פרשני:בבלי:תענית יז א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:49, 9 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית יז א

חברותא[עריכה]

לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות  אלא בזמנים אלו:
א. בראש השנה, כפי שמצינו במסכת ראש השנה (טז א): אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות (ושם בגמרא מתבאר טעם הדבר).
ב. ויום הכפורים שביובלות (בשנת היובל, שחלה אחת לחמישים שנה), כפי שמצינו במסכת ראש השנה (כו ב): שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.
ג. ובשעת מלחמה. כפי שמצינו במקרא (במדבר י): "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם, והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאיביכם"  988 .

 988.  העיר רש"י, דאמנם מצינו במקרא שתוקעין בשעת מלחמה, אבל לא ידענא מנלן שאומרים ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות. ועיין ברש"ש שהעיר, שלא מצינו בשום מקום שאומרים גם מלכיות במלחמה. ולכן כתב, שאין אומרים אותם אלא בראש השנה וביובל.
שנינו במשנתנו: על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם כו'.
תנא: יש מחליפין את סדר הדברים. ומשייכים את חתימת "שומע צעקה" לברכת "מי שענה את אליהו בהר הכרמל",
ואת חתימת "שומע תפלה" - משייכים לברכת "מי שענה את שמואל במצפה".
שואלת הגמרא: בשלמא גבי שמואל, אפשר לסיים אף ב"שומע תפילה", כי כתיב ביה לשון תפלה, כפי שנאמר: "קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם", וכתיב ביה גם לשון צעקה, כפי שנאמר: "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה"  989 .

 989.  כתב רש"י, שאפשר לומר שצעקה זו היתה במצפה, כי אחרי פרשת "קבצו את כל ישראל המצפתה" נאמרה פרשת "נחמתי כי המלכתי את שאול", ושם נאמרה זעקה זו. ועיין במהרש"א מה שהקשה על דבריו.
אלא גבי אליהו, הרי רק לשון תפלה כתיב, שנאמר: "ענני ה' ענני", שהוא לשון תפילה ובקשה. ואילו לשון צעקה לא כתיב! ואם כן, היאך אפשר לסיים את ברכת "מי שענה את אליהו" בלשון צעקה?
ומתרצת הגמרא: "ענני ה' ענני" - לשון צעקה היא  990 .

 990.  היינו משום שכפל את המילה ואמר "ענני ה' ענני". וכך פירש רש"י על הפסוק "א לי א לי למה עזבתני": כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו "ענני ה' ענני".
שנינו במשנתנו: על הששית הוא אומר מי שענה את יונה כו' על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד כו'.
ותמהה הגמרא: מכדי יונה בתר דוד ושלמה הוה (הרי בסדר הדורות, יונה היה אחרי דוד ושלמה  991 ), מאי טעמא מקדים ליה ברישא (למה מקדימין להזכיר את יונה בששית, ורק בשביעית מזכירין את דוד ושלמה)?  992 

 991.  הוא היה בימי אמציהו (שמלך כמה דורות אחרי דוד ושלמה), כפי שמובא בסדר עולם. רש"י 992.  מקשים, הרי המעשה של אליהו היה בימי אחאב, שהיה אחרי דוד ושלמה, אם כן, למה הגמרא לא שואלת למה הקדים את אליהו לדוד ושלמה? ותירץ התוספות יום טוב, דהיינו משום שמקובלנו שפנחס זה אליהו, ופנחס קדם לדוד ושלמה. ומכל מקום, היות ואין זה כתוב בפירוש, לכן לא הקדימו את אליהו לשמואל. והמהרש"א כתב, שהקדים את אליהו, לרמז שאליהו יבוא לפני משיח בן דוד. אמנם בירושלמי אכן מקשה אותה קושיה גם על אליהו, והתירוץ עולה על שניהם.
ומבארת הגמרא: הטעם שמזכירין את דוד ושלמה רק בסוף הברכות הוא, משום דבעי למיחתם (שרוצים לחתום) ולסיים את כל הברכות בחתימת "ברוך מרחם על הארץ". ומזכיר באותה ברכה את דוד ושלמה, שהם התפללו על ארץ ישראל  993 .

