פרשני:בבלי:תענית יג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית יג ב

חברותא[עריכה]

מיתיבי:  אין הבוגרת (נערה שהביאה שתי שערות  797 , שהן סימני גדלות) רשאה (רשאית)  798  לנוול את עצמה בימי אֵבֶל אביה (שמת אביה והיא מתאבלת עליו  799 ). אלא עליה להתקשט, כדי שירצו בני אדם לשאתה לאשה.

 797.  כך כתב כאן רש"י. וכתב הרש"ש, שצריך למחוק זה מכאן, ולהציגו להלן, גבי "הא נערה", שהרי משהביאה שתי שערות, נערה היא - ולא בוגרת ! ורק ששה חודשים לאחר מכן נעשית בוגרת, כפי שכתב רש"י עצמו במסכת כתובות (תחילת פרק שלישי).   798.  מרש"י משמע, שאכן אין לה רשות לעשות כן, אלא חייבת להתקשט, כדי שיקפצו עליה בני אדם לנושאה. אבל התוספות כתבו, שאין הכוונה שאין לה רשות לנוול עצמה, אלא שאינה חייבת לעשות כן. ולעומת זאת נערה - חייבת לנוול עצמה. ומכל מקום, אם הבוגרת רוצה לנוול עצמה - רשאית לעשות כן. ועיין בגבורת ארי.   799.  עוד פירש רש"י, דהיינו שאירע אבילות לאביה, כגון שמת בנו. והקשה הגבורת ארי על פירוש זה, אם כן, למה נקט "אבל אביה", הרי בן אביה - אחיה הוא, והרי זה אבל עצמה על אחיה ! וגם על הפירוש השני, שמדובר שמת אביה, הקשה, למה בכלל נקט "אבל אביה", היה לו לומר "ימי אבלה" סתם, ואז היה הכל בכלל, בין שמת אביה, בין שמת קרוב אחר שחייבת להתאבל עליו ! וכתב, שנראה לפרש ש"בימי אבל אביה" היינו שאביה אבל, ולא היא. וכגון שמת אביו או אמו או אחיו או אחותו, שמעיקר הדין אין הבת צריכה להתאבל עליהם, אלא שחכמים תקנו שכל המתאבלין עליו - מתאבלין עמו, כפי שמצינו במסכת מועד קטן (כ א). ומוכח שם שאין זה אלא מפני כבוד האבל. ולכן נקט "אבל אביה", לרבותא, שאפילו אביה, שחייבת בכבודו יותר מן הכל, בכל זאת אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה. וכל שכן בימי אבל שאר קרובים, שאינה חייבת בכבודם, ודאי שאינה רשאה.
משמע, הא נערה, שאינה ראויה עדיין להנשא - רשאה לנוול עצמה.
מאי לאו, האם מה שאמרנו שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, ונערה רשאה, לא מדובר ברחיצה?
ובמאי, באיזה סוג רחיצה מדובר?
אילימא בחמין, וכי אפשר לומר שעל רחיצה כזו שנינו בברייתא שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, אלא צריכה היא לרחוץ? והאמר (והרי אמר) רב חסדא: אָבֵל אסור אפילו להושיט אצבעו בחמין!
אלא לאו - ודאי שמדובר ברחיצה בצונן!
ושנינו בברייתא, שדווקא בוגרת רוחצת. אבל נערה - אינה רוחצת אף בצונן. הרי לנו שאָבֵל אסור לרחוץ אף בצונן!
הגמרא דוחה את הראיה: לא. אין מדובר בברייתא ברחיצה. שהרי לא רק בוגרת מותרת לרחוץ בצונן, אלא גם נערה, וכל שאר אבלים, רשאים לרחוץ בצונן.
אלא, הברייתא מדברת אכיחול (על כיחול, שהוא הנחת כחול בעיניים) ועל פירכוס (סידור השיער). שדברים אלו מותרים רק בבוגרת, הראויה להנשא, כדי שיקפצו עליה בני אדם.
מוסיפה ואומרת הגמרא: לימא מסייע ליה (שמא יש סיוע לדברי רבא) מהמימרא דלהלן:
דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה.
הרי לנו שאבל מותר לרחוץ בצונן!
אמרי: התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה.
דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו - מיקל בתער, ומכבס כסותו במים.
אמר רב חסדא: בתער - אבל לא במספרים, במים - ולא בנתר ולא בחול ולא באָהָל ("אהל" הוא מין סבון, שרוחצים בו).
איכא דאמרי (יש אומרים), שכך אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה.
שואלת הגמרא: מאי שנא (במה שונה) רחיצה בצונן מאכילת בשר ושתיית יין, שאבל מותר בהם?
ומבארת הגמרא: התם, מה שהוא אוכל בשר ושותה יין, אינו לשם הנאה, אלא לפכוחי פחדיה הוא דעביד (להעביר צערו ודאגתו הוא עושה)  800 .

