פרשני:בבלי:תענית כב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כב א

חברותא[עריכה]

לצפרא כרכינהו ושקלינהו, וקמו ונפקו להו לשוקא (בבוקר, כרכו אותם תלמידי חכמים את מצעי הצמר - ונטלום, ויצאו עמם לשוק למכרם שם)  1270  - ואשכחינהו (ומצאם שם אבא אומנא).

 1270.  מקשים המפרשים, איך עשו החכמים כך, למה אין זה בכלל איסור "לא תגנובו", שאסור אפילו על מנת למיקט (לצער ולהקניט), ואפילו על מנת לשלם כפל (כלומר, אפילו כשהגנב עושה כך כדי להנות את חבירו בכך שישלם לו לבסוף כפל), כפי שהגמרא אומרת במסכת בבא מציעא (סא ב, עיין שם) ? ! (וטעם הדבר, כדי שלא ירגיל האדם עצמו בכך). וכתב השפת אמת, שאולי האיסור הוא דווקא כשרוצה שירגישו הבעלים בגניבה. מה שאין כן כאן, שלא היה זמן שהיה מרגיש אבא אומנא בגניבה, שהרי הם הודיעוהו על כך, והחזירו לו מיד, באופן כזה יתכן שמותר. אמנם כתב שצריך עיון לדינא, ובפרט שבזמן שהודיעוהו סבור היה שהם רוצים לגנוב ממנו, שהרי שאלוהו במה חשדתנו. עוד קשה על מה שהשיב כששאלוהו במה חשדתנו, שהשיב שחשב שיש לפניהם מצות פדיון שבויים. וקשה טובא, וכי מותר לגנוב לצרך פדיון שבויים? וכתב, שלולי דברי רש"י היה אפשר לבאר את הגמרא באופן אחר. והיינו, שהיות ודרכו של אבא אומנא היתה לתת רפואות משלו לחולה עני, אפשר לומר שהוא הכיר בהם שהם עניים, ואין להם על מה לשכב, ולכן נתן להם במתנה את אותם ביסתרקי לשכב עליהם, ורק שלא ימכרו אותם בשוק. ולכן, כשראה שהם מוכרים אותם בשוק, היה מקום לחשוד אותם. וכששאלוהו במה חשדתנו, השיב להם ששמא נזדמן להם פדיון שבויים. ולפי זה, מה שאמר להם: " מההיא שעתא אסחתינהו דעתי לצדקה", היינו כבר בלילה, כשנתן להם לשכב על אותם ביסתרקי. ובאמת גם הם ידעו זאת, אבל לא רצו לקבלם במתנה, היות והם באו רק לנסותו. וסיים בצ"ע. גם הבן יהוידע הקשה מעין זה, ותירץ, שבאמת הם לא לקחו את המצעות בבוקר בסתר, אלא בפני בני הבית, ולכן אין זה נחשב גניבה. ואין זה נחשב שואל שלא מדעת (שנחשב גזלן), כי הם לא התכוונו להשתמש בהם כלל, רק לנסותו. וכששאלוהו במה חשדתנו, נתכוונו לשאול אם חשדם שלקחו את הביסתרקי כדי להשתמש בהם, ואז אכן הם נחשבים כגזלנים. וביעב"ץ ציין לקצות החושן סימן שמ"ח. עיין שם. והריטב"א במסכת בבא בתרא (ה א) כתב, שכאשר אינו עושה כן לצער את חבירו, אלא להוציא את דינו לאור - מותר. ולפי זה אפשר לפרש גם כאן, שהיות ועשו כך כדי לבדוק את מעשיו, לכן אין בכך איסור.
אמרו ליה: לשיימיה מר היכי שוו (תעריך לנו כמה שוים מצעים אלו, וקנה אותם לך)!
ורצו החכמים לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שמא יעריך את המצעים בפחות משווים, כדי שלא יפסיד הרבה בכך שיקנה אותם מהם למרות שהם שלו.
אמר להו: הכי והכי (כך וכך הם שוים).
אמרו ליה: ודלמא שוו טפי (שמא שוים הם יותר מכך)? אמר להו: בהכי שקלינהו (בסכום זה אני עצמי קניתי אותם)  1271 .