 993.  עוד כתב רש"י, דהיינו משום שהם תקנו את בית המקדש, שהוא עיקר הארץ. והיינו, כי דוד קנה את גורן ארונה היבוסי, ששם נבנה בית המקדש, ושלמה הוא זה שבנאו בפועל.
תנא, משום סומכוס אמרו, שאין מסיימין "ברוך מרחם על הארץ", אלא "ברוך משפיל הרמים". והיינו, שעל ידי שמנע הקדוש ברוך הוא את הגשם, הכניע את ישראל לחזור בתשובה  994 .

 994.  כך כתב רש"י. ותמה הריטב"א על פירושו, כי לפי זה החתימה אינה לטובה כשאר החתימות ! ופירש על פי הירושלמי, דהיינו שדוד ושלמה נתרוממו יותר מדאי, והושפלו לפני השם, שחזרו ונתענו לפניו, ואז נענו. ולפיכך אנו חותמין "ברוך משפיל הרמים", וזכר צדיקים לברכה, שיארע לנו כן, שתתקבל הכנעתנו בתעניתנו, ותסלק ממנו המכה שבאה עלינו על שרם לבבנו, וסרנו מתורת אלהינו.
שנינו במשנתנו: שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין ולא משלימין כו'.
תנו רבנן: מפני מה אמרו שאנשי משמר מותרין לשתות יין רק בלילות, אבל לא בימים -
משום ששתויי יין אסורים בעבודה בבית המקדש. ואנו חוששין שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב שעובדים באותו יום, ויצטרכו לסיוע, ויבואו אנשי משמר ויסייעו להם. לכן, אף שאין אותו היום זמנם הקבוע של אנשי משמר, אסורין לשתות יין בימים. אבל בלילות מותרין, כיון שאז אין העבודה כבדה.
מפני מה אמרו שאנשי בית אב אינם מותרין לשתות יין, לא ביום ולא בלילה - מפני שהן עסוקין תמיד בעבודה. והיות ושתויי יין אסורין בעבודה, לכן אסור לאנשי בית אב לשתות יין כלל.
מכאן, מדברי משנתנו, שאף אנשי משמר, שאין זמן עבודתן באותו היום, אסורין לשתות יין, אמרו:
בזמן הזה  995 , שאין בית המקדש קיים, כל כהן שמכיר ויודע איזוהי משמרתו ומשמרת בית אב שלו, כגון, שיודע שהוא שייך למשמרת יהויריב או יהוידע, ויודע באיזה יום ובאיזה שבוע היה קבוע זמן עבודתם, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, שלא נתחללו ונגואלו מן העבודה, אלא ראויין הן לעבוד במקדש  996 , אסור לשתות יין כל אותו היום  997  שיודע שהוא הזמן הקבוע לעבודת בית אבותיו. שמא יבנה בית המקדש, ואז יהיה כהן זה צריך לעבוד  998 .

