פרשני:בבלי:ראש השנה יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה יח ב

חברותא[עריכה]

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב (זכריה ח): "כה אמר ה' צבאות: צום החודש הרביעי, וצום החודש החמישי, וצום החודש השביעי, וצום החודש העשירי - יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".
וקשה: מצד אחד קרי להו, קורא הכתוב לימים הללו צום, ומצד שני, הוא קרי להו ששון ושמחה! ואיך מתיישבים שני הדברים הללו?  438 

 438.  עולי בבל שאלו את זכריה בימי בית שני: "האבכה בחדש החמישי (אב) הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז ג). כלומר, מאחר שכבר נבנה הבית האם ראוי לצום ולבכות בתענית שבאב? והשיב: "צום הרביעי וצום החמישי:. יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ומשמע שכך אמר להם, כל הצומות הללו יהיו לששון ולשמחה כבר עכשיו (ואין הכוונה על לעתיד לבוא), כי אין חפץ לה' בצומות, אלא שתאהבו את האמת והשלום. ולפיכך שאלה הגמרא, מאחר שמאותו היום ואילך לא היו צמים בהם מדוע אמר הכתוב "צום הרביעי" וכו' (בלשון "צומות") ? היה לו לכתוב לומר "ימי החדש הרביעי והחדש החמישי" וגו'. (שהרי כבר לא היו אלו ימי צום) וממילא היה מובן שמדובר על הצומות (כשם ששאלו "האבכה בחדש החמישי" ולא הזכירו צום החמישי). בית יוסף או"ח תחילת סימן תק"נ. והריטב"א כתב שהיה ראוי לומר "אשר צמתם בחדש הרביעי ובחדש החמישי" וגו' בלשון עבר (עיין שם).
אלא כך כוונת הכתוב: בזמן שיש שלום, שאין יד הנכרים שולטת על ישראל  439  - יהיו ימים אלו לששון ולשמחה, ואסורים בהספד ובתענית.  440 

 439.  כך פירש רש"י. והר"ח פירש שבית המקדש קיים, וכן הביא הבית יוסף (או"ח תחילת סימן תק"נ) בשם הרמב"ן (בספר תורת אדם). וכן כתבו הריטב"א והטור. (שם). (ועיין רשב"א ד"ה בזמן וד"ה אין שמד).   440.  פירש הריטב"א, שהיו יודעין בזמן בית שני שהבית עתיד להחרב, ולא היה בניינו חשוב כאילו נגדר הפרץ של החרבן הראשון לגמרי. ולפיכך לא עקרו את גזירת הצומות לגמרי, אלא אמרו שבזמן שבית המקדש יחרב יהיה צום גמור מגזירת הנביאים הראשונים.
אבל בזמן שאין שלום - יהיו צום.
ומכאן שצמים בי"ז בתמוז, שהוא צום החודש הרביעי (מניסן), וכן בעשרה בטבת, שהוא צום החודש העשירי (מניסן).
ואם כן: מדוע השלוחין לא יוצאים בהם לגולה?
אמר רב פפא: הכי קאמר רבי שמעון חסידא:
א. בזמן שיש שלום - יהיו לששון ול שמחה.
ב. בזמן שיש גזרת שמד של המלכות  441  - יהיו ימי צום, וחובה להתענות בהם.

 441.  רשב"א ריטב"א. טור (או"ח תק"נ).
ג. בזמן שאין גזרת המלכות, ואין שלום:
רצו - מתענין, רצו שלא להתענות - אין מתענין.  442 

 442.  כתב הטור (או"ח תק"נ) שהדבר תלוי ברצון רוב ישראל, וכן נראה מדברי הרא"ש. וכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם. והריטב"א כתב - "רצו בית דין - מתענין". ובפירוש המשניות להרמב"ם כתב שהדבר תלוי ברצון כל יחיד. (עיין שם היטב). וכתב הטור (שם) שבימינו רצו ונהגו להתענות, ולפיכך אסור לפרוץ גדר, (וכל שכן בדורות שיש שמד חובה מדברי קבלה להתענות. שם). כתב הר"ן בשם הרמב"ן שבזמן שיש שמד ומתענים מתקנת הנביאים, היו אסורים באכילה, שתיה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ומתחילים להתענות מתחילת הערב כתשעה באב. אבל בזמן הזה שאין שמד וקיבלו ישראל עליהם לצום לא קיבלו אלא צום מאכילה ושתיה ביום בשלבד. והביאו הבית יוסף והשלחן ערוך (או"ח תק"נ ב) להלכה.
ומאחר שבזמן שאין גזרת שמד אין חובה להתענות, לפיכך אין מטריחים לשלוח עליהם שלוחין.  443 

