פרשני:בבלי:פסחים יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים יט ב

חברותא[עריכה]

והוינן בה: והרי מדרבנן נטמאים אף הכלים שנגעו במשקין טמאים. ועל אף שמן התורה אין המשקין מטמאים כלי, גזרו בהם אטו משקין דזב, כגון רוקו ומי רגליו, שהם אב הטומאה, ומטמאים אף אדם וכלים. מיהו, במקדש לא גזרו על הכלים.
אם כן, אף לסכין היה ליטמאות מחמת המשקין  1  שעל הבשר (שנטמאו מחמת המחט). ואין היא טהורה אלא מחמת שלא גזרו על טומאה זו במקדש.

 1.  וקא סלקא אדעתין שנגע המחט בסכין על ידי משקין. ואליבא דרבי עקיבא היא, דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ואף משקי בית מטבחיא מטמאים. תוספות. והוסיף הר"ן, דסליק אדעתין כן, משום דאי בלא משקין, מה הוצרך התנא להשמיענו דהסכין טהור. הא סגי ליה למימר דהאדם טהור. אלא בהכרח, דאתא לאשמועינן, דליכא גזירת כלים במקדש. עוד כתב, דאף למאן דאמר "משקי בית מטבחיא דכן" אתי שפיר. למאי דמוקמינן לה למסקנה בהעבירה בנהר ומשקה טופח עליה. דההוא לא מיקרי משקה בית מטבחיא. ומדברי בעל המאור נראה, שפירש בדעת המקשן, דמגזירת ספק כלים איירי. דקא סליק אדעתיה, דמטמאים אף כלים. משום דמספקינן לה בטומאת מת. ואהדר ליה רבא, דאין ספק כלים מטמאים אלא אוכלין ומשקין. משום דמספקא לן בהו רק בטומאת שרץ, ולא בטומאת מת. משום דהוי ספק ספיקא. דלמא לא נטמאו. ואף אם נטמאו דלמא לא נטמאו אלא בשרץ.
ואם כן, היה צריך רבי עקיבא לומר: "זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש". ולמה אמר כן רק על הידים?
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא אמר רבי יוסי בר חנינא: ידים - קודם גזירת כלים נשנו!
כשהעידו עדות זו כבר נגזרה גזירת ידים, אך עדיין לא נגזרה טומאת הכלים שנגעו במשקין. ולכן לא התייחס רבי עקיבא אלא לגזירת ידים.
אמר רבא: לא כן הוא. דהא תרוייהו, גזירת ידים וגזירת כלים, בו ביום (שגזרו י"ח דבר, בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון) גזרו עליהם.
דתנן: בו ביום גזרו על כל הספרים שבכ"ד כתבי הקדש, שיהיה להם דין שני לטומאה, והרי הם פוסלין את התרומה. וגזרו זאת משום תקנת הספרים. לפי שהיו הכהנים מצניעין את התרומה אצל הספרים, והיו עכברים אוכלים את הספרים.
וכן גזרו על הידים שאינן נטולות, שיפסלו את התרומה.
וכן על הטבול יום שפוסל את התרומה. (ופריך התם, הא טבול יום דאורייתא הוא. ומסקינן "סמי מכאן טבול יום", ואינו מן המשנה).
וכן על האוכלין והכלים שנטמאו במשקין טמאים, שהם פוסלים את התרומה. גזירה משום משקי הזב, שעושים את האוכלין והכלים לראשון לטומאה מן התורה.
אלמא, באותו היום גזרו גם על הידים וגם על הכלים.  2 

