פרשני:בבלי:עירובין סב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין סב ב

חברותא[עריכה]

אמר מר: חצירו של עכו"ם הרי הוא כדיר של בהמה, ואם יש שם ישראל אחד, אוסר:
ותמהינן אהא דאמר בברייתא דלרבי מאיר אם יש שם ישראל אחד אוסר הישראל על בית העכו"ם, דמשמע, הא העכו"ם אינו אוסר על ישראל (וכפי שביארנו לעיל):
והא אנן תנן במתניתין: הדר עם העכו"ם בחצר - הרי זה העכו"ם אוסר עליו, (והטעם: אף על גב שמעיקר הדין אין דירת עכו"ם דירה ואינו אוסר, מכל מקום משום גזירה דשמא ילמד ממעשיו שויוה רבנן לדירת העכו"ם דירה), ואם כן יאסור אף העכו"ם על ישראל?!
ומשנינן: לא קשיא.
הא דאמרינן במתניתין דאוסר העכו"ם, מיירי בדאיתיה העכו"ם בביתו בשבת זו.
והא דאמרינן בברייתא דאינו אוסר העכו"ם על ישראל, מיירי בדליתיה העכו"ם בביתו, וכדמפרש הגמרא ואזיל הביאור בזה.
ומפרשינן לה: ומאי קסבר רבי מאיר?
אי קסבר: דירה בלא בעלים הנמצאים בשבת בביתם שמה דירה - אפילו דירה של עכו"ם בלא בעלים נמי ניתסר.
דכיון דשויוה לדירת עכו"ם דירה משום גזירה, אפילו בלא בעלים נמי!
ואי קסבר: דירה בלא בעלים לא שמה דירה, והיינו טעמא דבליתיה העכו"ם בביתו אינו אוסר - אפילו דירה של ישראל הדר עם ישראל נמי לא ניתסר בדליתיה הישראל בביתו?!
ואילו בברייתא משמע, דאילו היה ישראל שותפו של הישראל בחצר, היה אוסר אף בדליתיה.  1 

 1.  דאם לא כן, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו דהעכו"ם אינו אוסר, בדליתיה, דהא אף בישראל כי האי גוונא אינו אוסר - חזון איש פ"ב סעיף קטן י"ז.
ומפרשינן, דשפיר איכא סברא לחלק, בין ישראל דליתיה, לעכו"ם דליתיה: לעולם קסבר רבי מאיר דירה בלא בעלים לא שמה דירה, ואף ישראל מעיקר הדין לא היה צריך לאסור.
אלא גבי ישראל מכל מקום אסור, דכיון דכי איתיה הישראל בביתו, מעיקר הדין הוא דאסר (שהרי דירתו דירה). כי ליתיה, גזרו ביה רבנן, גזירה משום איתיה בביתו.
אבל עכו"ם, דאף כי איתיה בביתו לאו מעיקר הדין אסר (שהרי אין דירת עכו"ם דירה), אלא רבנן הוא דשויוה דירה משום גזירה שמא ילמד ממעשיו. בהא, אוקמוה רבנן אעיקר דינא, ואמרו: כי איתיה - דבעלמא הוי דירה - אף דירת עכו"ם שמה דירה משום גזירה. ולפיכך אסר העכו"ם, והיינו מתניתין.
אבל כי ליתיה לעכו"ם בביתו, דבעלמא לא הוי דירה, ורק משום גזירה (אטו איתיה), הכא בעכו"ם - שכל עיקר איסורו ודירתו משום גזירה (דשמא ילמד) - לא גזרו, ולא אסר.
והא דאיתא בברייתא, דאסור להוציא מבית העכו"ם לחצר, אף דליתיה. היינו משום דהא דאמרינן דירה בלא בעלים לא שמה דירה, היינו דוקא לענין שמעיקר הדין אין אוסרת דירה כזו על שאר בני החצר להוציא מביתם לחצר.
אבל להוציא מדירה כזו לחצר המשותפת, אסור מעיקר הדין, ואין מועיל בזה הא דאמרינן "דירה בלא בעלים לא שמה דירה"!
וממילא, אף מדירת עכו"ם אסור, משום דשויוה רבנן דירה, משום גזירה.  2 