 443.  כך פירש רש"י. לדעת רוב הראשונים (בהערה הקודמת) שהדבר תלוי ברצון רוב ישראל, קשה: ממה שהגמרא הקשתה שראוי שהשלוחין יצאו אף על שאר התעניות, הרי מוכח שנהגו להתענות בזמנם, ואם כן מדוע לא שלחו שליחים על כל התעניות ? ותירץ הריטב"א: בזמן חכמי התלמוד כבר נהגו לצום בכל הצומות. ולפיכך הגמרא סברה בתחילה שאף בזמןה משנה היה חיוב לצום, והגמרא מתרצת שבזמן הזה הדבר תלוי ברצון ישראל ולכן המשנה לא שנתה שהשלוחים יוצאים עליהם מפני "שיש שהיו מתענים, ויש שלא היו מתענים" (אולי הכוונה לבתי דינים של כל מקום. וכן פירש המהדיר). ובזמננו רצו כל ישראל ואי אפשר שוב לעקרם. ועיין תירוצים נוספים בריטב"א. ועיין רשב"א וחידושי הר"ן.
ומקשינן: אי הכי, אם אכן כוונת הפסוק שבזמן שאין גזרת שמד ואין שלום, הצום הוא רשות, ומטעם זה לא שלחו שלוחין, אם כן קשה: תשעה באב נמי - לא יצאו עליו שלוחין, שהרי הצום בו הוא רשות בזמן הזה!
אמר תירץ רב פפא: שאני (שונה) תשעה באב מיתר הצומות, הואיל והוכפלו בו הרבה צרות:
דאמר מר: בתשעה באב: חרב הבית בראשונה (הבית הראשון), ובשניה (הבית השני), ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר ירושלים.
ואף על פי שגם בי"ז בתמוז ארעו ארבע צרות, בכל זאת חורבן הבית הוא צרה גדולה מאוד.  444  תניא: אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו:

 444.  תוספות בתירוץ ראשון. ובתירוץ השני כתבו שאותה הצרה (חרבן הבית) הכפלה פעמיים בט' באב. מה שאין כן בי"ז בתמוז שלא הוכפלה אותה הצרה פעמיים.
א. "צום הרביעי" שהוזכר בפסוק - זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר ירושלים.
שנאמר (ירמיה נב): "בחדש הרביעי בתשעה לחדש, ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר".  445 

 445.  קשה: מדוע אנו מתענים בי"ז בתמוז? הרי הגמרא אומרת שצום הרביעי הוא ט' בתמוז! ובירושלמי כתוב, שקלקול חשבונות היה בזמן החרבן, וטעו וסברו שהבקעה העיר בט', ובאמת היא הובקעה בי"ז. והביאוהו הרשב"א והר"ן. והביא הר"ן שיש מקצת נוסחאות גם בתלמוד שלנו שגרסו כאן - "זה י"ז בתמוז". אבל תוספות והריטב"א כתבו שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי. וכתבו תוספות שאמנם בחורבן הראשון הבקעה העיר בט' בתמוז. אבל בחורבן השני הובקעה העיר בי"ז תמוז, (וחרבן הבית השני חמור לנו יותר. ואין לומר שיתענו פעמיים, מפני שארבעה צומות קבלו עליהם ולא יותר, ואין מטריחין על הציבור יותר מדאי. ר"ן) ועיין ריטב"א.
ואמאי קרי לה הכתוב "צום הרביעי? מפני שהוא בחדש הרביעי לחדשים, שמתחילים למנותן מניסן.
ב. "צום החמישי" שהוזכר בפסוק - זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו. ואמאי קרי ליה "חמישי"? מפני שהוא החדש החמישי לחדשים.
ג. "צום השביעי" - זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם.
ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו!  446 

