פרשני:בבלי:תענית ח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ח ב

חברותא[עריכה]

נאמרה לשון עצירה באשה, שנאמר: "כי עָצֹר עָצַר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". והיינו, שעצר ה' את כל הנשים בבית אבימלך, שלא יכלו ללדת.
ונאמרה לשון עצירה גם בגשמים, דכתיב: "ועצר את השמים".
ב. כמו כן, נאמר לשון לידה באשה, ונאמר לשון לידה בגשמים.
נאמר לשון לידה באשה, דכתיב: "ותהר ותלד בן"  446 .

 446.  מקרא בלשון זה נאמר כאשר ילדה רחל את יוסף: "ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי". ותמה הבן יהוידע, למה הגמרא לא הביאה מקראות קודמים, כמו "ותהר ותלד את קין", "ותהר ותלד את חנוך"? עיין שם.
ונאמר לשון לידה בגשמים, דכתיב: "כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה".
ג. וכמו כן נאמר לשון פקידה באשה, ונאמר לשון פקידה בגשמים.
נאמר לשון פקידה באשה, דכתיב: "וה' פקד את שרה".
ונאמר לשון פקידה בגשמים, דכתיב: "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים"  447 .

 447.  פשוטו של מקרא: פקדת - כשאתה חפץ להיטיב, אתה פוקד את הארץ ומשקה אותה. רבת תעשרנה - הרבה אתה מעשרה מפלג שלך שהוא מלא מים.
ועל כל אלה מבקשים רחמים, שלא יעצור ה' את השמים, אלא יפקדם, ויוריד הגשמים, ויולידו ויצמיחו הקרקע.
היות והגמרא הוצרכה להביא את הפסוק "פקדת הארץ ותשקקה וגו'", אנו מבררים מהו ביאור הפסוק.
מאי "פלג אלהים מלא מים"?
תנא: כמין קובה  448  (אהל) יש ברקיע, שממנה גשמים יוצאין  449 .

 448.  הבן יהוידע מביא, ש"פלג" עולה בגימטריא כמנין "קובה".   449.  היינו לפי השיטה המובאת להלן, שהעולם שותה ממים עליונים. מהרש"א.
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימצאהו"?
אם גזר הקדוש ברוך הוא שירדו רוב גשמים לרעה, אזי יורדים הם "לשבט", כשבט שמכה בכח.
ואם חזרו ישראל בתשובה, מוריד הקדוש ברוך הוא את אותם גשמים חזקים בהרים ובגבעות, מקום שאין שם איש, ואינם מזיקים  450 .

 450.  כך כתב כאן רש"י. אמנם בפירוש הפסוק (איוב לז יג) כתב: "אם לשבט" - אם לפורעניות בני אדם מורידם בהרים וגבעות, שאין מקום זריעה. ולכאורה אפשר לפרש גם כאן, שכאשר חוזרים ישראל בתשובה, מורידם הקב"ה בהרים וגבעות, שאינם מקום זריעה, ולכן אינם מזיקים.
אבל אם הגשמים יורדים לחסד, בנחת, אזי ימצאהו הקדוש ברוך הוא לארצו, לארץ ישראל, בשדות ובכרמים  451 .