 995.  כך פירש רש"י, שכל הסוגיא מדברת בזמן שאין בית המקדש קיים. והשפת אמת כתב, שלולי דבריו נראה לפרש שהברייתא מדברת בזמן הבית. והיינו, שכהן המכיר משמרתו או בית אב שלו, אפילו כשאינו שם, בירושלים ובבית המקדש, אסור ביין. ורבי סובר, שמי שאינו מכיר משמרתו, תקנתו - קלקלתו. דהיינו, שהיות והוא מקולקל מלשמש במקדש, שהרי אינו יודע זמן שירותו, ממילא הותר לו לשתות יין לעולם. ואומר אביי, כי מה שהכהנים שותים יין בזמן הזה, היינו משום שאנו סוברים כשיטת רבי, והיות והיום כולם אינם מכירים משמרתם - מותרים לשתות יין. וכתב, שכך משמע מדברי הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק א' הלכה ז'), שהביא את כל הברייתא, וסתם כדברי רבי, שמי שאינו מכיר משמרתו, כיון שאינו מוכן לעבודה, מותר לשתות. ונראה ברור, שדיבר כל דבריו בזמן הבית. ועיין שם מה שהקשו עליו הראב"ד והכסף משנה.   996.  כך כתב רש"י בשם רבו. עוד כתב, דהיינו שיודע בודאי שבית אב שלו היה עובד במקדש. כי הרבה בתי אבות לא הוקבעו לעבוד במקדש. והריטב"א כתב, שבכלל זה גם מי שיודע שאינו מן הכהנים הנטפלים, שאינן קבועים, אלא הם באים ומסייעים בעבודה בכל זמן שיצטרכו להם. כי אותם כהנים אסורים לעולם לשתות יין, שמא יצטרכו להם. אמנם הביא שיש אומרים שאותם כהנים אינם אסורים לעולם, היות ואין חיוב עבודה עליהם.   997.  כתבו התוספות, דהיינו דווקא שלא בתוך סעודתו. אבל בסעודתו - מותר, שאינו משכר. וכן הוא בירושלמי במסכת פסחים (פרק י' הלכה ו').   998.  רש"י"ה אסור) כתב: אסור לשתות יין כל אותו היום ותו לא, שמא יבנה בית המקדש, ותכבד העבודה, ויהיה זה צריך לעבוד. וכתב המהרש"א שדבריו מגומגמין, שהרי טעם זה של שמא תכבד העבודה שייך רק גבי אנשי משמר, שאין זמנם באותו יום. אבל אנשי בית אב של יום זה, אסורים מעיקר הדין, בין ביום ובין בלילה ! אמנם עיין בהגהות מהר"ב רנשבורג, שכתב שכוונת רש"י לומר, שאסור לשתות יין רק כל אותו יום. ומה שכתב "ותו לא וכו'", היינו שאין אוסרין יותר משום שמא תכבד העבודה, כי כולי האי לא גזרינן, ולכן אסור רק אותו היום לחוד. ולפי זה קושיית המהרש"א לא קשיא מידי.
ואילו בכהן שמכיר את משמרתו, באיזה שבוע הם עובדים, ואין מכיר משמרת בית אב שלו, ולכן אינו יודע איזה מימות השבוע הוא זמנו הקבוע, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל אותה שבת (כל אותו שבוע, שהוא זמנו של המשמר שלו). משום שכל יום מימות השבוע בספק הוא, שמא הוא זמנו של כהן זה.
ואילו כהן שאינו מכיר כלל משמרתו ומשמרת בית אב שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין שם, אסור לשתות יין כל השנה, כי בכל יום מימות השנה יש חשש שמא הוא היום הקבוע לבית אב שלו  999 .