 1271.  היעב"ץ כתב: קניתי דוגמתם כך וכך. והיינו, שלא אמר שקנה את אותם מצעות עצמם, שאם כן, מה אמרו לו אחר כך: דידך נינהו - ושקלינהו מינך, הרי הוא עצמו אמר זאת קודם לכן ! אמנם לפי זה צריך להבין מה שאלוהו אחר כך: במאי חשדתינן, הרי לדעתם הוא לא ידע כלל שהמצעות שלו. ואם כן, לא חשדם בכלום.
אמרו ליה: דידך ניהו - ושקלינהו מינך (מצעים אלו שלך הם - ונטלנו אותם ממך).
אמרו ליה: במטותא מינך, במאי חשדתינן (בבקשה ממך, אמור לנו, כשראית שאנו מנסים למכור את מצעיך בלא רשותך - במה חשדתנו)? אמר להו: אמינא (אמרתי לעצמי), שמא פדיון שבויים איקלע להו לרבנן, ואכסיפו למימר לי  1272  (אולי הזדמנה לכם מצות פדיון שבויים דחופה, והתביישתם לומר לי שאתם זקוקים לכסף). ולכן באתם מתחילה להתארח בביתי, כדי שתוכלו להשיג כסף באופן כל שהוא.

 1272.  תמוה הדבר, היאך יתכן שגבאי הצדקה מתביישים לבקש צדקה עבור אחרים, ומשום כך נוטלים ללא רשות? ! וכתב הבן יהוידע, שחשב אבא אומנא שהשבאי ביקש בעד השבויים ביסתרקי חשובים, שאינם מצויים כל כך לקנותם בשוק, והם ראו אצלו את אותם ביסתרקי, והתביישו לבקשם ממנו, שהרי בני הבית משתמשים בהם, לכן לקחום בלא רשותו.
אמרו ליה: השתא נשקלינהו מר (עתה, שהתברר לך שנתכוונו רק לנסותך, טול לך את מצעיך)! אמר להו: מההוא שעתא - אסחתינהו מדעתאי לצדקה (מאותו רגע שסברתי שנטלתם את המצעים לצורך פדיון שבויים, הסחתי דעתי מהם, ונתכוונתי שישמשו לצרכי צדקה).
ממשיכה הגמרא ומספרת:
הוה קא חלשא דעתיה דרבא - משום דאביי (חלשה דעתו של רבא, משום מעלתו של אביי. שהרי לאביי היתה באה אותה בת קול פעם בשבוע, ואילו לו, לרבא, היתה באה רק פעם בשנה, בערב יום כפור).
איתחזי ליה בחלמא (נראו לו בחלום מן השמים), ואמרו ליה: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא (די לך בכך שאתה מגן בזכויותיך על כל בני עירך)  1273 .

 1273.  ביאר המהרש"א, דהיינו על פי דברי הגמרא במסכת ברכות, שכאשר מת אביי, נעשה רבא ראש ישיבה על כל האיזור. שגם תלמידי אביי באו ללמוד אצלו תורה. ובכך נחה דעתו, שגדולה זכותו, שהוא מגן על כל הכרכים, כי כולם באים ללמוד אצלו. והבן יהוידע כתב, שכך אמרו לו: היות ואתה מגן על כל הכרך, אם יבוא לך שלום בכל יום, יתקנאו המקטרגים. ועיין שם עוד מה שכתב בביאור הענין.
רבי ברוקא חוזאה (שהיה ממקום ששמו "בי חוזאי") הוה שכיח בשוקא דבי לפט (היה מצוי בשוק של מקום שנקרא "בי לפט").
הוה שכיח אליהו גביה (היה אליהו הנביא מצוי אצלו שם).
אמר ליה רבי ברוקא לאליהו: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי (האם יש בשוק זה אדם שהוא בן עולם הבא)?  1274  אמר ליה: לא. אין כאן אדם כזה  1275 .