 451.  כך היא הגירסא לפנינו. אמנם בילקוט הגירסא "אם לחסד ימצאהו - לשדות וכרמים". ועל כל פנים, לא פירש כלום על "אם לארצו", שמשמע שהיא חלוקה שלישית, כפי שמבואר בפירוש בדרשה שלהלן בגמרא ! וכתב המהרש"א, שפירושו כפי שפירש רש"י באיוב. אם לשבט, לפורענות - בהרים וגבעות, שאינם מקום זריעה. אם לארצו, להורידם כאשר נגזר בתחילת דין, לא לשבט ולא לפנים משורת הדין אלא בבינונים וכו'. ואם לחסד, שנעשו הדור עכשיו יותר צדיקים וכו', אותם גשמים שנגזרו בבינונים, מהפך לירד בחסד. בזמנם, ועל הארץ הצריכה להם, שלא תרד טיפה אחת מהם לאיבוד. עיין שם.
"אם לשבט" - לאילנות.
"אם לארצו" - לזרעים.
"אם לחסד ימצאהו" - אזי ירדו הגשמים למלא בורות שיחין ומערות.
בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא (היו שתי צרות: גם רעב, וגם מגיפת מות).
אמרי: היכי נעביד (אמרו בני המקום, היאך נעשה)? ניבעי רחמי אתרתי (שנתפלל ונבקש רחמים על שתי הצרות, שיסורו מעלינו) - לא אפשר (אי אפשר  452 . וטעם הדבר יבואר להלן).

 452.  ביאר העיון יעקב, שאמנם ודאי שפעמים שהזכות גורמת הרבה טובות, וכמה בני אדם זוכים לשתי שולחנות. אבל על ידי תפילה ותחינה, שהיא מתנת חינם, כמו שמצאנו לגבי עזרא (כמובא להלן), אין מבקשים אלא אחת.
אלא כך נעשה: ליבעי רחמי אמותנא (נבקש רחמים על המגיפה, שתסור מעלינו ולא נמות), וכפנא (ואת הרעב) ניסבול.
אמר להו רבי שמואל בר נחמני: לא כך נעשה, אלא להיפך:
ניבעי רחמי אכפנא (נבקש רחמים על הרעב, שיסור מעלינו)  453 , וממילא תסור מעלינו גם המגיפה. דהרי כי יהיב רחמנא שובעא - לחיי הוא דיהיב (כאשר הקדוש ברוך הוא נותן שובע - כדי שיחיו ממנו בני אדם הוא נותן, ולא כדי שימותו)!  454  דכתיב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הרי לנו, שהקדוש ברוך הוא משׂביע את החיים! ועתה חוזרת הגמרא לבאר, מדוע לא ביקשו רחמים על שתי הצרות.

 453.  כי מרעב, אף שהוא של כליה, לא מתים כל כך כמו מדבר. מהרש"א.   454.  הקשה היעב"ץ, הרי מצינו להלן (יט ב), שאמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו קיימין ד' סאין בסלע, והוו נפישי כפן מדלית איסר (זכורני שהיתה התבואה זולה מאוד, ארבעה סאים בסלע, ובכל זאת היו רבים נפוחי כפן, כי לא היה כסף לקנות את התבואה ! ותירץ, שהרי הסיבה היתה משום שלא היו להם מעות. אבל ביום הגשמים - אפילו פרוטה שבכיס מתברכת. עוד תירץ, שאכן ודאי שלא יחדל אביון. אבל הדבר - יפסק. ועיין מה שכתב להלן גבי פרוטה שבכיס מתברכת.
ומנלן דלא מצלינן אתרתי (ומנין לנו שאין מתפללין על שתי רעות)?
דכתיב בספר עזרא, כאשר עזרא מספר על עליית בני ישראל לארצם, שאמר עזרא לעם העולים איתו: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת". והיינו, שביקשו שיוליכם הקדוש ברוך הוא לירושלים בדר ישרה בשלום בלי פגע מאויביהם.
מזה שאמרו "על זאת", מכלל דאיכא אחריתי (משמע שהיתה עוד רעה אחרת), ולא בקשו והתפללו גם עליה.
במערבא אמרי משמיה דרבי חגי מהכא (בארץ ישראל אמרו משמו של רבי חגי, שלמדים ענין זה מכאן, מהפסוק בספר דניאל): "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה"  455 . לשון "רזא דנא", רז זה, מכלל דאיכא אחריתי (משמע שהיה עוד ענין אחר שראוי לבקש עליו רחמים), ולא בקשו עליו.

