שמשמע בערכך נפשֹׁת - לשון רבים[524] - כל נפשות יכולות להעריך[525], ואף אם היה כתוב נפש, נפש משמע - אף - אישה[526]. או שהלימוד הוא מהכתוב: איש כי יַפְלִא נדר בערכך[527], שכפי שאיש מעריך אף אישה מעריכה, שהשווה הכתוב אישה לאיש[528]. ועל דרך הפשט כתבו ראשונים שאין ראוי שנשפוט שלא ינהג זה הדין אלא באיש - שהרי ערכין בכלל נדר[529] - וכבר מצאנו בתורה[530], שהאישה נודרת כמו שהאיש נודר[531].

נשים, אם יש להן בזמן הזה - שהעריכו - גובים מהן, אם לאו, כותבים עליהן - שטר ומחתימים ומניחים בלשכה[532] - וגובים מהן לאחר זמן[533], שאף על פי שמתקנת חכמים אין-קנין-לאשה-בלא-בעלה*[534], האישה מעריכה, דהיינו שמשלמת לאחר זמן, כשנתגרשה[535] או נתאלמנה[536], או שמשלמת מייד, אם קיבלה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה[537], לסוברים שהבעל אינו קונה בכגון זה[538].

עבדים

עבדים[539] מעריכים[540]. אם משום שנאמר בפרשה: בני ישראל[541], יכול אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים - דהיינו עבד כנעני, שטרם נשתחרר[542] - תלמוד לומר: ואמרת אליהם[543], שירצה הנלוים אליהם, שהם גרים ועבדים[544]. או משום שנאמר: בני ישראל, ואנו ממעטים מזה גוים[545] - שאינם מעריכים, לסוברים כן[546] - אבל עבדים ששייכים במצוות[547], לא[548].

עבדים, אם יש להן בזמן הזה - שהעריכו - גובים מהם, אם לאו, כותבים עליהם - שטר ומחתימים ומניחים בלשכה[549] - וגובים מהם לאחר זמן[550], שאף על פי שאין-קנין-לעבד-בלא-רבו*, משלמים לאחר זמן, כשנתשחרר העבד[551], או שמשלם מייד, אם קיבל מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו[552], לסוברים שהרב אינו קונה בכגון זה[553].

יש מהראשונים שכתבו: מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים, תלמוד לומר: ואמרת אליהם[554].

על עצמו ועל אחרים

בהערכה זו אין חילוק בין אם אמר על אחד ערך פלוני עלי, שנותן ערך אותו פלוני כפי שניו[555], או שאמר הוא עצמו ערכי עלי[556], שנותן כפי שניו[557], שנאמר: ואם מבן חמש שנים[558], משמע שיכול אדם להעריך אחר, שהרי קטן* אינו בן נדר[559], ואחר מעריכו, ואומר הכתוב שחייב עליו חמישה שקלים[560].

שותפים

שותפים*, נסתפקו אחרונים אם מעריכים לומר ערך פלוני עלינו, כמו שמביאים קרבן* אחד בשותפות, או שכיוון שכתוב: איש כי יַפְלִא[561], דוקא יחיד[562].

היוצא ליהרג

היוצא-להרג* שהעריך אחרים, חייב לשלם[563], וגובים הכל מנכסיו[564].

על היוצא-להרג*, שהעריך את עצמו, עי' להלן: הנערכים[565].

הנערכים

הכל נערכים: כהנים; לוים; וישראלים[566]; נשים[567] ועבדים[568].

על המנוול ומוכה שחין, סומא* או גידם ומי שיש בו כל מום, שנערכים, עי' לעיל: המצוה וגדרה[569]. על האנדרוגינוס*, שאינו נערך, ע"ע[570]. על הגוי*, שנחלקו תנאים וראשונים להלכה אם נערך, ע"ע[571]. על גוסס*, שאינו נערך, ע"ע[572] וע' העמדה והערכה[573]. על הטומטום*, שנחלקו הדעות אם נערך, או שאינו נערך, וכן הלכה, ע"ע טומטום[574]. על טרפה*, אם נערך, ע"ע טרפה (א)[575].

כהנים

כהנים לויים וישראלים נערכים[576], אף על פי שכתוב - לגבי השג-יד*[577] - והעמידו לפני הכהן[578], והייתי יכול לחשוב שבא לומר: ולא כהן לפני כהן[579], אף הכהנים מעריכים, שנאמר בפרשה: איש[580], איזה איש שיהיה[581].

נשים

נשים נערכות[582], וערכן מפורש בכתוב[583].

עבדים

עבדים[584] נערכים[585]. אם משום שנאמר בפרשה: בני ישראל[586], יכול אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים - דהיינו עבד כנעני, שטרם נשתחרר[587] - תלמוד לומר: ואמרת אליהם[588], שירצה הנלוים אליהם, שהם גרים ועבדים[589]. או משום שנאמר: בני ישראל, ואנו ממעטים מזה גוים[590] - שאינם נערכים, לסוברים כן[591] - אבל עבדים ששייכים במצוות[592], לא[593].

הלימודים הללו, כתבו ראשונים, שלא נצרכו אלא לסובר דון מינה ומינה[594], שאם נלמד עבד מדין האשה*, הנערכת[595], יהא ערכו כאישה, ולכן נצרכו ללימודים אחרים כדי ללמדנו שהיא נערך כזכר[596], אבל לסובר דון מינה ואוקי באתריה, עבד נלמד מאישה[597].

אף על פי שלגבי מצוות יש לעבד דין אשה*[598], עבדים זכרים נערכים לפי ערך זכר[599], ונקבות כערך נקבה[600].

יש מהראשונים שכתבו: מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים, תלמוד לומר: ואמרת אליהם[601].

מת

האומר: ערך מת* זה עלי, לא אמר כלום[602], שנאמר: נפשֹׁת[603], ולא המת[604], מעריך אתה את שנפשו בו ואין אתה מעריך את המת[605]. ויש מהראשונים מפרשים שלמסקנת התלמוד נלמד דין זה מהכתוב - בהשג-יד*[606] -ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אֹתו הכהן[607], והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה[608].

אף על פי שהמת אסור בהנאה מן התורה[609], ואינו בדמים, אנו נצרכים ללימוד על זה, שהייתי חושב שהוא בערכין, הואיל ונתרבו מנוול ומוכה שחין, שאינם בדמים[610].

מת הנערך קודם שעמד בדין המעריך לנתינת המעות, שנחלקו ראשונים אם פטור המעריך או חייב, ע"ע העמדה והערכה[611].

היוצא ליהרג

היוצא-להרג*, נחלקו בו תנאים:

א) לדעת תנא קמא ור' מאיר אינו נערך[612], שאף על פי שבשאר כל אדם שלא נגמר דינו למיתה, אפילו הוא מוכה שחין, שאינו שוה בשוק כלום, חייב המעריך לפרוע להקדש הדמים הקצובים לו לפי שניו האמורים בפרשת ערכין, בזה שנגמר דינו למיתה, אינו חייב כלום[613]. וגזרת-הכתוב* היא[614], שנאמר: כל חרם לא יפדה[615], חרם משמע לשון חייבי מיתות, כמו: זֹבח לָאֱלהים יחרם[616], מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג[617] - ויוצא מבית-דין* של ישראל[618] - אינו בכלל פדיון[619], לא יפדה ערכו, שאינו נערך[620], שהרי הוא כמת[621] ואינו שווה כלום[622], שנאמר - בסוף הכתוב - מות יומת[623], פירוש: הרי הוא הולך למות והרי הוא חשוב כמת, לפיכך לא יפדה, שאין לו דמים, אם אמר דמיו עלי, ולא ערך, אם אמר ערכו עלי[624]. ואף על פי שערך אינו לפי דמים, אלא לפי שנים, לא אמר כלום, שמיעטו כאן הכתוב[625]. וכן שנינו לדעה זו: מנין למחוייבי מיתות שאמר ערכי עלי לא אמר כלום - שאינו חייב ערך[626] - תלמוד לומר: חרם לא יפדה[627], אין לי אלא מחוייבי מיתות החמורות - שלא ניתנה שגגתן לכפרה[628], כגון מסית-ומדיח* ומברך את השם[629] - מחוייבי מיתות הקלות מנין, תלמוד לומר: כל חרם לא יפדה[630]. יכול אפילו קודם שנגמר דינו[631], תלמוד לומר: מן האדם[632] - שמשמע מקצת אדם[633] - ולא כל האדם[634], כלומר, מקצת אדם אשר הוא חייב מיתה לא יפדה, ומקצתו והוא משלא נגמר דינו יפדה, ואם אמר ערכי עלי חייב[635]. או שהלימוד הוא: אשר יחרם מן האדם לא יפדה[636], ולא עד שלא נגמר דינו[637].

ב) ר' חנינא בן עקביא אומר: נערך - אפילו לאחר גמר דין[638] - מפני שדמיו קצובים[639] בתורה[640] בפרשת ערכין[641], לפי שנים[642] שיש לו[643].

לסוברים שהיוצא ליהרג בבית דין אינו נערך[644], יש מהאחרונים סוברים שנחלקו בו לשונות התלמוד: ללשון הראשון היוצא ליהרג שאינו נערך היינו בבית דין של אומות העולם[645], שכיוון שגומרים הדין להרוג, הורגים אותו[646], אבל בבית דין של ישראל, אף לאחר גמר דין, פעמים שמוצאים לו זכות ומחזירים אותו[647]. וללשון השני היוצא ליהרג שאינו נערך היינו בבית דין של ישראל[648], אבל בבית דין של ישראל, כיון שיוצא לו הדין להרוג, נהרג[649], שאינו שכיח שימצאו לו זכות לאחר גמר הדין[650]. ויש מהאחרונים סוברים שלשתי הלשונות אינו נערך דוקא כשנגמר דינו בבית דין של ישראל[651].

להלכה כתבו ראשונים שמי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר והעריכו אחר, או שהעריך עצמו, כמת הוא והמת אין לו ערך[652]. ודוקא במיתת בית-דין*[653], שהוא דבר שאינו תלוי ברצוננו, אלא התורה ממיתה אותו[654], והצלתו רחוקה, שכבר חיפשו הבית דין היטב כל אופני זכותו ולא מצאו[655], אבל אם היה יוצא ליהרג במצות המלך, נערך[656], ואין חילוק בזה בין מלכות של ישראל למלכות של נכרים[657], שלפעמים חוזר המלך מדיבורו[658].

הבורח לאחר גמר דין בבית דין של ישראל, כתבו אחרונים שאין לו ערך[659], שמכיוון שנלמד מהכתוב שלאחר גמר דין אין לו ערך, אם כן אין חילוק אף בברח, שכיוון שנגמר דינו מבואר בתורה שהוא נחשב כמת ואין לו ערך[660].

העריך אחד אותו לאחר גמר דין, או הוא עצמו, ואחר כך הוזמו עדיו[661], כתבו אחרונים שהתברר למפרע שהגמר דין היה בטעות ויש לו ערך וחייב המעריך[662].

הדמים

הדמים אינן כערכין[663], שערכם קצוב בתורה[664], והאומר דמי עלי[665] או דמי זה עלי[666] או דמי פלוני עלי[667], אין לו קצבה, אלא[668] שָׁמים[669] אותו כעבד הנמכר בשוק[670] ונותן את שוויו[671]. אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו או טומטום* ואנדרוגינוס* או גוי*, נותן מה שהוא שווה, דינר או אלף, כאילו הוא עבד הנמכר בשוק[672].

דין זה אינו צריך כתוב - ללומדו ממנו - שהרי אם אמר דמי דקל עלי ודאי נותן דמיו, כך גם בדמי עלי או דמי פלוני עלי, שהרי נדר הוא שנדר[673]. ולפיכך האומר דמי פלוני עלי, זהו נקרא בלשון המשנה: נודרים[674], ומי שאמר אחר עליו דמי פלוני עלי, זהו נקרא בלשון המשנה: נידרים[675], והאומר: דמי עלי, הוא בכלל הנודרים[676] והנידרים[677], ואמירת דמים עלי, נקראת בלשון המשנה: נדרים[678].

כשעת נתינה

הדמים נותן כשעת נתינה[679], היינו שעה שהוא בא לבית-דין*, ולא כשעת נדר[680], ואם אמר: דמי פלוני עלי, ושווה מנה, ולא הספיק ליתן דמים עד שהשביח ושווה מאתים, נותן מאתים[681]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שהדבר נלמד מהכתוב[682], שנאמר: ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'[683], שמשמע שכשוויו של היום ההוא צריך ליתן[684]. ב) ויש מפרשים שסברא* היא[685], שהרי כעבד בשוק שמים אותו[686], ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לבית דין מי יודע מה היה שוה בשעת נדר[687]. וביארו אחרונים, שמאחר שקשה לבית דין לעמוד על האומדנא* על מה שעבר, על כן כשאדם נודר כוונתו להתחייב רק מאותה שעה שישומוהו בית דין, לפיכך אינו מתחייב אלא כשיעור ששווה משעת נתינה[688].

דמי עלי מעכשיו

האומר דמי עלי מעכשיו, כתבו אחרונים שלסוברים שהדין שנותן כשעת נתינה נלמד מכתוב[689], בודאי כשמפרש דבריו, אינו בכלל הכתוב, ונותן כשעת הנדר[690], אלא שלסוברים שהדין שנותן כשעת נתינה נלמד מסברא*[691], יש להסתפק אם אינו נותן אלא כשעת נתינה, שהרי קשה לבית דין לעמוד על האומדנא* על מה שעבר[692], או שנותן כשעת הנדר, שמכיוון שמפרש, הרי שגם אם קשה לעשות אומדנא ישערו בית דין כפי מה שיוכלו, ואם לא יכוונו כל כך מה בכך, הרי על כל פנים בכך התחייב עצמו[693].

על האומר הרי דמי עלי מעכשיו ומת, שיורשיו פטורים, עי' להלן[694].

דמי איברים

האומר: דמי ידי עלי, שָׁמים אותו כמה הוא שווה ביד ובלא יד[695], שדמים אינם קצובים, אלא על כל הגוף הם, כמה הוא שווה בכל איבריו[696]. זה חומר בנדרים מבערכין[697], שאילו אמר בערכין ערך ידי עלי ערך רגלי עלי לא אמר כלום[698], אלא אם כן אמר בדבר שהנשמה תלויה בה[699].

כיצד שָׁמים אותו, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון[700], שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני[701], שמשמכרו רבו ראשון שייר לעצמו ידו אחת שיעשה מלאכת רבו בה[702], שאם נמכר הוא כולו שווה חמישים, ואם ימכר חוץ מידו, שתישאר ידו זו לבעליו ולא יהיה ללוקח בה כלום, שווה ארבעים, נמצא זה יתחייב לשלם להקדש עשרה, וכן כל כיוצא בזה[703]. ואין שמים אותו כעבד שנקטעה ידו האחת, שאדם זה זול בהרבה[704].

יש מהראשונים שכתב שטומטום* ואנדרוגינוס* שאמר על איבר שאין הנשמה תלויה בו: דמיו עלי, לא אמר כלום[705].

דמי איבר שהנשמה תלויה בו

נדר דמי דבר שהנשמה תלויה בו, נותן דמי כולו[706], שהאומר: דמי ראשי או כבדי עלי, או דמי ראשו של פלוני עלי, או לבו או כבדו עלי, נותן דמי כולו[707], והאומר דמי חציי עלי נותן דמי כולו[708], שנאמר: נדר בערכך נפשֹׁת[709], הוקשו[710] נדרים[711], דהיינו דמים[712], לערכין[713], מה ערך בדבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו[714], אף דמים בדבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו[715].

אפילו טומטום* ואנדרוגינוס* נידון בכבודו[716], שאם אמר דמי איבר אחד עלי, נידון לפי חשיבות האיבר[717], אם הוא איבר שהנשמה תלויה בו, נידון לפי דמי כולו[718]. ויש מפרשים: שנידון כולו אחר איבר אחד שכבודו - של האדם - תלוי בו, שאם אמר דמי ראשו עלי נותן דמי כולו[719]. ומנין שמרבים טומטום ואנדרוגינוס[720], שנאמר: והיה ערכך[721], לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים[722]. ואף על פי שהכתוב עוסק בערכין, אם אינו ענין לערכין, שהרי ודאי צריך זכר, תניהו ענין לדמים[723]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש מפרשים שהלימוד הוא מהמילה: "והיה", שמרבה להם שיהיו בדמים[724]. ויש מפרשים שהלימוד הוא מהמילה "ערכך"[725]. ויש מפרשים שהמילה "ערכך" ממעטת שלגבי ערך דוקא יהיה תלוי בזכר ונקבה ולא טומטום, אבל בדמים אפילו טומטום[726].

בטעם שנצרך לימוד ללמד שאף טומטום ואנדרוגינוס בכלל דין זה שנינו: שיכול - שנלמד הקש* בכתוב - נדר בערכך[727], כל שישנו בערכין ישנו בדמים, וכל שאינו בערכין - כגון טומטום[728] ואנדרוגינוס[729] - אינו בדמים, תלמוד לומר: והיה ערכך[730].

חצי דמי

האומר: חצי דמי עלי, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא נותן חצי דמיו[731]. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה קונסים אותו ונותן דמי כולו[732].

חזר ואמר דמי עלי

אמר דמי עלי וחזר ואמר דמי עלי, חייב על כל אחת ואחת[733], וכן אם אמר: שני דמי עלי, נותן שני דמים[734].

השומא

האומר דמי עלי - או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי[735] - כששָׁמים אותו כמה הוא שווה - או כמה דמי ידו או רגלו[736] - אין שָׁמים אלא בעשרה, ואחד מהן כהן[737].

על הטעם שמצריכים בשומת דמי אדם עשרה ואחד מהם כהן, ע"ע שומא.

ספיקות בשומא

בענין שומת דמיו שאל רבא בתלמוד כמה שאלות:

א) אמדוהו אומד של נזקין - שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה היה יפה וכמה הוא יפה[738] - ואמר: דמי עלי, מהו[739], האם ניתן לסמוך על מה שאמדוהו כבר[740], ואינו צריך לאומדו שנית[741], או שמא צריך לאמוד אותו שנית[742], שהרי שונה אומד של נזקין* שהוא בשלושה[743] מאומד של דמי אדם שהוא בעשרה[744].

ב) אם-תמצא-לומר* שצריך לאמוד אותו שנית, אמר: דמי עלי, ואמדוהו, וחזר ואמר: דמי עלי, מהו[745], האם אומרים שכאן אמדוהו עשרה, ואין צריך לשום שנית, או שמא יש לחוש שמא השביח משנאמד בראשונה, וצריך לשומו עוד[746].

ג) אם תמצא לומר שיש לחוש שמא השביח משנאמד בראשונה, וצריך לשומו עוד[747], אמר דמי עלי ולא אמדוהו, וחזר ואמר דמי עלי, מהו, האם בזמן אחד אומדים אותו - ופי שנים בדמים יתן[748] - או שמא כיוון שבזה אחר זה נדר, שני פעמים אומדים אותו[749].

ד) אם תמצא לומר כיוון שבזה אחר זה נדר, שני פעמים אומדים אותו, אמר: שני דמי עלי, בבת אחת, מהו, כיוון שבבת אחת נדר אומדים אותו בבת אחת, או שמא כיוון שאמר "שני", דומה לזה אחר זה[750].

ה) אם תמצא לומר כיוון שאמר "שני" דומה לזה אחר זה ואומדים אותו שני פעמים[751], אמדוהו מאליו - בלא שום צורך אלא לשום דברים בעלמא ועשרה היו שם[752]. ויש מפרשים: שלא אמר דמי עלי[753] - מהו, האם אומרים הרי נאמד מאליו ועומד, או שמא צריך כוונה לאומדנא[754].

להלכה הראשונים השמיטו הדין בכל השאלות[755]. ואחרונים נחלקו בדבר:

א) יש סוברים, שכיוון שכל אם תמצא לומר הוא פשיטות הספק - לסוברים כן[756] - כל השאלות דינם כאם תמצא לומר[757], ואומר לנזקין אינו מועל לאומדנא של דמי עלי, ואפילו בדמי עלי גופה כשאמר כמה פעמים דמי עלי אפילו אמרם במעמד אחד זה אחר זה צריך לכל אחד אומנא בפני עצמה, ואפילו אמר שני דמי עלי בבת אחת צריך על כל אחד אומדנא בפני עצמה[758], חוץ מהאחרונה שלא נפשטה[759], אם צריך כוונה לאומדנא, והיא לחומרא[760].

ב) ויש סוברים שהשאלה הראשונה ודאי נפשטה ששונה אומד של נזקין מאומד של דמי אדם[761], והשאלה השנייה, ודאי נפשטה שצריך אומד שנית, שהאומד לפי זמן הנדר ולא כפי שעת העמדה בדין[762], ויש לחוש שמא השביח[763], וכשאומר שני דמי עלי בבת אחת או ששני הנדרים בזמן אחד, שלא שייך השביח, וכן באמדוהו מאליו, שלא נפשט, יש להקל שאין צריך אומד שני[764].

משקלי עלי

האומר משקלי עלי - או משקל פלוני עלי[765], הרי הוא נדר[766] - ונותן משקלו[767], כשעת הנדר[768], אם כסף, כסף, ואם זהב, זהב[769], כמו שפירש[770] כוונתו, גם אם לא אמר בפיו[771]. ואם נתכווין בשעה שנדר לדבר שבו ישקל, ושכח לאיזה דבר כיוון, מחוייב להביא שיעור חשוב עד שיאמר לא לכך נתכוונתי[772].

האומר משקלי עלי ולא פירש מאיזה מין, הרי זה תלוי בענין האדם ההוא[773]:

א) אם אדם חשוב הוא אומדים אותו לפי כבודו, ונותן משקלו זהב[774], שאומדים לו לחמור שבמשקלות[775]. ונחלקו הדעות: יש מפרשים שאם הוא עשיר אומדים לו בזהב[776]. ויש מפרשים שאם היה עשיר ביותר - עשיר גדול מפורסם[777] - נותן משקלו זהב[778], הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול[779] ומתנה מרובה[780], ואפילו עשיר קצת - שלא היה מפורסם בעושר[781] - אינו נידון בכך[782]. ויש מפרשים שדוקא עשיר מופלג שאמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב, אבל עשיר מופלג שאנו יודעים בו שהוא כילי - קמצן - דינו כדין עני[783].