 800.  כדי שיאכל וישתה וישכח הצער. מה שאין כן הכא, משום תענוג היא הרחיצה, ולפיכך אסור. שיטה לבעל הצרורות.
לימא מסייע ליה (האם אפשר לסייע לדברי רבא מהברייתא): אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה.
משמע, הא נערה - רשאה לנוול עצמה.
במאי (באיזה אופן מדובר)?
אילימא בחמין, וכי אפשר לומר על רחיצה בחמין שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, אלא חייבת לרחוץ?
והאמר רב חסדא: אבל אסור אפילו להושיט אצבעו בחמין!
אלא לאו - ודאי שהברייתא מדברת על רחיצה בצונן. ודווקא לבוגרת הותר לרחוץ. משמע שלשאר אבלים - אסור לרחוץ אפילו בצונן, וכדברי רבא!
הגמרא דוחה את הראיה: לא. הברייתא אינה מדברת כלל על רחיצה, אלא אכיחול ופירכוס, וכפי שנתבאר לעיל.
אמר רב חסדא, זאת אומרת (מדברי הברייתא  801 , שנערה אבלה אסורה בכיחול ופרכוס, משמע), שאבל אסור בתכבוסת (בכיבוס בגדיו) כל שבעה ימי אבלותו. כי איסור תכבוסת דומה לאיסור כיחול ופרכוס.

 801.  כך פירש רש"י, שהראיה מברייתא זו. ולא מהברייתא דלעיל, ששנינו שאם תכפוהו אבליו - מותר לרחוץ ולספר וכו'. משמע שסתם אבל אסור. והקשו האחרונים (רבי עקיבא איגר ועוד), למה דחק רש"י לפרש כך, ולא כפשוטו, שהראיה מאותה ברייתא ? ועיין ברש"ש שהגיה בדברי הגמרא.
והלכתא  802 : אבל אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין ובין בצונן, כל שבעה.

 802.  כתב הריטב"א במסקנת הסוגיא: "נמצינו למדין, ששלש מקומות הם, ודיניהם שלשה: דט' באב החמור, שהוא משום אבל דכל ישראל, אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן, ואינו צריך לומר בחמין. מיהו, כל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בט' באב, בין ביום הכפורים, ובלבד בטבילה בזמנה, שהיא מצוה. ואבל שהוא אבילות דיחיד, קיל מיניה, דשרי בצונן מקצת הגוף. ותענית צבור דקיל טפי, דלא הויא אלא משום תענוג, שרי כל הגוף בצונן, ושרי בחמין מקצת גופו".
אבל לענין רחיצת פניו ידיו ורגליו, יש חילוק בין רחיצה בחמין לרחיצה בצונן: לרחוץ בחמין - אסור אפילו רק פניו ידיו ורגליו.
אבל לרחוץ בצונן את פניו ידיו ורגליו - מותר.
אבל לסוך את גופו בשמן, אפילו חלק כל שהוא מגופו - אסור  803 .

 803.  הקשה הגבורת ארי, הרי הגמרא במסכת מועד קטן לומד שאבל אסור ברחיצה מהפסוק "ואל תסוכי שמן", ורחיצה בכלל סיכה. והיות וכך, שלמדים רחיצה מסיכה, כשם שסיכה אסורה בכל שהוא, אף רחיצה צריכה להיות אסורה בכל שהוא, ולמה פניו וידיו מותר? ותירץ, שלמדים רחיצה מסיכה דווקא לענין רחיצה של חמין, שהוא של תענוג, ודומה לסיכה. אבל רחיצת צונן שאינה הנאה כל כך, אינה דומה כל כך לסיכה, ורק מרבנן גזרו אפילו על רחיצת צונן. והיות וכך, גזרו רק על רחיצת כל הגוף.
ואם אינו סך כדי להתענג, אלא רק כדי לעבר את הזוהמא (להעביר ולסלק את הלכלוך) - מותר  804 .

