אנציקלופדיה תלמודית:שמן של גוים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:44, 4 באוגוסט 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''הגדרת הערך''' - גזירת חכמים, שלאחר מכן בוטלה, שלא לאכול שמן של גוים. == '''איסור השמן''' == שמן...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - גזירת חכמים, שלאחר מכן בוטלה, שלא לאכול שמן של גוים.

איסור השמן

שמן של גוים בתחילה גזרו חכמים[1] ואסרוהו באכילה, אבל לא בהנאה[2], ולאחר מכן התירוהו חכמים[3].


בטעם האוסרים נחלקו אמוראים: א) לדעת רב אחא בר אדא אמר ר' יצחק - ולדעת רב[4] - גזרו על שמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם - דהיינו שאסרו חתנות* באומות שאינן משבע-אומות*, לדעת חכמים הסוברים שאין הלאו הנזכר בתורה אמור אלא על שבע אומות[5]. או שאסרו יחוד* עם גויה, לדעת ר' שמעון הסובר שהלאו הנזכר בתורה אמור על כל הגוים[6] - משום עבודה זרה[7]. ב) ולדעת שמואל גזרו על שמן של גוים משום זליפתם של כלים אסורים[8], היינו פליטתם של הכלים שפולטים ומזיעים שמנונית איסור שבלעו[9], והוא איסור געולי-גוים*[10], וסברו שנותן-טעם-לפגם* אסור[11], ואף על פי שאיסורו מן התורה[12], הוצרכו לגזור על השמן, כגון שנתנם בתוך כלים המיוחדים לצורכו ואין משתמשים בהם דבר איסור, ואסרוהו משום שלפעמים אוצרים אותו בתוך כלים האסורים[13], או שמתחילה היו סבורים שלא היו מניחים שמן אלא בכלים המיוחדים לכך ושוב ראו שהיו משתמשים איסור בכלים המיוחדים לשמן וגזרו עליו[14]. או שאף האוסרים יכולים להודות שנותן טעם לפגם מותר[15], מכל מקום צירפו טעם זה של געולי גוים לטעם שלא יבואו לידי חתנות[16], ובצירוף שני הטעמים אסרו[17], שלדעתם לא שייך בו כל כך חתנות כמו בפת ויין - שאין בו משום קירוב הדעת כל כך[18] - הלכך בשביל חתנות לבד לא היו אוסרים, ולכן צירפו אלו שני טעמים יחד לאסור את השמן, אף על פי שאין כל אחד לבדו מספיק לאוסרו בשבילו[19]. או שנותן טעם לפגם מותר, אלא ששמן אף על פי שנותן טעם לפגם אסור, שאין זה טעם לפגם כל כך, ששמן זית חזק, ואם היו נותנים אותו בכלים בני יומן היה נותן טעם לשבח[20]. או שנותן טעם לפגם מותר, ואף שמואל מודה שהאיסור הוא משום חתנות[21].

יש המפרשים שלדעת הירושלמי נאמר טעם אחר לאיסור שמן של גוים: שהיו עולים עליו להר המלך ונהרגים עליו[22], שאסרו השמן לפי שראו שהיו ישראל מסכנים את עצמם לעלות להר המלך ללקט זיתים ונהרגים עליו מפני השונאים[23].

מי היו האוסרים, נחלקו אמוראים: א) לדעת רב - ור' יוחנן[24] ורב יהודה בירושלמי[25] - דניאל אסרו[26], יחד עם בית דינו[27], שנאמר: וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל - יטנף עצמו[28] - בפת בג המלך וביין משתיו[29], בשתי משתאות הכתוב מדבר אחד משתה יין ואחד משתה שמן[30], על לבו שם, ולכל ישראל הורה[31], וגזירתו של דניאל היתה בעיר[32], באו תלמידי הלל ושמאי וגזרו בגזירת שמנה-עשר-דבר* על שמן של גוים[33], וגזרו אפילו בשדה[34]. ב) ולדעת שמואל דניאל לא אסרו, שהכתוב: וישם דניאל על לבו וגו'[35], פירושו: על לבו שם - לעצמו[36] - ולכל ישראל לא הורה[37]. ונחלקו ראשונים אם לדעתו הוא מגזירת שמונה עשר דבר[38]. או שאינו בכלל גזירה זו[39].