ב) אם הוא עני[784] - לסוברים כן[785] - או אינו מופלג בעשירות[786] - לסוברים כן[787]. או אפילו מופלג בעשירות, אלא שאנו יודעים בו שהוא כילי, לסוברים כן[788] - פוטר עצמו בכל שהוא[789], כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול[790], אם רגילים בני אדם לשוקלו[791] באותו מקום[792]. כגון במקום שמוכרים זפת במשקל, יכול לפטור עצמו בזפת[793], ואפילו אם יש שאינם שוקלים הזפת אלא מודדים הזפת בנפח[794], ואפילו השיג ידו לבדיל ועופרת, פוטר עצמו בזפת[795]. ומקום שמוכרים בצלים במשקל, יכול לפטור עצמו בבצל[796], אפילו אם לאחר ששוקלים זורקים ומוסיפים עוד שניים שלושה בצלים, כדרך המוכרים[797] יותר מההכרע הנותנים בשאר דברים[798], ואין אומרים שבטל תורת המשקל כיוון שנותן יותר מכדין[799].

יש מהאחרונים מצדדים שלא נאמרו הדברים אלא היכן שפירש לאחר מכן שנתכוון לזפת, אבל אם הוא סתם ואינו אומר שלכך נתכוון ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך[800], אלא ספק נדרים להחמיר[801], וחייב לתת משקלו בזהב[802]. ויש מהאחרונים סוברים שלא נאמרו הדברים אלא בסתם[803], כשלא נתכווין כלל בשעה שנדר באיזה דבר לשקול, ולכן יכול לפטור עצמו בכל דבר, אם דרך אותו מקום להעלות דבר זה על המשקל, ולא אמרו ספק נדרים להחמיר, אלא היכן שאמר לשון שמשתמעת לשני פנים, מה שאין כאן כאן שאומר משקלי עלי, עיקר הנדר הוא להישקל ולתת תמורתו להקדש, ויכול להיות שלא חשב עדיין במה להישקל, אם בעניות או בעשירות, כמו אם אומר אדם הרי עלי עולה*, שיכול לפטור עצמו במה שירצה, שור או שה[804].

קומתי עלי

האומר קומתי עלי - כלומר לתת שיעור קומתי של כסף או של זהב להקדש[805] - נותן שרביט - עב[806] - שאינו נכפף[807], מלוא קומתו, ממין שפירש[808], ש"קומתי" משמע כקומתו[809]. ונחלקו ראשונים, אם היינו שרביט שאינו נכפף מעצמו, הואיל ואמר קומתו כלומר דבר שיכול לקיים מעצמו שאינו נכפף[810]. או שרביט שלא יוכל לכופפו[811]. ויש מהראשונים גורסים להיפך: האומר קומתי עלי, נותן שרביט הנכפף[812], שדוקא האומר מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף, שכל לשון יתירה, לרבות הדבר באה[813]. יש מהאחרונים הסובר ששרביט שאינו נכפף, היינו שהוא כעובי המעריך[814].

אמר מלוא קומתי עלי, נחלקו בו תנאים: לדעת ר' עקיבא הסובר שיש לדייק בלשון יתירה, נותן אפילו שרביט שנכפף[815], ממין שפירש[816], שכיוון שאמר מלוא קומתי, דהיינו שיהא ארוך כמותי, ואפילו דק[817], ש"מלוא" משמע[818] שלא נתכווין אלא למידת גובה קומתו, ולא לעובי[819]. וכן לדעת חכמים החלוקים על ר' עקיבא, היכן שהייתור נצרך, ודאי מועיל, ונותן שרביט שנכפף[820]. וכן הלכה[821]. ויש מהראשונים גורסים להיפך: מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף[822], שכל לשון יתירה, לרבות הדבר באה[823]. וכן אמרו בתוספתא ובברייתא שהאומר מלוא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף[824], וביארו ראשונים ואחרונים שאינו כר' עקיבא ואינו כחכמים[825].

האומר קומתי עלי או מלוא קומתי עלי, ולא פירש מאיזה מין, הרי דינו תלוי בענין האדם, אם אדם חשוב הוא או לא, כפי הדין באומר משקלי עלי ולא פירש מאיזה מין[826].

ספיקות בעניינים הדומים לקומתו

בתלמוד נסתפקו במספר ספיקות הדומים לענין קומתו, ולא פשטו[827]:

א) אמר: עומדי עלי, מהו[828]. ונחלקו ראשונים האם הספק הוא האם יש בלשון הזו לשון נדרים[829], ומשמע שרביט קומתו[830], או לא[831]. או שודאי יש בלשון הזו לשון נדרים[832], והספק הוא האם אומרים שרוצה לומר שיתן שרביט שאינו נכפף, או שמא צריך שרביט שיכול לעמוד ואף על פי שנכפף[833].

ב) אמר: רוחבי עלי, מהו[834], האם משמע שרביט רוחב דוגמתי, או שרביט ארוך כמידת רוחבי[835]. ויש מפרשים שהספק הוא האם משמע שהוא שרביט בלא כפיפה, כרוחבו ממש, שרוחבו אינו יכול לכפוף, כשכופף קומתו אינו כופף רוחבו, או שמא רוצה לומר שרביט ארוך כרוחבו, ואף על פי שנכפף[836].

ג) אמר: ישיבתי עלי, מהו[837], האם משמע שהוא שרביט בלא כפיפה - שישיבתי הוא כמו קומתי, כלומר כל אורך ישיבתי[838] - מראשי ועד רגלי[839], וכעין שרביט שאינו נכפף[840], או שמא שרביט כפוף משמע, שהרי כשהוא יושב הוא כפוף[841]. ויש מפרשים שהספק הוא האם רצונו לומר מראשו ועד מקום ישיבתו, שהוא חצי גופו, או שמא רצונו לומר כל גופו, כמו שהוא יושב מראשו ועד רגליו[842]. ויש מפרשים שהספק הוא האם רצונו לומר שיתן השרביט שיחזיק קומת ישיבתו, ולא כמלוא קומת עמידתו, או שמא רצונו לומר שרביט שמחזיק מקום ישיבתו[843].

ד) אמר: עוביי עלי, מהו[844], האם רצונו לומר - שנותן שרביט[845] - בלא כפיפה, שהרי עוביו אינו כפוף, או שמא רצונו לומר שרביט גדול כמלוא עוביו, ואף על פי שהוא כפוף[846].

ה) אמר: הקיפי עלי, מהו[847], האם נותן שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו[848], שרצונו לומר שרביט המקיף כל גופו, ואפילו אם אינו עב[849], או שמא צריך לתת שרביט עב כהקיפו[850]. ויש מפרשים שמא צריך לתת שרביט שמקיף כל גופו ועב כל כך שאינו יכול לחזור מכפיפתו[851].

ויש מהראשונים גורסים שאלה נוספת: מקום ישיבתי עלי, מהו[852].

להלכה כתבו ראשונים שהאומר עומדי עלי, ישיבתי עלי, או מקום ישיבתי עלי, או רוחבי עלי, עוביי עלי, היקפי עלי, כל אלו ספק ומביא לפי ממונו, עד שיאמר לא כך נתכוונתי[853], וביארו אחרונים הטעם, שאין הספק אם הנדר נדר - לסוברים כן, אף בספק לגבי עומדי עלי[854] - אלא הספק הוא כמה חייב ליתן[855], ומשום שאפשר לברר כוונתו על פי דבריו, מביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי[856]. או שמחמירים עליו שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, משום שלגביו הוא איסור של בל-יחל*, וכיוון שכן, סתם נדרים להחמיר[857]. מת, פסקו ראשונים שיתנו היורשים פחות שבלשונות[858]. וביארו אחרונים הטעם, שהואיל ואי אפשר לברר כוונתו[859], ספק ממון הוא לקולא[860]. או שהטעם הוא שלגבי היורשים אינו איסור אלא ממון[861], שאין היורשים צריכים לקיים רק מחמת שעבוד הנכסים[862], וספק ממון לקולא[863].

יש מהראשונים שכתבו שכל הספיקות הם אם-תמצא-לומר* התלוי כל אחד בספק הקודם[864], וכתבו אחרונים בדעתם שכיוון שכל אם תמצא לומר הוא פשיטות הספק - לסוברים כן[865] - נפשטו כל הספיקות מלבד האחרונה[866].

משקל איברים

האומר משקל ידי עלי, או משקל רגלי עלי - שאי אפשר לשוקלו, שאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל[867] - נחלקו בו תנאים:

א) לדעת ר' יהודה האומר משקל ידי עלי, ממלא חבית מים ומכניסה[868] לתוכו[869], והאומר משקל רגלי עלי, ממלא חבית מים ומכניסה[870], ומביא בשר חמור - שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם[871] - גידים ועצמות[872], שוקל ונותן לתוכה[873] כנגד היד[874], בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות[875], שיהיו באותו בשר גידים ועצמות לפי מה שיש ביד, לפי שאין משקל עצמות וגידים שוה למשקל בשר[876]. ואף על פי שאי אפשר לכווין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות, אומדים אותו[877], שכמה שאפשר לשער במים ובאומד משערים[878]. ונותן לחבית[879] עד שתתמלא[880], שיגביהו המים למעלה, ואחר כך יוציא בשר חמור לחוץ, היינו משקל ידו, ולפי אותו המשקל יתן[881]. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר[882], שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם[883]. שוקל ונותן לתוכה, יש מהראשונים מפרשים דהיינו שהיו שוקלים הבשר לאחר ההוצאה מהחבית[884], ששמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע, ולפיכך שוקלים כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר על ידי היד[885]. ויש מהראשונים מפרשים ששקילת בשר החמור נעשית לפני ההכנסה לחבית[886], שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותו יותר מידאי מיד האדם, שחי נושא עצמו[887], ולוקחים בשר החמור ועצמות וגידים באומד, ושוקלים משקלו, ואף על פי כן מכניסים אותם בחבית, שמא לא אמדו יפה[888], ואף על פי שבשר שנחתך מבעל חיים הוא יותר כבד ממשקל ידו המחוברת לגופו[889], אחר דעת הנותן אנו הולכים, וכוונתו כפי מה שיוכלו לשקול ידו, ואי אפשר לשוקלה בענין אחר[890].

ב) ולדעת ר' יוסי, שָׁמים את היד כמה היא ראויה לשקול[891], והרגל כמה היא ראויה לשקול[892], שהרי אי אפשר לכווין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות[893], ועד שאומדים כמה בשר ועצמות יש בבשר החמור[894], יאמדו משקל היד והרגל[895]. וכן הלכה[896].

עד היכן היא היד לענין זה, עד האציל[897], דהיינו עד המרפק[898] - ונחלקו ראשונים אם היינו עד בית השחי[899]. או עד לקרוי בלשוננו מרפק[900] - והרגל, עד הארכובה[901], לפי שבנדרים הולכים אחר לשון-בני-אדם*[902], ובאותו הזמן היו קוראים כן ליד ולרגל[903].

הנודרים והנידרים

הכל נודרים ונידרים, כהנים לוים וישראלים[904], נשים[905] ועבדים[906], טומטום* ואנדרוגינוס*[907] וגוי*[908].

על הטעם שאנדרוגינוס* נידר, אף על פי שאינו נערך, ע"ע[909]. על גוי* שנודר, מה עושים עם דמי נדרו, ע"ע גוי[910]. ושם[911], על הסוברים שגוי אינו נודר דמים, אלא קדשי מזבח בלבד. על הגוסס*, אם נודר, ע"ע[912]. על הטעם שטומטום* נידר, אף על פי שאינו נערך, ע"ע[913]. על יוצא-להרג*, שנודר, ע"ע[914].

חרש שוטה וקטן

חרש-שוטה-וקטן*, נידרים, אבל לא נודרים[915], ועל כך ע"ע חרש שוטה וקטן[916].

אפילו קטן פחות מבן חודש - שאינו נערך[917] -נידר[918].

מופלא-הסמוך-לאיש* נודר[919].

על חרש*, שנידר, לפי שיש לו דמים[920], אף על פי שהחובל* בחבירו, אם חירשו, נותן לו דמי כולו, שאינו ראוי לכלום, ע"ע חרש[921]. מופלא-הסמוך-לאיש* שנודר, אם חייב לשלם הדמים, ע"ע[922].

שאינם נידרים

מוכה שחין - ומנוול[923], וקיטע[924] - אינם בכלל דמים[925], ונודרים אחרים אבל לא נידרים, שאינם שווים כלום[926].

על הגוסס*, שאינו נידר, ע"ע[927]. על היוצא-להרג*, שאינו נידר, ע"ע[928].

הגבייה

אחריות

מי שהעריך והפריש ערכו, ונגנבו המעות או אבדו, חייב באחריותן עד שיגיעו ליד הגזבר[929], אף על פי שלא אמר: "עלי"[930], אלא אמר: הריני בערכי, או: הריני בערך פלוני[931], שנאמר בפודה שדה מקנה מן ההקדש[932]: ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'[933], והיה לו לכתוב: ונתן אותו, או: ונתנו[934], שהרי כתוב בתחילת הכתוב: את מכסת הערכך[935], מה תלמוד לומר: הערכך, משמע שחוזר על ערכין[936], שאילו בפדיון הקדש, הרי כתוב למעלה ממנו: והיה לו[937], בלא שום נתינה[938]. לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללים על מעות שבחולין, נגבו או שאבדו אינם חייבים באחריותם[939], שהרי כתוב: ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו[940], ולא כתוב בו נתינה, אלא משהפרישו ואמר: הרי זה מחולל על זה, נקרא ערך להקדיש דמיו ויצא לחולין ההקדש[941], יכול אף ערכין משהפרישן יפטר[942], תלמוד לומר: ונתן את הערכך קדש[943], אין ערכין קדושים עד שעת נתינה[944], חולין הם בידך - אף על פי שהפרישם[945] - עד שיבואו לידי גזבר[946].

מי שנדר את דמיו והפריש דמיו ונגנבו או נאבדו, כתבו ראשונים שהרי זה חייב באחריותן עד שיבואו לידי גזבר[947], כפי הדין בערכין[948].

מעילה

המפריש את דמי ערכו או דמיו, כל זמן שהן בידו הרי הן חולין, ואין מועלים בהן[949], שהרי אינם קדושים עד שיבואו לידי גזבר[950], שלא כהקדש*, שמייד שהקדיש מועלים בהם[951].

משכון

המעריך חייב לשלם מה שנתחייב לפי הערך[952], וחייבי ערכין ממשכנים אותם[953], דהיינו שגזבר*[954] הקדש*[955] נכנס לביתם ונוטל - משכון* - בעל כורחם[956], כפי שווי מה שנדרו[957]. שכיוון שלא לכפרה באים[958], אינם מחזרים ליתנם[959] ומשהים אותם[960]. ומנין שממשכנים אותם, שכן נלמד מהכתוב שמסדרים לחייבי ערכין[961], ומשמע שגזבר בא למשכנו ונוטל מה שבידו[962].

בזמן שממשכנים חייבי ערכין, נחלקו ראשונים: יש מפרשים שממשכנים אותם, אם ישהום[963], אפילו אם לא עבר עדיין על בל-תאחר*, אלא שרואים שהוא מתעצל להביא[964]. ויש מפרשים שממשכנים אותם מייד[965], שמא יהא קל בעיניו להתרשל עליהם[966].

חייבי דמים ממשכנים אותם[967], כפי הדין בערכין[968].

השבת עבוט

חייבי ערכין, כשממשכנים אותם[969], אין חייבים להחזיר להם המשכון ביום או בלילה[970], והוא הדין כשממשכנים חייבי דמים[971], שאין דין השבת-עבוט* אלא בהדיוט, ולא בהקדש*[972]. ואף על פי שמסדרים בערכין ומניחים לו השיעור כדי צרכו[973], ואין דין השבת עבוט אלא בדבר שהוא צריך לו[974], מכל מקום כתבו ראשונים שאין מסדרים אלא כשנוטל ממנו בתורת פירעון, אבל כשנוטל בתורת משכון, אז אין מסדרים[975]. ויש מהראשונים מפרשים שאף על פי שמסדרים בערכין, מצוי שאין מחזירים אם היה לו איצטלית בת מאה מנה, שאינה בת סידור - לסוברים כן[976], וכן הלכה[977] - וממשכנים אותה, ואין מחזירים, שאין בערכין מצות חזרה[978].

מכירת נכסיהם

המעריך חייב לשלם מה שנתחייב לפי הערך[979], וחייבי ערכין - גזברי הקדש*[980] - מוכרים כל הנמצא להם מן הקרקע* ומן המטלטלין*, מכסות וכלי תשמיש הבית, ועבדים ובהמה* - ושטרות*[981] - ונפרעים מן הכל[982]. והוא הדין בנודר דמים[983], ואם עמד בדין, אפילו קודם שומא*, השתעבדו נכסיו[984] להקדש[985].

על חובת ההכרזה* במכירת נכסי חייבי הערכין, ע"ע הכרזה (א). על שומת נכסי חייבי ערכין, שבמטלטלים* צריך שלושה ובקרקע* עשרה ואחד מהם כהן*, ע"ע שומא, ושם הפרטים. על שעבודא*-דרבי-נתן*, אם חל בחייבי ערכין, ע"ע.

סוג הקרקע הנגבית

חייבי ערכין, צידדו אחרונים שדינם כבעל-חוב*, שאם יש ללווה קרקעות משובחות וגרועות, גובה מהבינונית שבקרקעותיו[986].

מטלטלים וקרקע במקום מעות

אם יש למעריך מעות ומטלטלים* וקרקע*, ורוצה ליתן קרקע או מטלטלים במקום מעות, צידדו אחרונים שאינו יכול ליתן[987].

נכסי אשתו ובנו

המעריך עצמו, אין לו - לגזבר[988], ליטול[989] - בכסות אשתו[990], למשכנו בשביל הערך[991], שאינו שלו[992] - שבשעה שנתן לה קנתה אותם ויצאו מרשותו[993], או שבלקיחתו לשמה, זכה בה, ששליחותה עשה[994] - ולא בכסות בניו[995], שאינם שלו[996], ואף על פי שעדיין לא לבשו אשתו ובניו הכסות[997]. ולא בבגדים שצבע לשמם[998] של אשתו ובניו[999], ואף על פי שלא לבשום עדיין[1000]. ולא בסנדלים חדשים שלקחם לשמם[1001], שאף על פי שעדיין לא נעלום, הרי הם בחזקתם משעת לקיחה[1002].

וכן כשמוכרים נכסי חייבי ערכין[1003], אין מוכרים לא כסות אשתו, ולא כסות בניו, ולא בגדים שצבעם לשמם, ולא סנדלים חדשים שלקחם לשמם[1004].

בגדים שצבע לשמם, כתבו אחרונים דהיינו אפילו צבע אחר שהעריך, אין בית דין גובה מהם, כדין כל מטלטלים, שאין בעל-חוב* גובה מהם[1005].

סידור

אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנים אותו[1006], מסדרים[1007] לו ומניחים לו צרכי חייו[1008], שנאמר: ואם מך הוא מערכך[1009], החייהו מערכך[1010], תן לו חיותו מערכך[1011], שכך משמע, הוא יהיה קיים מערכך[1012], דהיינו: ואם מך הוא, תעשה לו הויה וחיות מדמי הערך[1013]. או משום שנאמר: על פי אשר תשיג[1014], שפירושו: לפי מה שיש לו יסדרהו וישאיר לו כדי חייו[1015].

וכן הדין בחייבי דמים שמסדרים לו[1016].

על פרטי הסידור, ע"ע גבית מלוה: סידור.

העריך עצמו ומת

האומר: ערכי עלי, ומת, יתנו היורשים[1017], שהרי דבר קצוב הוא[1018]. ואינו דומה לדמים - שאין היורשים נותנים, אם לא שמוהו בית-דין*[1019] - שערכין קצובים מן התורה והדמים אינם קצובים[1020]. ואמרו בתלמוד, שלדעת הסובר מלוה-על-פה* גובה מן היורשים[1021], וכן לדעת הסובר מלוה על פה ככתובה בשטר[1022], כך הדין בכל ענין, ואפילו מת לפני שעמד בדין יתנו יורשים, אבל לדעת הסובר מלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר[1023], הדין כך רק כשעמד בדין[1024], וחייבוהו קודם מותו, שהוא כמלוה בשטר[1025], שחייבוהו ליתן, וכל העומד לגבות כגבוי[1026].

להלכה נחלקו ראשונים:

א) יש פוסקים שהאומר: ערכי עלי, ומת קודם שיעמוד בדין, אין היורשים חייבים ליתן, שנאמר: והעמידו לפני הכהן והעריך אֹתו הכהן[1027], עמד בדין ומת, יתנו היורשים[1028], שהרי לא מחסר ולא כלום, שערך קצוב הוא[1029]. בטעם שאם מת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים, כתבו ראשונים שאינו חייב בערך אלא אחר שיעמוד לפני הכהן, ככתוב: והעמידו לפני הכהן[1030]. ויש מהאחרונים סוברים - לדעתם שהכהן צריך להעריך מספר שנות הנערך[1031] - שעדיין לא העריכו הכהן לדעת אם הוא בן עשרים או בן שישים או בן חמש, וגזירת הכתוב: והעריך אֹתו הכהן[1032].

ב) ויש מהראשונים פוסקים שכיוון שלהלכה מלוה על פה גובה מן היורשים[1033], ששעבוד* מן התורה הוא[1034], אפילו אם מת קודם עמידה בדין, היורשים חייבים ליתן[1035].

מת הנערך

האומר: ערך פלוני עלי, ומת הנערך, חייב[1036]. יכול אפילו אמר ערך של פלוני זה עלי ומת - הנערך[1037] - יהיה פטור, תלמוד לומר: יעריכנו[1038], אפילו מת[1039], שהמילה "יעריכנו" יתירה, שהרי כבר נאמר שם: והעריך אֹתו הכהן[1040], אלא כך אמר הכתוב: והעמידו והעריכו, ואחר שהעריכו והוא עומד יעריכנו מכל מקום, אפילו מת הנערך[1041].