 2.  ואף על גב דגזירת ידים לקדשים קדמה הרבה לגזירת י"ח דבר, ושלמה גזר בה, מכל מקום, גזירת כלים שהיא מי"ח דבר, כבר נגזרה בימי רבי עקיבא. והיה לו לרבי עקיבא להתייחס גם אליה. תוספות.
והדרא קושיין לדוכתה, דנימא רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש".
אלא, אמר רבא: הנח לטומאת הסכין, דאפילו בחולין נמי לא מטמא. ולאו דוקא במקדש.
דהא האי סכין, דנגע - במאי נגע?
אילימא דנגע בבשר הטמא.
הא אין אוכל מטמא כלי, ואף לא מדרבנן.
ואלא נימא דנגע במחט?
והא אין כלי מטמא כלי. שלא גזרו אלא על הכלי שנטמא במשקה, אטו משקי הזב. והתם לא היו עם הבשר משקין כלל.
ותו הוינן בה: האי מחט - מאי עבידתיה? ואמאי חיישינן בה לטומאה?
אי נימא ספק מחט היא, ולא ידעינן בה של מי היא, ואם היא טמאה או טהורה, והרי היא בכלל גזירת "ספק כלים הנמצאים" שהם טמאים מספק.
הא ליכא למימר הכי.
דהא איתמר: רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא:
חד מינייהו אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים.
שגזרו בעלמא על כל רוק הנמצא, ואין ידוע מקורו, וטימאוהו. משום שמא הוא רוק של זב או של נדה, שהוא אב הטומאה. אבל בירושלים לא גזרו כן.
וחד מינייהו אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים.
שאף על גב שגזרו טומאה על סתם כלי שאין ידוע מהו, בירושלים לא גזרו עליו.
אם כן, ליכא לאוקמא למחט שנמצאת בבשר, בסתם מחט. שהרי בירושלים היא טהורה אף מדרבנן. ואין הבשר נטמא כלל מחמתה.
אמר רב יהודה אמר רב: הכא במאי עסקינן, כגון שאבדה לו מחט שנגעה במת, ונעשתה טמא מת, והכירה עתה שזו היא המחט הנמצאת בבשר. ומשום כך הבשר טמא.
רבי יוסי בר אבין אמר: לעולם בספק מחט איירי. וכגון שהיתה הפרה חסומה בפיה, וכך היא באה מחוץ לירושלים. שודאי באה המחט מחוץ לירושלים. ודינה כדין ספק כלי שמחוץ לירושלים, שהוא טמא.
גופא: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, חד אמר לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירוש לים.
ותמהינן: רוקין - הא כבר תנינא להו במתניתין. וגם כלים הא כבר תנינא.
ומבארת הגמרא תחילה את השאלה "רוקין הא תנינא".
דתנן: כל הרוקין שנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל הרוקין הנמצאים בשוק העליון. לפי ששם היו מתקבצים הטמאים, כדי שלא לטמא את חבריהם. ותלינן שמהם באו הרוקין הנמצאים שם.
ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא שאף על גב דאיתחזק אותו המקום בירושלים, שעבר שם זב, בכל זאת הרוק הנמצא שם טהור.
ועתה מבארת הגמרא את השאלה "כלים הנמצאים בירושלים הא תנינא שהם טהורים".
דתנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך הירידה לבית הטבילה, הרי הם טמאין.
ששתי דרכים היו מוליכות לבית הטבילה. באחת היו יורדים אליו, ובשניה היו עולים ממנו. וכלי הנמצא בדרך הירידה, ודאי טמא הוא. שמסתמא הוליכוהו לשם כדי להטבילו. ונפל קודם שהטבילוהו.
שמע מינה, דוקא שם הם טמאין. הא כלים בעלמא, שנמצאו בשאר מקומות שבירושלים, הרי הם טהורין.
ומשנינן: וליטעמיך, אימא סיפא דמתניתין: אם נמצאו הכלים בדרך העליה מבית הטבילה, הרי הם טהורין, דודאי נפלו שם לאחר שהטבילן.
שמע מינה, הא כלים דעלמא, שנמצאו בשאר מקומות שבירושלים, הרי הם טמאין. וקשיא מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא.
אלא בהכרח, או רישא או סיפא, לאו בדוקא היא. ולכן הוצרכו להשמיענו, דדיוקא דרישא בדוקא הוא. ורק הנמצאים בדרך ירידה טמאין. אבל בשאר ירושלים טהורים.
ודיוקא דסיפא לאו דוקא הוא. אלא נקט "דרך עליה", לאפוקי גזייתא (מבואות קטנים), שמלבד דרך העליה והירידה העיקריות, היו סמוכין לבית הטבילה עוד מבואות קטנים. שלפעמים היו יורדים בהם לבית הטבילה, ולפעמים היו חוזרים דרכם. וכלים שנמצאו שם טמאים. שהרי ספק הוא אם נפלו בדרכם לבית הטבילה, או בדרכם חזרה ממנו.
ומקשינן: ולרב, דאמר דאיירי מתניתין, "כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר", אמאי אין הסכין והידים הנוגעות בה טמאות?
הא כיון דאמר מר: "בחלל חרב" כתיב, ודרשינן חרב הנוגעת במת הרי הוא כחלל, ונעשית החרב אבי אבות הטומאה כמותו (והוא הדין לכל כלי מתכת) - אם כן, אדם וכלים נמי ליטמאו על ידי מחט זו.
אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן, בספק אם נגעו הסכין והידים במחט, ספק לא נגעו.  3  ומספק הן טהורות.  4  וזאת אומרת: כי עזרה - רשות הרבים היא. והוי ליה ספק זה, ספק טומאה ברשות הרבים. וכל ספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור.