היתר השמן

ישבו רבותינו - ר' יהודה נשיאה[40], שהיה בימי האמוראים*[41], בן בנו של ר' יהודה הנשיא הנקרא רבי[42], שסידר המשנה*[43], ובית דינו[44] - ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל[45], לפי שאנו מפוזרים בארבע פינות השמים ואין השמן מצוי בכל מקום אלא באחד או שנים מן המקומות ומשם מוליכים אותו בכל העולם[46], על כן - רוב הציבור[47] - לא יוכלו לעמוד בלא שמן של גוים[48], והתירוהו[49]. ואף על פי שהוא גזירת דניאל - לסוברים כן[50] - יכלו להתירו, שלא קיבלו עליהם גזירה מלכתחילה, שהרי לא נתפשט איסורו[51], וכל גזירה שלא פשטה ברוב הציבור ושאין הציבור יכול לעמוד בה מתבטלת אף על ידי בית דין קטן מבית הדין הראשון[52], ובשמן שניהם היה בו, שלא פשט איסורו ברוב ישראל, והוא גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, ולפיכך התירוהו[53].

רוב האחרונים מפרשים שבירושלמי נאמר טעם נוסף להיתר שמן של גוים: שהיו עולים עליו להר המלך ונהרגים עליו[54], שהתירו השמן לפי שראו שהיו עולים להר המלך לקיים גזירה זו של שמן, והיו נהרגים מן השונאים עליהם, שהיה שעת שמד[55].

יש מהראשונים סוברים שר' יהודה הנשיא התיר את השמן ולא קיבלו ממנו, ובא ר' יהודה נשיאה נכדו וקיבלו ממנו[56].

שמואל, לדעתו שגזרו על שמן של גוים משום זליפתם של כלים אסורים[57], אמר בתלמוד - לגורסים כן - שהמתירים סוברים שנותן טעם לפגם מותר[58], וביארו ראשונים שכל שבית דין הראשון גזר מחמת סברת איסור, ובית דין אחרון ראה באחרים שסוברים בה היתר, מצטרפים ומבטלים אפילו היו קטנים מהם, ואפילו פשטה ברוב הציבור ורוב הציבור יכולים לעמוד בה[59]. ויש מהראשונים שכתבו - לדעתם שהאוסרים צירפו טעם זה של געולי-גוים* לטעם של איסור חתנות[60] - שלדעת שמואל ההיתר היה כי לא פשט איסורו, וגם הטעמים לא נראו לו, כי אין טעם חתנות טוב כל כך[61], ועוד, שנותן טעם לפגם מותר[62].

רב לא רצה לסמוך על היתר השמן[63], ולא אכל משמן של גוים[64]. אם משום שלדעתו ר' יהודה נשיאה ובית דינו שהתירו השמן לא דרשו[65] - את המקרא - שלא נתן לב ר' יהודה נשיאה כשהתיר שדניאל גזר עליו[66], אלא סברו שבית דין אחר גזר עליו משום זליפת כלים[67] והתירוהו[68], ואנו דורשים כן[69], שכך קיבל רב בקבלה מרבותיו[70], ואין התרתו של ר' יהודה נשיאה כלום[71], שטעה כשהתיר מפני שלא דרש[72]. או שרב לא אכל משמן של גוים, משום שסבר שהיחיד שמערער על איסור שמן הוא ר' שמלאי הדרומי[73]. ואמרו בירושלמי ששמואל אמר לרב שאם לא יאכל יכתוב עליו שהוא זקן-ממרא*[74], שהרי רבי - ר' יהודה נשיאה - ובית דינו הורו כן[75], והטריח עליו ואכלו[76]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה ששמן של גוים מותר[77], בין בעיר בין בשדה[78], ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול[79], אף אם מחמיר רק על עצמו[80], והוא חסיד שוטה[81], מפני שממרה על פי בית דין שהתירוהו[82], שמאחר שהתירו את השמן אין ראוי לתלמיד חכם להתחסד יותר מדאי ולימנע ממנו, שלא להוציא לעז על הנוהגים בו היתר[83], שכל דבר שהתירו רבותינו אין לו לאדם לנהוג איסור שנראה כמפקפק בדבריהם[84]. ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר[85], ואינו נאסר, לא מפני בשולי-גוים*[86], מפני שנאכל כמות שהוא חי[87] - שאינו בכלל בישולי גוים, לסוברים כן[88] - ולא מפני געולי-גוים[89], מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו[90].

יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שבשאר ארצות אוכלים שמן של גוים, אבותינו נהגו שלא לאוכלו, והם דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור, שאי אתה רשאי להתירו בפניהם[91]. ותמהו עליהם, והלא גם רב נהג בו איסור ואף על פי כן התירו שמואל בפניו, ולא עוד אלא שהכריחו להניח מנהגו וקיבל עליו[92], ודאי אין מנהג הנוהגים בו איסור עכשיו חמור ממנהגו של רב ומגזירת דניאל[93], ואולי מנהג חומרא של טעות הוא[94].

על גזרה*, שאסור לגזור אותה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ע"ע אין-גוזרין-גזרה-על-הצבור-אלא-אם-כן-רֹב-הצבור-יכולין-לעמֹד-בה. על כך שאפילו שכבר גזרו הגזירה ודימו שרוב הקהל יכולים לעמוד בה, ולאחר זמן מרובה עמד בית דין אחר ובדק בכל ישראל וראה שאינה פושטת, שיש לו רשות לבטלה, ע"ע הנ"ל[95]. ושם[96], שנחלקו הדעות אם צריכים בית דין אחר לבטלה, אלא שאין צריך שיהיה גדול מהראשון בחכמה ובמנין[97], או שמצד הדין אין צורך בבית דין אחר להתיר, אלא שחששו לכבוד בית דין ראשון להצריך בית דין קצת ואפילו הוא קטן מהראשון. על כך שגזירות שמנה-עשר-דבר* שפשט איסורם בכל ישראל, אין בית דין יכול לבטלם, ע"ע שמנה עשר דבר. ושם, בטעם הדבר.