אף כאן מדברי התלמוד עולה, שלדעת הסובר מלוה-על-פה* ככתובה בשטר[1042], כך הדין בכל ענין, ואפילו מת לפני שעמד בדין, אבל לדעת הסובר מלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר[1043], הדין כך רק כשעמד בדין[1044], וחייבוהו קודם מותו, שהוא כמלוה בשטר[1045]. וכן כתבו ראשונים שהאומר: ערך פלוני עלי, ומת הנערך אחר שעמד הנערך בדין, חייב[1046], כיוון שהיה חי בשעה שנתחייב בערכו[1047], ובשעת הנדר היה בו הערכה-והעמדה*[1048], לזה יעריכנו אחר היותו מת[1049]. מת הנערך קודם שעמד בדין, אף על פי שהמעריך קיים, הרי זה פטור, שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין[1050]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שאפילו אם מת הנערך קודם עמידה בדין, המעריך חייב[1051].

נדר ומת הנידר

האומר: דמי עלי, ומת, לא יתנו היורשים, שאין דמים למתים[1052], שכיוון שמת, לא בא לידי אומדנא* גמורה[1053], משום שאין אדם יכול לידע מאחר שמת כמה היה שווה כשהוא חי[1054]. ואינו דומה לאומר: דמי פלוני עלי, ומת - שיורשיו חייבים ליתן, שכן האומדנא* אינה אלא גלוי-מלתא-בעלמא*[1055] - שכיוון שהוא עצמו צריך אומדנא ולא אמדוהו, יורשיו פטורים[1056]. ויש מהאחרונים הסובר הטעם שאין דמים למתים, משום שהמת* אסור בהנאה[1057]. וכן האומר: דמי פלוני זה עלי, ומת - הנידר[1058] - פטור[1059], שאין דמים למתים[1060]. ואין אומרים שייתן כפי מה שהיה שווה בחיים, שאינו נודר אלא מה שישומו בית דין, והרי לא בא לידי כך[1061]. ואפילו עמד בדין[1062], וחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת[1063], לא יתנו יורשים, שמחוסר אומדנא* הוא[1064], שלא בא לידי שומת בית-דין*[1065]. ואינו דומה לערכין - אף לסוברים שדינם תלוי בהעמדה-והערכה*[1066] - שערכין קצובים מן התורה והדמים אינם קצובים[1067], והם תלויים בשומת בית דין[1068]. לפיכך האומר דמי עלי, אף על פי שעמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו, ויאמרו הדיינים כמה ישוה, אין היורשים חייבים ליתן, ואם קצבו דמיו ואחר כך מת, יתנו היורשים[1069]. וכן האומר: דמי פלוני עלי, ועמד בדין ומת - הנידר - קודם שיקצצו דמיו, הרי זה פטור[1070]. ואפילו נדר ואמר: הרי דמי עלי מעכשיו, ומת, יורשיו פטורים, שהרי כיוון לשומת בית דין ולא בא כלל לידי שומא[1071].

נדר ומת הנודר

אמר: דמיו של פלוני עלי, ומת הנודר, יתנו היורשים[1072], ואפילו מת קודם שישומו הנידר[1073]. שאומדנא* גלוי-מלתא-בעלמא* הוא[1074] לגלות מהו חייב[1075], שכל אדם יכול לאומדו, אפילו אינו בית-דין*[1076], ומה שיאמר שום אדם - תשעה וכהן[1077] - שהוא שווה יתן הנודר[1078], והואיל ונידר קיים אומדים אותו[1079]. ואינו דומה לאומר: דמי עלי, ומת, שהיורשים פטורים[1080], ששם הוא עצמו צריך אומדנא, ולא אמדוהו[1081].

השג-יד*

כל הערכין הקצובים בתורה[1082], הן שנותן המעריך אם היה עשיר[1083], אבל אם היה עני ואין ידו משגת, נותן כל הנמצא בידו - אחר הסידור[1084] - אפילו סלע אחד, ונפטר[1085], שנאמר: ואם מך הוא מערכך וגו' על פי אשר תשיג יד הנֹּדר[1086], כאילו אמר: ואם מך הוא מלתת הערך הזה, כי פירוש מך מערכך, מך יותר משיעור הערך הזה, שהמ"ם כמ"ם - שבכתוב - מכל מלמדי השכלתי[1087].

הערכה זו נעשית בידי כהן*[1088], המעריך אותו להורות כי מה שיפרע הוא הערך[1089], שנאמר: ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אֹתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנֹּדר יעריכנו הכהן[1090]. בטעם שנצרך כהן להעריכו, כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יזלזלו האנשים בנדרים[1091].

יש מהראשונים סוברים שאם נדר בשני ערכים, ולא אמרם בבת אחת, אלא בזה אחר זה, אסור הכהן להעריכם בבת אחת[1092].

איזה כהן* מחוייב לדון כמה יכול ליתן המעריך, עי' לעיל: המצוה וגדרה[1093]. על כך שהשקל* האמור בתורה, הוסיפו עליו ועשו אותו סלע*, עי' לעיל: הערך[1094]. על עני שהעשיר, ועני שהעשיר והעני, אימתי חייב בערך כעני ואימתי חייב בערך כעשיר, ע"ע השג יד[1095]. על העני שמורישו גוסס ומניח לו ריבוא, שנחלקו ראשונים אם הכהן מעריכו כעת, ונקרא שלא השיגה ידו, או שהדבר תלוי בדעת הכהן, ואם רואה שאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו, ושיש מהאחרונים סוברים שנחלקו תנאים בכך, ע"ע הנ"ל[1096].

השיעור המועט והמרובה

אין נערכים פחות מסלע[1097], אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת[1098], הוא נותן אפילו סלע אחד, אם אין לו אלא סלע אחד[1099], שנאמר: וכל ערכך יהיה בשקל הקדש[1100], והכתוב לפחות שבערכין הוא בא[1101], שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות ממנו[1102], שכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל[1103], כי התורה דקדקה שיהיה נפרע שקלים, והפחות שבזה הסוג הוא שקל אחד[1104], וגזרת-הכתוב* היא[1105]. ומכל מקום אין בערכין יתר על חמישים סלע[1106], שזהו גדול שבערכים הכתובים בפרשה[1107], שנאמר: חמשים[1108].

כשאין לו סלע

הרי שלא נמצא בידי העני אפילו סלע, והעשיר, נותן ערך שלם הקצוב בתורה[1109], שכן גזרת-הכתוב* שדוקא בסלע נפטר[1110], אבל פחות, אף על פי שאין לו, לא נפטר והשאר עליו חוב[1111]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שכשאין לו סלע נותן מה שבידו[1112], ובנתינה ראשונה לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו[1113]. ויש סוברים שאין לוקחים ממנו פחות מסלע[1114], אלא ישאר הכל עליו חוב[1115].

אם לאחר הסידור שמסדרים ומשיירים לו[1116], נשאר לו רק פחות מסלע, יש מהאחרונים סוברים שאם הוא רוצה ליתן סלע כדי שיהא פטור אם יתעשר, נותן, ואין אומרים כיוון שנותן מה שמגיע לו על פי התורה, אינה נתינה, שהרי התורה חסה עליו, אבל אם רוצה נותן מהשיור עד סלע ונפטר, ואין אומרים כיוון שנותן מהמשוייר, אם כן יש לו עוד וצריך ליתן כולו, שבו הדבר תלוי, שהתורה גזרה לשייר לו כך וכך, וברצונו הדבר תלוי, שקצת מזה רשאי ליתן כדי לפטור נפשו, ומה שאינו רוצה ליתן אינו נותן[1117]. ויש מהאחרונים שנסתפקו בזה, שאפשר כיוון שמך הוא גם מסלע, אין נידון בהישג יד ואין מקבלים ממנו[1118].

כשהוערך

היה בן עשרים, שערכו חמישים[1119], ולא היתה ידו משגת אלא לסלע אחד, ונתנו, נפטר מן הערך[1120], אפילו יעשיר אחר כך[1121] אינו נותן כלום[1122]. ואם הוערך, אין אומרים לו לך לווה, לך עשה מלאכה, והבא ערך עשיר, אלא מוטב שיביא ערך עני עכשיו ואל יביא ערך עשיר אלא לאחר זמן[1123].

יותר מסלע אבל לא כדי ערכו

עני בן עשרים - שערכו חמישים[1124] - והיה לו חמש סלעים[1125], נחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר אינו נותן אלא אחת[1126], שנאמר: חמשים[1127] ונאמר: שקל[1128], או חמישים או שקל[1129], או נותן כל החמישים שעליו או אינו נותן אלא שקל[1130]. ולדעת חכמים נותן כל מה שבידו[1131], שנאמר: אשר תשיג יד הנֹּדר[1132], והרי ידו משגת[1133]. וכן הלכה[1134].

נתן חלק מהערך והעשיר

הוערך בסלע* - שהוא ארבעה דינרים[1135] - והיה בידו, ונתן הימנו שלוש דינרים[1136], שהיה לו סלע בדינרים, והתחיל למנותם ונתן עד שלושה דינרים, על דעת להשלים וליתן גם הדינר הרביעי[1137], ולא הספיק ליתן דינר האחרון עד שהעשיר[1138], כגון שמת אחד ממורישיו[1139], מגלגלים עליו את הכל[1140], ונותן את כל הערך הקצוב בתורה[1141], דהיינו שמשלים מה שהחסיר מהערך הקצוב[1142] - אף על פי - שאילו מתחילה נתנו פטור[1143]. ואפילו לא נשאר לו מליתן אלא המעה האחרונה של הדינר, שלא הספיק ליתנה עד שהעשיר, מגלגלים עליו את הכל[1144]. ולא סוף דבר כך, שלא נתן תחילה רק פחות מסלע, שאינו ראוי לחול עליו שם ערך, שהרי אין בערכין פחות מסלע[1145], אלא אפילו נתן יותר[1146], כגון שערכו חמישים, והיה לו שלושים והעריכוהו בהישג יד שצריך ליתן שלושים[1147], ונתן מהן עשרים ותשע, ולא הספיק ליתן האחרונה עד שהעשיר, מגלגלים עליו את הכל[1148].

שיור זה, המחייבו להשלים, כתבו אחרונים שהוא בשוה פרוטה*[1149], שאף שלענין נתינה אינו נחשב פחות מסלע[1150], מכל מקום לענין שיור, אפילו שוה פרוטה הוא ממון, אבל אם שייר לעצמו פחות מפרוטה, אין זה שיור, ונפטר, כי אינו ממון בכל התורה[1151].

שקל וחצי

היה בידו שקל וחצי, הסתפקו אחרונים אם מכיוון שדרשו כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותים משקל[1152], אינו נותן אלא שקל, אינו נותן אלא שקל, או שחייב ללוות ולתת שני שקלים ואם לא ישיג נשאר עליו החוב עדיין[1153], או שנותן שקל וחצי[1154].

ערך סתם

האומר הרי עלי ערך, ולא פירש ערך מי, שדינו שנותן שלושת שקלים, כפחות שבערכין[1155], אם נידון בהשג יד, הדבר נלמד מהכתוב: בערכך[1156] - שהוא מיותר[1157]. או שאינו מיותר, אלא שיכל לכתוב ערכך, ומהבי"ת של בערכך נלמד דין זה[1158] - להביא ערך סתם[1159], שאינו נצרך לעיקר הדין, שהרי הוא נלמד מסברא*[1160], אלא בא ללמדנו דין השג יד באומר הרי עלי ערך סתם[1161]. ונחלקו לשונות התלמוד:

א) ללשון הראשון אינו נידון בהישג יד[1162], שהכתוב בא לומר[1163], שאפילו אין ידו משגת לשלושה שקלים, נותן שלושה שקלים[1164], שדומה למפרש[1165], שכיוון שאמר ערך סתם עלי, ויודע הוא שזהו פחות שבערכין שלושה שקלים, כמי שאמר הרי עלי - ערכי - שלושה שקלים - שאינו נידון בהישג יד[1166] - ואינו דומה לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי, ששם לא מוכח הדבר, שאין הכל יודעים את שנותיו, אבל כאן דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם[1167]. או שהוא כמו אומר בפירוש הרי עלי שלוש סלעים, הואיל ואמר ערך סתם, שודאי אם אמר ערך פלוני בן עשרים, אף על פי שיודע שיתחייב חמישים סלעים, מכל מקום גזרת-הכתוב* שכיוון שתלה הערך בנערך ידון בהישג יד[1168].

ב) ללשון השני נידון בהישג יד[1169], שהכתוב בא לומר שערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונידון בהישג יד[1170], ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נחשוב שהוא כמפרש דמים[1171]. וכן הלכה[1172].

חזר ואמר ערכי עלי

האומר: ערכי עלי, וחזר ואמר: ערכי עלי, שחייב על כל אחת ואחת[1173], אם היה עני, נידון בהשג יד ואינו נותן אלא ערך אחד לכמה ערכים כפי אשר תשיג ידו[1174].

היו בידיו חמש סלעים, ואמר: ערכי עלי, וחזר ואמר: ערכי עלי, ונתן ארבע לשנייה - לערך שנייה[1175], שהעריכו הכהן על השנייה תחילה[1176] - ואחד לראשונה[1177], וכן אם היו בידו עשר סלעים ונתן תשע לשנייה וסלע לראשונה[1178], יצא ידי שתיהן[1179], ואפילו לחכמים - הסוברים שכשהיו לו חמש סלעים, נותן כל מה שבידו[1180] - מכיוון שנתן לשנייה בתחילה[1181], לפי שבעל-חוב* מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה[1182], והערך האחרון היינו בעל חוב מאוחר[1183], וכשנתן לראשונה, כל מה שיש לו נתן לו[1184], שלא נשאר לו אלא סלע[1185], ולשנייה אין לומר מדוע לא נתן כל החמש, משום[1186] שבזמן שנתן לשנייה, משועבד הוא לראשונה[1187], שהרי אפילו מה שנתן לה, אינו שלו[1188], שכולם היו משועבדים לראשונה[1189], אם לא שקדמה שנייה, ומה שקדמה וגבתה זכתה בו, והסלע האחד ששיירה משועבד לראשונה[1190], ובזמן שנתן לראשונה, שוב אין לו[1191], שאין ידו משגת יותר, הלכך יצא ידי שתיהם[1192]. ואפילו אם באים לגבות הערכין מהקרקע של מקדיש, שבחובות יש בהם דין קדימה, וגבי הקדש בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה[1193]. אבל אם נתן ארבע לראשונה - שהעריכו הכהן על הראשונה תחילה[1194] - ואחת לשנייה[1195], או תשע לראשונה ואחת לשנייה[1196], ידי שנייה יצא[1197], שהרי כשנתן הסלע לא נשאר בידו כלום והרי אין ידו משגת[1198], ידי ראשונה לא יצא[1199], שהרי כל מה שהיה בידו משועבד לראשונה[1200], שצריך לתת כל מה שבידו, לדעת חכמים[1201], וכשנתן התשע נשאר לו סלע, והרי לא נתן כל מה שידו משגת, לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים[1202], שנתינה ראשונה לאו כלום היא[1203].

אמר: שני ערכי עלי - ולא היה בידו אלא פחות מכדי שני ערכין[1204] - והעריכו הכהן על שתיהן ביחד[1205], נסתפקו בתלמוד אם נתפס לשניהן[1206], כיוון שהוא נודר בבת אחת[1207], תופסים זה על זה[1208], ונותן חצי מה שיש לו לערך אחד וחצי לערך השני, ויפטר[1209], שהרי נתן כפי הישג יד[1210], או שמא הכל ראוי לערך זה והכל ראוי לערך זה[1211], ולא יצא ידי שניהם[1212], אלא יתן ערך אחד מהן שלם או כל הנמצא בידו באחד מהן[1213], וישאר הערך האחר עליו חוב[1214], עד שיתן אותו בעניות או בעשירות כפי הישג ידו[1215]. ולא נפשט הספק[1216]. אף על פי שהאומר ערך אלו עלי, נותן על הכל בשווה ונידון בהישג יד[1217], כאן, כיוון שאמר "שני" הוא כאילו אמר זה אחר זה[1218].

להלכה כתבו ראשונים שהדבר ספק[1219], ולפיכך כתבו אחרונים, שאם תפס הגזבר*, לוקח הכל לערך האחד, וישאר עליו הערך השני חוב, ואם לא תפס, נותן החצי לערך זה והחצי לערך זה, ונפטר, כשאר כל ספק ממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*[1220].@@@ האם בערה"ש או לקוטי הלכות יש הכרעה בזה?

ערך אלו עלי

האומר: ערך אלו כולם עלי - שחייב בערך כולם, כל אחד ואחד לפני שניו[1221] - אם היה עני, נותן על ידי כולם ערך עני[1222], שהרי נידון בהישג יד[1223]. ואם היה עשיר, נותן על ידי כולם ערך עשיר.[1224] ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאף על פי שהוא עני צריך שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים, וכיוון שאמר: ערך כל אלו עלי, צריך לתת לכל אחד סלע, ואם לא יגיע סלע אינה נתינה, וכשיעשיר יתן ערך שלם[1225] - כפי הדין במי שאין לו סלע לערכו[1226] - ויש סוברים שהעני נותן על כולם סלע אחד ודי בכך, אם אין לו סלע אחד, ולא ישאר עליו עוד שום חוב[1227]. וכתבו אחרונים שאין אומרים שיש לדון העני בהישג יד לכל אחד כפי שניו, לרב ירבה ולמעט ימעיט בסדר המדרגה[1228], אלא כל שאין ידו משגת לתת עליהם ככתוב בתורה, נותן על כולן דבר השווה לכל אחד ואחד, שיחלק מה שבידו בין כולן חלק כחלק[1229]. ואפילו אם העריך עשרה, וכשיתן בעד תשעה מהם, לא ישאר בידו לערך העשירי אלא פחות מערכו, אין אומרים סוף סוף הרי הוא עשיר לגבי התשעה ויתן עליהם ערך שלם ועל אחד מהם יתן לחשבון מה שבידו וישאר המותר לחוב עליו, אלא אין זה עשיר, רק נחלק כל מה שבידו לעשרה חלקים אף על פי שאינו עולה לערך שלם, ובכך נפטר[1230]. ודוקא כשכלל כולם בנדר אחד, שאז די לו לחלק מה שבידו בין כולם ונפטר בזה, אבל אם אמר: ערך ראובן עלי וערך שמעון עלי, והיה בידו כדי ערכו של ראובן, חייב ליתן הכל בערך ראובן וישאר עליו לחוב ערך שמעון[1231].

ערכי עלי למזבח

האומר ערכי עלי למזבח - מביא בערכו קרבן[1232] - ואם אין ידו משגת לערך שלם הרי זה דבר ספק אם נידון בהשג יד הואיל והוציאו בלשון ערך, או אינו נידון בהשג יד הואיל ולמזבח נדר[1233].

המפרש

המפרש את הערך, ואמר: ערכי עלי חמישים סלעים, או: ערך פלוני עלי שלושים סלעים, אינו נידון בהישג יד, אלא לוקחים כל הנמצא בידו, והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן[1234], שכיוון שפירש כמה סלעים, הרי הוא כאילו נדר כל כך דמים, וישלים לכשיעשיר[1235].

עני שהעריך עשיר

הישג יד במעריך, כיצד[1236], עני שהעריך עשיר נותן ערך עני[1237], ועשיר שהעריך עני נותן ערך עשיר[1238]. רבי - ויש גורסים: ר' יהודה[1239] - אומר: וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני - לפי הישג ידו, משום[1240] - שאין העשיר חייב כלום[1241], וזה שאמר על העשיר לא נתכווין אלא לפי מידת שנותיו של העשיר, שפחותים או יתירים על שנותיו שלו, הלכך נידון בהישג יד[1242], שהרי לא פירש כלום, אלא ערך מידת שנותיו של העשיר קיבל עליו, ודין ערך נידון בהישג יד[1243]. אבל עשיר שאמר: ערכי עלי - שחייב ערך שלם[1244] - ושמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר[1245]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים דהיינו שאמר מה שהעריך זה על עצמו, עלי ליתנו בשבילו[1246], שאם היה נודר עשיר צריך לתת ערך עשיר, אף על פי שהמדיר עני[1247]. ב) ויש מפרשים שלא אמר הרי עלי לפוטרו, אלא שחייב עצמו בערך כפי מה שאמר זה[1248], וכיוון שאמר העני: מה שאמר זה עלי, הוא נדר ולא ערך שיהיה נידון בהישג יד - והרי הוא כדמים שאינם נידונים בהישג יד[1249] - הלכך חייב לשלם ערך שלם בתורת נדר ולא בתורת ערך[1250]. או שהטעם שנותן ערך עשיר, שחייב את עצמו ממש כפי מה שמחוייב איש זה, ודומה למפרש, שאינו נידון בהישג יד[1251]. אבל אם אמר: הרי עלי לפטור ערך פלוני, ודאי נידון כעני[1252].

אף בדעת חכמים, ובהלכה, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים שחכמים חלוקים על רבי, ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני[1253], שהרי כתוב: על פי אשר תשיג יד הנֹּדר[1254], ואף הוא נודר הוא[1255], שלא נדר אותו עני אלא כפי שידו משגת[1256], ובהישג יד הולכים אחר הנודר, שכן גזרה תורה[1257],

ולא נתחייב אלא בגדר ערך, ולא נדר[1258]. ולדעת הראשונים הללו הלכה כחכמים[1259]. ולסוברים שנחלקו כשבא לפטור המעריך הראשון[1260], צידדו ראשונים שהעשיר שהעריך את עצמו משלים את השאר משלו[1261]. ב) ויש מהראשונים מפרשים שאין בין רבי וחכמים מחלוקת[1262], שרבי מפרש דבריהם של חכמים[1263], ולדעתם כן הלכה[1264]. ויש מהראשונים סוברים - לגירסתם שר' יהודה הוא השונה הדין[1265] - שאף אם נחלקו חכמים עם רבי יהודה, הלכה כמותו[1266], שחכמים של ר' יהודה מי הם, ר' מאיר, ור' מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה[1267].

עשיר שהעריך עני

עני שאמר: ערכי עלי, ושמע עשיר ואמר: מה שאמר זה עלי, נותן ערך עני[1268], שהרי אם לא היה העני חייב כלום, אלא שאמר העשיר: ערך פלוני עלי, היה נותן ערך עשיר, אין לנו לגורעו לעשיר ליתן ערך עני[1269].

דמים

הנודר בדמים אינו נידון בהשג יד[1270], ועל טעם הדבר ע"ע השג יד[1271].