 446.  הקשה הטורי אבן: מה בא התנא ללמדנו? הרי מפורש בכתוב שישמעאל בן נתניה הרגו! וכן הקשה בפני יהושע. (והוסיף הפני יהושע והקשה: מה ענין זה לכאן?) ותירץ בפני יהושע: הטעם שקבעו את צום גדליה הוא משום ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלוקינו (כפי שהגמרא תבאר בסמוך), ויש לשאול: במה שונה מיתת גדליה ממיתת שאר הצדיקים? ובצדיקים שמתו בידי שמים אין לשאול שאלה זו, שהרי הם מתו בזמנם, אך יש לשאול כן בצדיקים שמתו בידי אדם. ולכן אמר התנא שישמעאל בן נתניה הרגו, שהוא היה ישראל, ואילו שאר הצדיקים מתו על ידי גויים ומיתת הצדיקים מכפרת ולכן יש נחמה במיתתם, מה שאין כן צדיק שנהרג על ידי ישראל אין בזה כפרה אלא קיטרוג גדול. (ואף על פי שהיו צדיקים אחרים שנהרגו על ידי ישראל, מכל מקום זה היה בזמן הבית ולא קבעו תענית. ועי"ש עוד). ועיין הערה הבאה.
ומאחר שצמים על הריגת גדליה הצדיק, כשם שצמים על שריפת המקדש, יש בדבר זה ללמדך, ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו!  447 

 447.  כתב השפת אמת: התנא בא לבאר מה ענין צום גדליה (שהוא על מיתת הצדיק) לבנין בית המקדש - מדוע כשנבנה הבית בטלה התענית? ולכן ביאר התנא ששקולה מיתת הצדיק כחרבן הבית, שנחסר אור הצדיק בעולם הזה. וכאשר נבנה הבית ונתחדש אור השכינה בזה, אין להתענות על מיעוט אור הצדיק. (ותמה, שהרי יש לומר שקבעו את התענית על כך שעל ידי מיתת גדליה התפזרו ישראל כמו שמשמע מהרמב"ם. שהרי לא קבעו צום על מיתת צדיקים אחרים. עי"ש. וראה הערה קודמת).
ואמאי קרי ליה הכתוב "שביעי"? מפני שהוא בחדש השביעי לחדשים.
ד. "צום העשירי" - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל וצר על חומות ירושלים.
שנאמר (יחזקאל כד): "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי (טבת) בעשור לחדש לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים (לצור עליה) ".
ואמאי קרי ליה הכתוב "עשירי"? מפני שהוא עשירי לחדשים.
והלא היה ראוי זה לכתוב את צום עשרה בטבת ראשון בסדר הפסוק, שהרי הוא היה הראשון בסדר המאורעות, ולמה נכתב כאן באחרונה?
כדי להסדיר חדשים כתיקנן. שהצומות יהיו מסודרים לפי סדר החדשים שהם חלים בהם.
עד כאן דברי רבי עקיבא.
ואמר על זה רבי שמעון: ואני איני אומר כן.
אלא כך אני אומר בענין "צום העשירי":
"צום העשירי" - זה חמשה בטבת, שבו באת (באה) השמועה לגולה שהוכתה העיר, ונשרף הבית.  448 