הערות שוליים

  1. ע"ע גזרה. ועי' להלן ציון 24 ואילך, מי היו האוסרים.
  2. עי' משנה ע"ז לה ב.
  3. עי' משנה שם, לגירסתנו, וגי' רי"ף שם (יג ב) וס' הערוך ע' שלק א' וע' שמן א' ור"י מלוניל שם ורא"ה (בשיטת הקדמונים) שם ורע"ב שם פ"ב מ"ו: רבי ובית דינו התירו השמן, ועי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' מה, בתי' הא', ושכ"כ הרמב"ן שאין לגרוס בבא זו (וכ"מ מרש"י שם ד"ה ר' ובית דינו, וסותר קצת לתוס' שבציון 40, בשם רשב"ם בשם רש"י, וצ"ב), ועי' ציון הנ"ל, שי"ג בע"א; עי' גמ' שם לז א; ירו' שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח. ועי' ציונים 40, 56, מי היו המתירים.
  4. עי' גניבא משמיה דרב בע"ז לו ב, וגמ' שם; רש"י שם א ד"ה בעיר, בד' רב.
  5. ע"ע חתנות ציון 6 ואילך. עי' גמ' שם ב.
  6. ע"ע חתנות ציון 15 ואילך. עי' גמ' שם, במסקנה.
  7. גמ' שם, ורש"י ד"ה ובנותיהן אסורין, ושבת יז ב, ורש"י ד"ה ועל בנותיהן.
  8. ע"ז לה ב - לו א.
  9. עי' רש"י שם לה ב ד"ה זליפתן.
  10. מאירי שם.
  11. ע"ע נותן טעם לפגם, מח' תנאים. תוס' שם לו א ד"ה בשלמא, בהו"א (ולמסקנה נ' שדחו); תוס' שאנץ (בשיטת הקדמונים) שם, בפי' הא'; מאירי שם לה ב.
  12. ע"ע הנ"ל.
  13. תוס' רא"ש שם, בתי' הא'.
  14. תוס' רא"ש שם, בפי' הב'.
  15. תוס' שם, בשם ר"י; תוס' שאנץ שם, בפי' הב'; עי' תוס' רא"ש שם; תוס' ר"י מבירינא שם, בשם רבו. ועי' תוס' שאנץ שם, פי' ד' שמואל שבציון 8, וראיה לכך שלא נחלקו בנותן טעם מהירו' שבציון 74.
  16. עי' ציון 4 ואילך.
  17. תוס' שם, בשם ר"י; עי' תוס' רא"ש שם.
  18. לבוש יו"ד סי' קיד ס"ז.
  19. תוס' רא"ש שם.
  20. תוס' ר"י מבירינא שם, בשם רבו.
  21. תוס' שאנץ (בשיטת הקדמונים) שם, בפי' הב'.
  22. ר' אחא ר' תנחום בר חייה בשם ר' יוחנן ואית דאמרי לה בשם ריב"ל בירו' שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח. עי' ירו' שבת שם, שמובא לאחר הדיון על איסור השמן, ועי' ירו' ע"ז שם, שמובא לאחר הדין על היתר השמן.
  23. פ"מ שם שם; דורות הראשונים ח"ה דף קמד ע"א, בשמו, ודחה, עיי"ש. ועי' ציון 55, שי"מ בע"א.
  24. עי' בעי ר' יוחנן בירו' שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח.
  25. ירו' שם ושם.
  26. רב בע"ז לו א.
  27. עי' בעי' ר' יוחנן בירו' שבת שם: דניאל וחבורתו, וירו' ע"ז שם: דניאל וחביריו.
  28. עי' רס"ג דניאל א ח; עי' רש"י שם; רי"ד שם.
  29. דניאל שם. רב בע"ז לו א; רב יהודה בירו' שבת שם; עי' רב יהודה בירו' ע"ז שם.
  30. רב בגמ' שם.
  31. גמ' שם, בד' רב.
  32. גמ' שם, בד' רב, שלא יסתור רב שבציון 26 ואילך, לרב שבציון הבא.
  33. באלי אבימי נותאה משמיה דרב בגמ' שם; באלי אמר אבימי סנוותאה בשבת יז ב; ברייתא בירו' שבת פ"א ה"ד.
  34. ע"ז שם, בד' רב, שלא יסתור רב שבציון 26 ואילך, לרב שבציון הקודם.
  35. דניאל שם.
  36. ר"ח ע"ז שם.
  37. גמ' שם, בד' שמואל.
  38. כ"מ מרי"ף שם לו א (יד ב); תוס' שם ד"ה בשלמא, בשם ר"י, וד"ה ורבי, בשם רשב"ם; תוס' שאנץ (בשיטת הקדמונים) שם, בפי' הב'; כ"מ מר"י מלוניל שם לה ב; עי' מאירי שם.