 999.  הקשה הגבורת ארי, למה יהא אסור כל השנה משום החשש שמא יבנה הבית היום, והרי במסכת ראש השנה (יא א) נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע האם ישראל עתידים להגאל בחודש תשרי, או בחודש ניסן. על כל פנים יוצא, שלפי שניהם, בשאר החודשים - אינם עתידים להגאל. ואם כן, למה יהיו אסורים כל השנה ביין, שיהיו מותרים כל שאר החודשים, חוץ מחודש תשרי לרבי אליעזר, וחודש תשרי לרבי יהושע ! וכמו כן יש להקשות גם על הרישא, שאמר תנא קמא גבי היודע משמרתו או משמרת בית אב שלו, שאסור כל אותו שבת או אותו יום, והרי אם זמן משמרתו אינו בחודשים תשרי או ניסן, אין מקום לחשש ! וכתב, שאפשר לומר שבנין בית המקדש יהיה לפני החזרת מלכות בית דוד, דהיינו ביאת הגואל, וכפי שמצינו בירושלמי (מעשר שני, פרק ה'). ולפי זה, יתכן שאין יום קבוע לבנין בית המקדש, אלא כל ימות השנה ראויים לבניינו. עוד כתב לבאר לפי מה שכתוב במסכת סנהדרין (צח א), שישנם שני מיני "קץ". אם זכו ישראל - אזי "אחישנה", יבוא הקץ חיש מהר. אבל אם לא זכו - "בעתה". יבוא הקץ בעיתו ובזמנו. אם כן, מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע היא דווקא גבי הקץ של "בעתה". אבל גבי קץ "אחישנה", לא נחלקו, ואין לו זמן קבוע, אלא כל יום - זמנו הוא. וכפי שמובא במסכת סנהדרין (שם) שאמר המשיח לרבי יהושע בן לוי שיבוא היום. כאשר עבר היום ולא בא המשיח, אמר ריב"ל, שיקר לי המשיח. אמר לו אליהו: כך היתה כוונת המשיח, אבוא היום - אם בקולו תשמעו. ואם כן, אפילו אם נאמר שבנין הבית יהיה עם ביאת המשיח, עדיין יהיו אסורים לשתות כל השנה, שמא יבוא הקץ של "אחישנה". עיין שם. וסיים " והרחמן יזכנו לבנין הבית ולימות המשיח".
רבי אומר, אומר אני, שאם חוששין שמא יבנה בית המקדש, צריך להיות הדין שאסור כל כהן לשתות יין לעולם, אף אם הוא מכיר את משמרתו ומשמרת בית אב שלו, שנקבעו לו בעבר.
והטעם, כי יתכן שבעתיד ישתנה סדר המשמרות. ועוד, שיתכן שיעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת, ויהא כהן זה צריך לעבוד  1000 .

 1000.  כך כתב רש"י. והריטב"א כתב, שרבי סובר שלעתיד לבוא אין חילוק משמרות שעבדו, אלא כל הכהנים יהיו שוים בעבודה, כמו ברגלים. אבל אין לפרש שהטעם משום שיש לחשוש שמא כהן אחר יחסר ביום משמרתו, שאינו יום המשמרת של הכהן שלנו, ויצטרך לעבוד עבודה, כדמפרש מורי נר"ו, כי זהו ודאי חשש רחוק, ואין צריך לחשוש לו.
אבל מה אעשה, שתקנתו של הכהן, שבגללה הוא מותר לשתות יין - היא קלקלתו.
ומהי אותה קלקלה, שמחמתה מותרין הכהנים לשתות יין -
שהרי כמה שנים שלא נבנה בית המקדש  1001 .

 1001.  כך פירש רש"י. וכתב המהרש"א, שפירושו תמוה. כי העיקר חסר מן הספר (שהרי הגמרא אינה מזכירה כלל ענין זה, שחורבן בית המקדש הוא תקנתו של הכהן). וכתב, שלולי פירושו היה נראה לומר, שרבי דיבר רק בכהן כזה שאינו מכיר כלל. ואמר, שתקנתו להתיר לשתות יין - היא קלקלתו, שאינו יודע ומכיר משמרתו ובית אב שלו, ושמא אינו כהן כלל. ולכן, היות והוא ספק ספיקא, שמא הוא כהן, ושמא יבנה בית המקדש, אין אנו חוששים לכך. אבל במכיר משמרתו - חוששין. ועיין ברש"ש, ועיין בהערה שלהלן.
ולכן מותרין לשתות יין, כי אין חוששין שמא יבנה, ויצטרכו לעבודתו  1002 .