הערות שוליים

  1. רמב"ם ערכין פ"א ה"ב; עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קיד.
  2. חינוך מ' שנ.
  3. עי' להלן: הערך.
  4. רמב"ם ערכין שם; עי' ספה"מ שם.
  5. עי' אונקלוס ויקרא כז ב; עי' רש"י שם; עי' רשב"ם שם; ראב"ע שם; סמ"ג עשין קכח.
  6. ראב"ע שם.
  7. רש"י שם; סמ"ג שם.
  8. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש ערך; עי' רש"י שם ג; עי' רשב"ם שם; עי' ראב"ע שם ב, בשם כל המדקדקים; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש ערך, שכן חשבו רבים, ודחה. ועי' ציונים 9, 104, שי"מ בע"א.
  9. עי' ראב"ע שם, במסקנה. ועי' דברי דוד שם ג, שדחה. ועי' ציונים 8, 104, שי"מ בע"א.
  10. ויקרא שם. ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
  11. עי' ציון 614 ואילך.
  12. עי' רש"י ויקרא שם ג, על הכתוב: והיה ערכך הזכר; סמ"ג שם, לגי' ד"ר, על הכתוב שבציון 10. ועי' סמ"ג שם, לגירסתנו: הכתוב בפרשה.
  13. רמב"ם ערכין פ"א ה"א; עי' מנ"ח שם סק"א. ועי' תוספ' ערכין פ"א: הקטיעין ומוכי שחין אע"פ שאין להם דמים יש להם ערכין.
  14. ויקרא שם.
  15. עי' תו"כ שבציון 22 ואילך; ברייתא בערכין ד ב. ועי' גמ' שם א ופהמ"ש לרמב"ם שם ב א ורע"ב שם פ"א מ"א, שהוא מרובה בל' המשנה שם: "הכל" מעריכין ונערכין, ש"הכל" מוסב אף על הנערכין, לרבות מנוול ומוכה שחין שאין שווים דמים.
  16. עי' ציון 23 ואילך.
  17. רבינו הלל לתו"כ בחקותי פרשה ג.
  18. ויקרא שם.
  19. ע"ע הקש.
  20. עי' שפ"א שם ד ב.
  21. ברייתא שם.
  22. תו"כ שם; עי' רש"י שם ד"ה שקול הוא.
  23. תו"כ שם. ועי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם ב א, בשם תוס' רא"ש, ע"פ גיטין מב ב, שאינו מוסב על עבדים, שעבד אפילו מנוול ומוכה שחין ראוי להימכר.
  24. רע"ב שם.
  25. תו"כ שם.
  26. תו"כ שם; ברייתא בגמ' שם ד ב.
  27. עי' רבינו גרשום שם, לשיטתו בציונים 443 ואילך, 478 ואילך, 559.
  28. כ"מ מרש"י שם ד"ה שקול הוא, לשיטתו בציונים 435 ואילך, 477, (ועי' ציון 556); כ"מ מילק"ש בחקותי רמז תרעה. ועי' פסי"ז שם.
  29. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"י במהד' מ"י). ועי' כעי"ז בחי' הגרי"ז ערכין ב א. וצ"ב אם הקרי"ס שבציון 624 מודה לזה.
  30. ציון 614 ואילך.
  31. ציון 624.
  32. חינוך מ' שנ.
  33. עי' בראשית ב ז.
  34. עי' אונקלוס שם. עי' חינוך שם.
  35. חינוך שם.
  36. עי' להלן: הערך.
  37. עי' להלן: השג יד. תועלות לרלב"ג פ' בחקותי תועלת ב'.
  38. עי' ציון 1.
  39. עי' ציון 2.
  40. עי' גאונים וראשונים שבציון הבא ואילך.
  41. ספה"מ לרמב"ם מ"ע קיד; סמ"ג עשין קכח; חינוך מ' שנ; ועוד.
  42. ע"ע מנין המצות.
  43. בה"ג פרשה כז; אזהרות ר"א הזקן "אמת יהגה חכי" (מחזור (גולדשמידט) שבועות עמ' 667); אזהרות הר"י ברצלוני "איזה מקום בינה" (נד' במחזורי צפון אפריקה לשבועות) בפרשיות, א"ב ראשון.
  44. ע"ע \פתוח\.
  45. ע"ע \פתוח\. עי' רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע קל.
  46. רס"ג באזהרות "את ה' אלהיך תירא" (סדור רס"ג עמ' קסב) ובאזהרות "אנכי אש" (סדור רס"ג עמ' רי).
  47. עי' להלן: השג יד.
  48. עי' ציון 1047 ואילך.
  49. רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע קל.
  50. עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לג ס"ז.
  51. עי' להלן: השג יד. עי' ערה"ש שם ס"ח.
  52. ערה"ש שם ס"ט.
  53. ציון 92 ואילך.
  54. עי' גמ' שבציון 72; עי' גמ' ורמב"ם שבציון 852.
  55. ע"ע נדרים. כ"מ מרשב"י בויק"ר פל"ז סי' א; רמב"ם ערכין פ"א ה"א.
  56. רמב"ם שם; חינוך מ' שנ.
  57. ויקרא כז ב. רמב"ם שם; חינוך שם.
  58. ויקרא שם כג. קרי"ס שם.
  59. עי' ציון 92 ואילך.
  60. עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לג ס"ד.
  61. ציון 107 ואילך.
  62. ציון 112 ואילך.
  63. ציון 292 ואילך.
  64. עי' ציון 54 ואילך.
  65. במדבר ל ג. עי' רשב"י בויק"ר פל"ז סי' א, ומהרז"ו; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"א; עי' חינוך מ' שנ.
  66. ע"ע בל יחל: בנדרים ושבועות. עי' קרי"ס שם.
  67. ציון 32 ואילך.
  68. עי' ציון 54 ואילך.
  69. עי' ציון 72.
  70. דברים כג כב. ע"ע בל תאחר ציון 41 ואילך. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; עי' רשב"י בויק"ר פל"ז סי' א, ומהרז"ו; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"א; עי' חינוך מ' שנ.
  71. דברים שם. ברייתא בר"ה ה ב; קרי"ס שם.
  72. גמ' שם.
  73. ע"ע חרם (ב).
  74. ע"ע הקדש. עי' ספרי כי תצא פיס' רסד; ברייתא שם.
  75. רבינו הלל לתו"כ שם; עי' קרבן אהרן שם.
  76. תו"כ שם, בלימוד הא'.
  77. דברים כג כב. רבינו הלל שם. ועי' ר"ש משאנץ שם, שבפי' בע"א.
  78. במדבר ל ג. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  79. קרבן אהרן שם.
  80. תו"כ שם, בלימוד הא'.
  81. ויקרא כז ב. תו"כ שם, בלימוד הב'; קרי"ס שם.
  82. ע"ע הקש.
  83. תו"כ שם; פסי"ז שם. ועי' נזיר סב א: מכדי האיתקש ערכין לנדרים.
  84. ע"ע בל תאחר ציון 41 ואילך.
  85. תו"כ שם, בלימוד הב'; פסי"ז שם. ועי' רבינו הלל ור"ש משאנץ וקרבן אהרן שם.
  86. עי' ציון 54 ואילך.
  87. במדבר ל ג. רמב"ם ערכין פ"א ה"א; חינוך מ' שנ.
  88. ע"ע נדרים וע' שבועה. קרי"ס שם. ועי' תו"כ ונזיר שבציון 83, שהוקדש נדרים לערכים.
  89. עי' ציון 56 ואילך.
  90. דברים כג כד.
  91. ע"ע נדרים. ערה"ש העתיד ערכין סי' לג ס"ו.
  92. רבינו גרשום ערכין ד ב; רש"י שם ד"ה אלא ל"ק; תוס' שם ד"ה מזבח.
  93. עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"י, לגירסתנו; סמ"ג עשין קכח, לגי' ד"ר; עי' חינוך מ' שנ. ועי' מעשה רב ערכין שם.
  94. רמב"ם שם; סמ"ג שם; עי' חינוך שם. וע"ע בדק הבית ציון 10 ואילך.
  95. משנה תמורה לא ב; ברייתא בערכין כד א. קרי"ס שם.
  96. ויקרא כז כג. עי' כס"מ שם; קרי"ס שם.
  97. ברייתא שם. עי' כס"מ וקרי"ס שם; עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לד ס"ב.
  98. עי' רבינו גרשום שם.
  99. מער"ק שם, ע"פ ל' הרמב"ם שבציון 93; עי' ערה"ש העתיד שם, ע"פ ל' הרמב"ם שם ול' הברייתא שבציון 97.
  100. ערה"ש העתיד שם.
  101. ערה"ש העתיד שם.
  102. ציון 358 ואילך.
  103. ויקרא כז ב.
  104. ראב"ע שם, בשם יש מי שאומר; ס' השרשים לרד"ק שורש ערך. ועי' ציונים 8, 9, שי"מ בע"א.
  105. ויקרא כז ח. רע"ב ערכין פ"ה מ"ב.
  106. ציון 197 ואילך. ועי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לד סכ"ב.
  107. רמב"ם ערכין פ"א הי"ז; עי' קרי"ס שם.
  108. רדב"ז שם.
  109. עי' ציון 54 ואילך. מער"ק שם.
  110. ויקרא כז ב. רדב"ז שם.
  111. קרי"ס שם: ובעינן בערכין ודמים פיו ולבו שוים.
  112. ע"ע שאלה.
  113. רמב"ם ערכין פ"א הי"ז; חינוך מ' שנ, שכן אמרו זכרונם לברכה.
  114. עי' ציון 54 ואילך. עי' קרי"ס שם; עי' מנ"ח שם סק"א (סק"ו במהד' מ"י).
  115. עי' מרה"מ (חעלמא) שם הכ"א.
  116. ע"ע שאלה.
  117. עי' טו"א חגיגה י א, במסקנה, בד' ר' אליעזר בגמ' שם. ועי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ו במהד' מ"י).
  118. ע"ע אין אדם עושה קנוניא על הקדש ציון 5 ואילך. מנ"ח מ' שנ סק"א (ס"ק יא במהד' מ"י), במסקנה, ובהו"א כתב (שם סק"ו במהד' מ"י) שלסוברים שבהקדש אינו יכול לחזור בו, אף בערכין אינו יכול לחזור בו.
  119. עי' לעיל ציון 65 ואילך. מנ"ח ס"ק יא שם.
  120. עי' לעיל ציון 69 ואילך. מנ"ח שם.
  121. עי' ציון 70 ואילך. מנ"ח שם.
  122. חינוך מ' שנ.
  123. ע"ע הקדש: בזמן הזה. עי' חינוך שם.
  124. עי' חינוך שם.
  125. ע"ע הנ"ל ציון 585 ואילך, לגבי מעות הקדש, ולכאו' ה"ה כאן.
  126. עי' להלן: הערך. חינוך מ' שנ.
  127. עי' חינוך שם.
  128. חינוך שם.
  129. עי' מנ"ח שם סק"ג (ס"ק יד במהד' מ"י), בד' חינוך שם.
  130. מנ"ח שם.
  131. עי' ציונים 41, 46. ועי' ציון 42 ואילך, שיש המונים אותה כפרשה.
  132. שיירי מנחה שם, בד' חינוך שבציון 126 ואילך.
  133. חינוך מ' שנ, בדעה הא'.
  134. ע"ע בל תאחר ציונים 117 ואילך, 124.
  135. ע"ע בל תאחר ציונים 119 ואילך, 125 ואילך.
  136. עי' שיירי מנחה שבציון 131 ואילך, בד' חינוך שם; מנ"ח שם סק"ג (ס"ק יד במהד' מ"י), שהבין שהחינוך מוסב אף על הזה"ז, ודחה, שבזה"ז אינו עובר בבל תאחר.
  137. חינוך מ' שנ, בשם יש שפירשו.
  138. עי' חינוך שם. וע"ע צדקה.
  139. תוספ' ערכין פ"א; רמב"ם ערכין פ"א ה"ג; מאירי סנהדרין פח א, והוסיף: מצומצמים, ועי' ציון 149. ועי' ציון 286 ואילך, מח' ראשונים במנין השנים בערכין, אם נמנים מעת לעת או מיום ליום, ולכאו' ה"ה במנין השלושים יום, וצ"ב.
  140. עי' משנה ערכין ה א; עי' תוספ' שם: אין נערכין פחות מל' יום; עי' רמב"ם שם.
  141. ויקרא כז ו.
  142. עי' רש"י ערכין שם ד"ה אבל לא נערך ויח א ד"ה יום שלשים; עי' רע"ב שם פ"א מ"א ופ"ד מ"ד.
  143. משנה ערכין יח א.
  144. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה יום שלשים כלמטה; רע"ב שם פ"ד מ"ד.
  145. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם.
  146. ראב"ע ויקרא כז ב.
  147. עי' ראב"ע שם.
  148. תועלות לרלב"ג פ' בחקותי תועלת ב'; עי' פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם.
  149. ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה ציון 26.
  150. ציון 6 ואילך. ועי' שפ"א ערכין ה א, שנסתפק אם נחלקו אף כשאמר ערך זה הולד ולא ידע אי פחות מבן חודש הוא.
  151. כ"מ ממאירי שבציון 137; עי' מנ"ח מ' שנ סק"א; עי' לקוטי הלכות ערכין יח ב (י א) זבח תודה ד"ה יום. עיי"ש ראיה לזה, ושם, בטעם שנקט הרמב"ם שבציון 152: מבן אחד ושלושים יום.
  152. עי' ציון 243 ואילך.
  153. עי' ציון 246.
  154. רמב"ם ערכין פ"א ה"ג; עי' קרי"ס שם.
  155. ויקרא כז ו. קרי"ס שם.
  156. ע"ע גלוי מלתא בעלמא: בלימוד.
  157. עי' ציון 255, כתוב לגבי הלויים, וציון 257, כתוב לגבי בכורות מדבר.
  158. כס"מ שם, בפי' הא'.
  159. ויקרא שם.
  160. כס"מ שם, בפי' הב'.
  161. עי' ויקרא שם ז.
  162. תוי"ט ערכין פ"ד מ"ד; עי' לקוטי הלכות שם.
  163. עי' ציון 189 ואילך.
  164. תוי"ט שם.
  165. ע"ע פדיון הבן.
  166. מנ"ח מ' שנ סק"א, בד' ב"ח יו"ד שה וש"ך שם (ס"ק יב וס"ק יט).
  167. משנה ערכין יח א; עי' תו"כ בחקותי פרשה ג.
  168. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  169. עי' משנה שם א.
  170. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  171. עי' משנה שם א; עי' תו"כ שם.
  172. שם ז. משנה שם.
  173. רש"י שם ד"ה ומעלה; רע"ב שם פ"ד מ"ד; קרי"ס ערכין פ"א.
  174. רבינו הלל שם.
  175. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  176. רש"י שם א; רע"ב שם; עי' קרי"ס שם.
  177. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  178. תו"כ שם; רבינו גרשום שם.
  179. עי' רבינו הלל שם; ר"ש משאנץ שם.
  180. ר"ש משאנץ שם.
  181. עי' ציון 223 ואילך. עי' רבינו הלל שם.
  182. משנה שם א; עי' תו"כ שם.
  183. משנה שם, ורש"י שם ד"ה הן אם עשינו, ורע"ב שם; עי' תו"כ שם.
  184. עי' ציון 228 ואילך.
  185. עי' ציון 239 ואילך. עי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא); עי' רש"י שם א; עי' רע"ב שם.
  186. משנה שם.
  187. עי' ציון 228 ואילך.
  188. עי' ציון 218 ואילך. עי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא); רש"י שם ד"ה להקל; רע"ב שם.
  189. רש"י שם; רע"ב שם.
  190. עי' ציונים 149 ואילך, 216 ואילך. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  191. עי' ויקרא כז ג.
  192. עי' ויקרא שם ו.
  193. עי' ויקרא שם ה.
  194. משנה שם א. ועי' ראב"ע ויקרא כז ג, בשם "רבים אמרו", שאחר י"ט שלמות נכנס לכלל כ' לענין ערכין, ואחר נ"ט שלמות לכלל ס', ודחה.
  195. ע"ע גזרה שוה: מופנה ואינה מופנה. עי' גמ' שם; רבינו הלל שם.
  196. קרי"ס שם.
  197. עי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  198. עי' רבינו גרשום שם, בשם אית דמפרשי; רש"י שם א ד"ה שנה יתירי כתיבי; קרי"ס שם; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  199. עי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא), בשם אית דמפרשי; עי' רש"י שם א ד"ה שנה יתירי כתיבי; קרבן אהרן לתו"כ שם.
  200. ויקרא כז ג. קרי"ס שם.
  201. עי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא), בפי' הא'.
  202. ע"ע גזרה שוה ציון 96 ואילך. עי' רבינו הלל שם.
  203. עי' גמ' שם א; רבינו הלל שם. ועי' רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא), שכ' שהוא גז"ש, אך הוסיף שהוא הקש (ע"ע) ואין משיבים על היקש (ע"ע הנ"ל ציון 185 ואילך), והובא במלא"ש שם פ"ד מ"ד, וצ"ב.
  204. ראב"ע ויקרא כז ג.
  205. עי' ציון 223 ואילך.
  206. תועלות לרלב"ג פ' בחקותי תועלת ב'.
  207. מדרשי התורה פ' בחקותי; פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם.
  208. עי' ציונים 152 ואילך, 218 ואילך, 228 ואילך, 239 ואילך.
  209. עי' ראב"ע ויקרא כז ג.
  210. תועלות לרלב"ג פ' בחקותי תועלת ב'.
  211. ראב"ע שם.
  212. עי' ראב"ע שם.
  213. עי' ציון 219 ואילך.
  214. עי' ציון 262 ואילך.
  215. מדרשי התורה פ' בחקותי.
  216. עי' פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם.
  217. ראב"ע ויקרא כז ג, בשם הגאון, לפי יהל אור לראב"ע שם; מדרשי התורה שבציון 205, לפי יהל אור שם (ואינו מוכרח).
  218. ראב"ע שם.
  219. ציון 243 ואילך.
  220. ציון 286 ואילך.
  221. עי' ציון 243 ואילך.
  222. עי' ציון 246.
  223. רמב"ם ערכין פ"א ה"ג; עי' קרי"ס שם.
  224. ויקרא כז ה. קרי"ס שם.
  225. עי' ראב"ע ויקרא כז ג.
  226. עי' ציון 258 ואילך.
  227. תועלות לרלב"ג פ' בחוקותי תועלת ב'.
  228. מדרשי התורה פ' בחקותי; פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם.
  229. עי' ציון הנ"ל ואילך.
  230. תועלות לרלב"ג שם.
  231. עי' ציון 149 ואילך.
  232. עי' אבות פ"ה מכ"א.
  233. מדרשי התורה שם.
  234. ציון 208.
  235. ציון 165 ואילך.
  236. ציון 286 ואילך.
  237. קרי"ס ערכין פ"א.
  238. עי' ציון 243 ואילך.
  239. עי' ציון 246.
  240. עי' ציון 243 ואילך.
  241. עי' ציון 246.
  242. רמב"ם שם ה"ג; עי' קרי"ס שם.
  243. ויקרא כז ג-ד. קרי"ס שם.
  244. עי' ראב"ע ויקרא כז ג.
  245. תועלות לרלב"ג פ' בחקותי תועלת ב'; עי' מדרשי התורה פ' בחקותי.
  246. עי' מדרשי התורה שם.
  247. עי' ציון 205.
  248. עי' ציון 223.
  249. עי' תהלים צ י.
  250. מדרשי התורה פ' בחקותי.
  251. אבות פ"ה מכ"א.
  252. עי' ציון 276 ואילך. פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם, לגירסתנו.
  253. עי' ראב"ע ויקרא כז ג.
  254. תועלות לרלב"ג פ' בחוקותי תועלת ב'.
  255. מדרשי התורה פ' בחקותי, ע"פ ברכות יז א.
  256. עי' ציון 152 ואילך. מדרשי התורה שם, לשיטתו בציון 213.
  257. עי' פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם, לשיטתו שבציון 212.
  258. ציון 208.
  259. ציון 286 ואילך.
  260. קרי"ס ערכין פ"א.
  261. עי' ציון 243 ואילך.
  262. עי' ציון 246.
  263. תוספ' ערכין פ"א.
  264. רמב"ם שם.
  265. חס"ד לתוספ' שם, ע"פ רמב"ם שם.
  266. רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  267. ויקרא כז ז.
  268. עי' ציון 235 ואילך.
  269. עי' גמ' שבציון 259.
  270. עי' ר"י בכור שור ויקרא כז ז; תועלות לרלב"ג פ' בחוקותי תועלת ב'; עי' מדרשי התורה פ' בחקותי; עי' פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם ג.
  271. תהלים צ י.
  272. שם.
  273. מדרשי התורה שם.
  274. עי' ראב"ע שם.
  275. ר"י בכור שור ויקרא כז ז.
  276. ערכין יט א, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה ומאי שנא.
  277. גמ' שם, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה ומאי שנא זכר.
  278. חזקיה בערכין יט א, ורש"י ד"ה פאחא. ועי' רש"י שם, בל"א, גי' אחרת ופי' אחר.
  279. רש"י שם.
  280. רבינו גרשום שם.
  281. חזקיה בגמ' שם, ורש"י ד"ה סימא.
  282. רש"י שם.
  283. ר"י בכור שור ויקרא כז ז.
  284. עי' אבות פ"ה מכ"א.
  285. פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם ג.
  286. ר"י בכור שור שם ז.
  287. פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם ג.