 2.  על פי חזון איש פ"ב סעיף קטן ט"ז. ובשפת אמת כתב לא כן, ראה שם. בביאור דברי רבי אליעזר בן יעקב, דפליג וקאמר: לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה, נחלקו האחרונים: יש מפרשים: רבי אליעזר בן יעקב בא לחלוק על מה דאמר רבי מאיר בברייתא, שאסור להוציא מבית העכו"ם לחצר, שהטעם, מפני ששויוה רבנן לדירת העכו"ם דירה (וכמו שנתבאר לעיל). ועל זה פליג רבי אליעזר בן יעקב, שלא שויוה רבנן לדירת העכו"ם דירה, אלא במקום שיש בחצר שני ישראלים, וכדאמר נמי במתניתין - על פי חזון איש פ"ב סעיף קטן ט"ז, וכן נראה בקרן אורה. ויש מפרשים: שבא לחלוק על מה דמשמע מדברי רבי מאיר שאם היה העכו"ם בביתו, היה אוסר אף על הישראל, כיון דגזרו שתהיה דירתו דירה, ועל זה פליג רבי אליעזר בן יעקב, דאף בדאיתיה לעכו"ם בביתו אינו אוסר על הישראל, עד שיהיו שני ישראלים מלבד העכו"ם, ועל דרך שאמר במשנה - רש"ש.
ותמהינן אהא דאמרינן, שעכו"ם שאינו בביתו אינו אוסר על ישראל אחר, שותפו בחצר:
וכי ליתיה לא אסר?
והתנן: המניח את ביתו, והלך לו לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל, אוסר!
ומשנינן: התם דקתני דאוסר העכו"ם, מיירי בדאתי העכו"ם ביומיה, שהלך הנכרי למקום קרוב ויבוא בו ביום. דגזרינן, דאי שרית להוציא לחצר קודם שיבא הנכרי, יטלטלו נמי אחר שיבוא, ולא ישימו לבם.
אבל בברייתא מיירי שהלך למקום רחוק, ובודאי לא ישוב בשבת.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, הסובר שאין דירת העכו"ם דירה לאסור, אלא אם כן היו בחצר שני ישראלים מלבדו.
והלכה גמורה היא, ודורשין כן ברבים.
ורב הונא אמר: מנהג כרבי אליעזר בן יעקב.
כלומר, שאין דורשין כן ברבים, אבל הבא לשאול מורין לו כוותיה.
ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי אליעזר בן יעקב.
כלומר: אין מורין כן, אבל מי שמיקל כוותיה אין מוחין בידו.
אמר בעי ליה אביי לרב יוסף: כיון דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב (ההלכות ששנה רבי אליעזר בן יעקב במשנה) קב (כלומר: מועטין הן), ונקי (והלכה כמותו בכל דבריו שנשנו במשנה).
ובהך ענינא דמתניתין דידן, אף אמר בהדיא רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, ומשמע דפשוט הוא!
ואם כן, מהו לתלמיד, לאורויי לשואל כדעת רבי אליעזר בן יעקב, אפילו במקום שנמצא בו רבו?
שאף דבעלמא חוצפה היא להורות במקום רבו, מכל מקום בדבר פשוט כזה, שאינו תלוי בסברא, אפשר אינה חוצפה, ומותר לתלמיד להורות בו במקום רבו.
אמר ליה רב יוסף לאביי: אפילו דין ביעתא בכותחא (ביצה גמורה שנמצאה במעי התרנגולת (תוספות) לאוכלה בחלב), שדבר פשוט הוא שאין בו משום "בשר בחלב", בעי (שאלתי) מיניה דרב חסדא - אם מותר הוא - כל שני דרב הונא רבו של רב חסדא, ולא אורי לי עד שמת רב הונא.
וכל שכן דאסור לאורויי הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.  3 

 3.  וכוונת רב יוסף - בשאלתו לרב חסדא - היתה, לנסות את רב חסדא אם יורה במקום רבו, רש"י.
אמר בעי ליה רבי יעקב בר אבא לאביי: כגון הלכות הכתובות במגלת תענית (באיזה ימים אסור להתענות. שהם היו בזמנם ההלכות היחידות הכתובות - אבל המשניות והגמרא טרם נכתבו - ולפיכך נקראת "מגילה"), דכתיבא ומנחא - מהו לאורויי באתרי דרביה, כיון דמילתא דלא תליא בסברא הוא?
אמר ליה אביי: הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא, בעי מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי לי.
אלמא, אף מילתא דפשיטא ולא תליא בסברא נמי אסור להורות במקום רבו.
רב חסדא אורי בבבל במקום הנקרא: כפרי, בשני דרב הונא רביה, כיון שלא היה מקומו של רב הונא, שהיה בפומבדיתא שבבבל.

דרשני המקוצר[עריכה]