 1002.  כך כתב רש"י. שמשום הכי גם כהן המכיר משמרתו ובית אביו, מותר לשתות יין תמיד בזמן הזה. אבל הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק א' הלכה ז') כתב, שזהו דווקא במי שאינו מכיר משמרתו ובית אבותיו. והראב"ד שם כתב כרש"י. עיין שם. והריטב"א מוסיף, שזו גזירה שאי אפשר לעמוד בה. עיין שם. ורבינו חננאל כתב: פירוש, כיון שנתקלקלה בבית אב שלו, הותר. שאפילו אם יבנה הבית, אינו משמש עד שישב בית דין של כהונה, ויקבעוהו באיזה יום ישמש, לפיכך עכשיו מותר. וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע, מותר. ובעל כפתור ופרח ביאר, כיון שקרוב לודאי שיבוא להכשל בעבירה, מוטב שיותר לו הדבר, ולא יבוא לעבור במזיד.
אמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא (כמו מי, לפי איזו שיטה, שותין בזמננו הכהנים יין) -
כשיטת רבי  1003 .

 1003.  כי רוב הכהנים אינם בקיאים בזמן משמרותיהם, ואסורים לעולם כשיטת רבנן (רש"י במסכת סנהדרין כב ב).
שנינו במשנתנו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
מאי טעמא, למה אנשי משמר ואנשי מעמד אסור לספר ולכבס?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין בשיער ארוך ובבגדים שאינם מכובסין.
שאם נתיר להם לספר ולכבס בימי משמרתן, לא יקפידו לעשות זאת קודם אותו זמן, אלא יסמכו על אחד מימי אותו שבוע של משמרתן.
אבל עתה, שהן אסורין לעשות זאת בימי משמרתן, יקפידו להקדים להסתפר ולכבס בשבוע שלפני כן, ויכנסו למשמרתם כשהם מסופרים ולבושים בבגדים נקיים.
תנו רבנן: מצוה שיהא המלך מסתפר בכל יום.
כהן גדול מסתפר מערב שבת - לערב שבת. כלומר, אחת לשבוע.
כהן הדיוט, מסתפר אחת לשלשים יום.
ועתה דנה הגמרא בביאור דברי הברייתא.
מלך מסתפר בכל יום - מאי טעמא (מה טעם הדבר)?
אמר רבי אבא בר זבדא: משום שאמר קרא: "מלך ביפיו תחזינה עיניך"  1004 . והיות והמלך צריך להתראות אל העם ביפיו, לכן עליו להסתפר בכל יום  1005 .

 1004.  "ביפיו" בגימטריא - "בכל יום" (108). תועפות ראם (על היראים סימן רצא).   1005.  כתב המאירי: מלך ראוי לו שיתהדר ביופי, ולא יראה עצמו בשם ניוול, כדי שלא יקל מוראו. ומפני זה אמרו: מלך מסתפר בכל יום. והרמב"ם (הלכות מלכים פרק ב' הלכה ה') כתב: המלך מסתפר בכל יום, ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר: מלך ביפיו תחזינה עיניך.
כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת, מאי טעמא?
אמר רב שמואל בר יצחק: הואיל ומשמרות מתחדשות ובאות כל שבוע ושבוע (שהרי כל משמרת עובדת שבוע אחד בבית המקדש, ולאחר מכן באה אחרת ומחליפה אותה). ומשמרה שלא ראתה את הכהן הגדול עד עתה, ובאה לראותו, הדבר נאה שתראהו ביפיו.
כהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום - מנלן (מנין לנו דבר זה)?
אתיא (דבר זה בא ונלמד) בגזירה שוה "פרע - פרע" מנזיר, וכדלהלן:
כתיב הכא, גבי כהנים: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו"  1006  , הרי לנו לשון "פרע" בכהנים.

