פרשני:בבלי:עירובין מה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין מה א

חברותא[עריכה]

והתנן: מי שיצא חוץ לתחום וכו' רבי אליעזר אומר: אם יצא שתים אמות בלבד מחוץ לתחום, יכנס לתחום עירו והרי הוא כשאר בני העיר; אבל אם יצא שלש אמות לא יכנס.
וכי מאי לאו טעמיה דרבי אליעזר - שסובר שתים יכנס - דאזיל לטעמיה (לשיטתו) דאמר במי שיצא חוץ לתחום שיש לו ארבע אמות "והוא באמצען" של ארבע האמות, כלומר: שנותנין לו לכל רוח ממקום שעומד שתי אמות.
ולפיכך, אם יצא שתי אמות בלבד ארבע אמות דיהבו ליה רבנן (שנתנו לו חכמים משיצא חוץ לתחום) כמאן דמיבלען דמו (כלומר: אף שאין מובלעות ממש אלא דבוקות לתחומו הראשון, שהרי יצא שתי אמות שלמות סגי בהכי ד"כמאן דמיבלען דמו") ולפיכך קאמר רבי אליעזר שיכנס.
אלמא הבלעת תחומין (אף שלא שבת באותן ארבע אמות מבעוד יום) מילתא היא, ותיקשי לרבה דאמר הבלעת תחומין לאו מילתא היא?!  34 

 34.  כתב הריטב"א משמיה דהתוספות: וזה שהוצרכנו לומר "רבי אליעזר לטעמיה", פירשו בתוספות, דאי הוה סבר שיש לו ארבע אמות לכל רוח, מצינן לומר דהא דקתני "שתים יכנס" לאו בהבלעה הוא, אלא משום דשתי אמות לא חשיב כלום וכאילו לא יצא דמי. אבל השתא דסבירא ליה "והוא באמצען" הא ודאי שתי אמות חשיבי, וטעמא דנכנס היינו משום הבלעת תחומין. וראה עוד ברבינו פרץ ובחידושי הרשב"א.
אמר ליה רבה בר בר חנה (רבים הגיהו: "חנין" או "חנן", מפני שרבה בר בר חנה קדם הרבה, וכמו שכתב בגאון יעקב) לאביי, ותמה על קושייתו שהקשה מדברי רבי אליעזר שחלוק הוא בזה על חכמים:
ומדרבי אליעזר קמותבת ליה למר (מקשה אתה לרבה)?! וכי מאי קושיא היא מיחיד שנחלקו עליו הרבים ואמרו, אפילו אמה אחת לא יכנס (ריטב"א)?!
אמר ליה אביי: אין אכן מרבי אליעזר מקשה אני, כיון דשמיע לי מיניה דמר (ששמעתי מרבה עצמו) שאמר: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מודו ליה רבנן לרבי אליעזר דעבדינן הבלעה, ושפיר הקשיתי ממשנה זו  35 .

 35.  (ביאר הריטב"א דהכי קאמר: "שמי שיצא מתחומו והוא רחוק שתי אמות שיכול להכנס לתחומו לדבר מצוה; ומשנתנו שהלך לדבר מצוה אף חזרתו צורך דבר מצוה חשיב, דבדבר מצוה חזרה כהליכה, ואם כן הוה הוה ליה לרבה למימר בה הבלעת תחומין", וראה עוד שם).
שנינו במשנה: וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:
ומשמע דהכי קאמר, שאם יצא חוץ לתחום כדי להציל נפשות דהיינו יצא ברשות יכול לחזור לעירו ולתחומו מכל מקום שנמצא, ולהכי מקשינן:
וכי אפילו אם יצא חוץ לעיר טובא (הרבה) - יותר מאלפיים אמה מסוף תחום העיר - מותרין הן לחזור למקומן?!
והא אמרת ברישא דמתניתין: מי שיצא ברשות וכו' יש לו אלפים אמה ממקום שהודיעוהו - והוא הדין ממקום שהציל - ותו לא, והאיך נאמר שיש לו יותר מאלפיים אמה?!
אמר משני רב יהודה, אמר רב: אין המשנה באה לומר דין מדיני תחומין, אלא הכי קאמר: שכל היוצאין להציל שכלי זיינן עליהן, חוזרין בכלי זיין שלהן למקומן (כלומר: עד המקום שהתירו להם חכמים), ואין אומרים כיון שנעשה מעשה ישליכו כלי זיינו מעליהן ולא יחללו שבת בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים ובהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד (רבינו יהונתן), והטעם מפרש בגמרא לקמן.
ותמהינן אקושיא שהקשינו - לפי פשטות המשנה דמשמע שמותר להם לחזור לעירם ואפילו רחוקה היא יותר מאלפיים אמה - מרישא דמתניתין דביוצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה:
ומאי קושיא היא?!
דילמא רישא דמתניתין מיירי רק בעדות החודש או במילדת, וסיפא דמתניתין במי שיצא להציל מן האויבים, ולהציל מן האויבים שאני, שיש לחוש שמא ירדפו האויבים אחריו ולכך מותר לו להכנס לעיר אף שהיא רחוקה הרבה?!  36 