  39. תוס' שאנץ שם לו א, בפי' הא'; ריטב"א שם.
  40. משנה ע"ז לה ב, לגי' תוס' שם לו א ד"ה אשר, בשם רשב"ם בשם רש"י (וסותר קצת לרש"י שבציון 3, וצ"ב): ר' יהודה הנשיא (ועי' תוס' שם, שאע"פ שנזכר במשנה, חכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסידר רבי זקנו), ועי' ציון 3, שי"ג בע"א; תוספ' ע"ז פ"ד: ר' יהודה, לפי תוס' שם לג ב ד"ה בעא; גמ' שם לז א; ירו' שבת פ"א ה"ד (וגיטין פ"ז ה"ג וע"ז פ"ב ה"ח) ונדה פ"ג ה"ד, לפי תוס' לו א שם, בשם ר' יהודה, ותוס' ר"י מבירינא (בשיטת הקדמונים) שם לו א, בשם רבו; רש"י שם לה ב ד"ה ר' ובית דינו; תוס' ר"י מבירינא שם לו א, עיי"ש ראיה לזה מד' רבי לגבי זמנו של שטר מוכיח עליו, וע"ע שטר; רא"ה (בשיטת הקדמונים); עי' מאירי שם לה ב ולו א.
  41. רש"י לה ב שם; תוס' לו א שם, בשם רשב"ם בשם רש"י; פסקי רי"ד שם; רא"ה שם. ועי' תוס' לג ב שם, שמ"מ נזכר בברייתא.
  42. עי' רש"י לה ב שם; עי' תוס' לג ב שם; עי' תוס' לו א שם, בשם רשב"ם בשם רש"י; עי' תוס' ר"י מבירינא שם: ר' יהודה רבנו הקדוש; פסקי רי"ד שם; עי' רא"ה שם; עי' מאירי שם.
  43. עי' תוס' לו א שם, בשם רשב"ם בשם רש"י. וע"ע משנה.
  44. משנה שם; תוספ' שם; עי' גמ' שם לז א; ירו' שם ושם ושם ושם.
  45. אמר ר' שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן בגמ' שם לו א; עי' ר' יוחנן בירו' שבת שם וע"ז שם.
  46. ר"י מלוניל שם לה ב.
  47. ס' המנהיג (מהד' מוה"ק) דין איסור פת של גוים סי' קלא.
  48. ר"י מלוניל שם; ס' המנהיג שם. ועי' תוס' רא"ש שם לו א.
  49. עי' ירו' ע"ז שם: בשלשה מקומות נקרא וכו' ובשמן וכו' וקרו ליה בי דינא דשרו מישחא. ועי' ירו' שבת שם וגיטין שם.
  50. עי' ציון 24 ואילך.
  51. גמ' שם, במסקנה, לפי ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקנד. וע"ע אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רב הצבור יכולין לעמד בה ציון 11 ואילך.
  52. עי' מאירי שם לה ב ולו א; עי' ריטב"א שם לו א.
  53. רא"ה שם, ע"פ גמ' שם.
  54. ר' אחא ר' תנחום בר חייה בשם ר' יוחנן ואית דאמרי לה בשם ריב"ל בירו' שבת פ"א ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח. עי' ירו' שבת שם, שמובא לאחר הדיון על איסור השמן, ועי' ירו' ע"ז שם, שמובא לאחר הדין על היתר השמן.
  55. קה"ע לירו' שבת שם; פני מאיר שם; דורות הראשונים ח"ה דף קמד ע"א. ועי' ציון 23, שי"מ בע"א.
  56. שו"ת הרשב"א ח"א סי' מה, בתי' הב', ורא"ה ע"ז לה ב ור"ן שם (יג ב), ליישב המשנה שבציון 3, עם הגמ' שבציון 40 (ועי' ציון 3, שי"ג במשנה בע"א). ועי' תוס' ר"י מבירינא (בשיטת הקדמונים) שם לו א, בשם רבו, שאע"פ שמהירו' שבציון 40 עולה שמי שהתיר את השמן היה ר' יהודה נשיאה, כמדומה לו שיש מקום בו משמע שר' התירו, שמנה שם: ר' התיר קיסרין התיר ר' כפר צמח ר' התיר את השמן, וכתב בתוס' ר"י מבירינא שם, שלא מצאו, ועי' בהערות המהדיר שם שאכן בירו' דמאי פ"ב ה"א: ר' התיר בית שאן ר' התיר קסרין, ולא נזכר היתר שמן.
  57. עי' ציון 8 ואילך. ועי' ציון 21, שי"מ ד' שמואל בע"א.
  58. ע"ז לו א, לגירסתנו: קסבר נותן טעם לפגם מותר. ועי' תוס' שאנץ (בשיטת הקדמונים) שם, שהביא גי' זו, אך כ' שברוב הספרים אינה, ועי' תוס' ר"י מבירינא (בשיטת הקדמונים) שם, שמ' שלא גרס כן, אך מ"מ פי' כן. ועי' תוס' שאנץ שם, שלגי' זו מ' שלד' שמואל האוסרים סוברים שנותן טעם לפגם אסור (עי' ציון 11 ואילך), ומכל מקום שאף גי' זו יש ליישב עם פירושו שבציון 21.
  59. מאירי שם לה ב.
  60. עי' ציון 16 ואילך.
  61. עי' ציון 18 ואילך.
  62. תוס' שם לו א ד"ה בשלמא, בשם ר"י.
  63. עי' ע"ז לו א; עי' ירו' שבציון הבא.
  64. עי' ירו' שבת פ"ד ה"ד וע"ז פ"ב ה"ח, והובא בס' הערוך ע' שמן א'.
  65. עי' גמ' שם.
  66. ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקנד. ועי' ראבי"ה שבציון 51, שלמסקנת הגמ' ר' יהודה נשיאה התירו למרות שידע שדניאל גזר עליו.
  67. עי' ציון 8 ואילך.
  68. רש"י שם ד"ה אם הם לא דרשו.
  69. עי' גמ' שם.
  70. עי' ריטב"א שם.
  71. עי' ראבי"ה שם.
  72. רמב"ן שם.
  73. עי' רב בירו' שם ושם: עד דאנא תמן וכו'. ועי' רמב"ן שבציון הקודם שמביא ראיה לדבריו מהירו', ומשמיט דברי רב, ולכאו' סובר שרב לא אמר כן אלא בתור דיחוי, שהרי אף כששמואל אומר לו שר' שמלאי אמר זאת בשם ר' יהודה נשיאה, צריך שמואל להטריח עליו שיאכל (עי' ירו' שבציון 75 ואילך).
  74. ירו' שם ושם, והובא בר"ח שם ורי"ף שם (יד ב) וס' הערוך שם ותוס' שם ד"ה אשר ותוס' שאנץ (בשיטת הקדמונים) ורא"ה (בשיטת הקדמונים) שם ומאירי שם. וע"ע זקן ממרא ציון 81.
  75. עי' ירו' שם ושם ושם: מר בשם גרמיה וכו', והובא בתוס' לו א שם.
  76. ירו' שם ושם ושם, והובא ברי"ף ותוס' ורא"ה שם.
  77. רי"ף ע"ז לה ב (יד ב); רמב"ם מאכ"א פי"ז הכ"ב; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקנד, בשם רבותיו; רא"ש שם פ"ב סי' כז; מאירי שם ולו א; הגמ"י שם, בשם מהר"ם; שו"ע יו"ד קיד ז; לבוש שם.
  78. עי' ראבי"ה שם, שלד' רבותיו ההלכה כשמואל הסובר כן, אבל לרב לא התיר ר' יהודה נשיאה גזירת דניאל שהיתה בעיר (עי' ציון 32) ואין ההיתר אלא בשדה, ולד' ראבי"ה, שלמסקנה אף רב מודה שר' יהודה נשיאה התיר גזירת דניאל; עי' רמב"ן שם לו א.
  79. רמב"ם שם.
  80. עי' מאירי שבציון 83; עי' לבוש שם.
  81. לבוש שם.
  82. רמב"ם שם, ועי' מאירי שם, שמקורו בירו' שבציון 74; לבוש שם.
  83. מאירי שם.
  84. רא"ה שם.
  85. רמב"ם שם; עי' לבוש שם.
  86. רמב"ם שם; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  87. רמב"ם שם; עי' לבוש שם.
  88. ע"ע בשולי גוים ציון 32 ואילך. ועי' ציון 40 ואילך, מח' ראשונים בפסיקת ההלכה.
  89. רמב"ם שם; שו"ע שם; עי' לבוש שם.
  90. ע"ע געולי גוים ציון 61. רמב"ם שם; עי' לבוש שם.
  91. ע"ע מנהג. עי' ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סי' תתקנד, והובא בהגמ"י מאכ"א פי"ז הכ"ב.
  92. עי' ירו' שבציון 76.
  93. הגמ"י שם.
  94. הגמ"י שם: ממנהג.
  95. ציון 12.
  96. ציון 13 ואילך.
  97. ע"ע אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו.