פרשני:בבלי:יומא מב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא מב ב

חברותא[עריכה]

שהרי "למשמרת למי נדה" כתיב בענין המים שנתנו את אפר הפרה לתוכם (שם פסוק ט). ו"משמרת" פירושה שימור, ומשמע שצריכים שימור עד שיזה מהם.  1 

 1.  עיין תוספות ישנים. ויש לדון בדעת רש"י, האם ההזאה עצמה גם היא נפסלת בהיסח הדעת. או שכוונת רש"י לומר שהיסח הדעת פוסל עד ההזאה, ולא עד בכלל. והיינו שרק עד הקידוש היסח הדעת פוסל. ועיין לעיל יד א בתוספות ישנים (ד"ה רש"י גריס). והשיח יצחק מפרש שם שרש"י מודה שמלאכה שלא בגוף הפרה אינה פוסלת בהזאה (עיין שם). והרמב"ם כתב (בתחילת פרק ז מהלכות פרה): "המלאכה פוסלת במים קודם שיתקדשו. ואינה פוסלת בהזייה". וכן דעת תוספות ישנים שם.
אלא צריך לומר, שהפסוקים בשחיטה ושריפה באו למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפת הפרה. דמלאכות הללו - לאו גופה דפרה נינהו, שאינן מלאכות בפרה עצמה. ולכן אין היסח הדעת פוסל בהם.  2 

 2.  וכן אינם מלאכה במים. ולכן לא נאמר בהם הפסוק "למשמרת למי נדה".
ועתה הגמרא מביאה עוד אמוראים שנחלקו בשחיטת פרה אדומה בזר:
איתמר: שחיטת פרה אדומה בזר:
רבי אמי אמר כשרה (כשמואל), ורבי יצחק נפחא אמר פסולה (כרב), ועולא אמר כשרה.
ואמרי לה (ואחרים אומרים) שעולא אמר פסולה.
מתיב רבי יהושע בר אבא קושיא על הסוברים ששחיטת פרה בזר כשרה, לסיועיה לרב כדי להוכיח כשיטת רב (ששחיטת פרה בזר פסולה):
הזאת מי פרה אדומה  3  אינה כשרה אלא כשהמזה היה איש, אבל הזאת האשה פסולה. שנאמר (במדבר יט יח) "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, והיזה". ודרשו חכמים: "איש" ולא אשה.

 3.  אחרי שקידשו את מי הפרה (על ידי עירוב המים והאפר) היו מזים ממנה על טמא מת ביום השלישי וביום השביעי (במדבר יט, יב יט).
ואין ההזאה כשרה אלא ביום, אבל לא בלילה, שנאמר (במדבר יט): "הוא יתחטא בו ביום השלישי".
ושנו בברייתא: אין לי אלא הזאת מימיה של פרה אדומה שאין כשרין באשה כבאיש, שדוקא באיש הם כשרים, ואין כשרין אלא ביום ולא בלילה.
מנין לרבות את שחיטתה של הפרה, וקבלת דמה בכלי, והזאת דמה לפני שריפתה שבע פעמים אל מול אהל מועד, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך השריפה.
מנין שכל העבודות הללו דינן כמו הזאת מימיה, ואינם כשרים אלא ביום?  4 

 4.  אבל הברייתא אינה שואלת מנין שאינם כשרים באשה, מפני שאין צריך לימוד מיוחד לזה. שבכל העבודות הללו הוזכר אלעזר או כהן (ואשה פסולה בעבודות כהונה). רש"י. ותוספות ישנים מחקו מתחילת הברייתא: (אין לי אלא) "שאין כשרים באשה כבאיש", מפני ששאלת הברייתא אינה שייכת בזה, כפי שפירש רש"י. וכן הגירסא בר"ח.
תלמוד לומר לכך נאמר בענין פרה אדומה: "תורה" ("זאת חוקת התורה". שם פסוק ב). ללמדנו, שיש תורה אחת (דין אחד) לכל עבודותיה. וכשם שהזאת מימיה פסולה בלילה, כך שאר העבודות פסולות בלילה.
יכול, שאני מרבה מהמילה "תורה" אף עבודות נוספות שנאמרו בפרה אדומה, כגון: אסיפת אפרה, ומילוי מים מן הכלי, וקידוש נתינת האפר במים,  5  שגם הם פסולים בלילה!?