  288. מדרשי התורה פ' בחקותי.
  289. עי' ראב"ע שם.
  290. ציון 208.
  291. ציון 286 ואילך.
  292. עי' ת"ק במשנה ערכין יח א ותו"כ בחקותי פרשה ג; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"ג.
  293. עי' ציון 189 ואילך. עי' ת"ק שם ושם.
  294. רמב"ם שם.
  295. רמב"ם שם ופהמ"ש שם; רע"ב שם; לקוטי הלכות שם (י א) בגוף הס'.
  296. קרבן אהרן לתו"כ בחקותי פרשה ג.
  297. ר' אלעזר במשנה ערכין יח א ותו"כ שם, ורש"י שם ד"ה ר"א אומר ורע"ב שם פ"ד מ"ד וקרבן אהרן שם.
  298. רבינו גרשום שם (יח ב בד' וילנא).
  299. ר"ש משאנץ לתו"כ שם.
  300. עי' גמ' שם ב.
  301. ר' אלעזר בתו"כ שם, לגירסתנו: ומעלה, ועי' ציון 258, שי"ג בע"א; ר' אלעזר בברייתא בגמ' שם, לגירסתנו (ושונתה מגי' ד' ונציה שבציון 260, ע"פ ברכת הזבח שם, שהגיה ע"פ רש"י), וגי' רש"י ד"ה ונאמר להלן; ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א.
  302. ויקרא כז ז. עי' ר' אלעזר בתו"כ שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  303. רש"י שם.
  304. במדבר ג טו. רש"י ערכין שם.
  305. ראב"ד ור"ש משאנץ לתו"כ שם: בבכור מדבר; עי' רבינו הלל שם: בבכור; תוס' חדשים שם פ"ד מ"ד. ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם: בפדיון בכור.
  306. במדבר ג מ. פהמ"ש לרמב"ם שם; ראב"ד ורבינו הלל ור"ש משאנץ שם. ועי' תוס' חדשים שם, בטעם שלא נלמד מהלויים, כרש"י שבציון 255.
  307. ר' אלעזר בתו"כ שם, לגי' ראב"ד שם, ועי' ציון 252, שי"ג בע"א.
  308. עי' רע"ב שם.
  309. ר' אלעזר בברייתא בגמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם (לפי מלא"ש שם), ותוס' שם ד"ה ופדויו, ושטמ"ק (מהד' אילן) שם ומלא"ש שם בשם תוס' רא"ש, ורע"ב שם, וקרבן אהרן לתו"כ שם (וכ' שהוא גבי לויים, וצ"ב), ותוי"ט שם, ועי' ציון 252, שי"ג בע"א. ועי' גמ' שם, לגי' ד' ונציה: ופדויו מבן חודש למעלה תפדה.
  310. במדבר יח טז. עי' תוס' שם; עי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם תוס' רא"ש.
  311. עי' תוס' שם.
  312. במדבר שם.
  313. במדבר ג מ. עי' רש"י בכורות מט א ד"ה ממדבר ורע"ב שם פ"ח מ"ו.
  314. בכורות מט א, בד' ת"ק במשנה שם.
  315. ת"ק במשנה שם.
  316. עי' שטמ"ק ערכין שם ומלא"ש שם פ"ד מ"ד, בשם תוס' רא"ש; עי' תוס' חדשים שם.
  317. עי' תו"כ שם.
  318. עי ציונים 255, 257, 260. רבינו גרשום שם; קרבן אהרן שם.
  319. קרבן אהרן שם.
  320. עי' ציונים 257, 260.
  321. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם.
  322. תו"כ שם.
  323. עי' ציון 189 ואילך.
  324. פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם; קרבן אהרן שם: נראה.
  325. עי' קרבן אהרן שם.
  326. גמ' שם.
  327. רש"י שם ד"ה מה התם.
  328. גמ' שם.
  329. עי' רש"י שם.
  330. קרבן אהרן שם.
  331. גמ' שם.
  332. עי' ויקרא כז ז. עי' רש"י שם ד"ה ג"ש מאי אהני לי; עי' קרבן אהרן שם.
  333. עי' רבינו גרשום שם; קרבן אהרן שם.
  334. קרבן אהרן שם.
  335. עי' רש"י ערכין יח ב ד"ה מעת לעת, בד' רב גידל אמר רב שבציון 288 (ועי' כס"מ ערכין פ"א ה"ד); תוס' ערכין לא א ד"ה מיום, בשם התוס' כאן; רמב"ם שם; ריטב"א נדה מז ב, שכ"נ לומר.
  336. ברייתא בערכין יח ב.
  337. רב גידל אמר רב בגמ' שם. עי' רש"י שבציון 286; רדב"ז שם; עי' כס"מ שם. ועי' מל"מ אישות פ"א הכ"א, בלימוד מהכתוב לד' זו. ועי' רב יוסף בגמ' שם, ומסקנת הגמ' שם שאינם חלוקים לדינא.
  338. אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  339. רבינו גרשום שם.
  340. עי' רבינו גרשום שם; תוס' שם לא א ד"ה מיום, בשם הר"ר אלחנן בנדה; עי' תוס' נדה מז ב ד"ה כולן; עי' רשב"א שם; עי' חינוך מ' שנ, שכן קיבלנו; עי' ריטב"א שם, בשם יש מרבותינו; עי' מאירי שם מח א; ערה"ש העתיד ערכין סי' לג סי"ז, בד' רמב"ם ערכין פ"א ה"ד. ועי' רשב"א שם ראיה לזה, והריטב"א שם דחה.
  341. רשב"א שם מז ב: לשעות; עי' ריטב"א שם; עי' מאירי שם מח א; מנ"ח שם סק"א (סק"ה במהד' מ"י), בד' החינוך.
  342. מנ"ח שם, בד' החינוך.
  343. עי' רבינו גרשום ערכין יח ב; כס"מ ערכין שם.
  344. כס"מ שם; עי' ערה"ש העתיד שם. ועי' מל"מ אישות שם, בלימוד מהכתוב לד' זו. ועי' לקוטי הלכות ערכין יח ב (י א) זבח תודה ד"ה וכולן.
  345. עי' תוס' ערכין יט א ד"ה לערכין, בשם ר"י.
  346. ויקרא כז ז.
  347. שטמ"ק שם אות יד, ע"פ רש"י נדה מח א ד"ה לערכין.
  348. רמב"ם ערכין פ"א ה"ד; עי' תוס' בכורות מט ב ד"ה חמש. ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ משנה בכורות מט ב.
  349. ויקרא כז כה. תוס' שם.
  350. רדב"ז שם, בשם פהמ"ש לרמב"ם שקלים (פ"א מ"ו). וכעי"ז בפהמ"ש שם, לגירסתנו.
  351. רמב"ם ערכין שם. וע"ע סלע וע' שקל. ושם, משקלם.
  352. מדרשי התורה פ' בחקותי.
  353. ערכין ה א; מאירי סנהדרין פח א; קרי"ס ערכין פ"א.
  354. ויקרא כז ב. עי' רש"י ערכין שם ד"ה כר"מ.
  355. ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה ציון 26.
  356. ציון 6 ואילך.
  357. רמב"ם ערכין פ"א הט"ז, ע"פ משנה ערכין יח א; עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם יז א; עי' קרי"ס שם.
  358. רש"י שם ד"ה והשנים בנידר.
  359. ויקרא כז ה.
  360. שם ו.
  361. ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 178 ואילך.
  362. קרי"ס שם.
  363. עי' משנה ערכין יח א; עי' רמב"ם ערכין פ"א הט"ז.
  364. משנה שם.
  365. רש"י שם ד"ה ילד; עי' רמב"ם שם; רע"ב ערכין פ"ד מ"ד. ועי' רש"י שם, שפי' כך ילד שבמשנה שבציון הקודם, ועי' ציון 321, שי"מ בע"א, ועי' ציון 322.
  366. עי' ציון 240 ואילך. רש"י שם; רע"ב שם.
  367. רמב"ם שם.
  368. עי' ציון 258 ואילך. רש"י שם יז א ד"ה השנים בנידר. ומ' מרש"י שפי' כן זקן שבמשנה בציון 315, ועי' ציון 321, שי"מ בע"א, ועי' ציון 322.
  369. עי' ציון 219 ואילך.
  370. עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם יח א. ופי' כך ילד וזקן שבמשנה שבציון 315, ועי' ציונים 316, 319 שי"מ בע"א, ועי' ציון הבא.
  371. תפא"י שם.
  372. משנה שם.
  373. רמב"ם שם.
  374. רש"י ערכין יז א ד"ה והערכין בנערך, בביאור משנה שם יז א ויח א: הערכין בנערך.
  375. משנה שם יח א.
  376. משנה ערכין יז א, לגי' כ"י פרמה (פ"ד מ"א), ועי' ציון הבא, שי"ג בע"א.
  377. משנה שם ויח א, לגירסתנו וגי' כ"י קופמן (שם מ"א ומ"ז), ומשנה שם יח א, לגי' כ"י פרמה, ועי' ציון הקודם, שי"ג בע"א.
  378. ויקרא כז יז. ברייתא בגמ' שם, לגי' רש"י ד"ה ת"ל כערכך יקום ורש"ש שם; רע"ב שם פ"ד מ"ד. ועי' ברייתא בגמ' שם, לגירסתנו וגי' רבינו גרשום: כערכך כן יקום, וצ"ב.
  379. ברייתא בגמ' שם, לגי' ילק"ש בחקותי רמז תרעו; עי' רמב"ם ערכין פ"ג ה"א. ועי' ברייתא בגמ' שם, לגירסתנו: בזמן, וכ"ה ברע"ב שם.
  380. רש"י שם.
  381. רבינו גרשום שם.
  382. עי' ציון 677 ואילך. עי' ברייתא בגמ' שם; עי' ילק"ש שם.
  383. עי' להלן: השג יד. תוי"ט שם; רש"ש שם, בשמו.
  384. ע"ע שדה אחוזה.
  385. ויקרא שם.
  386. שם טז.
  387. תוי"ט שם.
  388. תוי"ט שם; עי' רש"ש שם, בשמו, והביא כעי"ז מחולין קלט א. וע"ע אם אינו ענין ל... תנהו ענין ל... .
  389. עי' משנה ערכין יח א; ילק"ש בחקותי רמז תרעו.
  390. משנה שם; ילק"ש שם.
  391. עי' ציון 149 ואילך.
  392. עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  393. עי' משנה שם; עי' ילק"ש שם.
  394. עי' ציון 219 ואילך.
  395. ילק"ש שם; אחד מגדולי הראשונים שם.
  396. עי' אחד מגדולי הראשונים שם.
  397. משנה שם, לגי' משנה שבמשניות ושטמ"ק שם אות א; עי' רמב"ם ערכין פ"ג ה"א.
  398. עי' תפא"י שם.
  399. ברייתא בערכין ד ב, לפי רש"י ד"ה ערך סתום; רמב"ם ערכין פ"א ה"כ; קרי"ס שם; עי' קרבן אהרן לתו"כ בחקותי פרשה ג.
  400. רבינו הלל לתו"כ שם; אדרת אליהו ויקרא כז ב.
  401. רמב"ם שם; קרי"ס שם; אדרת אליהו שם.
  402. רש"י שם; עי' רבינו הלל שם; קרבן אהרן שם.
  403. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם.
  404. עי' ברייתא שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  405. ויקרא כז ו. עי' רש"י שם ד"ה שלשת שקלים.
  406. רש"י שם; עי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש.
  407. רש"י שם ד"ה אלא קרא.
  408. עי' תורה תמימה שם, ע"פ גמ' שם. ועי' ברייתא בגמ' שם ד א וב, הלומדת ד"ז מויקרא כז ב: בערכך, ובגמ' שם ב, שלא נצרך לעיקר הדין, אלא ללמדנו הדין בהשג יד (עי' ציון 1105 ואילך). ועי' משך חכמה שם.
  409. תורה תמימה שם.
  410. עי' גמ' שם.
  411. עי' חס"ד לתוספ' ערכין פ"ב.
  412. תורה תמימה שם.
  413. גמ' שם, לגי' ילק"ש בחקותי רמז תרעה.
  414. רש"י שם ד"ה מרובה לא תפסתה; עי' קרי"ס שם.
  415. גמ' שם, לגי' ילק"ש שם.
  416. רש"י שם ד"ה תפסתה מועט תפסתה; קרי"ס שם.
  417. תוספ' ערכין פ"ב, לגי' כ"י וינה.
  418. תוספ' שם.
  419. תוס' ערכין ד ב ד"ה וכמה, לגי' שטמ"ק שם אות יד ונ"א שבגליון ד' וילנא וחק נתן שם, ולפי חסדי דוד לתוספ' שם; שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש; מצפה שמואל שם (ה"ז) סק"מ והג' הרש"ש טויבש (שנד' בסוף המסכת) שם, בד' רמב"ם שבציון 352.
  420. עי' ציון 356 ואילך. הג' הרש"ש טויבש שם.
  421. עי' ציון הנ"ל ואילך. תוס' שם, לפי חסדי דוד שם; שטמ"ק שם (מהד' אילן) בשם הרא"ש.
  422. ציון 299 ואילך.
  423. ציון 1105 ואילך.
  424. עי' ציון 223 ואילך.
  425. עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לז סו"ס יז.
  426. לקוטי הלכות ערכין (ב ב) זבח תודה ד"ה (ב א) פשיטא, בצד הא'.
  427. עי' לקוטי הלכות שם, בצד הב'; לקוטי הלכות שם בסו"ד, ע"פ רמב"ם ערכין פ"ג ה"ח, ונסתפק בזה.
  428. ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה ציון 7. עי' לקוטי הלכה שם.
  429. ע"ע הנ"ל ציון 26.
  430. עי' לקוטי הלכות שם, בצד הג'.
  431. עי' ציון 376.
  432. ערה"ש העתיד ערכין סי' לז סי"ז.
  433. עי' משנה ערכין ז ה.
  434. עי' ערה"ש שם: וקצת ראיה.
  435. רש"י ערכין ד א ד"ה ערך אבריו.
  436. ויקרא כז ב. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; עי' ברייתא בגמ' שם.
  437. רש"י שם ד"ה קרי ביה, לפי דברי דוד ויקרא כז ג; עי' רבינו הלל ור"ש משאנץ לתו"כ שם; עי' תוס' שם ב ד"ה קרי, לפי חק נתן שם (וכ"מ מצ"ק); עי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש; עי' נאם דוד ערכין פ"ב ה"ד. ועי' גו"א שם, לגירסתנו, שדחה, ולא פי' מהיכן הלימוד, ועי' ציון 395 ואילך. ועי' רש"י ויקרא שם: וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא, ומזרחי וגו"א ודברי דוד ושפ"ח שם ושו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב אלפים קפו ומל"מ ערכין פ"ב ה"ד. ועי' מזרחי שם, שהלימוד הוא מכ"ף הכינוי, ונאם דוד שם, שדחה.
  438. עי' מזרחי ויקרא שם, בפי' הברייתא שבציון הבא; עי' הכתב והקבלה שם.
  439. עי' תו"כ שם; ברייתא שם; פסי"ז שם; עי' קרי"ס שם. ועי' ציון 1108 הלימוד מהבי"ת של בערכך, לסוברים כן.
  440. פהמ"ש לרמב"ם (קאפח) ערכין כ א (פ"ה מ"ב).
  441. ע"ע אין אדם מוציא דבריו לבטלה ציון 7. גמ' שם, ורב גידל אמר רב בגמ' שם סובר שנותן דמיה, משום שסובר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.
  442. ע"ע הנ"ל ציון 26.
  443. משנה שם; רמב"ם שם ה"א.
  444. ויקרא שם.
  445. עי' ציון 456 ואילך.
  446. קיצור מזרחי שם, בשם גו"א, והוסיף: בקצת תוספת (עי' גו"א שבציון 388); דברי דוד שם, בשם גו"א; מל"מ שם, בשם קיצור מזרחי בשם גו"א.
  447. מל"מ שם; דברי דוד שם.
  448. ציון 401 ואילך.
  449. ציון 6 ואילך. ועי' שפ"א ערכין ה א, שנסתפק אם נחלקו אף כשאמר ערך זה הולד ולא ידע אי פחות מבן חודש הוא.
  450. עי' משנה ערכין כ א; עי' תו"כ וברייתא שבציון 409; עי' קרי"ס ערכין פ"ב.
  451. רמב"ם שם ה"א.
  452. עי' משנה שם; רמב"ם שם.
  453. רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  454. גמ' שם, ורבינו גרשום שם. ועי' גמ' שם, שזה הריבוי ב"זה הכלל" שבמשנה שם, ועי' לקוטי הלכות שם (יא ב) זבח תודה ד"ה לאתויי. ועי' ציון 414, שראשונים למדוריבוי אחר מ"זה הכלל", ותוי"ט שם פ"ה מ"ג, שאינם חלוקים.
  455. עי' תוס' שם ד"ה לאתוי; עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ז במהד' מ"י); לקוטי הלכות שם. ועי' תוס' שם, בטעם שנקט ארכובה (ע"ע) ולמעלה יותר מי"ח טריפות.
  456. ויקרא כז ב.
  457. עי' ציון 387 ואילך. עי' פסי"ז שם; רבינו הלל לתו"כ בחקותי פרשה ג.
  458. ויקרא שם. תו"כ שם; ברייתא בערכין ד א; פסי"ז שם. וכעי"ז בקיצור בגמ' שם כ א, ורש"י שם ד"ה נותן ערך כולו.
  459. עי' רש"י שם ד"ה ת"ל נפשות.
  460. רש"י שם; רבינו הלל שם.
  461. רבינו הלל שם.
  462. רש"י שם.
  463. עי' פהמ"ש לרמב"ם ערכין כ א; רע"ב שם פ"ה מ"ג. ועי' פהמ"ש לרמב"ם ורע"ב שם, שזה הריבוי ב"זה הכלל" שבמשנה שם. ועי' ציון 405, שהגמ' למדה ריבוי אחר מ"זה הכלל", ותוי"ט שם, שאינה חולקת.
  464. עי' משנה ערכין כ א; עי' רמב"ם ערכין פ"ב ה"ב ופהמ"ש שם; עי' קרי"ס שם.
  465. גמ' שם, בביאור ד' ר' יוסי בר' יהודה שבציון 424; רש"י שם ד"ה חציי עלי; רע"ב שם פ"ה מ"ג.
  466. רמב"ם ערכין שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  467. רש"י שם; רע"ב שם.
  468. עי' ציון 401 ואילך.
  469. סתם משנה ערכין כ א; ת"ק בתוספ' ערכין פ"ג; ת"ק בברייתא בגמ' שם.
  470. קרי"ס ערכין פ"ב.
  471. רמב"ם שם ה"ב; קרי"ס שם.
  472. ר' יהודה בתוספ' שם. ועי' חס"ד לתוספ' שם, פי' הל' קונסים.
  473. ר' יהודה בתוספ' שם, לגירסתנו (ועי' חס"ד שם, שהגיה: ר' יוסי בר' יהודה, ע"פ התוספ' שבציון 682); ר' יוסי בר' יהודה בברייתא שם, לפי רב פפא בגמ' שם.
  474. עי' ציון 415 ואילך.
  475. עי' ציון 416. גמ' שם.
  476. עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ז במהד' מ"י).
  477. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; עי' תוספ' ערכין פ"ב: האומר ערכין של עשרה וכו'; עי' ברייתא בערכין ד א; עי' רמב"ם שבציון 438.
  478. תו"כ שם; ברייתא שם.
  479. ויקרא כז ב. רש"י שם, לגי' הג' הב"ח שם.
  480. רש"י ערכין שם ד"ה ד"א נפשות.
  481. ויקרא שם. תו"כ שם; ברייתא שם; עי' פסי"ז שם.
  482. עי' רש"י שם. (ועי' ציון 435, ולכאו' פירושו הוא להו"א של הגמ').
  483. קרבן אהרן שם.
  484. רש"י שם ב ד"ה שקול הוא, לפי מסקנת הגמ' שם, לשיטתו בציונים 28, 477 (ועי' ציון 556), ועי' ציון 444, שי"מ בע"א; קרי"ס ערכין פ"א.
  485. במדבר לא לה.
  486. במדבר שם מ. עי' רש"י ערכין שם; עי' קרי"ס שם.
  487. רמב"ם שם הי"ח.
  488. תוס' שם א ד"ה אחד; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  489. שטמ"ק שם (נד' בד' וילנא בהשמטות בסוף המסכת אות יג), בשם הרא"ש.
  490. קרבן אהרן שם.
  491. שטמ"ק שם, בשם הרא"ש. ועי' חס"ד לתוספ' שם. ועי' שפ"א שם.
  492. ויקרא כז ב.
  493. רבינו גרשום שם ב, לשיטתו בציונים 27, 478 ואילך, 559 (ועי' ציון 435, שי"מ בע"א), ולפירושו אין צורך לדברי הראשונים שבציון 375 ואילך.
  494. רמב"ם ערכין פ"א הי"ט, ע"פ ערכין ז ב: היו בידיו חמש סלעים וכו'.
  495. קרי"ס שם.
  496. ע"ע נדרים. רדב"ז שם.
  497. עי' ציון 428 ואילך.
  498. קרי"ס שם.
  499. רמב"ם שם.
  500. עי' ציון 464 ואילך.
  501. עי' ציון 470 ואילך.
  502. עי' ציון 490 ואילך.
  503. עי' משנה ערכין ב א.
  504. ציון 164 ואילך.
  505. ציון 334 ואילך.
  506. ציון 351 ואילך.
  507. ציון 122 ואילך.
  508. ציון 177 ואילך.
  509. ציון 642 ואילך.
  510. ציון 222 ואילך.
  511. ציון 449 ואילך.
  512. ציון 715 ואילך.
  513. משנה ערכין ב א; רמב"ם ערכין פ"א הט"ו.
  514. עי' להלן: השג יד.
  515. ויקרא שם ח.
  516. גמ' שם ד א, במסקנה.
  517. ויקרא כז ב. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם ב א.
  518. פהמ"ש שם.
  519. עי' משנה ערכין ב א; עי' תוספ' ערכין פ"א. הרמב"ם השמיט, ועי' לקוטי הלכות שם (ב א) עין משפט אות יא, שאולי נכלל ברמב"ם שבציון 56, שהערכים בכלל נדרי הקדש.
  520. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; ברייתא בערכין ד ב.
  521. ויקרא כז ב.
  522. רש"י ערכין שם ד"ה (ד א) דבר אחר נפשות.
  523. תו"כ שם, לגי' הג' הגר"א שם; ברייתא בגמ' שם ב; עי' פסי"ז שם.
  524. כ"מ מרש"י שבציון הבא.
  525. רש"י שם ד"ה נפשות (ועי' ציון הבא, ולכאו' פירושו הוא להו"א של הגמ').
