פרשני:בבלי:ברכות נט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות נט א

חברותא[עריכה]

ומתחזיא כימה  כטרפא דטריף (כמוכה בהכאות), כלומר, כדבר שנחסר וסתמו הנקב שבו מגופו עצמו, על ידי שהכוהו במכות קורנס עד שנתמלא חללו, והאי דאזלא "עש" בתרה אחר "כימה", הוא משום דאמרה לה, "הב לי בני" (את הכוכבים שניטלו ממני ונתנו לך). שבשעה שהקדוש ברוך הוא בקש להביא מבול לעולם, נטל שני כוכבים מ"כימה", ובכך פתח את ארובות השמים  1  והביא מבול לעולם. וכשבקש לסתמה - לעצור את המבול, נטל שני כוכבים מ"עיש"  2  וסתמה, וסתם בהם את חסרון "כימה".  3  נמצא ש"עש" הוא זנב הטלה, שהרי הוא הולך אחר "כימה", שהוא ממזל טלה.

 1.  ראה רש"י בראש השנה (יא ב) ש"המבול ירד דרך נקב שני כוכבים שנטלו מכימה, שהוא מזל שיש בו כוכבים הרבה". והגר"א ביאר שע"י נטילת כוכבים מכימה נחלש הקור, וגבר כח כסיל, וכך דן הקב"ה את דור המבול ברותחין.   2.  הגר"א ביאר כדרכו, שנטלן מ"עיש" כי הוא ממוצע, לא קר ולא חם, וכתב כי כתוצאה מנטילתם העולם לפעמים קר ולפעמים חם, ולעתיד לבא שיחזירם לעיש יהא העולם תמיד ממוצע, וראה הערה הבאה.   3.  אחר המבול שלח נח את היונה, ושבה אליו עם "עלה זית טרף בפיה", וציין בעל הטורים שלשון "טרף" נזכר שוב רק בפסוק "הוא טרף וירפאנו", ויתכן שהכוונה לאמור כאן, כי אחר המבול כימה נראית כ"טרף" עקב מלויה בשני כוכבי עיש, אך עתיד הקב"ה להחזירם ולרפאות את כימה.
מקשה הגמרא: וליהדר לה ל"כימה" אותם שני כוכבים שנטל ממנה, ולמה הוצרך לנוטלם מ"עיש"?
מתרצת הגמרא: אין הבור מתמלא מחוליתו. החופר בור בקרקע, אינו יכול למלאותו בעפר שניטל ממקום הבור, משום שלעולם יחסר עדיין קצת ממנו וילך לאיבוד. ולכך הוצרך להביא כוכבים ממזל אחר בכדי למלאות חסרון "כימה".  4 

 4.  לכאורה תמוה, איך כשנוטל באותה מדה ממקום אחר ימלא בה את חסרון הבור (ובעפר נוטל ממקום אחר כדי צרכו, ראה לעיל ג ב). ועוד תמוה, אם כוכב אינו מתמלא ממה שניטל ממנו, למה הולך עש אחר כימה, והרי לא יועילו לו החזרת כוכביו. ובהכרח שהכוונה למילוי החסרון של חום וקור, ורק בכימה (וכסיל) מצינו לעיל שצריך שיהיו שוין לגמרי במידתן כדי שלא יחריבו את העולם, ולכן עיש שהוא ממוצע, מועיל למלאות את צינת כימה, וכנגדו יחסר במזגו, וכן כשיחזרו לו, אף שלא יהא שלם לגמרי, כיון שאינו צונן או חם, אין חשש שיחרב העולם.
אי נמי, אין קטיגור נעשה סניגור. כיון שאותם שני כוכבים שניטלו מ"כימה", הביאו את המבול, לפיכך, לא השתמש בהם כדי לעצרו.
שוב מקשה הגמרא: וליברי לה ל"כימה" תרי ככבי אחריני, יש מאין, כדי למלאות חסרונה.
מתרצת הגמרא: אין שום חידוש בבריאה מששת ימי בראשית. כדכתיב (קהלת א ט) "אין כל חדש תחת השמש". אמר רב נחמן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה ל"עיש" את שני כוכביה. שנאמר "ועיש על בניה תנחם". ודרשו לשון "תנחם" גם כלשון "נחמה".
שנינו במשנה: ועל הזועות וכו' אומר: "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם".
דנה הגמרא: מאי "זועות"?
אמר רב קטינא: גוהא. והיא רעידת אדמה.
רב קטינא הוה קאזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אוביא טמיא (בעל אוב שעושה כישוף בעצמות המת), גנח גוהא (רעדה הארץ). אמר רב קטינא: מי ידע בעל אובא, האי גוהא מהו, ומהי סיבתו?  5 