 36.  בפשוטו, לפי סברת הגמרא עכשיו רק מי שבא להציל מהאויבים חוזר למקומו, אבל מי שיצא לצורך פיקוח נפש אחר, אינו חוזר. אבל בריטב"א כתב: "דילמא להציל שאני, פירוש שהקלו בפיקוח נפשות טפי, וכי קתני היוצא ברשות היינו בשיוצא לעדות החודש אי נמי בחכמה הבאה לילד (דאיכא) (דליכא) סכנה כולי האי, דאלו ביוצא להציל שמא ירדפו גויים אחריהם וצריכים לחזור עד עירם", ומשמע מדבריו, דבסכנה גמורה כגון היוצא להציל מן הנהר או מן המפולת (כדלקמן בגמרא) מותר לחזור.
אלא אי קשיא הא קשיא, כלומר: מכח קושיא אחרת הוא שפירש רב שמשנתנו באה לומר שחוזרין בכלי זיינן למקומן, שהוקשה לו ממשנה אחרת שמוכח מינה שאף היוצא להציל מן האויבים אין לו אלא אלפיים אמה.
דתנן במסכת ראש השנה גבי עדי קידוש החודש שיצאו חוץ לתחומם כדי להעיד:
בראשונה לא היו זזין העדים שבאו להעיד משם (מבית הדין שבאו להעיד בפניו) כל היום כולו כשאר יוצאין חוץ לתחום שאין להם אלא ארבע אמות; התקין רבן גמליאל הזקן: שיש להן אלפים אמה לכל רוח.
ולא אלו בלבד אמרו שיש להן אלפיים אמה לכל רוח, אלא אפילו חכמה (מילדת) הבאה לילד והבא להציל מן הגייס (חיל אויבים) ומן הנהר (שעלה על גדותיו ושוטף את בני העיר ואת הילדים, רש"י שם) ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר שבאו לשם, ויש להן אלפים אמה לכל רוח.
והיינו דקשיא לן:
וכי תו (יותר מאלפים אמה לכל רוח) לא מותר לצאת למי שבא להציל מן הגייס?!
והא אמרת במשנתנו: כל היוצאין "להציל" חוזרין עד למקומן, ומשמע אפילו טובא מאלפיים אמה?! ומכח קושיא זו הוא שאמר רב (יהודה אמר רב) לפרש משנתנו: שחוזרין בכלי זיין למקומן.
וכדתניא שמותרין לחזור בכלי זיין למקומן:
דתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בחזירתן בבית הסמוך לחומה (בבית החיצון שמוצאין חוץ לחומה, למגיה: לא הבנתי) ; פעם אחת הכירו בהן אויבים שיצאו חוץ לעיר, ורדפו אחריהם, ונכנסו המצילין ליטול כלי זיינן מאותו בית שם הניחום, ונכנסו האויבים אחריהם, ומתוך שהיה הבית צר דחקו המצילים זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם האויבים.
באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן.
רב נחמן בר יצחק אמר לתרץ סתירת משנתנו, דקתני, שהיוצאין להציל חוזרין חוזרין למקומן, למשנה דראש השנה, דקתני, שאף הבא להציל אין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, לא קשיא:
כאן במשנה דראש השנה, מיירי שנצחו ישראל את אומות העולם, ואין להם לחוש מפני האויבים.
כאן במשנתנו, שנצחו אומות העולם את עצמן (כלומר: את ישראל) ויש לחוש שירדפו אחריהם, ולפיכך חוזרין למקומן.
אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות של ישראל (על עסקי ממון כדמפרש ואזיל) אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת.
תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו' (ככל דברי רב יהודה).
במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת.
ובעיר הסמוכה לספר (עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות) אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת, כיון שיש לחוש שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל, כעיר הסמוכה לספר דמיא; ותרגומא: נהרדעא, כלומר: שעל העיר נהרדעא שבבבל אמרו שכסמוכה לספר דמיא, כיון שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שהיו יושבין שם ישראל בני הגולה מצד שני.
דרש רבי דוסתאי דמן העיר בירי מקרא, שמחללין שבת על נכרים שבאו על עסקי תבן וקש בעיר הסמוכה לספר:
והכי דריש: מאי דכתיב:
ויגידו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים (בוזזים, מצודות) את הגרנות?
תנא: קעילה, עיר הסמוכה לספר היתה.
והמה לא באו אלא על עסקי תבן וקש.
דכתיב: והמה שוסים את "הגרנות".
וכתיב, וישאל דוד בה' (באורים ותומים) לאמר, האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, וכיון שמצאנו שמסר דוד את עצמו כדי להציל, אנו למדין שעסקי ממון בעיר הסמוכה לספר כעסקי נפשות הוא, ומחללין עליו את השבת (על פי ריטב"א בתירוץ שני, וכמשמעות רש"י).
והשתא מפרשינן לקרא: מאי קמבעיא ליה לדוד ששאל בה' "האלך והכיתי בפלשתים"?
אילימא ששבת היתה, ושאל דוד אי שרי לחלל שבת על זה אי אסור.
זה לא אפשר, שהרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים ומהם היה לו לשאול הלכה ולא באורים ותומים (שהרי "לא בשמים היא", אחרונים).
אלא כך הוא ששאל דוד בה': אי מצלח במלחמתו אי לא מצלח.
דיקא נמי שעל הצלחתו במלחמה הוא שהיה דוד שואל: דכתיב שענו לו: לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, הרי ששאל אם יצליח להושיע את קעילה וענו לו שאמנם כן יצליח במלחמתו להושיעה.
שמע מינה!
מתניתין:
מי שישב בדרך לנוח שהיה עייף, ולא היה יודע שהוא בתחום העיר וחשכה לו שם השבת, ועמד משנתו וראה שהרי הוא סמוך לעיר בתוך תחומה.
הרי: (הואיל) ולא היתה כונתו לכך להיות שביתתו בעיר, לא יכנס לעיר להיות כמותם שיש להן אלפיים אמה מעירם לכל רוח, אלא הולך אלפיים אמה ממקומו, ואינו נכנס לעיר אלא עד מקום שכלו אלפיים אמותיו, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אף על פי שלא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו, יכנס לעיר להיות דינו כמותם, והולך אף למקום הרחוק ממקום שביתתו אלפיים אמה, שהרי דינו כשאר בני העיר שמותרין לילך בכל העיר ואלפיים אמה לכל רוח.
וביאר הריטב"א טעם הדבר: שאע"פ שישב זה כאן ודעתו לקנות שביתה כאן, אנן סהדי דכיון שדעתו לילך אל העיר, שרצונו להיות כבני העיר כל מה שאפשר לו, ואילו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס, וכיון שכן כל מה שנתכוין לשבות כאן אינו אלא טעות וכוונת לבו היתה שיקנה שביתה עם בני העיר כל מה שאפשר, ואחר כוונת לבו הולכין.
אמר רבי יהודה להוכיח כדבריו: מעשה היה ונכנס רבי טרפון לעיר למקום שהוא רחוק ממקום שביתתו יותר מאלפיים אמה, ואף שהיה בלא מתכוין, וכדעת רבי יהודה.
גמרא:
תניא אמר רבי יהודה: מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך בערב שבת וחשכה לו, ולן חוץ לעיר; לשחרית מצאוהו רועי בקר, אמרו לו: רבי! הרי העיר לפניך, הכנס! נכנס רבי טרפון לעיר וישב בבית המדרש שהיה רחוק ממקום שביתתו יותר מתחום שבת ודרש כל היום כולו.
אמרו לו (ובשאלתות גרס: אמר לו רבי עקיבא): וכי משם ראיה?!
והרי שמא בלבו של רבי טרפון היתה להכנס (ר"ח, והיינו שהיה יודע שהוא בתחום העיר ודעתו היתה לקנות שביתה עם בני העיר).
או שמא בית המדרש מובלע בתוך תחומו - של המקום שלן בו בכניסת שבת - היה, שאף אם קנה שביתה במקומו, מותר הוא לבוא עד לבית המדרש.
מתניתין:
מי שישן בדרך ולא ידע (עד, ירושלמי ורי"ף) שחשיכה שלא נתכוין לקנות שביתה במקומו, אפילו הכי יש לו אלפים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי, שאפילו שלא לדעת קונה אדם שביתה (ריטב"א).
וחכמים אומרים: הישן אינו קונה שביתה, וכיון שלא קנה שביתה בבין השמשות שוב אינו קונה אף כשחשיכה אף על פי שניעור (ריטב"א).
ולפיכך אין לו אלא ארבע אמות  37 .