 1274.  הקשה הגאון יעקב, מה לו לרבי ברוקא לשאול על ענין זה, אם בני עולם הבא הם או לא, וכי אחותו או בתו הם מבקשים? ויותר תמוה תשובתו של אליהו, שהראה לו על בני אדם שחיים בעולם הזה, שהם בני עולם הבא. הרי נאמר "הן בקדושיו לא יאמין", ואפילו על אבות העולם לא ייחד הקב"ה שמו בחייהם, כי מי יודע מה יהיה באחריתו? ! וביאר, כי תענוג העולם הבא הוא תענוג שאין כדוגמתו ודמיונו כלל בעולם הזה. כי כל תענוג שבעולם הזה, עוצב מעורב בו. כמו, האוכל ושבע במיני תענוגים, עלולים להוליד בו חולאים רעים, וכן, עלול להיעצב מסיבות צדדיות אחרות, כהפסד ממון וכדומה. אבל תענוג העולם הבא הוא אמיתי, שאין מעורב בו שום עצב כלל. והנה אדם שרוצה ליהנות בעולם הזה מעין עולם הבא, צריך להיות שמח וטוב לב תמיד, ולקבל כל דבר בשמחה. ויאמר תמיד, הן מתת אלקים היא, ולמה אתעצב. גם כשיראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, ירבה שלום וינחם את ליבם. כאשר אדם נוהג כך, הרי הוא נהנה מעין עולם הבא. כמו שבירך התנא (במסכת ברכות יז א): עולמך תראה בחייך. דהיינו, שתשיג קצת מטוב עולם הבא - בעודך בעולם הזה. וזהו ששאל רבי ברוקא את אליהו, האם יש אנשים בעולם הזה, שמשיגים קצת מדוגמת עולם הבא? והראה לו אליהו על אותם בדחנים, שהם תמיד שמחים, וגם מרחיקים הקטטה, ועושים שלום בין אדם לחבירו. עוד פירשו המפרשים, ששאל רבי ברוקא האם ישנם כאלו שבטוחין בכך שלא יבואו לידי חטא? והראה לו על אותו אדם, שמזכה את הרבים ומונעם מן החטא. וכל המזכה את הרבים - אין חטא בא לידו (כפי שמצינו במסכת אבות).   1275.  בגליון הש"ס ציין לספר תורת חיים במסכת סנהדרין (פח ב). שכתב, כי מה ששנינו שם במסכת סנהדרין שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו לאחר שמת ונדון בעונשים, שאז נתכפר לו, ונעשה בן עולם הבא. ואם כן, מה ששאל רבי ברוקא האם יש כאן אדם שהוא בן עולם הבא, היינו כמו שהוא חי כעת, בלא כפרת ייסורים. ועל זה השיבו אליהו, שאין עתה אדם כזה בשוק.
אדהכי והכי (בינתיים, תוך כדי שהיו עומדים ומדברים), חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי, ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה (ראה אליהו אדם אחד, שהיה נועל מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים  1276 , וכן, לא היה מוטל פתיל תכלת בבגדו  1277 ).

 1276.  כתבו התוספות (במסכת סנהדרין עד ב) בשם רבינו תם, שדווקא רצועות המנעל היו שונות אצל היהודים מאצל הנכרים. שרצועות הנכרים היו שחורות, ושל ישראל - לבנות. אבל המנעל עצמו היה שחור אצל כולם. ומה שנקטה הגמרא כאן "מסאני אוכמי" היינו שגם הרצועות היו שחורות.   1277.  צריך להבין, אם הכוונה שהיה לובש בגד של ארבע כנפות, איך הותר לו לבטל מצות עשה דאורייתא ולא להטיל ציצית בבגדו? ! ושמא באמת לא לבש בגד של ארבע כנפות. אלא שמנהג היהודים היה ללכת בבגד של ארבע כנפות ולהטיל בו ציצית כדי לקיים את המצוה בתמידות, ואותו אדם לא עשה כן, כדי שלא יכירו בו הנכרים שהוא יהודי.
אמר ליה לרבי ברוקא: האי, אדם זה שלפנינו, בר עלמא דאתי (בן עולם הבא) הוא  1278 .

 1278.  פירש בעיון יעקב, שהטעם שאדם זה היה בן עולם הבא, משום שהוא היה מזכה הרבים. וכל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו, וממילא יהיה בן עולם הבא.
קרא ליה, ולא אתא לגביה (קרא לו רבי ברוקא, ולא בא אותו אדם אליו).
רהט בתריה (רץ רבי ברוקא אחריו).
אמר ליה לאותו אדם: מאי עובדך (מה מעשיך, במה אתה עוסק)?
אמר ליה אותו אדם לרבי ברוקא: זיל האידנא ותא למחר (לך עתה, ובוא מחר), ואז אענה לך על שאלותיך.
למחר פגש שוב רבי ברוקא את אותו אדם. אמר ליה: מאי עובדך (מה מעשיך)?
אמר ליה: זנדוקנא אנא (שומר בית האסורים אני). ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד (ואני אוסר את האנשים לחוד ואת הנשים לחוד), ורמינא פורייאי בין הני להני (ומטיל אני את מיטתי בין אלו לאלו), כלומר, אני ישן בין האנשים לבין הנשים, כי היכי דלא ליתו לידי איסורא (כדי שלא יתערבו אנשים בנשים, ויבואו לידי עבירה).
כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו, מסרנא נפשאי - ומצילנא לה (כאשר אני רואה בין האסירים נערה בת ישראל, שנותנים בה בעלי בית האסורים את עיניהם לדבר עבירה, מוסר אני נפשי, ומצילה מן האיסור).
ממשיך אותו אדם ומספר:
יומא חד הוות נערה מאורסה גבן, דיהבו בה נכרים עינייהו (יום אחד היתה אצלנו נערה מאורסה, שנתנו בה הנכרים את עיניהם).
מה עשיתי כדי להצילה -
שקלי דורדייא דחמרא, ושדאי לה בשיפולה (נטלתי שמרי יין, שהם אדומים כדם, והטלתים בשפולי בגדה), ואמרי (כדי שיסברו ויאמרו הרואים): דיסתנא היא (דרך נשים לה  1279 , ומאוסה היא).

 1279.  כך מצינו במסכת עבודה זרה (כד ב): אמר רב אשי, כמאן קרו פרסאי לנדה דישתנא? מהכא: כי דרך נשים לי. ופירש שם רש"י, ש"דישתנא" נוטריקון: 'ד' - דרך. 'ש' - נשים.
אמר ליה רבי ברוקא: מאי טעמא (מה הטעם) שאינך נוהג כדרך היהודים, לית לך חוטי (שאין ציצית מוטלת בבגדך), וסיימת מסאני אוכמי (ואתה נועל מנעלים שחורים)?
אמר ליה: עיילנא ונפיקנא ביני נכרים (אני נכנס ויוצא בין הנכרים). ולכן איני נוהג כדרך היהודים, כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא (כדי שלא ידעו הנכרים שיהודי אני).
ולשם מה אני נכנס לבין הנכרים -
כדי לשמוע את שיחתם ודיוניהם.
שעל ידי כך, כי הוו גזרי גזירתא (כאשר הם מחליטים לגזור גזירות על ישראל), מודענא להו לרבנן (מודיע אני על כך לחכמים), ובעו רחמי, ומבטלי לגזירתייהו (והם מבקשים רחמים מן השמים, ומבטלים את הגזירות).
עוד שאלו רבי ברוקא: ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, אמרת לי זיל האידנא ותא למחר (מה הטעם שכששאלתיך מה מעשיך, אמרת לי שאלך עתה, ואבוא למחר)?
אמר ליה: בההיא שעתא גזרי גזירתא (באותה שעה שמעתי את הנכרים שהם גוזרים גזירה על ישראל). ואמינא (ואמרתי בלבי), ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא (קודם כל אלך מיד ואודיע דבר זה לחכמים, כדי שיבקשו על כך רחמים).
אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי (בינתיים הגיעו לשוק עוד שני בני אדם).
אמר ליה אליהו לרבי ברוקא: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו (גם אלו - בני עולם הבא הם).
אזל לגבייהו (הלך רבי ברוקא אל אותם בני אדם).
אמר להו: מאי עובדייכו (מה מעשיכם)?
אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי (אנשים בדוחים ושמחים אנחנו, ואנו מבדחים בני אדם עצובים)  1280 .

 1280.  רבינו חננאל כתב: יש לנו חן שפה, ודברים המסירים עצב מן הלב.
אי נמי, ועוד דבר אנו רגילים לעשות, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו (כאשר אנו רואים שני בני אדם שיש ביניהם מריבה), טרחינן ועבדינן להו שלמא (אנו טורחים על ידי דברי בדיחות, ועושים ביניהם שלום)  1281 .

 1281.  והרי שנינו: "אלו דברים וכו' והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' והבאת שלום בין אדם לחבירו". רש"י.
שנינו במשנתנו: על אלו מתריעין בכל מקום כו'.
תנו רבנן: על דברים אלו דלהלן מתריעין בכל מקום:
א. על השדפון,
ב. ועל הירקון  1282  , ג. ועל ארבה וחסיל,

 1282.  נתבאר במשנה, ששדפון הוא חולי בתבואות, וירקון הוא חולי בבני אדם. עיין שם.
ד. ועל חיה רעה.
רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון, אפילו נראו בכל שהוא, בכמות מזערית ביותר - מתריעין  1283 .

 1283.  ומה ששנינו במשנתנו "מעשה וכו' וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון", היינו לענין להתענות. אבל לענין התרעה, אף בכל שהוא - מתריעין. ועוד אפשר לומר, שאין הכוונה שדווקא כשיעור זה, כמלא פי תנור, מתריעין, אלא מעשה שהיה - כך היה. רש"י. והשפת אמת הקשה על שני תירוצי רש"י. על התירוץ הראשון הקשה, הרי שיטת רוב הפוסקים, וכן המשמעות אף מדברי רש"י עצמו, ש"מתריעין" כולל גם תענית. ועל התירוץ השני הקשה, אם כן, מה הדיון בגמרא להלן אם הכוונה לפי תנור תבואה, או לפי תנור פת, הרי אין בכך נפקא מינה להלכתא ! והביא שבאמת המגיד משנה (פרק ב' מהלכות תעניות, הלכה י"א) כבר השיג כן על רש"י, וכתב שהרמב"ם פירש, ש"כל שהוא" היינו כמלא פי תנור. עיין שם. אמנם כתב השפת אמת, שאין צריך לדחוק בזה. כי אפשר לומר שרבי עקיבא אכן סובר שמתריעין בכל שהוא, אבל אנו פוסקים כסתם משנה, ששנינו שדווקא כמלא פי תנור. ועיין שם מה שכתב ביישוב דברי רש"י. ועיין ברבינו חננאל, שכתב שרבי עקיבא חולק על התנא של משנתנו.
וכן לגבי ארבה וחסיל, אפילו אם לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד (עוף אחד מהם  1284 ), מתריעין עליהן.