 1006.  לא יתנו שלוח לשער. כלומר, לא יאריכו שער להיות משלח לפיהם ולאחריהם. רבינו חננאל (להלן עמוד ב').
וכתיב התם, גבי נזיר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו", הרי לנו לשון "פרע" בנזיר.
מה להלן, בענין נזיר, הכוונה היא שצריך לשמור נזירותו ולגדל שער ראשו במשך שלשים יום,
אף כאן, גבי כהנים, מה שנאמר "ופרע לא ישלחו", היינו שלא יגדלו שער ראשם יותר משלשים יום.
ונזיר גופיה (עצמו), מנלן שזמן נזירותו שלשים יום הוא?
אמר רב מתנה: כי סתם נזירות - שלשים יום היא.
מנלן?
אמר קרא בענין נזיר: "קדש יהיה". והמילה "יהיה" בגימטריא תלתין הוי (שלושים היא). משמע שצריך הנזיר לשמור על קדושתו שלושים יום.
אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא (ושמא) מה שנאמר גבי כהנים "ופרע לא ישלחו", הכי קאמר רחמנא (כך אמרה התורה): לא לירבו כלל (שלא יגדלו הכהנים שערותיהם כלל)  1007 , אלא יסתפרו בכל יום!

 1007.  הקשו התוספות, אם כן, לשם מה נאמרה גזירה שוה "פרע - פרע"? ותירצו, שאולי כוונת הגמרא לשאול, שלא יגדלו עד ל' יום, אלא יגלחו ביום הכ"ט. וכתב הב"ח, שלפי זה לא נגרוס בגמרא את המילה "כלל". ובחשק שלמה כתב בשם אחיו הגאון, שנראה שתיבת "כלל" מורכבת משתי מילים, וצריך לומר "כל ל'" (ומשום שחשבו שהיא מילה אחת, לכן הדפיסו כלל). והיינו, שמא באה הגזירה שוה לומר שאסור לגדל השיער כל ל', אלא צריך לגלח מכ"ט יום לכ"ט יום. עיין שם. אמנם רש"י כתב בקושיית הגמרא: לא לירבו כלל אלא יסתפרו בכל יום. וכתב מהר"ב רנשבורג, שלדבריו צריך עיון, מה יענה לקושיית התוספות. עיין שם. וברש"י במסכת סנהדרין (כב ב) כתב: לא לירבו כלל - ואפילו עד שלשים.
שכך היא משמעות הכתוב: "ופרע", דהיינו, שער של שלשים יום (כפי שמצינו בענין נזיר), "לא ישלחו", לא יגדלו. אלא יגלחו שערם כל יום.
אמר ליה אביי: אי הוה כתב (אילו היה כתוב) כך: "לא ישלחו פרע" - היה באמת משמע כדקאמרת (כפי שאמרת), שלא יגדלו שערם עד שיעור "פרע".
אבל השתא (עתה), דכתיב "ופרע לא ישלחו", כך היא משמעות הכתוב:
פרע, גידול שיער של עד שלשים יום - ליהוי (יהיה. מותר להם לגדל שערם כך). שלוחי (לשלחו, לגדל אותו יותר) - הוא דלא לישלחו (זה לא יעשו), אלא יגלחוהו.
ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כן, שלמדים דבר זה מן המקרא, אפילו האידנא (עתה, בזמן הזה) נמי (גם כן) יהיו הכהנים צריכין לגלח שערם כל שלשים יום!
ומבארת הגמרא: הטעם שאין דין זה נוהג בזמן הזה הוא, משום שהמקרא "ופרע לא ישלחו" - סמוך למקרא "ויין לא ישתו". ולכן דין איסור גידול שיער צריך להיות דומיא דשתויי יין (דומה לדין שתויי יין).
מה שתויי יין, דווקא בזמן ביאה לבית המקדש הוא דאסור, כפי שנאמר בספר יחזקאל: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית", אבל שלא בזמן ביאה - שרי (מותר) לכהן לשתות יין,
אף הכא נמי (גם כאן, בענין גילוח), כך הוא הדין, שדווקא בזמן שבית המקדש קיים אסור לגדל שיער פרע. אבל עתה, שאין בית המקדש קיים, מותר.
ומקשה הגמרא: והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם. אבל מה אעשה, שתקנתו של הכהן, שמחמתה מותר הוא לשתות יין - מחמת קלקלתו של בית המקדש היא. שהיות ועברו כמה שנים שלא נבנה בית המקדש, אין חוששין שמא יבנה, ויימצא הכהן שתוי יין.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |