פרשני:בבלי:ביצה ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה ט ב

חברותא[עריכה]

ועתה מביאה הגמרא ברייתא המבארת את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל באופן אחר:
מתניתין המעמידה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהולכת הסולם - דלא כי האי תנא.
דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמוליכין את הסולם משובך לשובך ביום טוב ליטול גוזלים לצורך יום טוב.
לא נחלקו אלא בנידון אם מותר להחזיר אותו למקום שנטלוהו משם, שהחזרה זו אינה צורך יום טוב.
שבית שמאי אומרים: אין מחזירין.
ובית הלל אומרים: אף מחזירין.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שלדברי הכל מוליכים את הסולם - בסולם של שובך, שניכר עליו שהוא מוליכו לצורך נטילת גוזלות.
אבל בסולם גדול של עליה - דברי הכל אסור להוליכו, לפי שיחשדוהו שמוליכו לטוח גגו  1 ,  2 .

 1.  בשיטה מקובצת כתב שלדעת רבי יהודה, בין בית שמאי ובין בית הלל אוסרים אפילו הולכת סולם של עליה לשובך, וכל שכן החזרתו. ונחלקו רק בסולם שובך להחזירו, אבל להוליכו לכולי עלמא מותר. וביאר, שאין לומר שרק חזרה נאסרה משום טורח, אבל הולכה מותר, כי אם כן, היה ראוי לאסור גם החזרת סולם של שובך, וכיון שמצינו כי רק סולם של עליה אסור, בהכרח שהטעם משום שנראה כמוליך להטיח גגו, ואם כן גם ההולכה אסורה. ובראש יוסף דייק כך מדברי רש"י, שציטט מהגמרא את הלשון "אבל של עליה אסור", והשמיט תיבות "דברי הכל", ומשמע שבית הלל אוסרין אף להוליך סולם של עליה, ועיין במהר"ם שי"ף ובחזון יחזקאל דייק לשון התוספתא (פ"א ה"ה) "רבי יהודה אומר וכו' אבל בסולם של עליה אסור לטלטל אפילו בעליה", מלשון "טלטול" משמע שהוא משום טלטול מוקצה וכהרמב"ם. ואם כן אף הולכה אסורה. והמגיד משנה (פכ"ו משבת ה"ז) העלה ממסקנת הגמרא, כי לתנא קמא אסור אפילו להטות סולם של עליה.   2.  בעל המאור פסק כרבי יהודה שאסור להוליך סולם של עליה אפילו ברשות היחיד. ולכאורה תמוה, שהרי פסק כלישנא בתרא לעיל דנחלקו רק ברשות היחיד ואילו ברשות הרבים לכולי עלמא אסור להוליך סולם, וכבר הערנו (בעמוד א' הערה 11) שללשון זו אין לחלק בין סולם של שובך או עליה, כי טעם ההיתר שברשות היחיד לא רואים קיים בשניהם. וצ"ע.
רבי דוסא אומר: מטהו את ראש הסולם (שסוגו יבואר בגמרא) מחלון אחד בשובך לחלון אחר באותו השובך.
אחרים אומרים משום רבי דוסא: אם אין ראש הסולם מגיע לחלון השני על ידי הטוה, אף מדדין בו, מזיזים את רגליו של הסולם מעט מעט, מחלון לחלון, באותו השובך.
בני רבי חייא נפוק לקרייתא, לכפרים, לראות את השדות שלהם.
כי אתו, כשחזרו, אמר להו רבי חייא אבוהון: כלום מעשה שהייתם צריכים להורות בו הלכה - בא לידכם?
אמרו לו: מעשה בהולכת סולם של עליה כדי ליטול גוזלות מהשובך בא לידינו, ששאלו אותנו מה דינו - והתרנוהו!  3 

 3.  ברש"י משמע שבני רבי חייא התירו הולכת סולם של עליה, ולא חזרה. וביאר המהרש"א, כי אף שבית הלל התירו אפילו חזרה, לדעת רבי שמעון בן אלעזר מכל מקום הלכה כמתניתין, שלא נחלקו בחזרה, ולא התירו אלא הולכה. (ועיין מהר"ם). ולדבריו תמוה, איך הוכיחו בני רבי חייא מברייתא שמותר להוליך סולם של עליה, והרי כל הטעם להתיר בסולם של עליה, הוא מפני שאין חשש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, וכך הוכיחו מהברייתא שהתירה אף חזרה. אולם אם סברו כתנא דמתניתין שאסור להחזיר, והיינו דחיישינן שיאמרו להטיח גגו הוא צריך, וכל היתר ההולכה הוא לצורך שמחת יו"ט, אם כן אינם יכולין להוכיח מהברייתא להתיר סולם של עליה. כי שמחת יו"ט שייכת רק בסולם של שובך שנוטל בו אפרוחים. ובספר שושנת יעקב יישב קושיא זאת על פי דרכו בסוגיין. עיין שם. אמנם כל דברי המהרש"א נצרכים רק לפי ביאור רש"י שתנא קמא הוא רבי שמעון בן אלעזר בברייתא. אך המאירי נקט דרבי יהודה קאי על דברי תנא קמא דמתניתין. ואם כן יש לומר שבני רבי חייא למדו מתנא קמא דמתניתין שרק הולכה התירו ולא חזרה. ועיין בשטמ"ק שבני רבי חייא הבינו כי לתנא קמא נחלקו בית שמאי ובית הלל בסולם של עליה בחזרה, וכולי עלמא התירו להוליכו. ובמה שכתב רש"י כי תנא קמא בברייתא סובר שבית שמאי מתירין להוליך סולם של עליה. נחלק עליו רבינו חננאל ונקט שרק בית הלל התירו להוליכו, ובני רבי חייא נקטו להלכה כבית הלל.
אמר להם: צאו ושובו לשם, ואסרו להם את מה שהתרתם להם בטעות.
ומסבירה הגמרא את טעותם.
אינהו סבור, מדקא אמר רבי יהודה בברייתא שבסולם של עליה לא פליגי בית שמאי ובית הלל ולדברי הכל הוא אסור. מכלל, דתנא קמא סבר שכן פליגי בית הלל, והתירו החזרת סולם של עליה (ומודים הם לבית שמאי שהוא מותר בהולכה), ולכן פסקו הלכה כבית הלל שמותר להוליך ואפילו להחזיר, אפילו סולם של עליה.
ולא היא!
כי רבי יהודה אינו חולק, אלא טעמיה דתנא קמא קא מפרש - שאין להתיר הולכת סולם של עליה.
ומוכיחה הגמרא: ממאי אתה למד שבהכרח רבי יהודה אינו חולק על תנא קמא, אלא בא לפרש שתנא קמא אינו מתיר סולם של עליה?
מדקתני בדברי תנא קמא: מוליכין את הסולם משובך לשובך, ובהכרח שמשמעות הסולם הזה היא סולם המיוחד לשובך.
כי, ואי סלקא דעתך בסולם של עליה פליגי, ובית הלל מתירים אפילו אותו, הרי האי, זה שנקט התנא בלשונו "מוליכין את הסולם משובך לשובך" הוא לשון תמוה, כי משמעותו להתיר רק הולכת סולם של שובך.
והרי "מוליכין את הסולם של העליה לשובך" - מבעי ליה לתנא קמא לומר בו! אלא, לאו, הכי קאמר תנא קמא: רק סולם של שובך - אין, מוליכין אותו. אבל סולם של עליה - לא מוליכין אותו כלל, ואפילו לשובך. ומוכח שתנא קמא מתיר רק הולכת סולם של שובך, ולא של עליה, ולכן אמר רבי חייא לבניו שיחזרו לכפרים ויאסרוהו.
ומבארת הגמרא מה היתה דעתם של בני רבי חייא:
ואידך, בני רבי חייא סברו: מי קתני בברייתא "מוליכין סולם של שובך" עד שאתה יכול להוכיח כי הברייתא בסולם של שובך בדוקא עוסקת?
הרי רק "מוליכין את הסולם משובך לשובך" קתני, ואפשר להעמידו אפילו בסולם רגיל של עלייה.
וזה שנקט התנא בלשונו "משובך לשובך "כונתו לומר שלא רק משובך אחד למשנהו רשאי להוליכו, אלא ואפילו לכמה שובכין מותר להוליכו מבלי לחשוש לטירחה (או שאין לחשוש שאם יראו אותו מוליך את סולמו מהשובך הראשון לשני יבואו לחשוד בו שמוליכו לטוח גגו)  4 .

 4.  רש"י ביאר את החידוש בהולכה משובך לשובך; דיוליכנו מעליה לשובך ראשון וממנו לכמה שובכין. וכוונתו לבאר מהו החידוש בכך שמוליך לכמה שובכין, והלא אין סברא לאסור הולכה לכמה שובכין יותר משובך אחד. ולפיכך כתב שבהולכת הסולם מהעליה לשובך הראשון, הרואים מבינים שאין כוונתו להטיח גגו, שהרי מסלק את הסולם מהעליה, אך כשממשיך ומעביר את הסולם מהשובך הראשון, נראה כמוליכו מהשובך להטיח גגו, וכיון שנקט רבי שמעון בן אלעזר אופן זה, משמע שבא להשמיענו שאף בסולם של עליה מותרת ההולכה משובך לשובך.
איכא דאמרי כך היה המעשה עם בני רבי חייא: אמרו לו: מעשה בהטוי סולם של עליה, שהונח ליד השובך מערב יום טוב, בא לידינו. והשאלה היתה האם מותר להטותו מחלון לחלון באותו השובך. והתרנוהו להם להטותו.
אמר להם רבי חייא: צאו ואסרו מה שהתרתם.
ומסבירה הגמרא את דעתם: אינהו סבור, כי מאי דקא אסר תנא קמא של רבי דוסא, דהיינו רבי יהודה, שאסר להוליך סולם של עליה, קא שרי רבי דוסא להטותו. ולכן פסקו להם להתיר להטות סולם של עליה.
ולא היא!
אלא מאי דקא שרי תנא קמא להוליך סולם של שובך קא אסר רבי דוסא, וכונתו בהיתר ההטיה היא לומר שרק להטותו מחלון לחלון באותו שובך מותר ולא להוליכו. ונמצא שאין מי שמתיר להטות סולם של עליה, וזו היתה טעותם  5 .

 5.  לדעת רש"י סולם של עליה אסור מפני שבודאי יאמרו הרואים שהולך להטיח גגו. אך הרמב"ם (בפכ"ו משבת ה"ז) כתב, סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי, ושל שובך מותר להטותו (וכדבריו מבואר בתוספתא, עיין הערה 1), ולכאורה תמוה אם כן איך התירו בני רבי חייא להוליך סולם של עליה לשובך. ובהכרח צריך לבאר כדרכו של המגיד משנה שהרמב"ם למד דינו מרבי חייא שאמר כי סולם של עליה אסור אפילו להטותו. ובזה גופא נחלקו עמו בניו, וסברו שגם סולם של עליה נחשב כלי ומותר לטלטלו. ומקור דברי הרמב"ם הם בסוגיא דעירובין עז: (הובאה בתוס' וברא"ש), דמסקינן שאין טלטול בסולם צורי מפני שכובדו קובעו. ורש"י נקט שם שאינו איסור אלא שמפני כובדו אינו ניטל, אך הרמב"ם הבין כפירוש רבינו חננאל שם שאסור ליטלו בשבת, ולכן ביאר טעם האיסור משום שאינו כלי, ועיין שער המלך (על הרמב"ם שם) ומצד זה היה צריך להיות מותר לטלטלו ביום טוב לצורך שמחת יו"ט, ורק משום מראית עין נאסר. ואם כן יתכן שרבי חייא ובניו מודים באיסור טלטול בשבת, ונחלקו רק ביו"ט, אם יש איסור מראית עין. ומה שהוצרך הרמב"ם שם לטעם דמוקצה, ולא הסתפק באיסור משום מראית עין, צריך לומר כמו שתירץ ר"א מבורגיל בתוס'. עי"ש. והרא"ש כתב שסולם של עליה אסור להוליכו, מפני החשש שיאמרו הרואים, ומשמע שהסיק כי מותר להטותו. וביאר בקרבן נתנאל שהלך לשיטתו לעיל כי בדרבנן אזלינן לקולא, ולכן פסק כלישנא קמא שרבי חייא ובניו נחלקו בהולכת סולם, ולא בהטייתו.
שנינו במשנתינו בדברי בית שמאי: אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון. ובית הלל מתירין
והוינן בה: אלמא, גבי שמחת יום טוב בית שמאי לחומרא שאוסרים להוליך את הסולם לצורך הבאת גוזלות, אף שנצרך להם לאכלן ביום טוב, ובית הלל לקולא.
ורמינהי סתירה מהמשנה הקודמת:
דתנן: השוחט חיה ועוף ביום טוב, בית שמאי אומרים: יחפור בדקר ויכסה, כי הקלו חכמים באיסור דרבנן של חפירה בעפר תיחוח, מפני שמחת יום טוב, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום! ומוכח שבית שמאי הם המקילים לצורך שמחת יום טוב.
אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה, צריך להפוך את השיטות במשנתנו, ולומר שבית שמאי הם המקילים להוליך את הסולם, ובית הלל המחמירים, וכמו שאמרו במשנה הקודמת.
ותמהינן על רבי יוחנן: ממאי הסיק רבי יוחנן שצריך להחליף את השיטות במשנתנו? והרי יתכן שהטעם שמקילים בו בית שמאי במשנה הקודמת אינו משום שהם מקילים לחפור בדקר, אלא כי מדובר שם באופן שאין כלל איסור חפירה. כי:
דלמא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם,, במשנה הקודמת, שמותר לחפור בדקר ולכסות, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ בקרקע, שאז אין איסור לכסות את הדם בעפר שבדקר, היות שהיה העפר חפור.
אבל היכא דליכא דקר נעוץ - לא התירו בית שמאי לחפור כדי לכסות, ואפילו לא בעפר תיחוח שאין בו איסור חפירה, ורק יש "צד רמז חפירה" (לשון רש"י). וכמו שהם מחמירים במשנתנו שלא להוליך את הסולם היות ויש חשש שיחשדוהו שהולך להטיח את גגו, ולדעתם אין היתר לאיסור דרבנן מפני שמחת יום טוב.
ואי נמי גם בדעת בית הלל אין סתירה בין המשניות, שהרי: עד כאן לא קאמרי בית הלל הכא במשנתנו להקל, להוליך את הסולם, אלא משום ד"שובכו" של הסולם מוכיח עליו, שהוא ניכר כסולמו של שובך, ולכן אין לחשוש כלל שיחשדוהו שהולך לטוח גגו, אבל התם בדקר נעוץ לא התירו משום שחששו שמא יבוא לכתוש את רגבי העפר!
ולאור זאת לא היה רבי יוחנן צריך להפוך את שיטת משנתנו.
אלא, אי קשיא סתירה בדברי המשניות שמכוחה הוצרך רבי יוחנן להפוך את השיטות, הא קשיא:
שהרי שנינו במשנה לקמן (י א): בית שמאי אומרים: לא יטול אדם ביום טוב גוזלות מן השובך, אלא אם כן זימן אותם לשחיטה ביום טוב על ידי שנענע אותן מבעוד יום, וצריך לזמן אותם על ידי משמוש בהן, משום החשש שמא למחרת ביום טוב יקח אותן כדי לשוחטן, ואחר כך ימלך מלשחוט, ונמצא שיטלטלם ביום טוב שלא לצורך.
ועל ידי הזימון מבעוד יום באמצעות משמוש הגוזלות נקבעת דעתו, ולא יבוא מחר להתחרט לאחר שיטלן.
ובית הלל אומרים: אינו צריך לנענע אותן אלא דיו שיזמינם בפה על ידי שיהיה עומד ליד השובך, ואומר: זה וזה אני נוטל למחר!
אלמא: גבי איסור דרבנן המונע שמחת יום טוב, בית שמאי לחומרא שצריך לנענע, ובית הלל לקולא, שמסתפקים בזימון בפיו.
ורמינהי מהמשנה בתחילת הפרק: השוחט חיה ועוף ביום טוב - בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא יחפור! ומשמע כי בית הלל המחמירים ובית שמאי המקילים בדבר הנוגע לשמחת יום טוב.
אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה. יש להחליף את השיטות במשנה של זימון גוזלות, ולומר שבית שמאי מקילים ודי בזימון בפה, ובית הלל מחמירים שצריך לנענע. וכמו שנחלקו במשנה הראשונה, לגבי שחיטת עוף ביום טוב.
ודחינן: ודלמא לא היא, שאין צורך להפוך את השיטות במשנה של זימון גוזלות.
כי שמא עד כאן לא אמרי בית שמאי במשנה בתחילת הפרק שמותר לחפור בדקר ולכסות, אלא היכא דאיכא דקר נעוץ, היות ואין כל איסור מלאכה בכיסוי הדם בעפר החפור, הנמצא בדקר הנעוץ.

דרשני המקוצר[עריכה]