פרשני:בבלי:פסחים קו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קו ב

חברותא[עריכה]

אמר רב ברונא אמר רב:  הנוטל ידיו בליל שבת קודם הסעודה, שוב לא יקדש בעצמו, אלא ישמע קידוש מאחר.
כי הקידוש הוי הפסק בין הנטילה לסעודה, דהוי כהיסח הדעת,  1  ויצטרך ליטול ידיו שוב.

 1.  ורב לטעמיה דאמר (לעיל ק, ב) יש קידוש שלא במקום סעודה ולא שייך הקידוש לסעודה הלכך הוי הפסק אבל לשמואל דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה הוי קידוש אתחלתא דסעודה ולא הוי הפסק. רא"ש סי' ט"ז.
אלא, ישמע קידוש מאדם אחר, וישתה, דזה לא הוי היסח הדעת הואיל ואינו מברך בעצמו  2  (ואף אם ירצה ליטול ידיו שוב, אין לו לקדש, שהרי הברכה הראשונה שבירך על נטילת ידים תהא לבטלה). ועל כן יש לנהוג לכתחילה שקודם יקדש, ואח"כ יטול ידיו.  3 

 2.  כ"כ הרשד"ם. ומרש"י משמע שאין חילוק לגבי היסח הדעת בין מקדש בעצמו לשומע מפי אחרים ואין לו עצה אלא לקדש וליטול ידיו שוב. "ולא יקדש" היינו לא יקדש ויאכל על סמך נטילה ראשונה אלא יטול עוד הפעם. חזו"א או"ח סי' כ"ה סק"ח.   3.  כ"כ רש"י והרשב"ם, ובראשונים נאמרו פירושים אחרים בטעמו של רב ברונא. א. שיטת תו' עיין בהערה 4. ב. משום דמיחזי כנוטל ידיו לפירות (היינו ליין של קידוש) ואמרו (חולין קו, א) שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. תוד"ה הנוטל. (ודחיית רב יצחק מתפרשת כמו לר"ת בהערה 4 או כמו שכתבו תו' אליבא דרשב"ם בהערה 5). ג. דכיון דאין נוטלין ידים לפירות גלי אדעתיה דחביבא ליה הפת. ורב ברונא סבר שאין מקדשין על הפת כלל. הלכך לא יקדש כלל, שעל הפת א"א לקדש, ועל היין נמי לא יקדש שנמצא מקדש על שאינו חביב. אלא אחרים יקדשו בשבילו. ודחה רב יצחק שהרי רב היה מקדש על הפת כשהיה חביב לו ואף זה שנטל ידיו קודם קידוש יש לו עיצה שיקדש על הפת. ר"ן בדעת הרי"ף והרמב"ם. ד. דרב לטעמיה דאמר לקמן טעם אינו מקדש, ואף זה שנטל ידיו גילה דעתו שחפץ לאכילה וזלזל בקידוש היום והוה ליה כאילו טעם, ולא יקדש הוא אלא אחרים מקדשים לו. והקשה רב יצחק שכיון שאפשר לקדש על הפת אין זה זלזול בקידוש היום ויכול לקדש אף על היין. בעל המאור.
אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי עדיין לא נח נפשיה דרב, וכבר שכחנינהו לשמעתתיה!
דהא זימנין סגיאין פעמים רבות הוה קאימנא קמיה דרב.
זימנין דחביבא עליה ריפתא, כשהיה רעב והיתה חביבה עליו הפת הוה מקדש אריפתא.  4 

 4.  רש"י והרשב"ם. וכתבו התו' שאין להקשות עליהם שהרי הבדלה ודאי אין עושין על הפת כדמוכח לקמן (קז, א) דאמימר בת טוות שלפי שלא היה לו יין לן מבלי לאכול כלום. וא"כ כל שכן שאין מקדשין על הפת שהרי קידוש חמור מהבדלה כדאמרינן לעיל (קה, א) שהשבת קובעת לקידוש ולא להבדלה. ותירצו שיש טעם בקידוש שכיון שמצוה לסעוד סעודת שבת שייך לומר שהקידוש יהא על הפת אבל הבדלה אין ענינה אצל פת אלא דוקא על היין ששייך בכל דבר הודאה ושירה. תוד"ה מקדש. והרא"ש כתב דהא דשבת קובעת לקידוש ולא להבדלה אינה משום חומרא דקידוש אלא שדין הוא שתקבע לקידוש שזה כבוד השבת שלא יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת אבל הבדלה אינה כבוד שבת שיצטרך להפסיק סעודתו כדי להבדיל. וכתבו בתו' שמ"מ נראה לר"ת שאין מקדשין על הפת כלל. וביאור הסוגיא הוא כך שרב ברונא אמר בשם רב שהנוטל ידיו לא יקדש משום דרב סובר שיש קידוש שלא במקום סעודה ועל כן יש לחשוש שמא אחר הקידוש יפליג ויצא לחוץ ונמצא מפסיק בין נטילת ידים לסעודה. ואמר להו רב יצחק שרב לפעמים כשהיה חביב עליו ריפתא היה מקדש אריפתא כלומר היה מקדש על היין על דעת לאכול מיד הריפתא ואז היה נוטל ידיו קודם קידוש ולא חשש שמא יפליג ויצא לחוץ. וכשהיה חביב עליו יין היה מקדש אחמרא כלומר שלא אכל מיד שהרי רב סובר יש קידוש שלא במקום סעודה.
זימנין דחביבא ליה חמרא, שהיה צמא והיה חביב עליו אז היין, הוה מקדש אחמרא.
וכשהיה מקדש על הפת, הרי בודאי נטל ידיו לפני הקידוש, ובכל זאת לא הוי הקידוש הפסק בין הנטילה לאכילה,  5  ולא כפי שאמר רב ברונא בשם רב שהקידוש הוי הפסק.  6 