 804.  כתב הריטב"א, שכל שכן שמותר לסוך לרפואה, כגון שיש לו חטטין בראשו, שהרי אפילו בתשעה באב ויום הכפורים מותר באופן זה. והגבורת ארי כתב, שבתשעה באב ויום הכפורים מותרים דווקא דברים אלו, שיש בהם צער. אבל דבר שהוא משום זוהמא בעלמא - לא. ואף ששנינו גבי יום הכפורים שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש, שמא לכלוך גרוע יותר מזוהמא. או שנאמר שרחיצה אינה תענוג כמו סיכה. והשמיעה לנו הגמרא גבי אבל, שהוא קל יותר, שאפילו לסוך מותר כדי להעביר זוהמא.
עתה חוזרת הגמרא לדון בענייני התענית.
צלותא דתעניתא, היכי מדכרינן (היאך מזכירין את תפילת התענית)?
אדבריה (החשיבו, העלהו לגדולה)  805  רב יהודה לרב יצחק בריה (בנו), ודרש רב יצחק: יחיד שקיבל עליו תענית, מתפלל תפילה של תענית. דהיינו, תפילת "עננו".

 805.  היעב"ץ כתב: שהעלוהו לגדולה ומינהו ראש ישיבה, ודרש רב יצחק. דוק ותשכח מילת אדבריה מורה על ענין מעלה וחשיבות. עיין שם.
והיכן, באיזה מקום בתפילת שמונה עשרה, אומרה (אומר את תפילת "עננו") -
אומר את תפילת עננו עם ברכה בפני עצמה (כלומר, מסיים אותה בברכה, ברוך אתה ה' וכו'), בין ברכת "גואל ישראל" - לברכת "רופא חולי עמו ישראל"  806 .

 806.  הקשה הגבורת ארי, מלשון הגמרא "יחיד שקיבל עליו תענית", משמע שמדובר אפילו בקיבל עליו תענית יחיד, שאף הוא קובע ברכה לעצמו, בין גואל לרופא. אם כן תקשה מה ששנינו בברייתא בסמוך "אין בין יחיד לציבור, אלא שזה מתפלל י"ח, וזה י"ט", הרי לנו שאין היחיד קובע ברכה לעצמו ! וכתב, שבדוחק יש לומר, שהגמרא מתכוונת כאן ליחיד שקיבל עליו תענית ציבור. ואילו הברייתא מדברת ביחיד שקיבל עליו תענית יחיד. ובאמת כך כתב בספר ההשלמה, שמדובר ביחיד שקיבל עליו תענית ציבור. כי בתענית יחיד אין מי שסובר שאומר בין גואל לרופא, שהרי שנינו במסכת שבת (כד א): ימים שאין בהם קרבן מוסף, כגון שני וחמישי של תענית ומעמדות, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח, ואומר מעין המאורע בשומע תפילה. ועיין בשפת אמת.
מתקיף לה רב יצחק: וכי תפילת תענית של היחיד חשובה כל כך, עד שהוא קובע ומוסיף בתפילת שמונה עשרה ברכה לעצמו?!
אלא אמר רב יצחק: מזכיר את התענית בתוך ברכת "שמע קולנו", וחותם על כל הברכה, כולל תפילת התענית, בברכת "שומע תפלה"  807 . שאותה ברכה וחתימתה, משמע בין על התענית, ובין על כל תפילתו.

 807.  כתב הרמ"א, שגם היחיד אומר: "ביום צום תעניתנו". וביאר המגן אברהם, שהטעם משום שמן הסתם יש עוד אחרים שמתענים. וגבי תענית ציבור כתב העטרת זקנים בשם הב"ח, שיחיד שאינו מתענה יכול לומר "עננו". אבל לא יאמר "צום תעניתנו". אבל בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת סימן נ"ח) כתב, שיכול לומר "צום תעניתנו", שהרי אחרים מתענים. עיין שם.
וכן אמר רב ששת: מזכירה ב"שומע תפלה"  808 .

 808.  הריטב"א מביא, שכתבו הגאונים, שהיושב בתענית חלום בשבת, אומר "עננו" אחר שסיים תפילותיו, קודם שאומר "יהיו לרצון". אבל הירושלמי אומר, שאומר "עננו" בעבודה. כי כל בקשה שהיא להבא, אומרה בעבודה. עיין שם שהאריך בזה.
מיתיבי: אין חילוק בין תפילת יחיד לתפילת צבור בתענית, אלא בדבר אחד:
שזה, היחיד, כולל את תפילת התענית בברכת "שומע תפילה", ומתפלל שמונה עשרה ברכות  809 , כמו בכל תפילה.