 5.  עיין לעיל מא א הערה 22 שהתבאר שם אם היה נותן את האפר למים או להיפך.
תלמוד לומר, לכך נאמר בענין פרה אדומה "זאת חקת התורה" - שיש לקיים את הכתוב בפרשה זאת כמו שהוא, ולא להוסיף הלכות שלא נאמרו בו. למעט את אסיפת האפר, ומילוי המים והקידוש, שאינם פסולים בלילה.
ומה ראית לרבות מהמילה "תורה" את אלו (שחיטתה, קבלת דמה, הזאת דמה, שריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת) שפסולים בלילה, ולהוציא, למעט מהמילה "זאת" את אלו, אסיפת אפרה, מילוי מים, וקידוש? ומדוע שלא נאמר להיפך?
אחר שריבה הכתוב "תורה", ומיעט "זאת", ולא פירש מה הוא בא לרבות, ומה למעט, עלינו לדון בדבר מדעתנו.
אמרת: הרי אנו למדין את העבודות כולן, שיהיו פסולות בלילה, מהזאת מימיה של פרה אדומה, שנאמר בה בפירוש שפסולה בלילה.
ועלינו לראות אילו עבודות דומות יותר להזאה, ואותן נרבה מ"תורה". ואילו מן העבודות אינן דומות כל כך להזאה, ואותן נמעט מ"זאת".
מה, כמו הזאת מימיה של פרה אדומה שאינן כשרין באשה כבאיש, ואין כשרין אלא ביום.
אף אני אביא, שחיטתה, וקבלת דמה, והזאת דמה, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שהואיל ואין הן כשרין באשה כבאיש, הרי הם דומים בכך להזאת מימיה, ולכן גם הם אין כשרין אלא ביום.
ומוציא אני את אסיפת אפרה, ומילוי מים, וקידוש. שכל אלו, הואיל וכשרין באשה כבאיש, אין הם דומים להזאת מימיה של פרה בענין זה. ולכן אנו ממעטים אותם, שהם כשרין נמי ביום ובלילה.  6 

 6.  כתב הריטב"א: דוקא מפני שנאמר מיעוט "זאת" אנו ממעטים את אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש. אבל אילו לא נאמר "זאת", הייתי לומד לרבות הכל מהזאה שאינה כשרה אלא ביום. אלא מאחר שנאמר ריבוי ומיעוט, אנו מרבים את מה שדומה להזאה, וממעטים את מה שאינו דומה לה כל כך.
עד כאן דברי הברייתא שהביא רבי יהושע בר אבא כדי לסתור את דברי שמואל, הסובר ששחיטת הפרה כשרה בזר. ועתה הגמרא מבררת מנין שהברייתא סותרת את דברי שמואל:
והוינן בה: והאי, מאי תיובתא - מה היא הסתירה לדברי שמואל מהברייתא הזאת? אילימא, אם נאמר שהוכחתו של רבי יהושע בר אבא היא מכך דפסולין עבודות השחיטה וקבלת דמה וכדומה באשה, ומכאן ראיה שהם פסולין נמי בזר (מפני שכל מקום שזר כשר גם האשה כשרה. וכאן שאשה פסולה על כרחך גם זר פסול).
אין זו הוכחה.
שהרי הזאת מימיה תוכיח, שפסולין באשה ואף על פי כן כשרים בזר.  7  והוא הדין בשחיטתה, שאף על פי שפסולה באשה, היא כשרה בזר!

 7.  כדלהלן מג א. פרה יב י.
אמר אביי: היינו תיובתיה, כך התכוין רבי יהושע בר אבא להקשות מהברייתא על דברי שמואל:
הרי בברייתא מבואר שאנו יודעים ששחיטת הפרה וקבלת דמה וכדומה פסולים באשה (מהפסוקים המפורשים בענינם, ואין צורך ללמוד דבר זה מהזאת מימיה)  8 . ובאמת אשה מאי טעמא, מנין ידענו שאשה פסולה בשחיטה? הרי זה משום שנאמר בשחיטת הפרה: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ושחט אותה לפניו". ואנו לומדים שדוקא "אלעזר" כשר לשחוט, ולא אשה.  9 

 8.  הברייתא אמרה: "הואיל ואין כשרים באשה כבאיש, (לכן) אין כשרים אלא ביום". ומשמע שידענו ממקום אחר שאינם כשרים באשה כבאיש. ולא הוצרכנו ללמוד מהזאת מימיה אלא לענין שאין כשרים אלא ביום.   9.  הגמרא מבארת כאן רק לענין שחיטה, ובשאר הדברים (קבלת הדם, הזאה, שריפה, השלכת עץ ארז וכו') נאמר "כהן" או "אלעזר", כפי שפירש רש"י לעיל (ד"ה מנין לרבות).
ומכאן ראיה לרב, שפירש את הכתוב "ושחט אותה לפניו", שאלעזר עצמו הוא השוחט.
כי לדעת שמואל, שזר היה שוחט ואלעזר היה רואה, לא נאמר בתורה שהשוחט הוא אלעזר. ואין לנו למעט אשה בשחיטת הפרה.
ומאחר שהפסוק "ושחט אותה" מדבר על אלעזר, כדעת רב, והברייתא למדה מכאן - "אלעזר ולא אשה". הוא הדין לענין זר נמי נדרוש: דוקא אלעזר, ולא זר! כדעת רב, ושלא כדברי שמואל.
ואגב שהגמרא דנה מי הם הכשרים בשחיטת פרה אדומה. היא מביאה מימרא של עולא, לענין כל העבודות שנעשו בפרה אדומה, מי הוא הכשר לעשותן:
אמר עולא: כשנדקדק בכל הפרשה של הפרה האדומה, נמצא כי הפרשה הזאת כולה, "משמע - מוציא מיד משמע".
והיינו, שאין לפרש את כל עניניה באופן שוה, לפי סדר העבודות המוזכרות בה.
אלא, מקצת המקראות יש לפרש באופן שמשמעות המקרא בעבודה מסוימת באה לשנות ממשמעות המקרא בעבודה הקודמת.
כלומר, הפסוק בא לשנות את הדין שבעבודה זו, מהדין הנוהג בעבודה שקדמה לו.  10 .

 10.  התורה באה ללמדנו שדין עבודה אחת שונה מדין העבודה שקדמה לה, לענין האנשים שכשרים לעשותה. רבנו אליקים.
ואילו את מקצת המקראות נצטרך לפרש באופן ש"משמע - ממילא".
משמעות המקרא המדבר בעבודה אחת היא זהה למה שנאמר במקרא שלפניו (בעבודה שקדמה לו).
והיינו, שאפשר לדעת דבר זה ממילא, גם בלי שהפסוק יפרש זאת בפירוש.  11 

 11.  במקצת מהמקומות שמשמע ממילא (כלומר, שאנו יכולים לדעת מעצמנו שהעבודה הזאת נעשית באלו שכשרים לעבודה שלפניה), התורה חזרה וכתבה שוב מי הוא הכשר לעבודה. ועולא דורש להלן מה בא הפסוק ללמדנו בזה (אבל במקומות שהתורה לא חזרה וכתבה מי הוא הכשר לעשותן, עולא לא מבאר בזה להלן שכוונת התורה "משמע ממילא", כי פשוט שכך הדבר. אלא אם כן יש שינוי בלשון הכתוב). ומלשון ר"ח כאן ובסוף הסוגיא מג ב נראה שלא גרס "ומשמע ממילא" כלל.
ועולא מסדר את הדרשות שיש ללמוד בסדר עבודות פרה אדומה. ומהסדר של דרשותיו יש ללמוד איזה פסוק מוציא מכלל חבירו, ואיזה "משמע ממילא".  12 

 12.  והרי מקצת הפסוקים בפרשת פרה אדומה (במדבר יט): (ב) ויקחו אליך פרה אדומה. (ג) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, והוציא אותה אל מחוץ למחנה, ושחט אותה לפניו. (ד) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים. (ה) ושרף את הפרה לעיניו את עורה, ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף. (ו) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת, והשליך אל תוך שריפת הפרה. (ז) וכבס בגדיו הכהן, ורחץ בשרו במים, ואחר יבא על המחנה, וטמא הכהן עד הערב. (ט) ואסף איש טהור את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה במקום טהור. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. (יז) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי. (יט) והזה הטהור על הטמא.
א. נאמר בפרשת פרה אדומה (במדבר יט ב): "ויקחו אליך פרה אדומה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן".
המילה "אותה" מיותרת היא. ודרשו ממנה חכמים: דוקא "אותה", את הפרה האדומה הראשונה שעשו בני ישראל במדבר, תתנו לאלעזר שהוא סגן הכהן הגדול שהוא יעשה את עבודותיה. ולא לדורות. שאת הפרות שיעשו דורות אחרים לא תתנו לאלעזר (דהיינו, הסגן), אלא לכהן אחר.
ונחלקו תנאים  13  מי הוא אותו כהן אחר שנותנים לו פרה אדומה לדורות:

 13.  הריטב"א העיר על לשון הגמרא, שזו מחלוקת תנאים, אף על פי שהגמרא להלן מבארת את המחלוקת בלשון "איכא דאמרי", ובדרך כלל לשון זו נאמרה על מחלוקת אמוראים. וכן הביאו תוספות ישנים ותוספות רא"ש מהספרי ומהמשנה במסכת פרה (ד א) שנחלקו בזה תנאים.
איכא דאמרי - לדורות דוקא בכהן גדול, ולא בסגנו.
ואיכא דאמרי - לדורות אפילו בכהן הדיוט, ואין צריך סגן.  14 

 14.  וכל שכן שכהן גדול או סגן כשרים. שיח יצחק. וכן משמע בריטב"א (השיח יצחק מביא שמדברי המזרחי והסמ"ג נראה שכהן גדול פסול. ודחה זאת השיח יצחק על פי הספרי).
ומבארינן את טעם שתי הדעות:
בשלמא למאן דאמר "לדורות - בכהן הדיוט" טעמו שפיר.
כי מאחר שהתורה אמרה בפרה הראשונה שעשו במדבר "ונתתם אותה לאלעזר", ממילא בשאר הדורות, שלא נאמר בתורה בפירוש שנותנים לכהן הגדול או לסגנו, כל הכהנים כשרים בה.
אלא למאן דאמר "לדורות דוקא בכהן גדול"
- מנא ליה!? מנין לו לומר שהתורה לא הכשירה לדורות את שאר הכהנים?
ומתרצינן: התנא הסובר שלדורות דוקא בכהן גדול, גמר - למד זאת מרבותיו שיש לדרוש גזירה שוה "חוקה - חוקה" מיום הכיפורים.
(שלומדים את דין עבודות פרה אדומה מדין עבודת יום הכיפורים, מפני שבשניהם נאמר "חוקה").
וכשם שעבודות יום הכיפורים נעשות דוקא על ידי כהן גדול, כך גם עבודותיה של פרה אדומה נעשות דוקא בכהן גדול.  15 

 15.  להלן בגמרא מבואר שיש עבודות בפרה אדומה שכשרות בכהן הדיוט. וצריך לומר שהגזירה שוה מלמדת אותנו רק על עבודות שהוזכר בהם "אלעזר". כי מאחר שהתורה מיעטה שלדורות אינם נעשים באלעזר לכן אנו למדים בגזרה שוה שנעשו בכהן גדול (אבל עבודות שהוזכר בהם כהן הדיוט ואין בהם מיעוט לדורות, אין לומדים אותם בגזרה שוה). וכתב הריטב"א שהתנא הסובר שלדורות נעשתה בכהן הדיוט, לא למד מרבותיו "חקה" "חקה" לגזרה שוה. או, שהתנא כן למד גזירה שוה מרבותיו (וכמו שמשמע להלן שלומדים לדברי הכל בגזרה שוה שצריך בגדי כהונה), אך הוא סובר שהיות והכתוב סתם את דבריו הרי זה כאילו נאמר בפירוש כהן הדיוט (ואין ללמוד מהגזרה שוה נגד מה שמפורש בכתוב).
ב. עולא ממשיך לדרוש את המקרא בסדר עבודת יום הכיפורים:
"והוציא אותה אל מחוץ למחנה".
גם כאן המילה "אותה" מיותרת. לומר שיוציא אותה בלבד, שלא יוציא פרה אחרת עמה.
כדתנן כמו ששנינו במסכת פרה (ג ז):
אם לא היתה הפרה האדומה רוצה לצאת מן המחנה, אין מוציאין עמה פרה שחורה (על מנת שתצא הפרה האדומה יחד איתה  16 ), כדי שלא יאמרו הרואים פרה שחורה שחטו.

 16.  אסור לקשור את הפרה בחבל ולמשכה, משום שנאמר (שם) "אשר לא עלה עליה עול". ומכאן למדו שהפרה נפסלת אם עשה בה מלאכה שלא לצרכה (עיין פרה ב ג). משנה אחרונה. ומה שהוזכר בגמרא פרה שחורה לאו דוקא הוא. אלא הכוונה פרה שאינה אדומה (רבינו אליקים).
וכן אין מוציאין עמה פרה אדומה נוספת, כדי שלא יאמרו הרואים שתים (שתי פרות) שח טו.
רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אין הטעם שנתן תנא קמא נכון.
אלא, זה שאסור מן התורה להוציא פרה אחרת עמה, הוא משום שנאמר "והוציא אותה", ומשמע שיוציא רק אותה לבדה.
ומקשינן: ותנא קמא - הא כתיב "אותה"!? ומשמע אותה לבדה, ומדוע הוצרך תנא קמא לאסור דבר זה משום גזירת חכמים?
ומתרצינן: מאן תנא קמא מיהו תנא קמא שבמשנה? - רבי שמעון הוא, דדריש טעמיה דקרא, שהוא דורש טעמים לדברים שלמדנו בתורה בפירוש. וגם הוא מודה שאיסור זה הוא מן התורה.  17 

 17.  רבי שמעון וחכמים נחלקו במסכת בבא מציעא (קטו א) בענין איסור "לא תחבול בגד אלמנה" (שאסור לקחת בגד אלמנה למשכון). רבי שמעון סובר שדוקא אלמנה עניה אין ממשכנים אותה, אבל עשירה ממשכנים. לפי שהוא דורש את טעם הדבר, שכאשר אתה מחזיר לה את המשכון מדי ערב, וחוזר ונוטלו מידי בקר אתה גורם להשיאה שם רע בשכנותיה (וזה שייך רק באלמנה עניה שחייב להחזיר לה את המשכון כל יום. אבל בעשירה אינו חייב להחזיר לה את המשכון כל יום). ודעת חכמים שאין לחלק בין עניה לעשירה, מפני שהפסוק לא חילק בזה. על פי רש"י. הריטב"א מבאר, שלדברי הכל יש לתת טעם למה שנאמר בתורה. אלא חכמים ורבי שמעון נחלקו האם קובעים את הדין על פי הטעם שדורשים לכתוב. דעת רבי שמעון שהטעם קובע את הדין. אך חכמים סוברים, שמאחר שהתורה הזכירה את הדין סתם. אין מבטלים ממנו כלום מחמת הטעם, משום דלא פלוג רחמנא (שהתורה לא חילקה).
מאי בינייהו - מה ההבדל בהלכה למעשה ביניהם?

דרשני המקוצר[עריכה]