  526. רש"י שם ד"ה שקול הוא, למסקנת הגמ' שם, לשיטתו בציונים 28, 435 ואילך (ועי' ציון 556),ועי' ציון הבא ואילך, שי"מ בע"א.
  527. ויקרא כז ב.
  528. ע"ע אשה ציון 345 ואילך. רבינו גרשום שם, למסקנת הגמ' שם, לשיטתו בציונים 27, 443 ואילך, 559, ועי' ציון 477, שי"מ בע"א.
  529. עי' ציון 54 ואילך.
  530. עי' במדבר ל ד.
  531. רלב"ג ויקרא כז ב.
  532. ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג. וכעי"ז בחס"ד לתוספ' ערכין פ"א.
  533. תוספ' שם והובא בתוס' ערכין ב א ד"ה נשים ור"ש משאנץ שם.
  534. ע"ע אין קנין לאשה בלא בעלה ציון 1 ואילך.
  535. רש"י שם ד"ה נשים ועבדים; תוס' שם, בשמו; עי' ר"ש משאנץ שם; עי' רע"ב שם פ"א מ"א.
  536. עי' רע"ב שם.
  537. עי' תוס' שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  538. ע"ע הנ"ל ציונים 5, 8. ושם, ציונים 5, 7, 9, שי"ח.
  539. ע"ע עבד כנעני.
  540. עי' משנה ערכין ב א; עי' תוספ' שם פ"א; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"ז.
  541. ויקרא כז ב.
  542. עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג; עי' שטמ"ק שם אות טז, בשם תוס' רא"ש. ועי' ציון 505, שי"מ בע"א.
  543. ויקרא שם. תו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציון 505, שי"ג בע"א.
  544. קרבן אהרן שם.
  545. ע"ע גוי ציון 334 ואילך. קרי"ס שם.
  546. ע"ע הנ"ל ציון 336.
  547. ע"ע עבד כנעני, שחייבים במצוות כנשים.
  548. קרי"ס שם.
  549. ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג. וכעי"ז בחס"ד לתוספ' ערכין פ"א.
  550. תוספ' שם, והובא בתוס' ערכין ב א ד"ה נשים ור"ש משאנץ שם.
  551. רש"י שם ד"ה נשים ועבדים; תוס' שם, בשמו; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"ז; עי' רע"ב שם פ"א מ"א.
  552. עי' תוס' שם; עי' ר"ש משאנץ שם.
  553. ע"ע אין קנין לעבד בלא רבו ציונים 4, 13. ושם, ציונים 4 ואילך, 14, שי"ח וסוברים שהרב קונה. ושם, ציון 12, שי"ח וסוברים שבין הרב ובין העבד, שניהם לא קנו.
  554. ויקרא כז ב. ילק"ש בחקותי רמז תרעה, לגי' ד' ישנים: המשוחררין, וצ"ב אם גרס כן בתו"כ שבציון 492 ואילך (ועי' ציון 494, שי"ג בע"א), או שהוא פירוש (ועי' ציון 493, שי"מ בע"א), ובד' חדשים הוקפה המילה המשוחררין בסוגריים. לילק"ש לכאו' עבדים מרובים מהלימוד שבציון 496 ואילך.
  555. רש"י ערכין ב א ד"ה מעריכין; עי' רבינו גרשום שם; רע"ב שם פ"א מ"א.
  556. עי' רש"י שם ד"ה נערכים; עי' רבינו גרשום שם; רע"ב שם. ועי' רש"י ורע"ב שם, שפי' שנכלל במשנה ב"נערכין", ועי' רבינו גרשום שם, שפי' שנכלל במשנה ב"מעריכין".
  557. עי' רבינו גרשום שם.
  558. ויקרא כז ה.
  559. ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 178 ואילך.
  560. עי' ויקרא שם. קרי"ס ערכין פ"א.
  561. ויקרא כז ב.
  562. שפ"א ערכין ב א, ושכצד הב' משמע מזה שלא נאמר בגמ' "הכל" לאתויי שותפין.
  563. עי' ת"ק במשנה ערכין ו ב, לפי גמ' שם; עי' ר' יוסי במשנה שם; רמב"ם ערכין פ"א הי"ד.
  564. רמב"ם שם.
  565. ציון 563 ואילך.
  566. עי' ציון 527 ואילך.
  567. עי' ציון 533 ואילך.
  568. עי' ציון 535 ואילך. עי' משנה ערכין ב א.
  569. ציון 13 ואילך.
  570. ציון 158 ואילך.
  571. ציון 334 ואילך.
  572. ציון 111 ואילך.
  573. ציון 185 ואילך.
  574. ציון 625 ואילך.
  575. ציון 459 ואילך.
  576. משנה ערכין ב א; רמב"ם ערכין פ"א הט"ו.
  577. עי' להלן: השג יד.
  578. ויקרא שם ח.
  579. גמ' שם ד א, במסקנה.
  580. ויקרא כז ב. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם ב א.
  581. פהמ"ש שם.
  582. עי' משנה ערכין ב א.
  583. עי' ציונים 153, 219, 229, 240.
  584. ע"ע עבד כנעני.
  585. עי' משנה ערכין ב א; עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"ז.
  586. ויקרא כז ב.
  587. עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג; עי' שטמ"ק שם אות טז, בשם תוס' רא"ש. ועי' ציון 552, שי"מ בע"א.
  588. ויקרא שם. תו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציון 552, שי"ג בע"א.
  589. קרבן אהרן שם.
  590. ע"ע גוי ציון 334 ואילך. קרי"ס שם.
  591. ע"ע הנ"ל ציון 336.
  592. ע"ע עבד כנעני, שחייבים במצוות כנשים.
  593. קרי"ס שם.
  594. ע"ע דון מנה ואוקי באתרה; דון מנה ומנה.
  595. עי' ציון 533 ואילך.
  596. עי' ציון 549 ואילך.
  597. עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג, בפי' התו"כ שבציון 537 ואילך, ושלפי הסובר דון מינה ואוקי באתריה, הלימוד מבני ישראל אינו נצרך אלא לרבות גרים.
  598. ע"ע עבד כנעני.
  599. עי' תוס' ערכין ב א, והוסיפו: דלא אישתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה; פסקי תוס' שם סי' א; עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג; קרי"ס ערכין פ"א; מער"ק שם ה"ז, בד' הרמב"ם שם. ועי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם תוס' רא"ש, שהיה מסתבר לומר שנערך כנקבה, אלא שאינו כן, כמוכח מתו"כ שבציון 537 ואילך.
  600. קרי"ס שם.
  601. ויקרא כז ב. ילק"ש בחקותי רמז תרעה, לגי' ד' ישנים: המשוחררין, וצ"ב אם גרס כן בתו"כ שבציון 537 ואילך (ועי' ציון 539, שי"ג בע"א), או שהוא פירוש (ועי' ציון 538, שי"מ בע"א), ובד' חדשים הוקפה המילה המשוחררין בסוגריים. לילק"ש לכאו' עבדים מרובים מא' הלימודים שבציונים 541 ואילך, 548.
  602. רש"י ערכין ד א ד"ה ולא את המת.
  603. ויקרא כז ב.
  604. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; ברייתא בערכין ד א וב.
  605. רבינו גרשום שם א. ועי' רש"ש שם. ועי' רש"י שם ב ד"ה שקול הוא, ולכאו' לדעתו לא נשתנה הלימוד במסקנת הגמ' מהלימוד בהו"א, מכיוון שגם בברייתא אינו נלמד מריבוי, אלא מעצם המושג "נפש", ועי' רש"י שבציונים 28, 435 ואילך, 477.
  606. עי' להלן: השג יד.
  607. ויקרא כז ח.
  608. עי' רבינו גרשום שם, לשיטתו בציונים 27, 443 ואילך, 478 ואילך. וע"ע גוסס ציון 111 ואילך וע' העמדה והערכה ציון 185 ואילך, שלימוד זה נדרש בברייתא על גוסס.
  609. ע"ע מת.
  610. עי' ציון 14 ואילך. עי' תוס' ערכין ד א ד"ה נפשות.
  611. ציון 193 ואילך.
  612. ת"ק במשנה ערכין ו ב; ר' מאיר בתוספ' ערכין פ"א; עי' מכילתא שבציון 578, לפי ספה"מ לרמב"ם שורש ח; עי' ת"ק בתו"כ שבציון 578 ואילך; סתם ברייתא בגמ' שם וכתובות לז ב.
  613. מזרחי ויקרא כז כט.
  614. ראב"ד לתו"כ בחקותי פרק יב.
  615. עי' ויקרא שם. סתם ברייתא שם ושם.
  616. שמות כב יט. רש"י כתובות שם ד"ה כל חרם.
  617. עי' רבינו גרשום ערכין שם; רש"י שם ד"ה כל חרם.
  618. ספה"מ לרמב"ם שם, שכן ביאר התלמוד (עי' ציון 595 ואילך).
  619. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם; עי' רמב"ם ערכין פ"א הי"ג.
  620. רבינו גרשום שם.
  621. עי' ציון 553 ואילך. רמב"ם שם.
  622. רבינו הלל שם.
  623. ויקרא שם.
  624. מזרחי שם.
  625. רש"י כתובות שם ד"ה ערכו עלי, והוסיף: וחרם לשון הקדש הוא, ועי' רש"ש שם. ועי ציון 565.
  626. ספה"מ לרמב"ם שם.
  627. ויקרא שם. עי' מכילתא משפטים נזיקין פ"י, לפי ספה"מ לרמב"ם שם; ת"ק בתו"כ שם.
  628. ת"ק בתו"כ שם, לגי' ראב"ד ורבינו הלל ור"ש משאנץ שם, ועי' ציון 581, שי"ג בע"א.
  629. ע"ע מגדף. ר"ש משאנץ שם.
  630. ויקרא שם. ת"ק בתו"כ שם, לגירסתנו, ועי' ציון 579, שי"ג בע"א. ועי' ר"ש משאנץ שם, שברייתא שם ושם לא נזכר, שמה לי חייב מיתה חמורה לחייב מיתה קלה, ועי' ראב"ד לתו"כ שם.
  631. עי' תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
  632. ויקרא שם.
  633. קרבן אהרן לתו"כ שם.
  634. ברייתא שם ושם.
  635. קרבן אהרן שם.
  636. ויקרא שם.
  637. ת"ק בתו"כ שם.
  638. רבינו גרשום ערכין ו ב.
  639. משנה ערכין ו ב ותוספ' ערכין פ"א ותו"כ בחקותי פרק יב.
  640. רבינו גרשום שם; רש"י כתובות לז ב ד"ה שדמיו קצובין; רבינו הלל לתו"כ שם.
  641. רש"י ערכין שם ד"ה שדמיו קצובין: בפרשה ערכין; רבינו הלל שם: בסדר הערכין.
  642. רבינו גרשום שם; רש"י כתובות שם.
  643. רבינו גרשום שם. ועי' ערכין שם וכתובות שם, שלרחב"ע הכתוב שבציון 566, נצרך לע"א.
  644. עי' ציון 563 ואילך.
  645. מזרחי ויקרא כז ב, בד' רב יוסף בגיטין כח ב, בלשון הא'; מל"מ ערכין פ"א הי"ג, בשמו, ודחה.
  646. רב יוסף בגמ' שם, בלשון הא'.
  647. רש"י שם ד"ה אלא בבית דין של ישראל, ע"פ סנהדרין מב ב.
  648. מזרחי שם, בד' רב יוסף בגיטין שם, בלשון הב'.
  649. רב יוסף בגמ' שם כט א, בלשון הב'.
  650. עי' תוס' שם ד"ה אבל; עי' מזרחי שם.
  651. מל"מ שם.
  652. רמב"ם ערכין פ"א הי"ג; עי' פהמ"ש לרמב"ם ערכין ו ב; עי' רע"ב שם פ"א מ"ג. ועי' מזרחי שבציון 596 ואילך, וע"ע הלכה: בשני לשונות. ועי' רש"י ויקרא כז כט, שהביא רק ד' ת"ק שבציון 563, כפי' לכתוב שבציון 566.
  653. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  654. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  655. תפא"י שם. ועי' ציון 601.
  656. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם; עי' תפא"י שם.
  657. עי' רע"ב שם; עי' תפא"י שם.
  658. פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' תפא"י שם.
  659. מל"מ ערכין פ"א הי"ג; מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ב במהד' מ"י). ועי' מל"מ שם, טעמו, ומנ"ח שם, שדחה.
  660. מנ"ח שם. ועי' ציון 565 שדין זה הוא גזרת-הכתוב (ע"ע).
  661. ע"ע הזמה.
  662. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ב במהד' מ"י).
  663. רמב"ם ערכין פ"א ה"ט והכ"ג.
  664. עי' לעיל: הערך. רמב"ם שם הכ"ג.
  665. ברייתא בסנהדרין טו א; עי' רש"י ערכין ב א ד"ה נידרין; רמב"ם שם ה"ט.
  666. רמב"ם שם.
  667. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם וד"ה נודרין; רמב"ם שם.
  668. רבינו גרשום שם.
  669. ע"ע שומא.
  670. ברייתא בסנהדרין שם; רבינו גרשום ערכין שם; עי' רש"י שם יח ב ד"ה שיתן כשעת נתינה; עי' ס' הערוך ע' ערך א'; עי' רמב"ם שבציון 623; עי' רע"ב ערכין פ"א מ"א.
  671. משנה ערכין יג ב; עי' רבינו גרשום שם ב א; עי' רמב"ם שבציון הבא; עי' רע"ב שם.
  672. רמב"ם שם.
  673. קרי"ס ערכין פ"א. ועי' ערכין ד ב.
  674. משנה ערכין ב א, לפי רבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה נודרין ורע"ב שם פ"א מ"א. ועי' להלן: הנודרים והנידרים.
  675. משנה שם, לפי רבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה נידרין וס' הערוך ע' ערך א' ורע"ב שם. ועי' להלן: שם.
  676. עי' רבינו גרשום שם; עי' ס' הערוך שם.
  677. עי' רש"י שם ורע"ב שם.
  678. עי' משנה שם יט ב: דמי ידי וכו' זה חומר בנדרים מבערכין, וכ א: חומר בערכין מבנדרים וכו' דמי עלי וכו'.
  679. עי' ערכין יח א; רש"י שם ד"ה שיתן כשעת נתינה. הרמב"ם השמיט, ועי' לקוטי הלכות שם (י א) זבח תודה ד"ה (ט ב) כשעת, שייתכן שנכלל ברמב"ם שבציון 1066, שאם מת פטור, שממילא נלמד שנותן כשעת נתינה.
  680. רש"י שם.
  681. עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  682. עי' רבינו גרשום שבציון הבא; תוס' שם ד"ה שיתן, בשם ר"י; שטמ"ק שם אות ב, בשם הרא"ש.
  683. ויקרא כז כג. רבינו גרשום שם. ועי' תוס' ושטמ"ק שבציון הקודם.
  684. לקוטי הלכות שם.
  685. עי' תוס' שם ד"ה שיתן, בד' רש"י.
  686. עי' ציון 621.
  687. רש"י שם; תוס' שם, בשמו, ודחו.
  688. לקוטי הלכות שם (ט ב) זבח תודה ד"ה כשעת.
  689. עי' ציון 633 ואילך.
  690. לקוטי הלכות ערכין יח א (י א) זבח תודה ד"ה (ט ב) כשעת, בהו"א. וצ"ב אם בסו"ד חוזר בו ומסיק שאף לד' זו נותן כשעת נתינה.
  691. עי' ציון 636 ואילך.
  692. עי' ציון 639. עי' לקוטי הלכות שם.
  693. לקוטי הלכות שם. וצ"ב אם בסו"ד מסיק שנותן כשעת נתינה.
  694. ציון 1068.
  695. משנה ערכין יט ב; רמב"ם ערכין פ"ב ה"ג.
  696. קרי"ס שם.
  697. משנה שם.
  698. עי' ציון 386 ואילך.
  699. עי' ציון 401 ואילך. רש"י שם ד"ה זה חומר.
  700. ערכין יט ב, במסקנה.
  701. רש"י שם ד"ה ידו מוכתבת.
  702. רבינו גרשום שם.
  703. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ג.
  704. עי' אביי בגמ' שם, הדוחה ד' רבא; עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לה ס"ג.
  705. רבינו גרשום ערכין ד ב, וצ"ב.
  706. עי' משנה ערכין כ א.
  707. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ד, ע"פ משנה שם.
  708. משנה שם.
  709. ויקרא כז ב. גמ' שם.
  710. ע"ע הקש.
  711. רש"י שם ד"ה נדר בערכך.
  712. עי' רבינו גרשום שם; קרי"ס שם. ועי' ציון 676.
  713. רש"י שם; קרי"ס שם.
  714. עי' ציון 401 ואילך.
  715. קרי"ס שם.
  716. רבא בערכין ד ב, לגירסתנו (רבה, לגי' תוס' שם ה א ד"ה והא, ושטמ"ק שם ד ב אות ו), בביאור הברייתא שבציון 672 ואילך.
  717. רבינו גרשום שם; עי' רש"י ב"מ קיד א ד"ה נדון בכבודו, וסותר לרש"י שבציון 670, וצ"ב.
  718. רבינו גרשום ערכין שם; עי' רש"י ב"מ שם. הרמב"ם השמיט, ועי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לה ס"ט ולקוטי הלכות שם (ב ב) עין משפט אות יז.
  719. רש"י ערכין שם ד"ה שנידון בכבודו, וסותר לרש"י שבציון 668 ואילך, וצ"ב.
  720. עי' תו"כ וברייתא שבציון הבא ואילך.
  721. ויקרא כז ג.
  722. תו"כ בחקותי פרשה ג, לפי קרבן אהרן שם; ברייתא שם.
  723. רש"י שם ד"ה לדמים.
  724. עי' רבינו גרשום שם.
  725. רש"י שבציון 674, לפי שפ"א שם, וסיים: וזה דוחק.
  726. שפ"א שם.
  727. ויקרא כז ב.
  728. ע"ע טומטום ציונים 625 ואילך, 635 ואילך, ושם, ציון 632 ואילך, שי"ח. רש"י ערכין ד ב ד"ה וכל שאינו בערכין.
  729. ע"ע אנדרוגינוס ציון 158 ואילך. רש"י שם.
  730. ויקרא שם ג. ברייתא בגמ' שם.
  731. תוספ' ערכין פ"ג: דמו; ברייתא שבציון 420, לפי שטמ"ק ערכין כ א אות ז, בשם הרא"ש, ולפי חס"ד לתוספ' שם.
  732. תוספ' שם; ברייתא שבציון 424, לפי שטמ"ק שם, בשם הרא"ש, ולפי חס"ד לתוספ' שם. ועי' חס"ד שם, פי' הל' קונסים.
  733. עי' גמ' שבציון 695.
  734. עי' גמ' שבציון 699 ורש"י שבציון 698.
  735. רמב"ם ערכין פ"ח ה"ב; מאירי סנהדרין טו א; עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (ס"ק יא במהד' מ"י)..
  736. רמב"ם שם; מאירי שם; עי' מנ"ח שם.
  737. עי' משנה מגילה כג ב וסנהדרין ב א: תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן, לפי ר' אבהו במגילה שם וסנהדרין טו א; עי' רמב"ם שם; עי' מאירי שם; עי' מנ"ח שם.
  738. עי' רבינו גרשום ערכין יט ב; רש"י שם ד"ה אמדוהו.
  739. גמ' שם.
  740. עי' גמ' שם.
  741. עי' רבינו גרשום שם.
  742. עי' גמ' שם, ורבינו גרשום שם ורש"י שם ד"ה ואמר דמי עלי.
  743. ע"ע נזקין וע' שומא.
  744. עי' ציון 685 ואילך. גמ' שם, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה אומדנא דבי עשרה.
  745. ערכין יט ב.
  746. גמ' שם, ורבינו גרשום שם.
  747. עי' ערכין יט ב, לגי' שטמ"ק שם אות יא, בשם ס"א.
  748. רש"י ערכין כ א ד"ה בחד זימנא.
  749. גמ' שם יט ב - כ א.
  750. ערכין כ א.
  751. עי' גמ' שם. ועי' תוס' שם ד"ה אמדוהו, ששאלה זו לבדה היה יכול לשאלה, אלא שרוצה לערבה עם שאר הבעיות.
  752. רש"י ערכין כ א ד"ה אמדוהו מאליו.
  753. רבינו גרשום שם, ולכאו' דהיינו שאמדוהו בטרם אמר: דמי עלי, ואמר מייד דמי עלי, והבעיא היא האם יש צורך בשומא נוספת.
  754. גמ' שם. ועי' גמ' שם, שמנסה הגמ' לפשוט שאלה זו, ודוחה.
  755. רמב"ם. ועי' לח"מ ערכין פ"ב ה"ג, שתמה.
  756. ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך. ושם, ציון 10 ואילך, שי"ח.
  757. עי' לח"מ ערכין פ"ג ה"ג; עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לה ס"ו.
  758. ערה"ש העתיד שם.
  759. עי' לח"מ שם; עי' ערה"ש העתיד שם.
  760. עי' ערה"ש העתיד שם.
  761. מרה"מ (חעלמא) ערכין פ"ב ה"ג, שכן השאלה של רבא, היא לשיטתו ששמים דמי יד באומד של נזקין, אבל למסקנת הגמ' שמים אותו כעבד שידו מוכתבת לרבו ראשון (עי' ציון 698 ואילך).
  762. מרה"מ שם, ע"פ רמב"ם שבציונים 330, 348, וצ"ב, שהלא הרמב"ם לא דן שם אלא בערכים, אבל בדמים האומדנא היא כשעת העמדה בדין (עי' ציון 630 ואילך), ועי' ציון הנ"ל, שהרמב"ם השמיט הדין בדמים, ושמא הבין המרה"מ שלד' הרמב"ם בדמים הדין כבערכים, וצ"ב.
  763. מרה"מ שם.
  764. מרה"מ שם, ע"פ רמב"ם ערכין פ"ז ה"י.