 5.  הרשב"ם. והתו' הקשו על זה דמאי ראיה מפת ליין דקידוש על הפת ודאי לא הוי הפסק שהואיל והוא שייך לפת הוי כמו "גביל לתורי" (תנו מאכל לבהמות) דלא הוי הפסק משא"כ בקידוש על היין שהוא הפסק בין נטילה לאכילה. ותירצו שרב לפעמים היה דעתו לקדש על ריפתא והיה נוטל ידיו קודם ולפעמים היה נמלך לאחר מכן והיה מקדש על היין והיה סומך על אותה נטילה. תוד"ה מקדש. (עפ"י השפת אמת).   6.  וכן הלכה שמי שנטל ידיו קודם הקידוש אי"צ לחזור וליטול אחר קידוש. ומכל מקום לכתחילה צריך ליטול ידיו קודם קידוש שהרי שנינו במסכת ברכות (נא, ב) בית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים. רשב"ם. והקשה ע"ז הר"ן שהרי בגמ' אמרו שרב נהג כן לכתחילה שנטל ידיו קודם קידוש כשקידש על הפת ואין לומר דקידוש על הפת שאני שהרי הרשב"ם הוכיח מהגמ' שאין חילוק בין קידוש על הפת לקידוש על היין. ותירץ שמשום חביבות הפת היה עושה כן אף על פי שלא מקיים מצות נטילה מן המובחר, ומ"מ למדו מזה בגמ' שגם המקדש על היין עכ"פ לא הוי היסח הדעת בדיעבד. והתו' כתבו שמותר אף לכתחילה ליטול ידיו קודם קידוש ומזיגה שאני שעושין אותה במים חמים וצריכה דקדוק שלא יוסיף ולא יגרע והוי היסח הדעת יותר מקידוש. ור"ת מחלק דהתם במזיגה איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה יבוא לעסוק בדברים אחרים ולא יאכל לאלתר אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהרי השלחן ערוך לאכול מיד. תוד"ה זימנין.
אמר רב הונא אמר רב: טעם, מי שאכל בליל שבת לפני קידוש - שוב אינו מקדש בלילה, אלא ימתין עד למחר, ויקדש לפני הסעודה.  7 

 7.  רש"י ורשב"ם. והראב"ד סובר שאינו מקדש כלל שהקשה וכי משום שעבר וטעם לא יקדש מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. ותירץ שלא יקדש הוא מפני שנראה כמבזה את המצוה אבל אחרים מקדשין לו. הובא במהר"ם חלאוה.
בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא: טעם קודם הבדלה - מהו שיבדיל? האם יכול עדיין להבדיל הערב או שמא הוא צריך להמתין עד למחר, ויבדיל קודם האכילה?
אמר ליה רב הונא: אני אומר: טעם - מבדיל! שאעפ"י שלגבי קידוש אני אומר: "טעם - אינו מקדש", אבל בהבדלה אין להחמיר כל כך.
ורב אסי אמר: טעם - אינו מבדיל!
רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי. אישתלי שכח רב ירמיה וטעים מידי קודם הבדלה.  8  ובכל זאת הבו ליה כסא, ואבדיל. נתן לו רב אסי כוס והבדיל עליו.

 8.  אין להקשות ממה שאמרו "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן", שיש הבדל בין אם המאכל בעצמו אסור לכאן שהמאכל בעצמו מותר אלא שהשעה אסורה. תוד"ה אישתלי. ובאחרונים ביארו כוונת התו' שבאופן שהמאכל בעצמו מותר אין זה איסור חפצא אלא איסור גברא.
אמרה לי דביתהו, אשתו של רב אסי, לרב אסי: והא מר - לא עביד הכי! שהרי אתה סובר שהטועם אינו מבדיל?! אמר לה רב אסי: שבקיה, הניחו לרב ירמיה בר אבא, שהוא כרביה סבירא ליה! כרב, שהוא רבו, הסובר "טעם מבדיל". שהרי רב הונא, שאמר לעיל "טעם מבדיל" משמיה דרב אמר כן.
אמר רב יוסף אמר שמואל: טעם - אינו מקדש. טעם - אינו מבדיל.
ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל: טעם - מקדש. וטעם - מבדיל.

דרשני המקוצר[עריכה]