 5.  בירושלמי הובאו כאן חמש סיבות שבעטיין באה רעידת אדמה: א. אליהו הנביא אמר "בשעה שהקב"ה מביט בבתי תאטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב, הוא רוצה להפיל לעולמו להחריבו. ב. רבי נהוראי אמר בעוון תרומה ומעשרות. ג. רב אחא אמר בעון משכב זכר, אמר הקב"ה אתה זיעזעת איברך על דבר שאינו שלך, חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש. ד. רבנן אמרו מפני המחלוקת. ה. רבי שמואל אמר אין רעש אלא הפסק מלכות".
רמא ליה בעל האוב קלא (הגביה לו את קולו), ואמר: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא? ודאי יודע אני מדוע הוא בא, כי בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו, שהם שרויים בצער בין אומות העולם, הריהו מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו. והיינו גוהא. שעל ידי כך רועשת הארץ.  6 

 6.  רבינו חננאל ביאר שהקב"ה מחשב להביא מבול, ומוריד מעין שתי טיפות כעין דמעות (ולא דמעות ממש ח"ו), וכאשר מתנחם שלא לאבד עולמו במבול, הרי הן מתגלגלות ויורדות לים הגדול, וקולן הולך מסוף העולם עד סופו, ועושה זאת כדי להראות לישראל שהקב"ה לא עזבם ולא נטשם, לחזק את ליבם שלא יתייאשו מהגאולה וכו'. וראה ביאור מחודש בחידושי הגדות להרשב"א, ומה שביארו האר"י (שערי רשב"י בראשית א, ספד"צ א) והמהר"ל (באר הגולה ד).
אמר רב קטינא: אובא טמיא (בעל האוב) כדיב (כזבן) הוא, ומיליה כדיבין (ודבריו כוזבים). שלא משום כך רועשת הארץ, כי אי הכי כדבריו, למה בא רק "גוהא" אחד בלבד? והרי גוהא גוהא מיבעי ליה - הארץ צריכה להזדעזע פעמיים, כנגד שתי הדמעות.  7 

 7.  בחגיגה (ה ב) דרשו "דמוע תדמע ותרד עיני דמעה, שתי דמעות הראשונות על שני בתי מקדשות שנחרבו, ודמעה שלישית על ישראל שגלו. ויתכן שבעל האוב הבין ש"גוהא" אחת נעשית מפני דמעה שכנגד ישראל, ורב קטינא טען שאם דמעה גורמת גוהא, הרי היתה צריכה להזדעזע פעמיים מפני שתי דמעות שעל המקדשות, והאמת היא שתחילה עושה גוהא גוהא כנגד שתי הדמעות שעל המקדשות, ושוב עשתה גוהא אחת כנגד דמעה שעל ישראל.
דוחה הגמרא: ולא ראיה היא זו, כי באמת "גוהא גוהא" עביד והארץ רועדת פעמיים, כדברי בעל האוב, והאי דלא אודי ליה, רב קטינא לבעל האוב, כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה, ויאמינו לכשפיו.
ורב קטינא מדידיה אמר: רעידת הארץ באה, מתוך שהקדוש ברוך הוא סופק את כפיו זו לזו, ומקול זה מזדעזעת הארץ, ומצינו שסופק כפיו שנאמר (יחזקאל כא כב): "וגם אני אכה כפי אל כפי, והניחותי חמתי, אני ה' דברתי".
רבי נתן אומר: רעידת הארץ באה, מתוך אנחה שמתאנח הקדוש ברוך הוא. שנאמר (שם ה יג): "וכלה אפי, והניחותי חמתי בם והנחמתי". כביכול, כאדם שהוא מלא חימה, ועל ידי שנאנח הוא מתנחם.
ורבנן אמרי: רעידת הארץ באה, מתוך שהקדוש ברוך הוא בועט ברקיע, שנאמר (ירמיה כה ל): הידד כדורכים יענה, אל כל יושבי הארץ". שדורך ובועט ברקיע.
רב אחא בר יעקב אמר: מתוך שהקדוש ברוך הוא דוחק את רגליו תחת כסא הכבוד, מזדעזעת הארץ. שהרי היא הדום לרגליו. שנאמר (ישעיה סו א): "כה אמר ה' השמים כסאי, והארץ הדום רגלי".
שנינו במשנה: ועל הרעמים.
דנה הגמרא: מאי "רעמים?"
אמר שמואל: ענני בגלגלא. שהעננים מתגלגלים ומתחככים זה בזה, ומתוך כך נשמע רעש,  8  שנאמר (תהלים עז יט): "קול רעמך בגלגל, האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ".

