פרשני:בבלי:פסחים פ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים פ ב

חברותא[עריכה]

טהרה של שאר הציבור הוא דמדחיא ליחיד לפסח שני, אבל טומאה של שאר הציבור לא מדחיא את היחיד לפסח שני, והואיל הטומאה דחויה היא בציבור הרי טמאין הן, ואין היחיד עושה פסח שני.
ומר - רב אדא בר אהבה - סבר: אפילו טומאה של שאר הציבור נמי מדחיא את היחיד לפסח שני.
איתמר:
היו שלישיתן של ישראל זבין; ושלישיתן טהורים; ושלישיתן טמאי מתים:
אמר רבי מני בר פטיש:
אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הפסח הראשון ולא את הפסח השני, כדמפרש ואזיל.
ראשון לא עבדי טמאי המתים, כי, הגדילו זבין (נתוספו להן הזבין) על הטהורים, דהא לא עבדי הזבין בטומאה  136 , ואם כן, הוה ליה טמאי המתים - כנגד הזבין והטהורין כאחד - מיעוטא שאתה בא להתירם לעשות בטומאה, ומיעוטא הרי לא עבדי בטומאה בראשון.  137 

 136.  א. צריך ביאור: למה הוצרכה הגמרא ליתן טעם שאין טמאי המת עושין בשני מן הטעם המבואר?! והרי תיפוק ליה, שלענין לידחות לפסח שני יש לצרף אף את הזבין?! וישוב לקושיא זו ראה בהערות שבסוף הסוגיא. ב. כתב במנחת חינוך מצוה ש"פ: היו רובם זבים ומיעוטם טמאי מת, הזבים אינם עושים פסח כלל; דבראשון לא עבדי דלא נדחית טומאת הזב, ובשני אין עושין דרובא אין עושין את השני. ולא נתבאר, למה הוצרך לומר שאין הזבים עושים בשני מפני הטעם המבואר בגמרא לענין מיעוט טמאי המתים, והרי פשיטא שאין הזבים עושים בשני - כשם שלא היו עושים אילו היו שאר ישראל טהורים - ומפני שאין ציבור נדחה לפסח שני. וראה בהערות בסוף הסוגיא.   137.  כתבו התוספות, כי לדעת שמואל שאמר לעיל בענין מיעוט טמאי מתים ורובן זבין, שטמאי המתים עושין את הפסח בראשון, אף כאן, הואיל ואין רוב ישראל עושין פסח בראשון בלא טמאי המת שהרי שליש נוסף של ישראל אינו עושה בראשון, הרי שאין טמאי המת נדחין לפסח שני. *137. בדקדוקי סופרים ליתא "דלא עבדי בטומאה".
ואף בשני לא עבדי טמאי המתים, כי לענין דחייה לפסח שני, נצרפו (נצטרפו) זבין עם טמאי המתים, דהא לא עבדי הזבין בטומאה (*137) והוו להו רובא מישראל שאתה בא לדחותם לעשות פסח שני, והרי רובא לא מידחו לפסח שני, (ראה הערה  138 ).

 138.  א. נתבאר על פי לשון הגמרא שלפנינו; ואמנם ברש"י כתב: "בשני לא עבדי, דהואיל וטהרו זבין עכשיו (בשעת פסח שני), נמצאו רוב ציבור צריכין לו, ורובא דציבור בשני לא עבדי"; ובודאי גרס רש"י כן (וכן היא הגירסא ב"דקדוקי סופרים"). ודקדקו רבינו עקיבא איגר והמנחת חינוך מצוה ש"פ מלשון רש"י, שאם לא נטהרו הזבין אף לכשהגיע פסח שני, יעשו טמאי המתים פסח שני, כי הלוא מיעוט הן. ורבינו עקיבא איגר (וכן בחזון איש סימן קכ"ד כיון לזה) יישב על פי זה למה לא אמרה הגמרא טעם המבואר כאן גם לעיל בהיו רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, דלפיכך אין עושין טמאי המתים בשני מפני דמיעוט לא עבדי בשני (הובאה קושיא זו לעיל בהערה) ; ותירץ: דהוא כדי ליתן טעם לאופן שלא טהרו הזבין עד פסח שני, ונמצאו טמאי המת מיעוטא, ויכולים היו לעשות פסח שני. (וראה עוד בצל"ח בישוב הקושיא, ובהערות כאן אות ג' בשם "פתח הבית"). ב. כתב במלוא הרועים: הוא הדין דזבין לא עבדי לא בראשון דאין זבין עושין בטומאה, ולא בשני, דנצטרפו עם טמאי המתים והוו להו רובא; והא דנקט "אותן טמאי מתים", משום דבזבין ליכא חידוש במה שאין עושין את הראשון, דבכל מקום אין עושין זבין בטומאה, אבל בטמאי מתים איכא חידוש, דממה נפשך, אי רובא נינהו ליעבדו בטומאה, ואי מיעוטא נינהו לידחו לפסח שני, קא משמע לן דאעפ"כ לא עבדו לא ראשון ולא שני. אמנם המאירי כתב: "הטהורים עושים את הראשון לעצמם, והזבים שהם מיעוט נדחין לפסח שני וטמאי מת אין עושין לא ראשון ולא שני, לא ראשון שהרי מיעוט הם בהיקש לטהורים וזבים, ולא שני, שהרי הזבים עושים את השני, ואם הם עושים את השני נמצא רוב צבור עושין את השני ואין צבור נדחין לפסח שני (וצריך ביאור, דמאי חזית?! ומסברא שניהם אין עושין) ; ויש מפרשים, שאף הזבים אין עושין את השני כטעם טמאי מת, אלא שבטמאי מתים הוצרך לפרש הטעם מפני מה אינו עושה את הראשון, אבל בזבים אינו צריך (וזה כדברי "מלא הרועים"), ולא יראה כן". והרמב"ם לא הזכיר דין הזבין כלל. ג. הרמב"ם כתב טעם אחר שאין עושין טמאי המת פסח שני; ועל דרך שאמרו בגמרא לעיל לענין רובן זבין ומיעוטן טמאי מת, שאין עושין טמאי המת בשני, הואיל ולא עשו ציבור בראשון, ולדעת הרמב"ם שייך דין זה גם כאן, הואיל ורק מיעוט ישראל עשו פסח בראשון. וראה במנחת חינוך מצוה ש"פ, שביאר למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה, ולא נתן הטעם המבואר בגמרא; אלא שנשאר בצ"ע על הרמב"ם: זאת מנין לו, שאף כשעשו מיעוט ישראל בראשון, אין עושין פסח שני, הואיל ורוב ישראל לא עשו כן. ובספר "פתח הבית" כתב, דעל כרחך כוונת הגמרא כאן היא כהבנת הרמב"ם; דאם כפשוטו, אם כן אמאי לא אמרינן הך סברא בגמרא לעיל גבי רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים, שאין טמאי המתים עושין בשני מפני שנצטרפו עם הזבין, ולמה הוצרכה הגמרא לטעם מחודש, ראה שם; וראה עוד בדברי רעק"א הנ"ל, ובחזון איש סימן קכ"ד לעמוד א'.
מתניתין:
הפסח של היחיד שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא הדם (ראה הערה  139 ) טמא, הרי הציץ מרצה עליו, והפסח כשר. ופטור מפסח שני (רש"י).

 139.  ברש"י כתב: נודע שהוא טמא, הפסח או הדם, והתוספות הקשו עליו, ופירשו, שאין משנתנו מדברת אלא בדם; וראה שם מה שכתבו ביישוב דברי רש"י. ובעיקר כוונת רש"י נחלקו האחרונים: המהרש"א (וכן הוא בחזון איש סימן קכ"ד לדף זה) ביאר, שנטמא הן החלב והן הבשר, ומשנתנו כרבי יהושע הסובר: אם אין בשר ואין חלב - אין דם. ובזבח תודה ביאר, שנטמא הבשר לבדו, ומשום דגבי פסח שעיקרו לאכילה, צריך בשר לכולי עלמא, כמבואר במשנה קודמת. וביאור הסוגיא בגמרא, תתבאר על דם שנטמא בלבד, שהוא מוסכם הן לרש"י והן לתוספות.
אבל אם נטמא הגוף של הבעלים (רש"י) אין הציץ מרצה.  140 

 140.  א. הרמב"ם בפירוש המשניות פירש: נטמא הגוף של הכהנים; וראה בזה בגמרא זבחים כג א. ומיהו, אף לרש"י עיקר הדין אמת, כי אף בטומאת הגוף של הכהנים אין הציץ מרצה.
מפני שאמרו:
א. הנזיר צריך שיגלח את ראשו למחרת יום מלאת ימי נזרו, ומביא בו את קרבנותיו (והיא נקראת: תגלחת טהרה).
ב. נזיר שנטמא למת "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את כל הימים שנהג בהם נזירות, ונוהג שבעה ימים נזירות טומאה, ומגלח את ראשו ומביא קרבנות טומאה (והיא נקראת: תגלחת טומאה), וחוזר ומונה ימי נזירות כמספר הימים שנזר.
הנזיר הטהור כשמביא את קרבנותיו לאחר מלאת ימי נזרו. ועושה פסח יחיד - הציץ מרצה על טומאת הדם של קרבנות הנזיר ועושה הפסח.
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.
כלומר: נזיר שנטמא "בתוך" ימי נזרו, הרי זה סותר את נזרו, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף שהיה טמא בעת הבאת קרבנותיו "לאחר" מלאת ימי נזרו.  141 

 141.  נתבאר על פי תוספות יום טוב בהבנת דברי רש"י. ואמנם הדברים טעונים ביאור: א. וכי איך יועיל ריצוי הציץ בשעת הבאת הקרבנות, על הטומאה שהיתה קודם הבאת הקרבנות. ב. מה ענין ריצוי ציץ שהוא דין בקרבנות, לטומאת גופו של נזיר שהיא מדיני הנזיר שסותר את ימי נזרו כשנטמא?!
וכן עושה פסח שהיה טמא בשעת זריקת הפסח, אינו פטור מלעשות פסח שני.
אבל שאר הקרבנות, אין טומאת הגוף של הבעלים פוסלתם מלשלח קרבנותיהם; ולהכי נקט: נזיר ועושה פסח (רש"י זבחים כג א).
אבל אם נטמא הגוף של הנזיר ועושה הפסח בטומאת התהום (טומאה שלא היתה ידועה לשום אדם, וכפי שיתבאר), הרי הציץ מרצה, והיא הלכה למשה מסיני.  142  והיינו: נזיר שנטמא בתוך ימי נזרו בטומאה שמציאותה בשעת הטומאה לא היתה ידועה לשום אדם, ולא נודע לו שנטמא בה אלא לאחר ששחטו עליו את קרבנותיו (ואפילו נודע לו קודם שנזרק הדם, הכי מסקינן בגמרא); אין טומאה זו סותרת את נזרו, ומביא את קרבנותיו בזמנם. (ושאר פרטי טומאת התהום יתבארו בגמרא).  143 

 142.  רש"י קורא לטומאת התהום "טומאת ספק", ועמד על זה הרש"ש.   143.  צריך ביאור: מה ענין ריצוי ציץ שהוא דין בריצוי הקרבנות, כדי שלא תסתור הטומאה שנטמא בה את נזירותו?! ובחזון איש נזיר סימן קלט אות יג ביאר: שהנזיר, טומאת הגוף פוסלתו מלהביא קרבנותיו כמו בעושה פסח, גם אם לא יסתור נזירות כלל: ולפי זה, כשנטמאו הבעלים בטומאת התהום, הרי צריכים אנו היתר טומאת התהום לשני ענינים: א. שלא יסתור מניינו. ב. אף אם לא יסתור מניינו, שיוכל להביא קרבנותיו בטומאת הגוף. וקים להו לחז"ל: כי לענין סתירת מניינו, די בכך שהיא טומאת התהום; אבל לענין הבאת קרבנותיו בטומאה, צריך שיצטרף אליה ריצוי ציץ, וכעין: טומאה "דחויה" בציבור, שצריכה גם ריצוי ציץ. (וראה שם שפקפק בעיקר הדבר - שטומאת הגוף פוסלת נזיר מלהביא קרבנותיו - מדברי המאירי, וכתב לפרש לפי דבריו באופן אחר). וראה גם בחידושי רבינו חיים פרק ד הלכה ו מביאת מקדש, ד"ה ולפ"ז מיושבת, דמבואר שם דלענין גוף הסתירה אין צריך לריצוי ציץ, וכל ריצוי הציץ אינו אלא לענין הקרבנות "אי משום דכך הוא גזירת הכתוב של עוון הקדשים, שכל היתירו תלוי בריצוי ציץ, או דכן הוא מעיקר ההלכה של טומאת התהום, דבהקרבה, היתירה תלוי בריצוי ציץ". וראה עוד בהערה (167) מדברי הגר"ח בזה.
וכן עושה פסח שנטמא בטומאה שלא היה מציאות הטומאה ידוע לשום אדם בשעת טומאתו, ולאחר שחיטה וקודם זריקה נודע לו שנטמא בה, הרי זורקין עליו את הדם, ופטור מלעשות פסח שני, כי הציץ מרצה אפילו על טומאת הגוף בטומאת התהום מהלכה למשה מסיני.
גמרא:
שנינו במשנה: הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה:
ודייקינן: טעמא דנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא, הוא דהציץ מרצה.
אבל נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק, הואיל ונזרק שלא כדין, שהרי אין הציץ מרצה להתיר לזורקו לכתחילה (ראה בהערה  144  אם הוא מדאורייתא או מדרבנן), אף בדיעבד לא מרצה.

 144.  ברש"י גיטין נד א, ד"ה במזיד כתב: "דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה". אמנם בפרשת תצוה (כח לח) על הפסוק גבי ציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל". כתב רש"י: "לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה וכו' ואין לומר שיכפר על עוון הכהן שהקריב טמא (משמע: כהן שהקריב את הטמא), שהרי עוון הקדשים נאמר ולא עוון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן (כלומר: ולא להכשיר את הכהן שהקריבו) " הרי משמע שסובר, שמן התורה אסור להקריבו (אחרונים; וראה ב"משמר הלוי" זבחים, שליקט מדברי האחרונים בדין זה).
ורמינהו: על מה הציץ מרצה: על הדם שנטמא, ועל הבשר ועל החלב שנטמא, כדי שתועיל זריקת הדם אפילו לרבי יהושע הסובר: אם אין בשר וחלב, אין דם (רש"י לעיל טז ב).
בין שזרקו בשוגג (הכי קא סלקא דעתין), בין שזרקו במזיד.
בין באונס בין ברצון.  145 

 145.  א. "מזיד" ו"רצון" דבר אחד הם, אלא ש"שוגג" ו"אונס" תרי מילי נינהו, ו"מזיד" מתייחס ל"שוגג", ו"רצון" מתייחס ל"אונס", רש"י לעיל טז ב. ב. צריך ביאור, לפי מאי דסלקא דעתין שעל הזריקה אנו דנים, אם כן מה שייך "אונס" בזריקה?! וכן תיקשי לרב שילא דבסמוך דהכי מפרש.
בין ביחיד בין בציבור.  146 

 146.  כמאן דאמר: טומאה דחויה בציבור, דאילו למאן דאמר: הותרה בציבור, אין צריך ריצוי ציץ, תוספות יבמות צ, א.
הרי למדנו: שהציץ מרצה, אף אם עבר וזרק את הדם אחר שנודע לו שנטמא, ודלא כדמשמע ממשנתנו?!
אמר משני רבינא: טומאתו: בין בשוגג בין במזיד הורצה, כלומר: זה שאמרו בברייתא "בין בשוגג בין במזיד" לא קאי על הזריקה אלא על גוף הטומאה, ללמד, שהציץ מרצה אף אם אירעה הטומאה במזיד.
אבל זריקתו: בשוגג הוא שהורצה, אבל אם זרקו במזיד משנודע לו שנטמא הרי זה לא הורצה, וכמו שדייקנו ממשנתנו.  147 