  765. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ה.
  766. קרי"ס שם.
  767. משנה ערכין יט א; רמב"ם שם; אגודה שם פ"ה סי' יג; קרי"ס שם.
  768. שטמ"ק שם אות ג ומלא"ש שם פ"ה מ"א, בשם הרא"ש: מסתברא. ועי' לקוטי הלכות שם (י ב) זבח תודה ד"ה האומר, ביחס שבין זה למח' הראשונים בטעם שהאומר דמי עלי נותן כשעת נתינה (עי' ציון 633 ואילך).
  769. משנה שם; רמב"ם שם; אגודה שם.
  770. רב יהודה בגמ' שם; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  771. עי' לקוטי הלכות ערכין יט א (י ב) זבח תודה ד"ה הא.
  772. לקוטי הלכות שם, ע"פ משנה מנחות קו א ורמב"ם ערכין פ"ב ה"י.
  773. עי' פהמ"ש לרמב"ם ערכין יט א.
  774. עי' משנה ערכין יט א: מעשה באמה וכו', לפי גמ' שם.
  775. רבינו גרשום שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  776. עי' רבינו גרשום שם; עי' פסקי תוס' שם סי' נד.
  777. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  778. עי' רמב"ם ערכין פ"ב ה"ז; עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  779. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  780. עי' רמב"ם שם, לגי' כס"מ שם, בשם ס' מוגה: עשיר ביותר נתכוון למתנה מרובה, לפי כס"מ שם, ועי' ציון 733, שי"ג בע"א.
  781. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  782. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' אחד מגדולי הראשונים שם; רדב"ז שם, בד' הרמב"ם ערכין שם, ע"פ רמב"ם שבציון 736, וכ' שהרמב"ם למד כן מזה שירמטיא נזכרה במשנה לפי שהיתה מופלגת בעושר, ועי' אחד מגדולי הראשונים שם.
  783. רמב"ם שם, לגירסתנו: עשיר ביותר ונתכוון למתנה מרובה, לפי כס"מ שם, ע"פ רמב"ם שם, בסו"ד: הכל לפי ממונו ודעתו (וסותר לרמב"ם בפהמ"ש שבציון 729, וצ"ב), ועי' ציון 730, שי"ג בע"א; עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (ס"ק יב במהד' מ"י), ע"פ רמב"ם שם.
  784. פסקי תוס' ערכין סי' נד.
  785. עי' ציון 726.
  786. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ז.
  787. עי' ציון 727 ואילך.
  788. עי' ציון 733.
  789. ערכין יט א, בד' רב יהודה.
  790. עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה נפשיה.
  791. עי' גמ' שבציונים 743, 746; רבינו גרשום שם.
  792. עי' גמ' שבציונים הנ"ל; רמב"ם שם.
  793. רחבה בגמ' שם, ורש"י ד"ה באתרא דתקלי כופרא.
  794. גמ' שם, בד' רחבה, ורבינו גרשום שם.
  795. פסקי תוס' שם.
  796. רב פפא בגמ' שם, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה שמכי.
  797. עי' גמ' שם, בד' רב פפא, ורש"י ד"ה שדי תרי תלתא.
  798. עי' תוס' שם ד"ה דבתר.
  799. תוס' שם.
  800. לח"מ ערכין פ"ב ה"ז: ואפשר.
  801. ע"ע נדר. לח"מ שם; לקוטי הלכות ערכין יט א (י ב) זבח תודה ד"ה הא, בשמו.
  802. עי' לח"מ שם; עי' לקוטי הלכות שם, בשמו, ודחה.
  803. לקוטי הלכות שם, ע"פ ערכין יט א ורמב"ם ערכין פ"ה ה"ה ופהמ"ש שם.
  804. לקוטי הלכות שם.
  805. רבינו גרשום ערכין יט א; עי' רש"י שם ד"ה קומתי; עי' רמב"ם ערכין פ"ב ה"ו.
  806. רבינו גרשום שם; רש"י שם.
  807. ברייתא בגמ' שם; רב יהודה בגמ' שם, לגירסתנו, ועי' ציון 762, שי"ג בע"א; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  808. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  809. רש"י שם ד"ה קומתי; קרי"ס שם.
  810. רבינו גרשום שם.
  811. רש"י שם.
  812. רב יהודה בגמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם, בשם איכא דאמרי (ולפי"ז קו' הגמ' מהברייתא שבציונים 757, 774, היא מהרישא שהאומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף) ועי' ציון 757, שי"ג בע"א. ועי' אחד מגדולי הראשונים שם, בתחי' דבריו: קומתו עלי נותן שרביט הנכפף, ולכאו' הוא כגי' זו, אלא שא"כ סותר לדבריו שבציון 769, וצ"ב, ואולי הוא ט"ס וצ"ל שרביט שאינו נכפף.
  813. עי' רבינו גרשום שבציון 772 ואילך.
  814. כ"מ מרש"ש סנהדרין פא ב.
  815. עי' רב יהודה בערכין יט א, לגירסתנו (ועי' ציון 772, שי"ג בע"א), ובגמ' שם, ורבינו גרשום שם ורש"י ד"ה רב יהודה, שהוא אליבא דר"ע.
  816. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ו; קרי"ס שם.
  817. רבינו גרשום שם.
  818. קרי"ס שם.
  819. רש"י שם ד"ה מלא קומתי; עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם; עי' קרי"ס שם.
  820. עי' תוס' שם ד"ה הוא; רדב"ז שם.
  821. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  822. רב יהודה בגמ' שם, לגי' רבינו גרשום שם, בשם איכא דאמרי (ולגי' זו אין מח' בדין זה), ועי' ציון 765, שי"ג בע"א.
  823. רבינו גרשום שם.
  824. עי' תוספ' ערכין פ"ג; ברייתא בגמ' שם.
  825. עי' תוס' שם; רדב"ז שם.
  826. עי' ציון 723 ואילך. עי' רמב"ם ערכין פ"ב ה"ז ופהמ"ש לרמב"ם ערכין יט א; עי' קרי"ס שם.
  827. עי' ערכין יט א-ב.
  828. גמ' שם א, ורבינו גרשום שם ורמב"ם שבציון 803.
  829. רבינו גרשום שם; עי' רש"י שבציון הבא ואילך.
  830. רש"י שם ד"ה עומדי עלי.
  831. רבינו גרשום שם; רש"י שם.
  832. עי' תוס' שבציון הבא; עי' רדב"ז שבציון 805, בד' רמב"ם שבציון 803.
  833. תוס' שם ד"ה איבעיא; עי' שטמ"ק שם אות ז, בשם ר"י.
  834. עי' ערכין יט ב, ורמב"ם שבציון 803 ושטמ"ק שם אות א.
  835. רש"י שם ד"ה רחבי עלי מהו.
  836. תוס' שם א ד"ה איבעיא.
  837. עי' ערכין יט ב, ורמב"ם שבציון 803 ושטמ"ק שם אות א.
  838. כ"מ מתוס' שם א ד"ה איבעיא, בפי' הא'; שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש.
  839. עי' תוס' שם, בפי' הא'.
  840. שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש.
  841. תוס' שם, בפי' הא'; עי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש.
  842. תוס' שם, בשם רבינו אלחנן.
  843. תוס' שם, בשם י"מ.
  844. עי' ערכין יט ב, לגירסתנו, וגי' תוס' שם א ד"ה איבעיא ורמב"ם שבציון 803. ועי' גמ' שם, לגי' ד' ונציה, שנחסר, ועי' כס"מ ערכין פ"ב ה"ח ושטמ"ק שם אות א.
  845. שטמ"ק (מהד' אילן) שם א, בשם הרא"ש.
  846. עי' תוס' שם ד"ה איבעיא, לגי' שטמ"ק שם אות יז; עי' שטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש.
  847. עי' ערכין יט ב, ורמב"ם שבציון 803 ושטמ"ק שם אות א.
  848. רש"י שם ד"ה היקיפי מהו; עי' שטמ"ק שם אות ז, בשם תוס' (ובשטמ"ק (מהד' אילן) שם, הוא בשם הרא"ש).
  849. עי' תוס' שם א ד"ה איבעיא.
  850. רש"י שם ב.
  851. תוס' שם א; עי' שטמ"ק שם.
  852. עי' רמב"ם שבציון הבא, לפי כס"מ שם (ועיי"ש שהם שתי שאלות נוספות, יחד עם עוביי מהו, ועי' ציון 794, שזהו לגי' ד' ונציה).
  853. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ח.
  854. עי' ציון 782 ואילך.
  855. רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
  856. כס"מ שם, בד' הרמב"ם.
  857. לח"מ שם; עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (ס"ק יב במהד' מ"י), בשם כס"מ (וצ"ב מכס"מ שבציון הקודם) ולח"מ.
  858. רמב"ם שם.
  859. עי' כס"מ שם, לשיטתו בציון 761.
  860. כס"מ שם.
  861. לח"מ שם, לשיטתו בציון 807; עי' מנ"ח שם, בשם כס"מ (וצ"ב מכס"מ שבציון 809 ואילך) ולח"מ.
  862. מנ"ח שם, בשם כס"מ (ועי' בציון הקודם) ולח"מ (עי' בציון הקודם והבא).
  863. לח"מ שם; מנ"ח שם בשם כס"מ (ועי' ציון 811) ולח"מ.
  864. תוס' ערכין יט א ד"ה איבעיא, עיי"ש. ועי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לה סי"ד, שרש"י (ורבינו גרשום) שבציון 779 ואילך, והרמב"ם שבציון 803, חולקים.
  865. ע"ע אם תמצא לומר ציון 2 ואילך. ושם, ציון 10 ואילך, שי"ח.
  866. עי' ערה"ש העתיד שם.
  867. עי' רש"י ערכין יט א ד"ה משקל ידי עלי; עי' רע"ב שם פ"ה מ"א.
  868. משנה ערכין יט א; תוספ' ערכין פ"ג; ברייתא בגמ' שם ב.
  869. רש"י שם א ד"ה ממלא חבית.
  870. תוספ' שם; ברייתא שם ב.
  871. רש"י שם א ד"ה ושוקל בשר חמור.
  872. עי' משנה שם א; תוספ' שם; עי' ברייתא שם ב.
  873. עי' משנה שם א; תוספ' שם; עי' ברייתא שם ב.
  874. רבינו גרשום שם א.
  875. עי' משנה שם; עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם ב.
  876. רש"י שם א.
  877. עי' ר' יהודה בתוספ' וברייתא שם ב, במענה לר' יוסי.
  878. גמ' שם, ורבינו גרשום שם.
  879. רבינו גרשום שם א.
  880. משנה שם; ברייתא שם ב.
  881. רבינו גרשום שם א, לגירסתנו.
  882. עי' תוספ' שם; ברייתא שם.
  883. יחזקאל כג כ. תוספ' שם; ברייתא שם.
  884. עי' רבינו גרשום שם א; פהמ"ש לרמב"ם שם ורע"ב שם, לפי תוי"ט שם; עי' תוס' שם ב ד"ה ושוקל, בשם ר' אלחנן, ובמסקנה.
  885. תוי"ט שם, לד' זו. =
  886. עי' תוס' שם, בשם ר"י, ועי' תוס' שם, שדחו; מלא"ש שם, בשם תוס' ותוס' רא"ש.
  887. תוס' שם, בשם ר"י; עי' מלא"ש שם, בשם תוס' ותוס' רא"ש.
  888. עי' תוי"ט שם, לד' זו.
  889. מלא"ש שם, בשם תוס' ותוס' רא"ש. ועי' תוס' שם, שדחו מחמת זה ד' ר"י.
  890. מלא"ש שם, בשם תוס' ותוס' רא"ש.
  891. משנה ערכין יט א; עי' תוספ' ערכין פ"ג; עי' ברייתא בגמ' שם ב.
  892. עי' תוספ' שם.
  893. עי' משנה שם א; עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם ב.
  894. עי' ציון 827.
  895. עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם.
  896. רמב"ם ערכין פ"ב ה"ה ופהמ"ש שם; רע"ב שם פ"ה מ"א; עי' קרי"ס שם. ולכאו' הטעם, משום שר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי (ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו ציון 632).
  897. עי' תוספ' ערכין פ"ג; עי' ברייתא בערכין יט ב; רמב"ם ערכין פ"ב ה"ה; עי' קרי"ס שם.
  898. עי' משנה שם א; עי' רש"י שם ב ד"ה אציל.
  899. רבינו גרשום שם א; רש"י שם ד"ה עד מרפיקו: איישיל"א, ולעזי רש"י שם; עי' תוס' שם ד"ה מרפיקו, בשמו; רד"ק יחזקאל יג יח, שבל' משנה מרפק הוא בית השחי. ועי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש אצל ורש"י ור"י קרא ורד"ק ירמיהו לח יב, ורש"י ורד"ק יחזקאל שם, וס' השרשים לרד"ק שורש אצל, שבל' המקרא אציל הוא בית השחי.
  900. פהמ"ש לרמב"ם שם, לפי תוי"ט שם פ"ה מ"א: ונקרא בל' אשכנזי: עלינבוגי"ןו; תוס' שם, בשם ר"י: קוד"א (עי' תוס' מנחות לז א ד"ה קיבורת: שבין בית השחי למרפק שקורין קודא), לפי תוי"ט שם; רע"ב שם: קוד"ו, לפי תוי"ט שם.
  901. עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם ב; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  902. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; עי' רע"ב ערכין פ"ה מ"א. וע"ע לשון בני אדם: בנדרים ושבועות, ועי' ציון 54 ואילך, שהדמים הם נדר.
  903. עי' רע"ב שם.
  904. משנה ערכין ב א.
  905. ע"ע אשה.
  906. ע"ע עבד כנעני. משנה שם; תוספ' ערכין פ"א.
  907. משנה שם.
  908. משנה שם ה ב.
  909. ציון 167 ואילך.
  910. ציון 358 ואילך.
  911. ציון 361.
  912. ציון 122 ואילך.
  913. ציון 644 ואילך.
  914. ציון 127 ואילך.
  915. משנה ערכין ב א. ועי' רמב"ם שבציון 623, שהזכיר קטן, והשמיט חרש ושוטה, ועי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"י במהד' מ"י).
  916. ציון 177 ואילך. וע"ע חרש ציון 621.
  917. עי' ציון 137 ואילך.
  918. משנה ערכין ב א.
  919. עי' רמב"ם ערכין פ"א ה"ט; עי' קרי"ס שם.
  920. ע"ע חרש ציון 621.
  921. ציון 620 ואילך.
  922. ציון 717 ואילך.
  923. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; עי' ערכין ב א; רש"י שם ד"ה נדר בערכך כתיב.
  924. ע"ע חגר. עי' תוספ' ערכין פ"א.
  925. עי' תוספ' שם; עי' תו"כ שם; עי' גמ' שם; רש"י שם; פסי"ז ויקרא כז ב.
  926. רש"י ערכין שם. הרמב"ם השמיט, ועי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"י במהד' מ"י).
  927. ציון 111 ואילך.
  928. ציון 136 ואילך. ועי' פסקי תוס' ערכין סי' כז, דהיינו אפי' רוצים לגמור דינו.
  929. עי' ר' נתן בברייתא בחולין קלט א-ב; עי' רב המנונא בגמ' שם, למסקנת הגמ' שם; עי' רמב"ם ערכין פ"ג הי"ג; מאירי שם א; עי' קרי"ס שם.
  930. רב המנונא בגמ' שם ב, למסקנת הגמ' שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  931. עי' רבא בגמ' שם א; מאירי שם; קרי"ס שם.
  932. ע"ע פדיון הקדש. רש"י שם ד"ה ונתן את הערכך; קרי"ס שם.
  933. ויקרא כז כג. ר' נתן בברייתא שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  934. רש"י שם; קרי"ס שם.
  935. ויקרא שם. קרי"ס שם.
  936. רש"י חולין שם; קרי"ס שם.
  937. ויקרא שם טו.
  938. רש"י חולין שם ב ד"ה תלמוד לומר; עי' קרי"ס שם.
  939. ר' נתן בברייתא שם א.
  940. ויקרא שם טו.
  941. רש"י חולין שם ד"ה לפי שמצינו.
  942. ר' נתן בברייתא בגמ' שם ב, ורש"י ד"ה יכול אף.
  943. עי' ויקרא שם כג. ר' נתן בברייתא שם, ורש"י ד"ה תלמוד לומר.
  944. רש"י שם. ועי' רש"י שם, כיצד הכתוב נדרש על פי זה.
  945. רמב"ם שם.
  946. רב המנונא בגמ' שם, למסקנת הגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
  947. עי' רמב"ם ערכין פ"ג הי"ג; מאירי חולין קלט א; עי' קרי"ס שם.
  948. עי' ציון 879 ואילך. עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לז סי"א, שדין זה בדמים נלמד מהדין בערכין.
  949. עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לז סי"א.
  950. עי' ציונים 894 ואילך, 897. עי' ערה"ש העתיד שם.
  951. ע"ע מעילה. ערה"ש העתיד שם.
  952. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ח במהד' מ"י).
  953. משנה ערכין כא א; רמב"ם ערכין פ"ג הי"ד; פסקי תוס' שם סי' נח; קרי"ס שם; עי' מנ"ח שם.
  954. רבינו גרשום שם, לגירסתנו; רש"י כתובות נד א ד"ה ואחד המעריך עצמו ורש"י ב"ק מ א ד"ה ממשכנין אותו וקב ב ד"ה אין לו; רע"ב ערכין פ"ה מ"ו; קרי"ס שם.
  955. רש"י ב"ק מ א שם. וע"ע גזבר ציון 17 ואילך.
  956. עי' רמב"ם שם; רע"ב שם.
  957. עי' רמב"ם שם.
  958. רבינו גרשום שם; רש"י ב"ק שם.
  959. עי' רבינו גרשום ערכין שם.
  960. רש"י ב"ק שם.
  961. עי' ציון 956 ואילך.
  962. עי' קרי"ס שם.
  963. רבינו גרשום ערכין כא א.
  964. תוס' ר"ה ו א ד"ה יקריב.
  965. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ד ופהמ"ש ערכין שם, לפי לקוטי הלכות שם (יב א) ד"ה חייבי ערכין; כ"מ ממאירי שבציון הבא.
  966. מאירי ב"ק שם; עי' לקוטי הלכות שם, בד' הרמב"ם.
  967. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ד; מלא"ש ותוי"ט ערכין פ"ה מ"ו, בשמו; קרי"ס שם.
  968. עי' ציון 903 ואילך. עי' כס"מ שם, שדין זה משמע מהדין בערכין.
  969. עי' ציון 903 ואילך.
  970. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ד, ע"פ ב"מ קיד א; מנ"ח מ' שנ (ס"ק יב במהד' מ"י), בשמו; קרי"ס שם.
  971. עי' ציון 917 ואילך. רמב"ם שם; מנ"ח שם, בשמו; קרי"ס שם.
  972. ע"ע השבת עבוט ציון 80 ואילך. קרי"ס שם.
  973. עי' ציון 1003 ואילך.
  974. ע"ע השבת עבוט ציון 1 ואילך.
  975. תוס' שם ד"ה מה, בשם ר"ת; חי' הר"ן שם, בשם תוס' בשם ר"ת; שטמ"ק שם, בשם תוס' שאנץ בשם רבינו יעקב.
  976. ע"ע גבית מלוה ציון 192, ד' חכמים, ושם ד' ר"ע ור"י החולקים.
  977. ע"ע הנ"ל ציון 193.
  978. חי' הר"ן שם.
  979. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ח במהד' מ"י).
  980. עי' רש"י שבציון 905. וע"ע גזבר ציון 17 ואילך.
  981. עי' מנ"ח שם (ס"ק יב במהד' מ"י), ע"פ שו"ע חו"מ קא ה.
  982. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ג. וכעי"ז בקיצור נמרץ בקרי"ס שם ומנ"ח שם (סק"ח במהד' מ"י). ועי' פי' הר"י קאפח וקרית מלך שם, שהוא ע"פ ב"ב קנ ב: עבדא איקרי נכסי וכו' ארעא איקרי נכסי וכו' גלימא איקרי נכסי וכו' בהמה איקרי נכסי וכו', וכולם נלמדים שם מהמקדיש נכסיו.
  983. כ"מ מגמ' שבציון הבא.
  984. ערכין כ ב.
  985. רבינו גרשום שם.
  986. ע"ע גבית מלוה ציון 156 ואילך. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י)
  987. עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י), ע"פ שו"ע חו"מ קא א.
  988. רבינו גרשום ערכין כד א; רש"י ב"ק קב ב ד"ה אין לו.
  989. רבינו גרשום ערכין שם.
  990. משנה שם.
  991. רש"י ב"ק שם.
  992. רש"י ערכין שם ד"ה אין לו; עי' רע"ב שם פ"ו מ"ה.
  993. שו"ת מהרי"ק שורש י, בשם תשו' הרי"ף.
  994. עי' הג"א ב"ק פ"ט סי' יח, בשם מהרי"ח בשם ר"י. ועי' ב"ק שם, והג"א שם וקרי"ס ערכין פ"ג.
  995. משנה שם.
  996. עי' רע"ב שם.