 8.  רש"י, והביא שיש מפרשים, שהעננים נאחזים בגלגל, ומתגלגלים עמו בעל כרחם, ומקול פגיעתם בגלגל נשמע הרעם.
ורבנן אמרי: מאי רעמים? ענני דשפכי מיא להדדי, מענן אחד לחבירו, שנאמר (ירמיה י יג): "לקול תתו המון מים בשמים". הרי ששפיכת ונתינת המים בשמים משמיעה את קול הרעם.
רב אחא בר יעקב אמר: מאי רעמים? - על ידי ברקא תקיפא (ברקי אש) דבריק בעננא ומתבר גזיזי דברזא (שוברים את חתיכות הברד) שבעננים, נשמע קול הרעמים.
רב אשי אמר: מאי רעמים? - ענני חלחולי מחלחלי (חלולים במקצת), ואתי זיקא ומנשב אפומייהו, ודמי קול הרוח כזיקא המנשבת אפומא דדנא (פי חבית). וזהו קול הרעם.
מסקנת הגמרא: ומסתברא כרב אחא בר יעקב, שאמר כי הרעמים באים על ידי הברקים ששוברים את הברד שבעננים, שהרי אנו רואים דקודם בריק ברקא, ותיכף אחר כך מנהמי (מרעימים) ענני, ואתי מטרא מחמת שבירת העננים.
שנינו במשנה: ועל הרוחות.
דנה הגמרא: מאי "רוחות" שמברכין עליהן "שכוחו וגבורתו מלא עולם"?
אמר אביי: זעפא (רוח סופה).  9 

 9.  תוס' הביאו מירושלמי שרק על רוחות הבאות בזעם מברך "שכוחו וגבורתו", אך על רוחות הבאים בנחת אומר "מעשה בראשית". וכתב הגר"א שגם הבבלי לא חולק בזה, כי אביי נקט "זעפא" רק לברכת "שכוחו וגבורתו", אך גם על שאר רוח מברכין, ברכת "מעשה בראשית". וראה מג"א (רכז א) ש"זעף" הוא הרוח הנשמע בכל העולם, ואילו על כל רוח גדול מברך "מעשה בראשית". ובמרדכי הביא דברי הירושלמי גם לגבי ברקים ורעמים, שלא יברך עליהם אלא אם באים בזעף. ויתכן שתוס' לא חלקו עליו, שהרי הגר"א כתב שרעם בא בנחת כי מקורו רחוק מהארץ, ונמצא שרק ברוח שייך חילוק בון נחת לזעף, וראה הערה 12.
ואמר אביי: גמירי, דזעפא בליליא לא הוי, אלא ביום בלבד.
תמהה הגמרא: והא קא חזינן דאף בלילה הוי זעפא.
מבארת הגמרא: ההוא סופה שנראית בלילה, נחשבת סופה ביום כיון דאתחולי ביממא.
ואמר אביי: גמירי, דזעפא, תרתי שעי לא קאי. ואינן נמשכות אלא פחות משעתיים, לקיים מה שנאמר (נחום א ט): "לא תקום פעמים צרה". ושעה נקראת "פעם", ונמצא שמשמעות הפסוק: לא יקום הזעף שתי שעות.
תמהה הגמרא: והא קא חזינן דקאי, שהרי הסופה נמשכת לפעמים יותר משעתיים.
מבארת הגמרא: סופה אינה נמשכת שעתיים רצופות, אלא דמפסיק ביני לביני.
שנינו במשנה: ועל הברקים אומר "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם". דנה הגמרא: מאי ברקים?
אמר רבא: ברקא. ברקים של אש, והם מלשון "הברקה".  10 