 809.  אף שבאמת יש תשע עשרה ברכות בתפילת העמידה, מכל מקום מעיקרא היו שמונה עשרה, ורק ביבנה הוסיפו את ברכת "ולמלשינים", ולכן נקראת התפילה בכל מקום "שמונה עשרה". וכך הוא לשון הגמרא במסכת ברכות (כח ב): הני תמני סרי, תשסרי הווין ! אמר ר' לוי: ברכת הצדוקים ביבנה תיקנוה. תנו רבנן: שמעון הפיקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים? עמד שמואל הקטן ותיקנה. והקשה התוספות רי"ד, כיון ששמואל הקטן תיקנה, למה אין קוראין לתפילה "תפילת יט"? ותירץ שזהו על פי מה שמצינו בברייתא ובירושלמי שכוללין את של דוד בברכת בונה ירושלים. ואם כן, גם אחרי תקנת יבנה נשארו י"ח ברכות. והיעב"ץ כתב, שמכאן משמע שגם הברייתות נשנו בזמן קדום, קודם זמנו של רבן גמליאל, שבזמנו נתקנה ברכת המינים. שאם לא כן, הרי תשע עשרה ברכות הן בכל יום.
ואילו זה, צבור, אומר את תפילת התענית בברכה בפני עצמה. ואם כן, יוצא שמתפלל תשע עשרה ברכות.
ועתה, עלינו לברר מאי (למה התכוונה הברייתא כשאמרה) "יחיד", ומאי "צבור"?
אילימא (אם נאמר) ש"יחיד" - היינו יחיד ממש, שמתפלל לבדו, ו"צבור" - היינו שליח צבור,
וכי הני (אלו), הברכות שמתפלל שליח צבור בתענית, רק תשע עשרה הן? והרי עשרין וארבע הוו (הן), כפי שמצינו להלן (טו א), ששליח הצבור אומר בתענית עשרים וארבע ברכות!
אלא לאו - על כרחך צריך לומר, שהכי קאמר (שכך היא כוונת הברייתא):
אין בין יחיד, דקבל עליו להתענות תענית יחיד, ליחיד שקבל עליו להתענות תענית צבור, אלא חילוק זה: שזה שקבל עליו תענית יחיד - מתפלל שמונה עשרה ברכות.
וזה שקבל עליו תענית צבור - מתפלל תשע עשרה.
שמע מינה (מוכח מכך) שיחיד קובע תפילת תענית בברכה לעצמו!
ולא כדברי רב יצחק ורב ששת, שאמרו שיחיד קובעה בברכת "שומע תפילה".
הגמרא דוחה את הקושיה: לא. לעולם אימא לך (באמת אוֹמַר לך) שמה ששנינו בברייתא "צבור" - היינו שליח צבור.
ודקא קשיא לך (ומה שהיה קשה לך), היאך שנינו בברייתא ששליח צבור מתפלל תשע עשרה ברכות, והלא שליח צבור עשרין וארבע מצלי (מתפלל) -
אין זו קושיה. כי הברייתא מדברת בשלש תעניות ראשונות, דליכא (שאין בהן) עשרים וארבע ברכות, וכפי שמצינו להלן בגמרא (טו א).
ותמהה הגמרא: ולא? וכי בשלש תעניות ראשונות אכן אין אומרים עשרים וארבע ברכות?
והא בברייתא, שהביאה חילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא הביאה חילוק זה, שבראשונות אין אומרים עשרים וארבע ברכות, לשון "אין בין" קתני!
שכך שנינו בברייתא:
"אין בין שלש תעניות ראשונות לשלש אמצעיות, אלא חילוק זה: שבאלו, בתעניות ראשונות, מותרין בעשיית מלאכה. ובאלו, בתעניות אחרונות, אסורין בעשיית מלאכה"  810 .