  997. עי' רבינו גרשום שם.
  998. משנה שם, לפי רש"י כתובות שם ד"ה לשמן, ולפי תוי"ט שם ע"פ רמב"ם שבציון 954.
  999. רש"י שם וב"ק שם ד"ה לשמן וערכין שם ד"ה לשמן; רע"ב שם; תוי"ט שם, בשמו.
  1000. רש"י כתובות שם; תוי"ט ערכין שם, בשמו.
  1001. משנה ערכין שם.
  1002. רש"י שם ד"ה סנדלים חדשים; עי' רע"ב שם.
  1003. עי' ציון 930 ואילך.
  1004. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ד. וכעי"ז בקיצור בקרי"ס שם.
  1005. לקוטי הלכות ערכין כד א (יג ב) זבח תודה ד"ה אין, עיי"ש הטעם, והחילוק מהקדש.
  1006. עי' ציון 903 ואילך. משנה ערכין כג ב.
  1007. על ביאור הל', ע"ע גבית מלוה ציון 178 ואילך.
  1008. עי' משנה שם; עי' רמב"ם ערכין פ"ג הט"ו.
  1009. ויקרא כז ח.
  1010. גמ' שם ב; עי' קרי"ס שם.
  1011. רבינו גרשום שם.
  1012. רש"י שם ד"ה הוא; קרי"ס שם.
  1013. תורה תמימה שם.
  1014. ויקרא שם.
  1015. רש"י ויקרא שם.
  1016. עי' רמב"ם ערכין פ"ג הט"ו. ולכאו' נלמד מהדין בחייבי ערכין (עי' ציון 956 ואילך).
  1017. משנה ערכין כ א.
  1018. עי' לעיל: הערך. עי' רש"י שם ד"ה ערכי עלי; עי' רע"ב שם פ"ה מ"ב.
  1019. עי' ציון 1002 ואילך.
  1020. עי' ציון 614 ואילך. עי' רמב"ם ערכין פ"א הכ"ג.
  1021. ע"ע מלוה על פה.
  1022. ע"ע הנ"ל.
  1023. ע"ע הנ"ל.
  1024. גמ' שם.
  1025. רש"י שם ד"ה כשעמד בדין.
  1026. רבינו גרשום שם.
  1027. ויקרא כז ח. וע"ע העמדה והערכה.
  1028. רמב"ם ערכין פ"א הכ"א; סמ"ג עשין קכח; מג"ע שם, בשמו; עי' רע"ב ערכין פ"ה מ"ב; קרי"ס שם. ועי' תמיהת הראב"ד שם, ובישוב ד' הרמב"ם עי' כס"מ לח"מ רדב"ז ומרה"מ (חעלמא) שם ולקוטי הלכות שם (יא א) זבח תודה ד"ה הב"ע.
  1029. קרי"ס שם.
  1030. ויקרא שם. רע"ב שם.
  1031. ע"ע העמדה והערכה ציון 197 ואילך. ועי' לעיל ציון 103 ואילך.
  1032. רדב"ז ערכין פ"א הכ"א: והעריכו.
  1033. ע"ע מלוה על פה.
  1034. ע"ע הנ"ל וע' שעבוד.
  1035. ראב"ד ערכין פ"א הכ"א.
  1036. עי' משנה ערכין כ א; עי' תו"כ וראשונים ואחרונים שבציון הבא ואילך; רמב"ם ערכין פ"א הכ"ג.
  1037. ר"ש משאנץ לתו"כ בחקותי פרשה ג; קרבן אהרן שם.
  1038. ויקרא כז ח.
  1039. תו"כ שם.
  1040. ויקרא כז ח.
  1041. קרבן אהרן שם.
  1042. ע"ע הנ"ל.
  1043. ע"ע הנ"ל.
  1044. עי' גמ' שם.
  1045. רש"י שם ד"ה כשעמד בדין.
  1046. רמב"ם ערכין פ"א הכ"ג; עי' ר"ש משאנץ שבציון 998.
  1047. קרבן אהרן שם.
  1048. ר"ש משאנץ שם.
  1049. קרבן אהרן שם.
  1050. רמב"ם שם.
  1051. כ"מ מראב"ד שם הכ"א.
  1052. משנה ערכין כ א; ברייתא בגמ' שם.
  1053. עי' רבינו גרשום שם.
  1054. מלא"ש שם פ"ה מ"ד.
  1055. עי' ציון 1071 ואילך.
  1056. עי' רבינו גרשום שם ב, לגירסתנו.
  1057. ע"ע מת. תוי"ט שם מ"ב.
  1058. עי' משנה שם א; עי' פסקי תוס' ערכין סי' נב; עי' שטמ"ק ערכין יח א אות ב, בשם הרא"ש ובשם ר"י בגליון.
  1059. עי' משנה שם; תוספ' ערכין פ"ג; פסקי תוס' שם.
  1060. משנה שם.
  1061. עי' רש"י שם ד"ה שאין דמים למתים; עי' תוס' שם ד"ה דמי.
  1062. גמ' שם.
  1063. רש"י שם ד"ה מחסר אומדנא.
  1064. גמ' שם.
  1065. לקוטי הלכות ערכין יח א (י א) זבח תודה ד"ה (ט ב) כשעת.
  1066. עי' ציון 977 ואילך.
  1067. עי' רמב"ם ערכין פ"א הכ"ג.
  1068. עי' ציונים 1011, 1015.
  1069. רמב"ם שם הכ"ב.
  1070. רמב"ם שם הכ"ג.
  1071. לקוטי הלכות שם.
  1072. משנה ערכין כ א. הרמב"ם השמיט, ועי' בתוי"ט שם פ"ה מ"ד ומרה"מ (חעלמא) ערכין פ"א ה"ו.
  1073. עי' גמ' שם, ורש"י ד"ה מהו דתימא; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; רע"ב שם.
  1074. גמ' שם; רע"ב שם.
  1075. רש"י שם ד"ה גלויי מלתא.
  1076. רבינו גרשום שם. וע"ע שומא.
  1077. עי' לעיל ציון 734.
  1078. רבינו גרשום שם: שהיה.
  1079. רש"י שם; רע"ב שם.
  1080. עי' ציון 1050 ואילך.
  1081. רבינו גרשום שם, לגירסתנו.
  1082. עי' לעיל: הערך.
  1083. עי' תוספ' ערכין פ"א: ערך עני סלע ערך עשיר כתוב בתורה; רמב"ם ערכין פ"ג ה"ב,
  1084. עי' ציון 956 ואילך. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י).
  1085. כ"מ מתוספ' שבציון 10171033; רמב"ם שם, ע"פ משנה ערכין ז ב ויז א וגמ' שם יז א; עי' קרי"ס שם.
  1086. ויקרא כז ח. רמב"ם שם.
  1087. תהלים קיט צט. מזרחי ויקרא שם. ועי' ראב"ע ורי"ד תהלים שם.
  1088. עי' רש"י ויקרא כז ח; עי' פרושי התורה לר' חיים פלטיאל שם; עי' רלב"ג שם; עי' קרי"ס ערכין פ"ג.
  1089. רלב"ג שם.
  1090. ויקרא שם.
  1091. רלב"ג שם.
  1092. שטמ"ק ערכין ח א אות א, בשם גליון (בשטמ"ק שם (מהד' אילן) בשם גליון בשם ר"י), ע"פ גמ' שם.
  1093. ציון 52.
  1094. ציון 299 ואילך.
  1095. ציון 59 ואילך.
  1096. ציון 69 ואילך.
  1097. משנה ערכין ז ב; עי' קרי"ס ערכין פ"ג.
  1098. עי' רש"י שם ד"ה אין נערכין; עי' רמב"ם שם ה"ב; עי' רלב"ג ויקרא כז ח; רע"ב ערכין פ"ב מ"א.
  1099. רמב"ם שם ה"ג; עי' רע"ב שם; עי' קרי"ס שם.
  1100. ויקרא שם כה. גמ' שם; רמב"ם שם ופהמ"ש שם; קרי"ס שם. ועי' רמב"ם שם ה"ג, וערה"ש העתיד ערכין סי' לו ס"ה וס"ו.
  1101. רע"ב שם.
  1102. עי' רש"י שם; עי' רע"ב שם; קרי"ס שם.
  1103. גמ' שם; רע"ב שם.
  1104. רלב"ג שם ח.
  1105. עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י); עי' ערה"ש העתיד ערכין סי' לו ס"ג.
  1106. עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1107. עי' ציון 223 ואילך. רש"י שם; רע"ב שם.
  1108. ויקרא שם ג. גמ' שם.
  1109. עי' משנה ערכין ז ב; עי' רבינו גרשום שם יז א; רמב"ם שם.
  1110. עי' ציון 1047 ואילך.
  1111. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י).
  1112. עי' רש"י ערכין ז ב ד"ה נותן חמשים; עי' מנ"ח שם.
  1113. רש"י שם.
  1114. רמב"ם ערכין פ"ג ה"ד. ועי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י) ובית שאול ערכין פ"ב מ"א וצ"פ שם.
  1115. רמב"ם שם.
  1116. עי' ציון 956 ואילך.
  1117. מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י).
  1118. שפ"א ערכין כג ב.
  1119. עי' ציון 223 ואילך. רש"י ערכין ז ב ד"ה נתן סלע; רע"ב שם פ"ב מ"א.
  1120. עי' משנה שם; רבינו גרשום שם; עי' רש"י שם; עי' רמב"ם ערכין פ"ג ה"ב; עי' רע"ב שם.
  1121. עי' רבינו גרשום שם; רבינו גרשום שם יז א; עי' רש"י ז ב שם; עי' רע"ב שם.
  1122. משנה שם; רבינו גרשום שם; עי' רבינו גרשום שם יז א; עי' רש"י ז ב שם; עי' רע"ב שם.
  1123. עי' תוספ' ערכין פ"ב, והובא בתוס' ערכין יז ב ד"ה אבל. וע"ע השג יד ציון 31 ואילך.
  1124. עי' ציון 223 ואילך.
  1125. רש"י ערכין ז ב ד"ה היו בידיו חמש סלעים.
  1126. משנה שם.
  1127. ויקרא כז ג.
  1128. עי' ויקרא שם כה.
  1129. גמ' שם. ועי' גמ' שם, שלחכמים "שקל" נדרש ללימוד שבציון 1050 ואילך.
  1130. רע"ב שם.
  1131. עי' משנה שם.
  1132. ויקרא שם ח. גמ' שם; עי' רע"ב שם; קרי"ס שם.
  1133. גמ' שם. ועי' גמ' שם, שלד' ר' מאיר בא ללמד שהוא יד הנודר ולא יד הנידר, ומהיכן דין זה נלמד לחכמים.
  1134. רמב"ם ערכין פ"ג ה"ב, וכס"מ שם; רע"ב שם; עי' קרי"ס שם.
  1135. ע"ע דינר ציון 50 ואילך וע' סלע.
  1136. עי' תוספ' ערכין פ"א, והובא בשטמ"ק ערכין ז ב אות כא, בשם הרא"ש ולקוטי הלכות שם (ד ב).
  1137. עי' חס"ד לתוספ' שם.
  1138. תוספ' שם.
  1139. חס"ד שם.
  1140. תוספ' שם. הרמב"ם השמיט, אך עי' לקוטי הלכות שם עין משפט אות ז, שכ"מ מרמב"ם ערכין פ"ג הי"א.
  1141. עי' תוס' שם ד"ה אין, לפי שטמ"ק שם, בשם הרא"ש (ושהתוס' כיוונו גם לדין שבציון 1096 ואילך); עי' תוס' שם, לפי ברכת הזבח שם, בפי' הב', ובמסקנה (ועי' ציון 1098, שי"מ כעי"ז) וצ"ק שם; תוס' שם, לפי הג' רש"ש טויבש. ועי' ציון הנ"ל, שי"מ בע"א. ועי' תוי"ט שם
  1142. עי' צ"ק שם; עי' תוס' רעק"א שם, בשם ברכת הזבח וצ"ק. ועי' צ"ק שם, שמברכת הזבח שם מ' שנותן הנ' מלבד מה שכבר נתן, ואינו כן.
  1143. עי' ציון 1117 ואילך. תוספ' שם.
  1144. חס"ד שם, ותנא נקט דינא דשכיח; עי' רש"ש שם.
  1145. עי' ציון 1047 ואילך.
  1146. חס"ד שם.
  1147. עי' תוספ' שם; עי' חס"ד שם; כ"מ ממנ"ב שם.
  1148. תוספ' שם; תוס' שם, לפי שטמ"ק שם, בשם הרא"ש (ושהתוס' כיוונו גם לדין שבציון 1085 ואילך); תוס' שם, לפי חס"ד שם (ועי' ציון 1091, שי"מ כעי"ז). ועי' ברכת הזבח שם, בפי' הא', שפי' בע"א, וחס"ד שם, שתמה. ועי' חשק שלמה שם, שפי' בע"א. הרמב"ם השמיט, ועי' לקוטי הלכות שבציון 1090.
  1149. עי' מנ"ח מ' שנ סק"א (סק"ט במהד' מ"י).
  1150. עי' ציון 1047 ואילך.
  1151. מנ"ח שם.
  1152. עי' ציון 1053.
  1153. רש"ש ערכין ז ב.
  1154. עי' רש"ש שם. ועי' רש"ש שם, שאין ראיה מגמ' שם ח א: יהיב תרתי ופלגא, די"ל דלאו בדוקא נקיט.
  1155. עי' ציון 350 ואילך.
  1156. ויקרא כז ב.
  1157. רש"י ערכין ד ב ד"ה קרי ביה, לפי חק נתן שם.
  1158. תוס' שם ד"ה קרי, לפי חק נתן שם (וכ"מ מצ"ק שם); כ"מ משטמ"ק (מהד' אילן) שם, בשם הרא"ש. ועי' ציון 388 ואילך, הלימוד מהכ"ף של בערכך, ועי' תורה תמימה שם, וצ"ב.
  1159. עי' תו"כ בחקותי פרשה ג; ברייתא בגמ' שם א וב, לגי' ילק"ש בחקותי רמז תרעה ושטמ"ק שם א אות י ומסורת הש"ס שם.
  1160. עי' ציון 359 ואילך.
  1161. עי' גמ' שם ב.
  1162. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערכין ד ב, ללשון הא'.
  1163. עי' גמ' שם.
  1164. רש"י שם ד"ה שאינו נידון בהשג יד.
  1165. גמ' שם.
  1166. עי' ציון 1232 ואילך.
  1167. רש"י שם ד"ה כמפרש דמי; תוס' שם ד"ה לומר, בשם רש"י, ודחו.
  1168. תוס' שם.
  1169. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בערכין ד ב, ללשון הב'.
  1170. רש"י שם ד"ה איכא דאמרי.
  1171. עי' גמ' שם.
  1172. רמב"ם ערכין פ"ג ה"י; קרי"ס שם; ערה"ש העתיד ערכין סי' לד סט"ז; לקוטי הלכות שם (ב א) בגוף הס'.
  1173. עי' ציון 445 ואילך.
  1174. רדב"ז ערכין פ"א הי"ט.
  1175. רבינו גרשום ערכין ז ב.
  1176. עי' רש"י שם ד"ה ונתן ד' לשניה וח א ד"ה נתן ארבע לראשונה.
  1177. רב אדא בר אהבה בגמ' שם ז ב.
  1178. רמב"ם ערכין פ"ג הי"א; עי' קרי"ס שם. ועי' רדב"ז שם, בטעם ששינה הרמב"ם מל' הגמ'.
  1179. רב אדא בר אהבה בגמ' שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  1180. עי' ציון 1081 ואילך. ושם, ציון 1084, שכן הלכה.
  1181. רש"י שם ד"ה ונתן ד' לשניה.
  1182. גמ' שם.
  1183. רבינו גרשום שם.
  1184. רש"י שם ד"ה מה שגבה גבה; קרי"ס שם.
  1185. קרי"ס שם.
  1186. רש"י שם; עי' קרי"ס שם.
  1187. גמ' שם.
  1188. רש"י שם; קרי"ס שם.
  1189. רבינו גרשום שם; עי' קרי"ס שם.
  1190. רבינו גרשום שם.
  1191. גמ' שם.
  1192. רבינו גרשום שם.
  1193. רדב"ז שם, בד' רמב"ם שם, ע"פ גמ' שבציון 1132.
  1194. רש"י שם ח א ד"ה נתן ארבע לראשונה.
  1195. גמ' שם ח א.
  1196. רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  1197. גמ' שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  1198. עי' רבינו גרשום שם; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1199. גמ' שם; רמב"ם שם.
  1200. עי' גמ' שם; רמב"ם שם.
  1201. עי' ציון 1081 ואילך. רש"י שם.
  1202. עי' ציון 1107 ואילך. עי' רש"י שם; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1203. רש"י שם.
  1204. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ב.
  1205. תוס' ערכין ח א ד"ה כיון; כתר המלך שם.
  1206. עי' בעיא דלא איפשטא של רב אדא בר אהבה בגמ' שם.
  1207. גמ' שם; עי' קרי"ס שם.
  1208. גמ' שם; קרי"ס שם.
  1209. עי' גמ' שם; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1210. קרי"ס שם.
  1211. גמ' שם, ורבינו גרשום שם; קרי"ס שם.
  1212. רבינו גרשום שם.
  1213. רמב"ם שם.
  1214. עי' רש"י שם ד"ה כולהו חזיא להאי; רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1215. רמב"ם שם; עי' קרי"ס שם.
  1216. גמ' שם.
  1217. עי' ציון 1171 ואילך.
  1218. עי' צ"פ שם.
  1219. רמב"ם ערכין פ"ג הי"ב.
  1220. רדב"ז שם.
  1221. עי' ציון 428 ואילך.
  1222. עי' תוספ' ערכין פ"ב; רמב"ם ערכין פ"א הי"ח, לגי' כ"י שבמהד' קאפח ורמב"ם מדויק, ועי' ציונים 1177, 1179, שי"ג בע"א; עי' קרי"ס שם. ועי' חס"ד לתוספ' שם, בטעם ששינה הרמב"ם מל' התוספ'.
  1223. עי' ציון 1032 ואילך. קרי"ס שם.
  1224. תוספ' שם; רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  1225. לח"מ שם: נ' לכאו', ע"פ הדין שבציון 1047 ואילך; חס"ד שם, בשמו, ושהם דברים פשוטים.
  1226. עי' ציון 1059 ואילך.
  1227. חזון נחום ערכין בסוף המס' לשונות הרמב"ם שם, ע"פ ל' הרמב"ם שם, לגירסתנו: ערך אחד עני, ועי' ציון 1172, שי"ג בע"א; חס"ד שם, בשמו, ושאינו נראה.
  1228. חס"ד שם.
  1229. חס"ד שם, ע"פ ל' הרמב"ם שם, לגירסתנו: ערך אחד עני, ועי' ציון 1172, שי"ג בע"א; עי' צ"צ שם פ"ג הי"ב.
  1230. עי' חס"ד שם, ע"פ ל' הרמב"ם שבציון 1174.
  1231. חס"ד שם, בתחי' דבריו. ועי' לקוטי הלכות ערכין ז ב (ד ב) זבח תודה ד"ה אם היה עני.
  1232. רמב"ם ערכין פ"ה הי"ט.
  1233. עי' בעיא דלא איפשטא בערכין ה א; רמב"ם שם.
  1234. רמב"ם ערכין פ"ג ה"ח; סמ"ג עשין קכח, שכ"מ בפ' האומר משקלי; עי' קרי"ס שם. ועי' כס"מ שם, שמכיוון שלהלכה האומר ערך סתם עלי נידון בהישג יד (עי' ציון 1122), ונצרך הכתוב ללמדנו דין זה, שלא נחשוב שהוא כמפרש דמים (עי' ציון 1121), הרי שמפרש דמים אינו נידון בהישג יד.
  1235. קרי"ס שם.
  1236. משנה ערכין יז א: בנודר, וגמ' שם, דהיינו מעריך, ונקטה המשנה ל' הכתוב שבציון 1036.
  1237. משנה שם: את העשיר; תו"כ מצורע פרשה ד.
  1238. משנה שם: את העני.
  1239. ראב"ד בהשגות ערכין פ"ג ה"ו, לגי' מג"ע ורדב"ז שם (ובגירסתנו: רבי); מג"ע שם. ועי' ציון 1214 ואילך.
  1240. רש"י שם ד"ה אומר אני; עי' רע"ב שם פ"ד מ"ב.
  1241. משנה שם; תו"כ שם.
  1242. רש"י שם; רע"ב שם.
  1243. רש"י שם, לגירסתנו.
  1244. רש"י שם ד"ה אבל עשיר; רע"ב שם.
  1245. משנה שם; תו"כ שם.
  1246. רבינו גרשום שם ב; עי' ראב"ד לתו"כ שם; עי' רבינו הלל שם; עי' תוס' שם א סוד"ה השג.
  1247. רבינו גרשום שם ב. ועי' תוס' שם א, וקרבן אהרן לתו"כ שם.
  1248. רש"י שם ד"ה אומר אני ושם ב ד"ה ולרבי דאמר, ורמב"ם ערכין פ"ג ה"ו, לפי לקוטי הלכות שם א (ט א) זבח תודה ד"ה יש; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  1249. ע"ע השג יד ציון 16 ואילך. עי' קרי"ס שם; עי' צ"פ שם פ"א הט"ז.
  1250. רדב"ז פ"ג שם; עי' צ"פ פ"א שם.
  1251. עי' ציון 1232 ואילך. לקוטי הלכות שם. ועי' צ"פ שם, שהוא טעם א' עם הטעם הקודם.
  1252. עי' לקוטי הלכות שם.
  1253. רבינו גרשום ערכין (יז ב), לפי לקוטי הלכות שם א (ט א) זבח תודה ד"ה יש; רש"י (שם ב ד"ה ולרבי דאמר), לפי תוי"ט שם ולקוטי הלכות שם א, ועי' ציון 1211, שי"מ בע"א; ראב"ד בהשגות ערכין פ"ג ה"ו ותו"כ מצורע פרשה ד; עי' רבינו הלל שם; תוס' שם ד"ה השג, בשם הר"ר מנחם מיאונ"י; עי' אחד מגדולי הראשונים (בשיטת הקדמונים) שם.
  1254. ויקרא כז ח.
  1255. ראב"ד לתו"כ שם.
  1256. רבינו הלל שם.
  1257. ערה"ש העתיד ערכין סי' לו ס"י, לד' זו.
  1258. צ"פ ערכין פ"א הט"ז.
  1259. ראב"ד בהשגות פ"ג שם. וע"ע הלכה: כרבי מחברו ציון 653, שהלכה סוברים רוב הראשונים הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו.
  1260. עי' ציון 1196 ואילך.
  1261. ראב"ד לתו"כ שם: ונ"ל.
  1262. רש"י (שם ב ד"ה ולרבי דאמר), לפי מרה"מ (חעלמא) שם, ועי' ציון 1203, שי"מ בע"א; פהמ"ש לרמב"ם שם פ"ד מ"ב; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם, במסקנה.
  1263. כס"מ שם, בד' הרמב"ם ערכין שם: ת"ק; עי' קרבן אהרן שם; לקוטי הלכות שם, בגוף הס', לד' זו. ועי' רדב"ז וכס"מ ולח"מ שם ותוי"ט שם וקרבן אהרן שם, ביישוב הגמ' שם ב, לד' זו.
  1264. עי' רמב"ם שם; מג"ע שם.
  1265. עי' ציון 1189.
  1266. עי' מג"ע שם.
  1267. ע"ע הלכה: כללי הלכה בתנאים ציון 502. מג"ע שם. ולכאו' לדעתו כ"מ שנחלק ת"ק עם בני דורו של ר"מ או הדור שאחריו, תולים שת"ק הוא ר"מ, ואין הלכה כמותו, וצ"ב. ולכאו' לדעתו אף לגירסתנו: רבי, אם נחלק עם ת"ק, תולים שת"ק הוא ר"מ, וההלכה כרבי, שהרי הלכה כרבי נגד ר"מ (ע"ע הלכה: כרבי מחברו ציון 668).
  1268. תוס' ערכין יז ב ד"ה הכא.
  1269. תוס' שם, בשם רבינו אלחנן.
  1270. ע"ע השג יד ציון 16 ואילך.
  1271. ציון 19 ואילך. ועי' חי' הגרי"ז ערכין ב א.