 455.  היינו כאשר נבוכדנצר חלם חלום, ושכחו, ולא ידע לא את החלום ולא את פתרונו, והכריז שאם החכמים לא יוכלו לומר לו את החלום ופתרונו, ימית את כולם. וביקש דניאל מהקדוש ברוך הוא שיגלה לו רז זה (הסיפור מובא בספר דניאל, פרק ב).
בימי רבי זירא גזור שמדא (גזרו גזירת שמד, שלא יקיימו ישראל את מצוות התורה), וגזור דלא למיתב בתעניתא (וגזרו על ישראל שלא ישבו בתענית), כי לא רצו שתבוא ברכה לעולם בשביל ישראל  456 .

 456.  כך פירש רש"י. ולפי זה, מה שגזרו שלא ישבו בתענית - עניין בפני עצמו הוא, ואינו תלוי בזה שגזרו שמדא. אבל המהרש"א כתב, שיותר נראה לפרש, שהגזירה היתה שלא ישבו בתענית, כדי שלא יבטלו על ידי התענית את הגזירה שגזרו עליהם.
אמר להו (אמר להם) רבי זירא לבני המקום: למרות שאין אנו יכולים להתענות עתה, משום שגזרו שלא נתענה, מכל מקום נקבליה עילוון (נקבל עלינו להתענות את ימי התענית כאשר נוכל), ותועיל לנו הקבלה כאילו התענינו ממש. ולכי בטיל שמדא - ליתביה (ולכשתתבטל הגזירה, נתענה ונחזיר את מה שקיבלנו על עצמנו)  457 .

 457.  כתב השפת אמת (להלן יט א), שאף ששנינו להלן (שם) שאם התענו על הגשמים, וירדו גשמים קודם חצות, לא ישלימו תעניתם, הרי לנו שבתענית ציבור לאחר שנענו, אין צריך עוד להתענות, מכל מקום באופן המוזכר כאן, שקיבלו עליהם להתענות גם לאחר ביטול הגזירה, חייבים להשלים אף אם תתבטל הגזירה הראשונה (אבל כשקיבלו בסתם, כתב הר"ן שאין צריך להשלים, משום שאין מטריחין על הציבור שלא לצורך, או משום שלב בית דין מתנה עליהם). ונסתפק מה יהיה הדין אם בטלה הגזירה השניה, והתענו, וקודם חצות בטלה הגזירה הראשונה, האם לא ישלימו, או שמא, כיון שהקבלה הראשונה היתה שיתענו אפילו לאחר שתבוא ישועה, אף אם התחילו להתענות, ישלימו מכח קבלה הראשונה. וסיים שכן מסתבר.
אמרי ליה (אמרו לו): מנא לך הא (מנין לך דבר זה, שקבלת התענית לבד תועיל לבטל את הגזירה)?  458 

 458.  לא אמרו הטעם משום שמחשבה טובה - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (כפי שמצינו במסכת קידושין מ א), כי זהו רק לאחר שנעשה המעשה, אזי מצרף הקדוש ברוך הוא גם את המחשבה. ואילו כאן אומרת הגמרא, שקבלה נחשבת כמעשה - אפילו קודם המעשה. מהרש" א.
אמר להו רבי זירא: דכתיב בספר דניאל: ויאמר אלי (האיש לבוש הבדים, שנראה אל דניאל) אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך". הרי שכבר מזמן שנתן דניאל לבו להתענות, אף שלא התענה עדיין בפועל - נשמעו דבריו לפני הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי יצחק: אפילו בשנים של בצורת כשני אליהו (שגזר שלא ירדו גשמים שלש שנים רצופות), שהעולם צריך לגשמים ביותר, וירדו גשמים בערבי שבתות  459  - אינן אלא סימן קללה. משום שבערב שבת בני אדם צריכים לחזר בשוק לקנות לצורך סעודת שבת, ומחמת הגשמים אינם יכולים לצאת.