 448.  ר"ח.
שנאמר (יחזקאל לג): "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי (בטבת) בחמשה לחדש, לגלותנו (כלומר, בשנת שתי עשרה לגלותנו), בא אלי הפליט מירושלם, לאמר: הוכתה העיר!"
ועשו את יום השמועה ליום צום, כדרך שעשו ביום השריפה, דהיינו תשעה באב.
ומוסיף רבי שמעון ואומר: ונראין דברי יותר מדבריו!
שאני אומר על הצום הראשון שנכתב במקרא, דהיינו צום י"ז תמוז, שהוא ראשון בסדר הצרות.
שהרי בתחלה בי"ז תמוז הובקעה העיר. ואחר כך, בתשעה באב, נשרף הבית. ואחר כך, בג' תשרי נהרג גדליה. ובטבת שאחריו באה השמועה לגולה.
ועל צום אחרון שהוזכר בכתוב, דהיינו צום ה' בטבת, אני אומר שזה אחרון בסדר הצרות.
ואילו הוא, רבי עקיבא, אומר על הצום שהוזכר במקרא ראשון, י"ז תמוז, שהוא אחרון בסדר הצרות.
ועל הצום שהוזכר אחרון, דהיינו עשרה בטבת, הוא אומר שהוא ראשון בסדר הצרות. שבו צר מלך בבל על ירושלים, ורק לאחר מכן בי"ז תמוז הבקעה העיר.
אלא שהוא, רבי עקיבא, אומר שהכתוב מונה את הצומות לפי סדר חדשים.
ואני מונה אף לסדר פורעניות.
הגמרא אמרה לעיל שבזמן שיש שלום היו ארבעת התעניות הללו לששון ולשמחה. כלומר, שהם אסורים במספד ובתענית, ואילו בזמן שאין שלום היו הימים הללו צומות.
ואגב כך הגמרא דנה בכל ה"ימים הטובים" האסורים בתענית משום שארעו בהם ניסים, ויש מהם שאסורים אף בהספד - והם מפורטים במגילה הנקראת "מגילת תענית"
- האם בזמן הזה, שהבית חרב ואין שלום, בטלו דיני הימים הללו:
איתמר: רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית משחרב הבית, והימים הטובים המנויים בה מותרים בהספד ובתענית.
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית.
והגמרא מפרשת את טעמיהם:
רב ורבי חנינא אמרי, בטלה מגילת תענית, משום שהכי קאמר הכתוב בצומות שנקבעו זכר לחורבן הבית הראשון:
בזמן שיש שלום, יהיו הצומות לששון ולשמחה.
ואף על פי כן, כאשר אין שלום הרי זה צום. והנך נמי, שאר הימים שנקבעו בזמן הבית השני במגילת תענית, כ"ימים טובים" לששון ולשמחה, שאסורים בתענית והספד - כי הני, גם הם דינם כדין ארבעת הצומות הללו, שנקראו בזמן בית שני "ימים טובים", ומשחרב הבית בטלה שמחתם.
ואילו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי, לא בטלה מגילת תענית, משום שדוקא הני, הצומות הללו, הוא דתלינהו רחמנא, אותם בלבד תלה הכתוב בבנין בית המקדש.
שמתחילה הם נקבעו לימי צום על חורבן הבית, ועל ידי בנין בית המקדש הם נקבעו ליום טוב. כי כאשר נבנה בית המקדש, שאלו בני הגולה אם להמשיך ולצום, והשיב להם הנביא זכריה (זכריה ז) שמכאן ואילך יהיו הימים הללו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
אבל הנך, שאר הימים המוזכרים במגילת תענית - לא תלה אותם הכתוב בבנין בית המקדש, אלא כדקיימי קיימי! כשם שעמדו באיסור הספד ותענית בזמן שהבית היה קיים, כך הם עומדים באיסורם גם היום.
מתיב רב כהנא, סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית:
שהרי שנינו בברייתא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, והצריכו להתענות בחמשה עינויים: באכילה, בשתיה, בסיכה, ברחיצה, ובנעילת הסנדל.
וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר (והסתפר).  449  ואמרו להם לאנשי לוד: צאו והתענו על מה שהתעניתם, מפני שחנוכה אסור בתענית, כמבואר במגילת תענית.

 449.  קשה: הרי תענית אינה אסורה בתספורת. ומה בכך שרבי יהושע הסתפר? (טורי אבן).
והרי רבי אליעזר ורבי יהושע חיו לאחר חרבן הבית (שנחרב בימיו של רבן יוחנן בן זכאי רבם), ומכאן שאף לאחר שחרב הבית לא בטלה מגילת תענית (ושלא כדברי האומרים שבטלה מגילת תענית).  450 

 450.  מדברי משנתנו - שהיו שולחים שלוחים על כסלו מפני חנוכה בזמן הזה - אין להוכיח שבטלה מגילת תענית, מפני שרב כהנא הבין שיש לחלק בין איסור הספד ותענית. למצות הדלקת הנרות, שאמנם מצות הדלקת הנרות לא בטלה (ולכן שלחו שלוחים על כסלו) אבל איסור הספד ותענית בטל, (ואף על פי שרב יוסף ואביי דלהלן הבינו שאין לחלק בין המצוה לאיסור הספד ותענית, מכל מקום רב כהנא הבין שאפשר לחלק ביניהם). ריטב"א בהסבר דברי תוספות. (ובזה מיושבת קושית הרשב"א, עיין שם).
אמר תירץ רב יוסף: שאני (שונה) חנוכה משאר הימים שהוזכרו במגילת תענית, והכל מודים שלא התבטלה בזמן הזה, משום דאיכא מצוה. שיש בה מצות הדלקת הנר, והיא לא בטלה.  451 

 451.  ריטב"א. והיינו, מפני שהמצוה אינה בטלה, לכן גם דין שמחה אינו בטל.
אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, חנוכה עצמה, ותיבטל אף מצותה!  452 

 452.  כלומר, עיקר התקנה בחנוכה היה לעשותו יום טוב, ומאחר שחרב הבית ואין לעשותו יום טוב, ממילא תתבטל גם המצוה. ע"פ הריטב"א.
אלא, אמר תירץ רב יוסף, תירוץ אחר: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא. הרי הוא גלוי לכל, מפני שנהגו בו את מצוותיו, והחזיקו בו כאילו הוא חג מדאורייתא.
מותיב רב אחא בר הונא סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית: ממה שנאמר במגילת תענית (הכתובה בארמית):
בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא. בג' תשרי ביטלו חכמים את הזכרת ה' מן השטרות. לפי שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם.
וכשגברה מלכות חשמונאי על היונים, ונצחום, התקינו מלכות בית חשמונאי שיהו מזכירין שם שמים בפיהם, ואפילו בשטרות.
וכך היו כותבין בשטרות: "בשנת כך וכך ליוחנן, כהן גדול לאל עליון".
וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה (הלוה) פורע את חובו, ונמצא שטר (קרוע  453 ) מוטל באשפה. והרי זה בזיון לשם שמים.

 453.  ר"ח. ובא ליישב איך יתכן שיזרקו שטר ולא יחששו שמא ישתמש בו אחר שלא כדין.
וביטלום מלהזכיר את שם שמים בשטרות.
והיה קשה מאוד לבטל את העם ממנהג זה. וכאשר עלה הדבר בידי חכמים, החשיבו זאת לנס, ואותו היום עשאוהו יום טוב.  454  והגמרא הניחה שמעשה זה היה לאחר חרבן הבית, כדלהלן:

 454.  כתב הריטב"א: מכאן שיש להזהר שלא לכתוב שם בשטרות. ואפילו כינוי אסור, ואפילו שלא בכתב אשורי. ויש מקפידים שלא לזרוק שטר שכתוב בו "שלום" מפני שהוא שמו של הקב"ה (כמבואר בשבת י ב), ולכן הרבה נוהגים שלא לכתוב שלום בשטרות. ורבותי (רבותיו של הריטב"א) אינם מקפידים בזה, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ובשו"ת הרא"ש כלל שלישי טו מתיר לזרוק אגרות שכתוב בהם "שלום".
ומכאן קשה על הסוברים שבזמן הזה בטלה מגילת תענית:
שהרי, ואי סלקא דעתך לומר בטלה מגילת תענית, קשה: אם קמייתא בטול - אחרנייתא מוסיפין!? הרי הימים הטובים הראשונים, אף על פי שכבר נהגו בזמן הבית, בטלום חכמים, ואיך יתכן שיוסיפו ימים חדשים, שמעולם לא נהגו בהם שמחה בזמן הזה.
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, אימתי אירע מעשה זה - בזמן שבית המקדש היה קיים. ולפיכך קבעום כימי יום טוב שאסור בתענית.

דרשני המקוצר[עריכה]