 1284.  שלשון "כנף" - לשון עוף הוא. כמו "כל צפור כל כנף". רש"י.
שנינו במשנתנו: ועל חיה וכו'.
תנו רבנן: חיה רעה שאמרו שמתריעין עליה, דווקא בזמן שרואים שהיא משולחת מן השמים להזיק - מתריעין עליה.
אבל אם אינה משולחת, אלא מהלכת כדרכה - אין מתריעין עליה  1285 .

 1285.  לא רק שאין מתריעין עליה, אלא אף אין צועקין עליה. כי כל שאינה משולחת, אינה גזירה משמים, אלא כך הוא טבעה. ראשונים.
ועתה עלינו לברר, אי זו היא חיה שנחשבת משולחת, ואי זו היא - שאינה משולחת. כלומר, מנין נדע אם החיה משולחת מן השמים, שנתריע על כך?
ממשיכה הברייתא ומבארת:
אם נראית החיה בעיר - הרי היא משולחת מן השמים, שהרי אין דרכן של חיות להראות בעיר, אלא רק במקומן הטבעי, בשדה.
אבל אם נראית בשדה - אינה משולחת מן השמים. שהרי כך הוא דרכה תמיד, להיות בשדה.
נראית ביום - הרי היא משולחת מן השמים  1286 .

 1286.  להלן בגמרא יתבאר באיזה אופן מדובר, האם מדובר שנראתה בעיר - או בשדה.
אבל אם נראית בלילה - אינה משולחת מן השמים.
אם ראתה החיה שני בני אדם, ורצתה (ורצה) אחריהן - הרי היא משולחת.
אבל אם נחבאת החיה מפניהן - אינה משולחת.
אם טרפה (הרגה) החיה שני בני אדם, ואכלה רק אחד מהן - הרי זו משולחת מן השמים. שאם לא כן, למה הרגה שני בני אדם, אם היתה רעבה רק לאחד?
אלא ודאי היתה משולחת מן השמים להרוג בני אדם!  1287 

 1287.  הקשה הגבורת ארי, למה נקטה הגמרא דווקא אופן זה, שטרפה שנים ואכלה אחד, הרי לכאורה הוא הדין בטרפה אחד ולא אכלה אותו, שמוכח מכך שהיא משולחת ! ועיין שם מה שכתב ביישוב הענין. והשפת אמת כתב, שאפשר לומר, שנקטה הגמרא שני בני אדם לומר חידוש, שאפילו באופן כזה היינו דווקא ברצה. אבל בעמדה - אינה משולחת. אבל באמת הוא הדין באחד. אמנם אפשר גם לומר, שדווקא בשנים הרי היא משולחת. אבל באחד - אינה משולחת. כפי שמשמע קצת בלשון הרמב"ם (תעניות פרק ב' הלכה ז') והמגן אברהם (סימן תקע"ז), שכתבו בביאור הענין, שהוא משום שנאמר "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ". וזו שעמדה לנגדם, ולא יראה - בכלל שילוח היא. ואפשר שנתכוונו לומר כיון שנאמר בלשון רבים, צריך שיהיו דווקא שנים. עיין שם.
אבל אם אכלה החיה את שניהן (את שני בני האדם שהרגה) - אינה משולחת. שהרגה את שניהם משום שהיתה רעבה לאכול שני בני אדם.
עלתה החיה לעלית הגג, ונטלה תינוק מעריסה - הרי היא משולחת.
ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.
מקשה הגמרא: הא גופה קשיא (דברי הברייתא עצמם מוקשים)!
אמרת בתחילה: נראתה בעיר משולחת. משמע שבכל מקרה, לא שנא (לא שונה) באופן שנראתה ביום - ולא שנא שנראתה בלילה, אם היה זה בעיר - הרי זו משולחת.
והדר, ולהלן בברייתא, אמרת: ביום משולחת, בלילה - אינה משולחת. משמע שאם נראתה בלילה, אף שהיה זה בעיר, אין זו משולחת!
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הכי קאמר (כך אמר, לכך התכוון) התנא של הברייתא:
אם נראתה החיה בעיר, וכגון שנראתה ביום, שהרי סתם לשון "נראתה" משמע שהיה זה ביום - הרי היא משולחת.
משמע, אבל אם נראתה בעיר בלילה - אינה משולחת. כי בלילה אין החיה חוששת, ואפילו בעיר.
אי נמי, וכמו כן, ישנו עוד אופן שאינה נחשבת משולחת: אם נראתה בשדה, אפילו אם היה זה ביום - אינה משולחת, שהרי זהו מקום גידולה  1288 .