 3.  אבל בבשר ודאי נגעו. ועל זה קאמר רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים במקדש. דאילו הוה, היו הידים נטמאת מחמת הבשר שהוא ראשון. רבינו פרץ.   4.  רש"י. ובעל המאור פירש, דודאי נגעה הסכין במחט. אלא שהמחט היא ספק טמאה. ולא הכיר בה בודאות שהיא המחט שנטמאה במת, אלא הדבר מסופק לו. וצריך עיון, אם כן למה הבשר טמא? הא ספק טומאה ברשות הרבים הוא. ויעוין באור שמח שכתב לפרש כן מסברה דנפשיה. והוסיף, דהבשר טמא על פי מה שכתב הרמב"ן בחולין, דאם נולד ספק הטומאה בקדשים, לא אמרינן דספיקו טהור. משום ד"משמרת" ודאי ליכא בהו, שהרי לא שמרן מספק טומאה.
דקיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא. וגמרינן לה מסוטה, שאם קינא הבעל לאשתו ואחר כך הלכה ונסתרה עם פלוני, הרי היא אסורה לבעלה. ואף שספק הוא אם נטמאה או לא, עשתה התורה את ספיקה לודאי. כדכתיב, "והיא נטמאה". והתם רשות היחיד הוי. שהרי לא היו שם כי אם האיש והאשה. שאם היה שם עוד אדם, שוב אין זו סתירה.
ומכאן למדנו שכל ספק טומאה ברשות היחיד, עשאו הכתוב כודאי טומאה. אבל ספק טומאה ברשות הרבים, הרי הוא כודאי טהור. משום דלא דמיא לספק סוטה.
ואף העזרה היא רשות הרבים. לפי שכל מקום שיש בו יותר משני אנשים, הרי הוא חשוב רשות הרבים לענין טומאה. משום ששוב לא דמי לספק סוטה. ומשום כן, בספק אם נגעו הסכין והידים במחט הטמאה שבעזרה, הרי הן טהורות.
ומקשינן: מזה שטיהר רב אשי משום שהעזרה היא רשות הרבים, משמע, הא אי הוה ספק זה ברשות היחיד, ספיקו טמא הוא.
וקשיא, מכדי, הרי האי סכין שספק נגע במחט, דבר שאין בו דעת לישאל הוא. שהרי אין בסכין דעת לבא ולשאול על עצמה, אם טהורה היא או לא. ולא ילפינן מסוטה אלא על ספק אם נגע האדם בשרץ או לא. שהאדם יש בו דעת לישאל על עצמו אם הוא טהור.
וכל דבר שאין בו דעת לישאל, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - ספיקו טהור, דלא דמיא לספק סוטה שהוא על האשה, שיש בה דעת לישאל. וכל מה דלא דמי לסוטה, ספיקו טהור.  5 

 5.  תימא, הא איצטריך לאוקמא ברשות הרבים משום ידים, שהרי יש בו דעת לישאל, וספיקו ברשות היחיד טמא. תוספות.
ומשנינן: ספק זה שבסכין, חשיב כספק בדבר שיש בו דעת לישאל.
משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם. שהרי לא מעצמה נגעה הסכין בבשר, אלא האדם האוחז בה הגיעה במחט הטמאה. הלכך אי הוי ספק זה ברשות היחיד, היה ספיקו טמא.

דרשני המקוצר[עריכה]