 37.  ביאר הריטב"א: דאין דין זה אמור אלא במי שהיה בין השמשות במקום הראוי לקנות שביתה, אבל מי שהיה בבין השמשות במקום שאין שייך שיקנה שביתה, ובא בשבת למקום הראוי לקנות שביתה, הרי זה קונה שביתה בשבת אף שלא קנה שם שביתה בבין השמשות, וכדמוכח מן הסוגיא לעיל דף מג. במי שהיה בין השמשות למעלה מעשרה טפחים ולא קנה שביתה.
ומפרשת המשנה דין ארבע אמות האמורות כאן ובכל מקום:
רבי אליעזר אומר: והוא - קונה שביתת ארבע האמות - באמצען של ארבע האמות, כלומר: שתי אמות יש לו לכל צידיו (מלבד מקום גופו, אור זרוע בהבנת רש"י).
רבי יהודה אומר: אותן ארבע אמות תלויין הן בבחירתו, ולאיזה רוח שירצה ילך, כלומר: יברור לו ארבע אמות היכן שירצה, ולשם ילך. (מרש"י משמע, שלא גרס מלת "ילך", וכוונת המשנה: שיברור לו ארבע אמות לאיזה רוח שירצה).
ומודה רבי יהודה לרבי אליעזר: שאם בירר לו שתי אמות לצד זה ושתי אמות לצד זה, שאינו יכול לחזור בו אף מברירה זו. (דברי רבי יהודה נתבארו על פי דברי רש"י לקמן מח, א ד"ה היינו תנא קמא, וכן מדוייק בלשון רש"י במשנתנו).
היו שנים שקנו שביתת ארבע אמות זה ליד זה ומקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שהיו רחוקים זה מזה שש אמות ובירר כל אחד מהם את ארבע אמותיו כלפי חבירו, ונמצאו שתי אמות של זה ושל זה חופפות.
הרי אלו השנים מביאין את פיתן הנמצא עמם ואוכלין באמצע בתוך אותן שתי אמות,

דרשני המקוצר[עריכה]