 1288.  כך היא הגירסא על פי הגהות הב"ח ומהר"ב רנשבורג בדברי רש"י (ד"ה הכי קאמר). ועיין בגבורת ארי. ועיין בלחם משנה, שנראה שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא, והבין שיש שני תירוצים בגמרא. ועיין עוד בשפת אמת.
עוד מקשה הגמרא על הברייתא:
שנינו: ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן - משולחת.
משמע, הא אם ראתה שני בני אדם ולא רצה אחריהן, אף שנשארה עומדת, ולא ברחה ונחבאת מפניהם - אינה משולחת.
והדר (ולאחר מכן, בהמשך המשנה) אמרת: נחבאת מפניהן, מפני אותן שני בני אדם - אינה משולחת.
משמע, הא אם היא עומדת במקומה, ואינה בורחת ונחבאת מפניהן - הרי היא משולחת!
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, מה שמשמע מהרישא שאם עמדה, אף שלא התחבאה - אינה משולחת, היינו בשדה הסמוכה לאגם (אגם הוא מקום סמוך לעיר, מלא קוצים, שהחיות נחבאות שם).
כיון שהחיה נמצאת בסמוך למקום גידולה, אינה בורחת. כי סוברת היא, שאם ירדפו אחריה בני האדם, תברח ותתתחבא מפניהם מיד.
ואילו כאן, מה שמשמע מהמשך המשנה, שאם עמדה - הרי זו משולחת, היינו בשדה שאינה סמוכה לאגם. שבאופן כזה, אין רגילות שתעמוד ולא תברח. וכיון שזו אינה בורחת, סימן הוא שהיא משולחת מן השמים מחמת גזירה.
עוד שנינו בברייתא: טרפה שני בני אדם כאחד  1289  , ואכלה אחד מהן - משולחת. אכלה שניהם - אינה משולחת.

 1289.  האחרונים דנים אם הכוונה דווקא באופן זה, שטרפה את שניהם כאחד (כי אם לא טרפה את שניהם כאחד, הרי זה כאילו טרפה אחד ולא אכלתו, וכבר הבאנו שיש נדון מה הדין באופן זה), או לאו דווקא. עיין גבורת ארי ושפת אמת.
ותמהה הגמרא: היאך אומר התנא, שאם החיה אכלה שני בני אדם - אינה משולחת, והא אמרת שאפילו אם רצתה (רצה) אחרי בני אדם, אף שלא טרפה אדם כלל, הרי היא משולחת!  1290 