 459.  היינו ביום. אבל בלילי שבתות - אדרבה, זהו הזמן הראוי ביותר לירידת גשמים, כפי שהגמרא אומרת להלן (כג א): ונתתי גשמיכם בעתם - בלילי רביעיות ובלילי שבתות. יעב"ץ.
והיינו כדאמר רבה בר שילא: קשה יומא דמיטרא (קשה יום ירידת הגשם), שבני אדם אינם יכולים לצאת מביתם ולעשות צרכיהם - כיומא דדינא (כיום הדין), דהיינו, ימי שני וחמישי, שאז מתקבצים בני אדם לדין, כתקנת עזרא  460 , ויש קולות ואוושות של בעלי הדין שמתנצחים זה עם זה, כך יש קולות ביום הגשמים.

 460.  שתיקן שבימי שני וחמישי ישבו בתי דינים בעיירות, כפי שמצינו במסכת בבא קמא (פב א). ועיין שם בתוספות ובראשונים.
וכל שכן בערבי שבתות, שקשה הגשם לעולם  461 .

 461.  כך פירש רש"י. ועיין במהרש"א מה שהקשה על פירושו. וכתב, שנראה שצריך לגרוס "קשה יומא דמיטרא - ביומא דדינא" (בבי"ת). והיינו, שקשה יום המטר, אם הוא ביום הדין, ימי שני וחמישי, שבהם מתקבצים לעיירות לדין. וטורח הוא ללכת לשם בימים שהגשמים מרובים. וכל שכן שגשמים שיורדים בערב שבת - קשים הם לעולם, שהרי כל העולם צריכים לחזר אחר צרכיהם בשוק לקנות סעודת שבת.
אמר אמימר: אי לא דצריך לברייתא (אם לא שהגשם נצרך לבריות), בעינן רחמי - ומבטלינן ליה (היינו מבקשים רחמים, ומבטלין אותו). והיינו מהטעם שהוזכר לעיל, שביום הגשמים אין בני אדם יכולים לצאת לעסקיהם.
ואמר רבי יצחק: שמש שזורחת בשבת - צדקה היא לעניים  462  , שמתעדנים הן בה  463 , שנוח להם יום ברור ובהיר, ומתחממין בשמש בעת צינה. שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". "יראי שמי" היינו שומרי שבת  464 .

 462.  ודווקא לעניים, כי העשירים יכולים לחמם עצמם גם ביום קר, מה שאין כן עניים, שאין להם ממון לחמם ביתם, ולקנות בגדים חמים. ועיין ברבינו גרשום.   463.  ומתעדנים בשמש דווקא בשבת, שאז אינם עוסקים במלאכתם, ויכולים להתעדן בה בנחת. ורבינו גרשום כתב שהיא ברכה לעניים דווקא, משום שלהם אין בגדים להתחמם בהם. וכעין זה כתב בעל הצרורות, שביום חול העני מתחמם במלאכתו, כפי שהגמרא אומרת (גיטין סז ב): גדולה מלאכה שמחממת בעליה. אבל בשבת - אין מה שיחמם אותו (מה שאין כן עשירים, שהבגדים מחממים אותם). ובעיון יעקב ביאר על פי דברי הגמרא במסכת כתובות (קי ב) שאף ימי השבת, למרות שכולם אוכלים ומתענגים בהם, רעים הם לעני, משום ששינוי וסת - תחילת חולי מעיים. וכיון שאין לעני מה לשלם לרופא כדי לרפאותו מאותו חולי מעיים של שבת, לכן השמש היא רפואתו.   464.  כך כתב רש"י. וצריך להבין, היכן נרמזה כאן השבת? וכתב הרי"ף, שאולי נרמז בכך שכאן נאמר "יראי שמי", ובענין שמירת שבת נאמר (ישעיה נו ו): הנלוים אל ה' לשרתו, ולאהבה את שם ה', כל שומר שבת מחללו. הרי שיראי שמו הם בשמירת השבת. ובילקוט המאירי כתב, דהיינו משום שבשבת נאמר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". הרי שעל ידי שמירת שבת - זוכים ליראת ה'.
ואמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו. דהיינו, שאפילו מעשה ידים, שאין צריך לגשמים כדי לצמוח ולהתברך, מתברך יותר ביום הגשמים  465 . שנאמר: "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך".