 810.  הקשו המפרשים, הרי שנינו לעיל (יב ב) עוד חילוקים בין ראשונות לאמצעיות, שבאלו אוכלים מבעוד יום, ומותרים ברחיצה וסיכה וכו' ! וכתב הרש"ש לבאר על פי מה שמצינו בתוספתא: כל שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום, אסורין במלאכה ברחיצה וכו'. כל אלו שאמרו אוכלין ושותין משחשיכה, מותרין במלאכה ברחיצה וכו', הרי שהם תלויים זה בזה, ולכן לא הוזכרו כל חילוקים אלו, אלא אחד מהם. אמנם יש עוד חילוק ביניהם לענין אנשי משמר ואנשי בית אב, ואולי בפלוגתא לא מייר. עוד יש חילוק ביניהם לענין עוברות ומניקות להלן (יד א). ואפשר שהואיל וגם בשבע לא היו מתענין, לא חשיב להו.
והטעם, משום שתעניות ראשונות קלות יותר.
ומשמעות הלשון "אין בין וכו'", שהיא לשון מיעוט, שדווקא חילוקים אלו יש בין ראשונות לאמצעיות - ולא יותר.
משמע, הא לענין אמירת עשרים וארבע  811  ברכות, אין חילוק בין ראשונות לאמצעיות אלא זה וזה שוין!

 811.  כך פירש הרש"ש את ראשי התיבות "כ"ד", ולא כמי שפתר בטעות "לכל דבריהן".
הגמרא דוחה את הקושיה: אין הכלל כפי שסברנו, שכאשר התנא נוקט לשון "אין בין", כוונתו שרק אלו החילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא יותר.
אלא תנא (שנה) התנא חילוקים אלו - ושייר (והשאיר) חילוקים אחרים. ולא שנה את החילוק שיש בין ראשונות לאמצעיות לענין ברכות.
ומקשה הגמרא: הרי אין דרך התנא לשנות הכל, ולשייר רק דבר אחד. שאם כן, למה לא שנה התנא את הדבר ששייר, הרי לא היה עליו להאריך הרבה לשם כך.
אלא, אם משייר התנא, משייר לפחות שני דברים. שלא שנאם משום שרצה לקצר בלשונו.
ואם כן, מאי שייר (מה עוד שייר) התנא - דהאי שייר (ששייר את זה), את החילוק לענין ברכות?
ותו (ועוד קשה): והא לשון "אין בין" קתני!  812  משמע שחוץ מהחילוקים שהזכיר התנא, אין עוד כל חילוק בין ראשונות לאמצעיות! ומחמת קושיות אלו, נדחה תירוץ הגמרא.

 812.  כך היא הגירסא לפנינו. אבל הב"ח מחק מילים אלו, וכתב שאף מרש"י משמע שלא גרס "ותו והא אין בין קתני". עיין שם טעמו.
מתרצת הגמרא תירוץ אחר: אלא, תנא באיסורי קא מיירי (התנא מדבר בענייני איסור. מה מותר ומה אסור בימי התענית). אבל בענייני התפלות - לא מיירי (אינו מדבר).
ולכן התנא לא הזכיר את החילוק בין ראשונות לאמצעיות גבי ברכות, כי זהו חילוק מענייני תפילה.
הגמרא מביאה עוד תירוץ לקושיה.
ואי בעית אימא (ואם תרצה, תאמר כך): באמצעייתא נמי לא מצלי (גם בתעניות האמצעיות אינו מתפלל) עשרים וארבע ברכות. ולכן לא שנה התנא חילוק זה בין ראשונות לאמצעיות.
ותמהה הגמרא: ולא? וכי באמצעיות אין אומרים עשרים וארבע ברכות?!
והתניא (והרי שנינו בברייתא): אין בין שלש תעניות שניות (אמצעיות) - לשבע תעניות אחרונות, אלא חילוק זה בלבד:
שבאלו, תעניות אחרונות, מתריעין ונועלין את החנויות.
משמע, הא לכל שאר דבריהן  813  - זה וזה (תעניות אמצעיות ואחרונות) שוין. והרי בתעניות האחרונות ודאי שאומרים עשרים וארבע ברכות, מוכח שאף בתעניות האמצעיות אומרים אותן!

 813.  כך הוא לשון הגמרא. אמנם בהגהות הרש"ש כתב שצריך לומר: הא לכ"ד. והיינו, עשרים וארבע ברכות. והמעתיק טעה וחשב שזה ראשי תיבות, וכתב "לכל דבריהם".
וכי תימא הכי נמי (שמא תאמר גם כאן) שתנא (ששנה) התנא חילוקים אלו, שמתריעין ונועלין את החנויות, ושייר את החילוק לענין ברכות,
והא לשון "אין בין" קתני, משמע שאין חילוק נוסף בין אמצעיות לאחרונות!
ותמהה הגמרא: ותסברא (וכי אתה סובר) שכאשר נוקט התנא לשון "אין בין" - הכוונה היא שדוקא דברים אלו יש ביניהם, ולא יותר?

דרשני המקוצר[עריכה]