 1290.  ביאר השפת אמת, דהיינו, שאף שלא השיגה אותם, היות ורצה אחריהם, הרי אנו אומרים שמחמת רעבון עשתה, ומכל מקום הרי היא משולחת ! ומדוע בטרפה ואכלה אינה נחשבת משולחת? ומתרצת הגמרא שמדובר באגם. והכלל הוא, שבמקום הגידול הרגיל שלהם, אינם יראים. ולכן, כל שהיא עושה מחמת רעבון, אינה משולחת. ורק כשיוצאת ממקומה, זה עצמו הוכחה שמשולחת היא. ועיין בגבורת ארי שכתב להוכיח מכאן שברצתה אנו אומרים שאין זה לרעבון. ודחה השפת אמת דבריו.
אמר רב פפא: כי תני ההיא, מה ששנה התנא, שדווקא אם אכלה הרי היא משולחת, אבל אם רק רדפה, אינה משולחת - היינו באגמא (באגם, המקום שהחיות מצויות בו). כיון שהיא נמצאת במקום גידולה, אינה חוששת לרדוף אחרי בני אדם.
גופא (שנינו בגוף המשנה): עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה - משולחת.
ותמהה הגמרא: פשיטא! פשוט הדבר, שאם העיזה חיה עד כדי כך, לעלות לגג בית שדרים בו בני אדם, וליטול משום תינוק, ודאי שהיא משולחת!
אמר רב פפא: אין מדובר בבית הנמצא בתוך יישוב. כי באופן כזה אכן פשוט הדבר שהיא משולחת, ולא היה צריך התנא להשמיענו דין זה.
אלא, התנא מדבר בבית ככוכי דציידי (כוך, מבנה המשמש את הציידים כאשר אינם עסוקים בציד) הנמצא בשדה, שהם מתחבאים בו כדי לארוב לעופות ולצוד אותם.
והשמיענו התנא, שאף שאין זה בנין קבוע, ואינו נחשב כיישוב, והוא נמצא במקום הגידול הטבעי של החיות - בשדה, שהדין הוא שאם נראית שם חיה, אינה משולחת -
מכל מקום, אם עלתה חיה לגג של אותו כוך ציידים, ונטלה תינוק מעריסה, אין זה טבעה, והרי זו משולחת.
שנינו במשנתנו: על החרב וכו'.
תנו רבנן: חרב שאמרו במשנתנו שמתענין עליה  1291 , אינו צריך התנא לומר ולחדש דבר זה גבי חרב שאינו של שלום, דהיינו, מלחמה הבאה על ישראל. כי דבר פשוט הוא שמתריעין על כך.

 1291.  כתב השפת אמת, שלכאורה צריך לומר, דהיינו דווקא לענין עצם התענית. שאפילו כשהיא חרב של שלום - מתענין עליה. אבל אין כוונת הגמרא לומר שנחשבת מכה מהלכת, שהרי הם הולכים למקום אחר, ורק במקום שעוברים דרכו - יכולה להיות סכנה.
אלא, כוונת התנא לומר, שאפילו על חרב של שלום, דהיינו, חיל מלחמה שאינם באים להלחם בישראל, אלא רק עוברים דרך ארץ ישראל, כדי להלחם במקום אחר - מתריעין  1292 .

 1292.  הקשה הרש"ש (לעיל במשנה), הרי שנינו שעל החרב מתריעין בכל מקום, ופירש שם רש"י, שאם נראה באספמיא, מתריעין בבבל. אם כן, מה החידוש בכך שמתריעין על חרב של שלום, העוברת להלחם במקום אחר, הרי עליהם להתריע משום אותו מקום שהם הולכים להלחם בו ! ותירץ, כיון שעדיין לא הגיעה החרב לשם, אין לנו להתריע כעת. ועיין שם מה שתירץ עוד בזה.
ומפני מה צריך להתריע על חרב של שלום, והרי אינם באים להלחם בישראל -
שהרי אין לך חרב של שלום יותר מחילו של פרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה, באותה מלחמה, המלך יאשיהו, וכפי שיסופר להלן.
שנאמר כאשר רצה פרעה נכה מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל להלחם באשור במקום הנקרא כרכמיש אשר על נהר פרת  1293 , ויצא יאשיהו מלך ישראל למלחמה נגדו, כדי למנעו מלעבור בארץ ישראל:

 1293.  נהר פרת הוא בצפונה של ארץ ישראל, ואילו מצרים - בדרומה של ארץ ישראל. ולכן, כדי להלחם באשור אשר על נהר פרת, היה מוכרח פרעה מלך מצרים לעבור בארץ ישראל. רש"י שם.

דרשני המקוצר[עריכה]