 10.  לעיל פירש רש"י ברקא תקיפא-ברקים של אש, וכאן ביאר שהוא אור מבריק, ויתכן ששינה, משום שקושיית הגמרא נסובה על "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ודקדק מכך שכוונתו להקשות למה הזכירה המשנה רעמים לפני ברקים, והרי הברק בא קודם הרעם, ואין לומר שלעיל מדובר בברק של אש, ואילו במשנה ב"ברקא חיוורא" או "ירוקתא" שהם קלים ונראים גם אחר הרעמים, שהרי אין אומרים "שכוחו וגבורתו מלא עולם" אלא על ברקים תקיפים, ולכן הקשה, "מאי ברקים"? ורבא השיבו שמברכים גם על ברקים שאינן תקיפים, והם אינם קודמים לרעמים. ולכך שינה רש"י כאן, ולא פירש ברקים של אש, אלא מבריקים בעלמא, וראה דברי הצל"ח והגרא"מ הורביץ.
ואמר רבא: "ברקא יחידאה" שלא הבריק אלא פעם אחת בלבד, ו"ברקא חיורא" (שצבעו לבן), ו"ברקא ירוקתא", וענני דסלקן (העולים) בקרן מערבית של הרקיע ואתיין מקרן דרומית, ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה ופוגעים זה בזה, כולהו קשיין, ואינם של ברכה.
מפרשת הגמרא: למאי נפקא מינה? - למבעי רחמי, שלא יבא מכל אלו שום נזק.
והני מילי - שהם קשים, דוקא אם באו באופן זה בליליא. אבל אם באו בצפרא, לית בהו מששא. ואינם גורמים שום נזק.
אמר רבי שמואל בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא, ואין בהם ברכה. דכתיב (הושע ו ד): "מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר, וכטל משכים הולך". שכל חסדכם וצדקתכם, אינן כלום. וכיון שדמה אותם לענן בקר, משמע, שאף הוא אינו כלום.
אמר ליה רב פפא לאביי: הא אמרי אינשי אם יארע כד מפתח בבי (כשתפתח דלתך) בבקר, ירד מטרא, אם אתה בר חמרא (מוביל חמורים), מוך (קפל) שקיך תחתיך, וגני (שכב לישון), ואל תרכב על חמורך ללכת ולהביא תבואה, כי גשם היורד בבוקר יפה הוא לתבואה, ומתוך שתרבה התבואה, יוזלו החיטים, ולא תרויח עליהם כי אם מעט.
משמע כי גשמים של בוקר הם ברכה, ויקשה לרבי שמואל בר יצחק שאמר "לית בהו מששא"?
מתרצת הגמרא: לא קשיא. כי הא שהם סימן ברכה, הוא באופן דקטר (נתקשרו) השמים בעיבא (עננים עבים), ואילו הא ש"לית בהו מששא", היינו באופן דקטר (נתקשרו) השמים בענני קלושים.
אמר רב אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא נבראו רעמים  11  אלא כדי לפשוט את העקמומית שבלב. שהרי לא ידועה שום תועלת שיש בהם, מלבד מה שהם מחרידים את הלבבות לשוב בתשובה.  12 

 11.  הרשב"א כתב שבזמן בית המקדש היו הגשמים יודים בנחת בלא קולות וברקים שלא ליירא את בני האדם, ומשמע שגם ברקים נבראו לפשוט עקמימויות שבלב. וראה מג"א (סו ה) שמפסיקים בק"ש לברכת ברק ורעם, כי אם מפסיקים מפני הכבוד לאדם, כל שכן לכבוד ה', ולדבריו ברקים נבראו לגילוי כבוד ה' יתברך.   12.  כך ביאר המהרש"א, אך בהלכות קטנות (ח"א לח) נקט שכל השנויים במשנתנו שברכתם "שכוחו וגבורתו" תכליתם להבהיל את האדם, ואינו טעם לרעם בלבד (ונמצא לדבריו שעל רעם בנחת מברך "מעשה בראשית", כי אינו מבהיל, אך למהרש"א אפילו בא בנחת מברך "שכוחו וגבורתו", כי זו כל מטרת הרעם, וראה הערה 9).
ואמר רב אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן, צריך שיפול על פניו. לפי שהוא מראה כבוד ה'.  13  שנאמר במעשה מרכבה (יחזקאל א כח): "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה', ואראה ואפל על פני, ואשמע קול מדבר".

 13.  כך פירש רש"י, והב"י (רכט) כתב שאבודרהם (ברכות ח) שהקשה איך רואה את הקשת, והרי בחגיגה (טז א) אמרו כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, ואמר רבי אבא זה המסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' (וראה שם שעיניו כהות). והביא בשם הרא"ש שרק המסתכל עיניו כהות, כי הוא מדקדק בהבטתו, אך יכול לראות ולברך. אכן רבינו חננאל (חגיגה שם) ביאר שמסתכל ואומר כגון זה דמות ה', וגם המאירי שם ביאר שהכוונה למי שמעמיק בפסוק האמור על קשת, ומעיין ב"מאה דמות כבוד ה"', ולדבריהם אין איסור להביט בגוף הקשת, אלא בעניינה. וראה באבן עזרא ורמב"ן (בראשית ט יב) שהקשו הרי הקשת היא תוצאה טבעית של שבירת קרני השמש במי הגשם, ואיך תהיה סימן לזכירת הברית. והשל"ה (תושב"כ נח) כתב בשם הרמ"א שאילו היו זוכים היה הגשם יורד רק בלילה ולא היתה הקשת נראית, וכך היה בימי רשב"י. אך ביערות דבש (ח"א יב) הביא בשם הזוהר שיש שתי קשתות, אחת בעלת כמה גוונים, והיא הנוצרת בדרך טבעית, ושניה שהיא מראה תכלת לגמרי, והיא הקשת הנרצית להזכרת ברית, כי תכלת מלשון "כליה" רח"ל, (וביאר בכך מה שמצינו בכתובות עז, ששאל רשב"י את ריב"ל נראה קשת בימיך, והיינו קשת התכלת, שאינה טבעית, וכשיש צדיק בעולם אינה באה, וריב"ל השיב לו שנראתה, וכוונתו היתה לקשת הטבעית), אך הגר"א נקט ששם קש"ת מרמז לשלשה גוונים שבה, שהם כנגד חסד דין ורחמים. ומהר"ל (באר הגולה ד-ו) כתב כי אע"פ שהקשת נוצרת בדרך טבעית, חז"ל לא עסקו אלא בסיבה הרוחנית ליצירתה, וראה שפתי חיים (מועדים ב קמו- קנז) בהרחבה.
לייטי עלה במערבא, קללו את מי שעושה כן. משום דמחזי כמאן דסגיד לקשתא.
אבל ברוכי ודאי מברך על ראיית הקשת.  14 

 14.  במחזיק ברכה (רכט) כתב שאם ראה שוב קשת בתוך ל' יום, מברך עליה, כי אינה אותה קשת שראה בפעם ראשונה, ובברכת הבית (כט יט) כתב שבאותו יום אינו מברך, אלא אם ראה שוב אחר שהתפזרו העננים, וכברכת ברק ורעם, וראה הערה 30.
ומאי מברך? - "ברוך זוכר הברית". שהקשת היא אות על הברית שכרת ה' לנח, שלא יביא עוד מבול לעולם.
במתניתא תנא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר "ברוך נאמן בבריתו וקיים במאמרו".
אמר רב פפא: הלכך נימרינהו לתרוייהו. ויאמר כך: "ברוך זוכר הברית ונאמן  15  בבריתו וקיים במאמרו". ובנוסח זה הוא כולל את שני השיטות האמורות בברכה זו.

 15.  כך גירסת הרמב"ם והטור (רכט), אך הרי"ף גרס "נאמן" בלא ו'. ותוס' (ד"ה הלכך א) גרסו בתחילה "נאמן בבריתו" ואח"כ "וקיים בשבועתו וזוכר הברית". וטעם חילוק הנוסחאות תלוי בנידון אם היתה כריתת ברית לנח ולזרעו בנפרד, ולכל נפש חיה בנפרד, ועל הארץ שלא תשחת בנפרד (ראה בראשית ט ח-יא), או שכלם כריתת ברית אחת, והכפילות נאמרה כדי לעשותה כשבועה (כמבואר בשבועות לו א), ולפיכך הוסיפו תוס' "וקיים בשבועתו" כי לדעתם היא ברית אחת; עוד כתבו תוס' שאין חותמים ברכה זו בברוך, ויתכן שכוונתם לאפוקי ממנהג שהביא הב"ח שטועים להפך ולומר "נאמן בריתו וקיים במאמרו, ברוך אתה ה' זוכר הברית".
שנינו במשנה: על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות, אומר: "ברוך עושה בראשית".
מקשה הגמרא: אטו כל הני דאמרן עד השתא במשנה, כגון ברקים וכדומה, שברכתם "שכחו וגבורתו מלא עולם", לאו מעשה בראשית נינהו? והכתיב (תהלים קלה ז) "ברקים למטר עשה", ולמה נשתנתה ברכתם מהרים וגבעות? אמר אביי: כרוך את כל אלו האמורים במשנה, ותני אותם בבבא אחת, כי בכולם הוא מברך שתי ברכות הללו יחד.
רבא אמר: התם, על ברקים וכדומה, מברך אחת מתרתי, ויכול לברך בין "ברוך שכחו מלא עולם", על שהם נשמעים ונראים למרחוק, ובין "עושה מעשה בראשית"  16 . אבל הכא, בהרים וגבעות, אינו מברך אלא "עושה מעשה בראשית", כי "עושה מעשה בראשית" איכא בהם, אבל "שכחו מלא עולם" ליכא בהם, שהרי אין הם נראים אלא במקומם, ולא בכל העולם.

 16.  כך פירשו תוס' והרי"ף, וכתב האליהו רבא כי הטעם שתקנו שתי ברכות הוא כדי לשבח את ה' בשני שבחים, ואילו במור וקציעה כתב, שהוצרכו לכך לאופן שראה את שניהם יחד, שאילו היתה ברכתם שוה לא היה יכול לברך שתי ברכות (וראה בסמוך). וכתב הט"ז (רכז) שהעולם נוהגים לברך על הרעם דוקא "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ואולי הוא משום שהרעמים מראים כוח יותר מן הברקים. והמג"א (שם) כתב שאם באו ברק ורעם כאחד מברך "עושה מעשה בראשית", ופוטר את שניהם. אך הראב"ד (ברכות י יד) והרשב"א ביארו שעל ברק לחוד ועל רעם לחוד מברך שתי ברכות, וכן דקדק הב"י מדברי רש"י שכתב כי על ההרים אינו יכול לברך "מלא עולם" כי כל אחד במקומו, ומשמע שמחלק בין ברק ורעם שעל כל אחד מהם מברך שתים, לבין הרים שמברך עליהם רק "מעשה בראשית". וכתב המג"א שאם ראה ברק ושמע רעם כאחד, מברך ברכה אחת על שניהם, דהיינו "מעשה בראשית" ששייכת בשניהם, ולא "שכוחו וגבורתו" שאינה שייכת בברק. ובערוך השלחן כתב שהשתרש מנהג טעות להמתין בראיית ברק עד שמיעת הרעם (כדי לוודא שאינו ברק מחמת חום) ואז מברכים שתי הברכות, אולם כיון ש"מעשה בראשית" עולה גם על רעם, נמצא שמברכים "שכוחו וגבורתו" לבטלה.
אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה רקיע בטהרתה כשהוא נקי מענן, אומר "ברוך עושה בראשית". לפי שכך היה הרקיע נראה בשעת בריאתו, ורק אחר כך כסוהו עננים.
ואימתי נמצא הרקיע בטהרתו?
אמר אביי: כי אתא מטרא כולי ליליא, ובצפרא אתא אסתנא (רוח צפונית) ומפזרת את העננים, ומגליא להו לשמיא.
ופליגי רבי יהושע בן לוי ואביי, על מימרתו דרפרם בר פפא אמר רב חסדא, דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר (ישעיה נ ג): "אלביש שמים קדרות, ושק אשים כסותם".

דרשני המקוצר[עריכה]