 465.  כך פירש רש"י. והקשה המהרש"א, אם כן, היה צריך לומר "שאילו מעשה ידיו מתברכין. וביאר בדעת רש"י, דהיינו שאפילו דבר שאין בו מעשה ידים ממש, כגון עסק, שתלוי בפרוטה שבכיס, מתברך. ולמדים דבר זה מהריבוי של "כל מעשה". עוד פירש, שפרוטות שבכיס מתברכות על ידי הגשמים. כי התבואה והפירות בזול, ואין צריך לחסר מפרוטה שבכיס כמו בזמן היוקר. נמצא שהפרוטה שבכיס מתברכת עתה, בזמן הזול.
ואמר רבי יצחק: אין הברכה  466  מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. דהיינו, דבר שלא מדדוהו, ואין יודעים את הכמות שיש בו  467 .

 466.  ברכה היינו שהדבר מתברך ורבה מאליו. רש"י במסכת בבא מציעא (מב א).   467.  בעוללות אפרים מבאר, שענייני העולם הזה, היינו דבר המדוד והמנוי. כי לכל הצלחות עולם הזה יש גבול ומידה, ולכן אין בהם ברכה. מה שאין כן העוסק לשמה, ואינו מצפה לשכר בעולם הזה, אלא לעולם הבא, ששכרו סמוי מן העין, שם הברכה מצויה, שהם חיי נצח (הובא בחידושי הגאונים, עיין שם).
שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך"  468 . "אסמיך" משמע דבר הסמוי  469  מן העין  470 .

 468.  בטעם הדבר כתב השפת אמת, דהיינו משום שדרך הנס להיות בהסתר, כי אין הטבע משתנה בפרהסיא. עיין שם שיישב לפי זה את קושיית התוספות.   469.  עוד פירש רש"י במסכת בבא מציעא (מב א), ש"אסמיך" הוא לשון גנזים.   470.  התוספות כתבו בתירוץ אחד, כי מה שאנו אומרים שבדבר המדוד אין שרויה ברכה, היינו דווקא כשאינו צרור וחתום. אבל אם הוא צרור וחתום, שרויה בו ברכה. עיין שם.
תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו  471 . שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". והיינו כפי שאמרנו לעיל, שהברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין.

 471.  כתב המהרש"א, שנחלקו במשמעות המקרא. רב יצחק סובר, ש"באסמיך" היינו לשון סימוי עין. ותנא דבי רבי ישמעאל סובר, שהוא לשון אוצר. וכיון שמונח באוצר, אין העין שולטת בו. או שהוא דורש את לשון "אתך". דהיינו, מה שאתך, ואין אחרים רואים אותו.
תנו רבנן: הנכנס למוד  472  (למדוד ולאמוד) את כמות התבואה שיש לו בגרנו, לפני שמתחיל למדוד אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. והיינו, שתהא הברכה שרויה בתבואה שבגורן, ולא יהא בה שום הפסד, ריקבון וכדומה  473 .

 472.  הקשה העץ יוסף, למה לו למדוד, הרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ! ותירץ, שמודד מפני המעשרות, כפי ששנינו (אבות פרק א' משנה ט"ז) "אל תרבה לעשר אומדות". ובזכות המעשרות - מתברך. ומכל מקום הברכה שורה רק קודם המדידה והמנין, ולא אחר כך.   473.  המאירי כתב: ולא שירבו הפירות, אלא שיצלח בהם לסחורתו (שהרי אין מתפללין על מעשה ניסים).
ואם התחיל כבר למוד את הגורן, כל זמן שלא סיים את המדידה, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם  474  השולח ברכה בכרי הזה  475 .

 474.  כך כתב רש"י, שמזכיר בברכה מלכות ואזכרה, ככל הברכות כולן. וכן כתב הריטב"א במסכת בבא מציעא (מג א), שהיא ברכה בשם ומלכות. כי בלאו הכי - אינה נחשבת ברכה.   475.  תמהו המפרשים, הרי זו ברכה על הספק, שהרי יתכן שבסופו של דבר לא תהיה ברכה בכרי ! וכתב השפת אמת, שמברך רק לאחר שמדד, וראה שאכן יש ברכה בכרי, וכבר לא תהיה יותר ברכה, שהרי אין הברכה שרויה בדבר המדוד, ומודה על הברכה שכבר נכנסה בו. אבל לפני שמדד אין לברך, משום שהכרי מוכן להתברך, ושייך בו תפילה ולא הודאה. והשיטה מקובצת במסכת בבא מציעא (מב א) מביא בשם הרמב"ן, שמדובר באופן שמודד לצורך הפרשת תרומות ומעשרות, שהכתוב מבטיח שתהיה ברכה, ולכן תקנו לברך, ואין זה ספק ברכה לבטלה.
אבל אם מדד, ורק אחר כך בירך ברכה זו - הרי זו תפלת שוא  476  , כי כבר לא תכנס ברכה בגורן.

 476.  כתב המאירי, שודאי אין הכוונה שמבקש שהפירות לא יירקבו וכדומה, שהרי בכל שעה הוא צריך לברכה זו, ואין זו תפילת שוא ! אלא הכוונה שמבקש "יהי רצון שתשלח ברכה בפירות הללו", שיתברכו במיני הצלחה, וענין זה נמנע מחמת שמדד ומנה את הפירות.
והטעם, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא רק בדבר הסמוי מן העין, שאינו יודע את הסכום והמידה.
(קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן).
אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים - כיום קבוץ גליות (כמו היום שיתקבצו בו נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ - לארץ ישראל).
שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב"  477 . הרי שהשוה הכתוב את שיבת הגלויות - לאפיקים בנגב. ו"אפיקים בנגב" היינו אפיקי מים, שנוצרים על ידי ירידת הגשמים  478 .

 477.  יש שביארו הדמיון בין שיבת ישראל לאפיקים בנגב, שהדמיון הוא לשטפונות המצויים בנגב. שכשם שהשטפונות באים בחוזק ובעוצמה בפתע פתאום, בלי התראה מוקדמת, כך לעתיד לבוא, בפתע פתאום ישטפו כל בני הגולה ויבואו לארץ ישראל.   478.  הקשו התוספות, למה הגמרא לא אומרת שגדול יום הגשמים יותר מקיבוץ גלויות, שהרי הכתוב אומר שקיבוץ גלויות הוא כאפיקים בנגב, והרי קטן נתלה בגדול (כפי שהגמרא אומרת לעיל ז א) ! ועיין שם מה שתירצו.
ואין "אפיקים" אלא מטר. שנאמר: "ויראו אפקי ים"  479 . ואם כן, "אפיקים בנגב" היינו אפיקי נחלי מים במקום יבש (כי "נגב" לשון יובש הוא. כפי שמצינו, שתרגום "והנה חרבו פני האדמה" הוא "נגיבו").

 479.  כן יקרא המים הניגרים בחוזק ורודפים. מצודת ציון.
ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו (שאין עוברים באותו יום אנשי מלחמה).
שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודיה". והיינו, כשאתה מרוה תלמי הארץ בגשם, מיד הגדודין נחין.
ואמר רבי יוחנן: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל אותם פוסקי צדקה, שמכריזים בפני רבים  480  שיתנו צדקה, כדי לעשות לעצמם שם ותהילה, ולבסוף אין נותנין  481 .

 480.  כתב רש"י, שאין הכוונה בדווקא לאופן שפוסקין צדקה בפני רבים, אלא שדבר זה מצוי, שיפסוק ברבים כדי לעשות לו שם וכבוד, ובאמת אין בדעתו לתת. אבל זה אין מצוי שיפסוק אדם בינו לבין עצמו, ולבסוף לא יתן. שהרי אם קיבל על עצמו בפני עצמו, ודאי ברצון אמיתי עשה. אמנם ממשמעות הפסוק "נשיאים ורוח וגשם אין - איש מתהלל במתת שקר", משמע שמדובר דווקא באדם שמתהלל ומשתבח בפני רבים. ועיין במהרש"א.   481.  ביאר העיני שמואל, שהוא מדה כנגד מדה. כי מצאנו שגדול כח הצדקה, שיש בכחה לשדד מערכות השמים, כפי שמצינו במסכת שבת (קנו ב), גבי שמואל ואבלט. ולכן, הפוסק צדקה ואינו נותן, אף שעל פי המזל צריכים גשמים לרדת, נעצרים לרעה מחמת כך. וזהו כח הצדקה לקרב את הגאולה, למהר את הקץ, ולשדד מערכות. ולכן יום הגשמים, שמורה על צדקה, גדול כיום קבוץ גליות. והעיון יעקב מבאר, שהוא מדה כנגד מדה. שכשם שהוא פוסק צדקה ברבים, ועל זה סומכים העניים וקונים בהקפה, ולבסוף אינו נותן להם כלום. כך על ידי שיש נשיאים ורוח בני אדם מוכרים ואוכלים את תבואתם, שסבורים שיבואו גשמים, ולבסוף אין הגשם יורד. והגר"א בפירושו למשלי כתב שהוא מדה כנגד מדה, כי מה שהשמים נותנים מטר על הארץ, זהו צדקה ממש, כי הארץ אין לה מעצמה כלום, והיא נחשבת עניה. והעננים הם המפרסמים לכל שתיכף יבוא הגשם. והמביא את הגשם - הוא הרוח. כך הדיבור, שהוא הרוח, והיינו ההבטחה לתת צדקה, בדוגמת הרוח. וכאשר הוא מתהלל, הרי זה דוגמת העננים המפרסמים את בוא הגשם. ואחר כך אינו נותן כלום, לכן לבסוף העננים אינם נותנים כלום. וזהו ממש מדה כנגד מדה.
שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר". והיינו, נשיאים (עננים  482 ) ורוח, שהם סימנים לירידת גשם קרובה, ובכל זאת גשם אין, היינו בשביל איש מתהלל במתת שקר, ואינו נותן. שכשם שהוא עושה רק לפנים, להחניף את העניים, ולעשות לעצמו שֵם, אבל לבסוף אינו נותן, כך הנשיאים והרוח מחניפין את הקרקע, כאילו עומד לרדת גשם, אבל באמת לבסוף אינו יורד  483   484 .

 482.  העננים מכונים "נשיאים" על שם שמנשאים עצמם למעלה. מצודת ציון.   483.  עוד כתב רש"י, אפשר שמה שנאמר "אין", קאי על כל הדברים שנאמרו לפניו. דהיינו, נשיאים, ורוח, וגשם, כל אלו לא יבואו, בגלל המתהלל במתת שוא.   484.  כתב רש"י על הפסוק (משלי כה יד): כאשר יהיה תוחלת שוא, כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת, ואדם מצפה שיבא גשם - ולא בא, והם מצטערים וכלות עיניהם, כך איש מתפאר לומר: כך וכך צדקה אתן ליד גבאי, והוא משקר, וכלות עיני עניים למתנתו, ואינה באה.

דרשני המקוצר[עריכה]