 147.  א. בביאור מה שאמרו: "בשוגג" הורצה, משמע קצת מלשון רש"י שכתב: אבל זריקה בעינן שוגג - והיינו כמו שדקדקנו מן המשנה - ד"שוגג" פירושו: לא נודע עד שזרק. אבל בתוספות משמע, דפירוש "שוגג" הוא שעבר וזרק אחר שנודע לו ולא ידע שאסור לזרוק. ותמהו אחרונים (ראה צל"ח): כיון דבשוגג הורצה אף אם נודעה לו הטומאה קודם זריקה; אם כן היאך מפלגינן במשנה בין נודע קודם שנזרק לנודע אחר שנזרק?! והרי כשנודע אחר שנזרק הוי שוגג ודאי, וכי האי גוונא שהוא שוגג, הרי אף אם נודע לו קודם זריקה, הרי הציץ מרצה. ב. כתבו התוספות: דלפי המבואר ביבמות צ, א (וכן דקדקו גם מכאן), דמדרבנן בלבד הוא שלא הורצה; ומבואר שם שאין מועיל עקירת חכמים לחייבו להביא קרבן אחר, שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה; אם כן, מה שאנו מדייקים מן המשנה שאם נודע שנטמא הדם ואחר כך זרק לא הורצה, לא מיירי לענין לחייבו פסח שני, אלא לענין להתיר בשר באכילה בלבד; וראה ב"זבח תודה" כאן, מה שחידש בזה לדעת רש"י והרמב"ם.
רבי שילא אמר: אין הדין כדרבינא, אלא:
זריקתו של הדם שנטמא: בין בשוגג בין במזיד הורצה.
ואילו טומאתו של הדם: בשוגג הורצה במזיד לא הורצה.  148 

 148.  ביארו התוספות: שלא למד רבי שילא החילוק בטומאה בין שוגג למזיד ממשנתנו, שהרי אין לכך כל הכרח מן המשנה, אלא מברייתא אחרת; ולא הזכירוה כאן, אלא אגב מילתא דרבינא שאמר: טומאתו, בין בשוגג בין במזיד הורצה.
ואלא הא דקתני בברייתא: על מה הציץ מרצה וכו' בין בשוגג בין במזיד, לאו למימרא כי הציץ מרצה אף כשנטמא הדם במזיד, אלא:
הכי קאמר: נטמא הדם בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד הרי זה הורצה.
והא דקתני במשנתנו: דם שנזרק "ואחר כך" נודע, ומשמע: טעמא דנזרק ואחר כך נודע הוא דמרצה, אבל נודע ואחר כך נזרק, לא מרצה; והרי זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה?!
הוא הדין, דאפילו נודע ואחר כך נזרק; והאי דקתני: נזרק "ואחר כך" נודע, לאו לדיוקי הא נודע ואחר כך נזרק לא, אלא משום דבעי למתני סיפא: נטמא הגוף אין הציץ מרצה, דבטומאת הגוף אפילו נזרק ואחר כך נודע לא מרצה, משום הכי קתני ברישא נמי: נזרק "ואחר כך" נודע.  149 

 149.  כתבו התוספות במנחות כה ב, ד"ה זריקתו: אע"פ שצריך לדחוק הלשון אליביה דרבי שילא; מכל מקום ניחא ליה לרב שילא לשנויי הכי, ולא כרבינא שאומר: אין הציץ מרצה על זריקה במזיד, ומשום הסברא שאמרו בגמרא גיטין נד א: גברא לכפורי קא מכוין בזריקתו, ואנן ניקום וניקנסיה.
שנינו במשנה: נטמא טומאת התהום הציץ מרצה:
בעי רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן של נזיר ועושה פסח, האם הותרה לו טומאת הגוף כשנטמא בטומאת התהום, כשם שהותרה להם כשנטמאו הנזיר ועושה הפסח עצמם בטומאת התהום, או לא? ומפרשינן: מי אמרינן: כי גמירי מהלכה למשה מסיני את היתר טומאת התהום בבעלים הוא דגמירי, אבל בכהן לא גמירי.
או דילמא: בזבחא גמירי, כך נאמרה ההלכה: נזיר ופסח הציץ מרצה בהם על טומאת התהום, ואם כן: לא שנא בכהן ולא שנא בבעלים?
אמר רבא: תא שמע: דתני רבי חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד, אבל שאר טומאות הגוף ואפילו של תהום לא הותרו.
והרי:
א. טומאת "מת" למעוטי מאי (איזה טומאות באה הברייתא למעט)? וכי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ?!
ב. ובמאי עסקינן, טומאתו של מי אנו באים למעט, של הבעלים או הכהן?
אי נימא בבעלים שנטמאו בטומאת התהום דשרץ, ואנו באים למעטם מהיתר טומאת התהום?
ב. ובמאן (ובמי), בנזיר שנטמא או בעושה פסח שנטמא?
אי בנזיר שנטמא בשרץ ולענין סתירת הנזירות? הרי אי אפשר לפרש כן: כי אטו טומאה ידועה של שרץ מי מהני ביה לסתור מנינו והבאת קרבנותיו (רש"י), עד שאתה צריך למעט שלא הותר בו טומאת התהום?!
והרי, "כי ימות מת עליו" הוא דאמר רחמנא שיסתור מנינו, ולא טומאת שרץ.
אלא על כרחך לפי מה שאנו באים לפרש שבבעלים עסקינן - בעושה פסח שנטמא אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ שלא ירצה קרבנו.
והרי, אף כך אי אפשר לפרש:
כי: הניחא למאן דאמר: אין שוחטין וזורקין את הפסח, על בעלים טמאי שרץ ואף שראוי לטבול וליטהר לערב.
אם כן יש באמת לפרש, שהברייתא באה למעט, שאף טומאת התהום לא הותרה בו.
אלא למאן דאמר: שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שיכול לטבול וליטהר לערב; האיך אפשר לומר כי הברייתא ממעטת בו טומאת התהום, והרי קל וחומר הוא:
השתא טומאה ידועה דשרץ הותרה לו, טומאת התהום דשרץ לא כל שכן?!
אלא לאו בכהן - שעבודתו פסולה כשהוא טמא טומאה ידועה דשרץ - הוא שאנו ממעטים אותו מלעבוד, אף כשנטמא בטומאת התהום דשרץ.
וממילא שמע מינה: הותרה לו טומאת התהום דמת, ולפיכך הוצרכנו למעט בו טומאת התהום דשרץ; ונפשטה בעייתו של רמי בר חמא.
הזב שראה ראיה אחת, אין ראיה זו אלא כקרי בעלמא, והרי הוא טמא טומאת ערב.
ראה שתי ראיות צריך שימנה שבעה ימים נקיים מזיבה לטהרתו; וטובל "ביום" השביעי, והרי הוא "טבול יום" עד שייטהר בהערב שמש.
הזב בשבעת הימים עד שיטבול, הרי זה מטמא את משכבו ומושבו, ונעשין אב הטומאה לטמא אדם.
ראה זיבה באותן שבעת הימים הרי זה סותר מניינו, וצריך שבעה ימים אחרים נקיים:
ראה זיבה ביום השביעי אפילו לאחר שעבר מקצת היום ואפילו אחר שטבל, קיימא לן כרבנן שהרי זה סותר מניינו מן התורה, וצריך לספור שבעת ימים אחרים; והואיל וסתר מניינו, הרי הוא בטומאתו החמורה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתו. (ובסוגיא שלפנינו יתבאר, שיש תנאים החולקים על זה).
הזב בתוך שבעת הימים אינו יכול להביא קרבן פסח; וביום השביעי, הואיל ויכול לטבול ולכשיעריב שמשו יטהר לגמרי, דינו תלוי במחלוקת אם "שוחטין וזורקין על טמא שרץ"; ולאחר שיטבול שוחטין וזורקין עליו, לכולי עלמא, כשאר טבול יום.
ראה הזב שלוש ראיות, הרי זה סופר שבעה נקיים וצריך להביא כפרתו ביום השמיני; ולפיכך אינו יכול להביא קרבן פסח ביום השביעי שלו, שהרי מחוסר כפורים הוא ואסור באכילת קדשים, ואינו יכול לאכול את פסחו בערב.
אמר דחי רב יוסף: לא כאשר אמרת, שהברייתא באה למעט טומאת התהום דשרץ שאין שייך למעטה אלא בכהנים.
אלא לעולם בבעלים אנו באים למעט טומאת התהום של שאר טומאות.
ובעושה פסח שאף שאר טומאות פוסלות אותו מלשלח קרבנותיו.
אלא שאין אנו ממעטים טומאת התהום דשרץ, כיון שיכול ליטהר לערב; אלא למעוטי טומאת התהום דזיבה.
כלומר: זב בעל שתי ראיות ביום השביעי שלו  150  - שאם לא יראה היום ויסתור מנינו, אפשר לשחוט ולזרוק עליו כעל טמא שרץ, כיון שיטהר לערב - ששחטו וזרקו עליו את הפסח, ואחר כך ראה וסתר מנינו למפרע, ונמצא שלא היה ראוי להביא קרבן פסח.

 150.  לא מצאנו לרבותינו שיבארו, אם הנידון הוא דוקא לאחר הטבילה, או אף קודם הטבילה חשיבא טומאת התהום. ובסברא היה נראה שהנידון הוא לאחר הטבילה בלבד; אלא שרש"י כתב: "כגון זב בשביעי שלו, דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל מה שמנה ספק לא יראה, והרי הוא כטמא שרץ דחזי לאורתא, והויא לה טומאת התהום ופסלה ביה". הרי משמע מרש"י דמיירי אף קודם טבילה: א. מדלא הזכיר טבילה (וראה במאירי, שלא הזכיר כאן טבילה; ולקמן גבי שומרת יום הזכיר טבילה). ב. מדקאמר רש"י: "והרי הוא כטמא שרץ" שהוא תלוי במחלוקת אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ", ולא אמר: והרי הוא כ"טבול יום" שלכולי עלמא שוחטין וזורקין עליו (ראה לקמן צ א), הרי משמע דאיירי אף קודם טבילה.
וטומאה זו שלמפרע - "טומאת התהום" היא, כיון שלא היתה טומאה זו ידועה לשום אדם, כי מי ידע שיסתור מנינו.
ובאה הברייתא למעט, שאף שלא נודעה טומאתו, וטומאת התהום היא, מכל מקום אין הציץ מרצה, כיון שאינה טומאת מת.
ותמהינן עלה: וכי אטו טומאת התהום דזיבה לא מרצה?!
והתניא:
לפי מה דקיימא לו כרבנן, ובמקצת הדברים נחלקו תנאים בסוגייתנו:
אשה שראתה דם הרי היא "נדה", וטמאה שבעת ימים, וטובלת לאחריהם וטהורה.
לאחר שבעה ימים מתחילת ראייתה, הרי היא עומדת בי"א ימי זיבה; וכך הוא דינה באותן הימים:
ראתה בימים אלא שלוש ראיות בשלשה ימים רצופים זה אחר זה, הרי היא "זבה גדולה"; וסופרת שבעת ימים נקיים כזב; וביום השמיני מביאה את קרבנותיה.
ראתה יום אחד, הרי זו "זבה קטנה", וצריכה להיות "שומרת יום כנגד יום", כלומר: צריכה שתספור יום אחד נקי בלבד; וטובלת ביום השימור ונטהרת בהערב שמש:
בין זבה קטנה ובין זבה גדולה קודם שטבלו, הרי הן מטמאין משכב ומושב כזב.
שומרת יום כנגד יום שראתה דם לאחר שעבר מקצת יום השימור שלה, ואפילו אחר שטבלה, הואיל ולא היה כל יום השימור נקי, צריכה היא שתשמור יום אחר מחמת ראייתה הקודמת (כזב וזבה שראו באמצע מניינם או ביום השביעי), ולפיכך, הרי היא בטומאתה לטמא משכב ומושב למפרע משעת טבילתה.

דרשני המקוצר[עריכה]